רא"ה על ברכות עה

ואמר מר בר רב אשי דובשא דתמרי מברכינן עליה שהכל מאי טעמא זיעה בעלמא הוא. פי' לרבותה נקט דובשא דתמרי 88 דעת הראב"ד (הובא ברשב"א וכ"ה בהשגות הראב"ד טומאת אוכלין פ"א ה"ד) דלא הוי זיעה בעלמא אלא בזב מאליו דאין זה הפרי עצמו אלא זיעה שבפרי, אבל סחטן והוציא מימיהם הו"ל עיקר הפרי ולא גרע ממיא דסילקא, וכ"כ המאירי (ומבואר בדבריו דזיתים וענבים אף בזבו מאליהם מברך בפה"ע), ולדרכם נקט דובשא דתמרי משום שדרכו לזוב מאליו. ואע"ג דבתרומה גם ע"י כתישה אין משלם קו"ח, מבואר בלשון המאירי לקמן דהוו זיעה בעלמא לענין חשיבות תרומה, אבל לענין ברכה לא הוו זיעה אלא בזב מאליו, והא דאין לוקין בערלה אלא איין ושמן כתב המאירי פסחים כד, ב משום שלא כדרך הנאתו וכר"ז שם. וכשיטתם הוא דעת הירושלמי כאן דמייתי ראיה מדתנן חוץ מן היין אע"פ ששחוק דכל ששחוק לא נשתנה ברכתו ומשמע אף כל מ"פ, וא"ש לדרך זו הא דפריך לו, א פשיטא אהא דמברך בפה"ע אשמן, אך רבינו ושאר הראשונים סברי דאף בסחטן ובכל מ"פ הו"ל זיעה בעלמא וכדאמר אביי פסחים כד, ב גבי ערלה ומברך שהכל, וכ"ה בתוספתא פ"ד ברכות ה"ב והובא ברשב"א, ולכן הוצרך רבינו לבאר למה נקט מבר"א דובשא דתמרי דהא בכל מי פירות מלבד זו"ע נמי דינא הכי. , דאפילו האי דנשאר הפרי עדיין קיים לא אמרינן דהאי דפריש מיניה ליהוי כמקצתו של פרי וליבריך בורא פרי העץ 89 אלא רק גוף הפרי עצמו שם פרי עליה ולא היוצא ממנו. והנה בה"ג כתב דובשא דתמרי דתארו להו מיתרא שהכל (דבש תמרים ששראום במים שהכל) דובשא דדאיב מן תמרי בפה"ע (דבש שזב מתמרים בפה"ע), וי"ל בדעתו דזב מן התמרים בפה"ע דנשאר הפרי קיים הו"ל דבש דפריש מיניה כמקצתו של פרי, ומבר"א מיירי בששרה התמרים במים ויצא דובשם דנפסד הפרי, וגם אם אין הפרי נפסד כיון דלא זב מאליו אלא ע"י כתישה חשיב שינוי התמרים לדבש, ולפ"ז יתכן דשאר מ"פ שזבו מאליהם שהכל ושאני דבש שדרכו לזוב מאליו, וע' בפי"א דתרומות דאין עושים תמרים דבש, ולכאורה לבה"ג אכתי פרי הוא, אך להאמור גם לבה"ג היכא דמשנה אותם לדבש אינו פרי. עי"ל בדעתו דסובר כהראב"ד ומאירי בהע' הקודמת דמי פירות בפה"ע, ולדעתו אפילו בזבו מאליהם נמי, ומבר"א מיירי בשרה התמרים במים ובישלם דכה"ג הוו זיעה בעלמא דאזוקי מזיק ליה כמו שהביא הרשב"א בשם רה"ג בשם קצת מרבוותא, וכן משמע דעת בה"ג דמי פירות בפה"ע מדכתב (בעמ' סו, ב בנדמ"ח) דשמן שומשמין בפה"א וכ"כ אבודרהם הובא בב"י ס"ס רד. וע"ש ברשב"א ובתוס' ותר"י ורא"ש מש"כ בדעת בה"ג. , וכל שכן משקה היוצא מן הפרי ונשאר הפרי נפסד דלא חשיב משקה היוצא ממנו כמותו ואין מברכין עליו אלא שהכל, והכי אמרינן בגמרא [דההיא] דאמר מר בר רב אשי אתיא כרבי יהושע דאמר בפירות של תרומה דמשקין היוצאין מהן אינן כמותן 90 דאלמא דברי מבר"א נאמרו בכל מ"פ ולאו דוקא בדובשא דתמרי. , דכל שאין גופו קיים אינו כלום 91 פי' דאע"פ שסחט הפרי עצמו אין שם פרי על הנסחט דכל שאין גוף הפרי קיים אינו כלום אלא לחלוחית בעלמא. , אלא אם כן ריבה אותו הכתוב בפירוש, כשם שריבה תירוש ויצהר בתרומה שהוא משקה 92 פי' אע"פ שהוא משקה מ"מ ריבה אותו וכו'. וריבה אותו הכתוב לעשותו כפרי 93 כדאי' חולין קכ, ב וכ"כ תוס' פסחים כד, ב ד"ה אלא דמן הדין גם יין ושמן הוו זיעה בעלמא אלא דילפינן מקרא להחשיבן כפרי עצמו וכ"כ בחי' הריטב"א שם בשם רבינו דהיוצא מן הפרי אינו אוכל כלל אלא דיין ושמן רבינהו קרא למיהוי כפרי ע"ש. וברשב"א ורמב"ן מבואר באופן אחר ויתבאר בסמוך. , ואפילו בממחה את החלב וגמעו איצטריך ריבויא לרבי יהושע לחיובא כדאיתא בהעור והרוטב [חולין קכ, א] דאי לא לא מיחייב 94 דקאמר התם אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבא ביה וכו' וכתב הרמב"ן דלאו משום דשותה מיבע"ל קרא דהא שתיה בכלל אכילה אלא שכשאסרן הכתוב כברייתן אסרן ובאכילה ולא אסרתן בשתייה דהן ולא שינוייהן. ומייתי מינה רבינו דלא רק משקין היוצאין אינם חשובין כפרי עצמו לר' יהושע אלא אף הפך גוף הדבר למשקה אין לאסור לר' יהושע כיון שאין גוף הדבר קיים (מלבד בחלב וחמץ דאסר קרא גם שינוייהם). וע"ש ברמב"ן וברשב"א ובתוס' קכ, ב ד"ה היכא. ועיין להלן גבי טרימא. .

ואפילו ביין ושמן לערלה בעינן התם רבוייא לרבי יהושע למהוי כפרי דאי לא לא מיתסר 95 לכאורה אין כונת רבינו דאפילו יין ושמן צריך קרא שהרי כבר כתב דאף יין ושמן בתרומה צריך קרא אלא כונתו דאפילו לערלה צריך קרא, דבתרומה בעינן שם וחלות וחשיבות תרומה, אבל ערלה כיון דנאסר נאסר, ובע"כ דמשקה דידהו הוי מילתא אחריתא וצריך קרא ליין ושמן. (ועיין בהע' 88 דהמאירי מחלק באמת בין תרומה לערלה). , והכא נמי יין ושמן לא [הוי לן לא]חשובינהו פרי ולברוכי עלייהו כפרי טפי משאר משקין 96 דבעצם מסברא הוו זיעה בעלמא כמו שאר מ"פ אלא דגזה"כ לעשותן כמו פרי עצמו לענין תרומה ובכורים וערלה אע"ג דלא הוו פרי. , מכל מקום מסתברא דאירבו לברכה לבסוף לברוכי עלייהו מעין שלש משום דבההוא קרא דכתיבי שבעת המינין כתיב עלייהו ואכלת ושבעת [וברכת] ושמעינן מיניה מעין שלש, [ו]בההוא קרא כתיב זית שמן, אישתכח דשמן כתיב בהדיא 97 מבואר דמברכין מעין שלש אשמן וכ"ה ברמב"ן מט, ב ובריטב"א פ"א ה"כ וברשב"א לה, א וכ"כ במ"ב רב סקל"ב, אך בר"מ פ"ח ה"ב משמע לכאורה לא כן. , ויין כשמן אי משום דאיתקוש להו בתרומה דכתיב תירוש ויצהר, אי מדכתיב ושבעת, ושבעת זו שתיה כדאיתא בגמרא [מט, ב] 98 דכיון דכתיב לעיל גפן דדרכו בשתיה ואח"כ כתיב ושבעת דהיינו שתיה נלמד דמברך איין מעין שלש, והרמב"ן מט, ב יליף מינה גם שמן ע"ש, אך רבינו מפרש דשמן כתיב בהדיא, ועוד דלמאן דלית ליה ושבעת זו שתיה צריך למילף יין משמן כמ"ש רבינו מד, א ע"ש, וגם י"ל לדעתו דשמן אין דרכו בשתיה כיין וליכא למילפיה מושבעת זו שתיה, ועוד דיין סעיד כדלעיל לה, ב וקרינן ביה ושבעת. , ואפילו הכי לא מברך עליה בסוף ברכת שלש אלא מעין שלש כדנפרש לקמן בפירקין [מד, א], וכן לענין ברכה בתחלה 99 דמברכה שלאחריו ליכא למילף דאף דחייבה תורה מעין שלש ביין ושמן מ"מ לא הוו פרי וליכא למימר בהו בפה"ע, אך הריטב"א בהל' ברכות פ"א ה"כ כתב דהתורה אמרה זית שמן לומר שהשמן כזית לברכה לפניו ולאחריו. שפיר מיקרי בלישנא פרי כיון דאירבי לענין בכורים וערלה דכתיב בהו פרי 100 מבואר בלשונו דלא הוו פרי ואינו אלא גזה"כ בתרומה ובכורים וערלה וכמש"ל, ולכן לענין ברכה אחרונה הוצרך להביא מקור ליין ושמן, אלא דמ"מ מצי למימר לשון בורא פרי כיון שבדיני התורה דינם כפרי (ועיין תשובות וכתבים לחזו"א סי' מא ומדברי רבינו מבואר שלא כדרכו). וזהו דרך רבינו דהסברא החיצונה דכל המשקין הוו זיעה ואף יין ושמן אלא דגזה"כ לענין תרומה ובכורים וערלה דדינם כהפרי אף שהם זיעה בעלמא. אבל רש"י כתב ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד ומבואר דזו"ע חלוקין דניתנו למשקה והכונה כמ"ש רש"י לו, א ד"ה הכא דעיקר נטיעת הזית לשמנו הילכך פרי הוא, והרשב"א הביא בשם תוס' דשאני יין ושמן דאישתנו לעילויא הילכך לאו זיעה בעלמא נינהו וכן מבואר בתורי"ח וברא"ש כאן ובתוס' ב"ב צו, ב ובתר"י, והריא"ז כתב משום שדרך זו"ע להוציא מהם משקין משא"כ שאר פירות אין דרכן בכך וכ"ה בפיה"מ פי"א תרומות מ"ג וברש"י חולין קכ, ב. ועמ"ש לט, א בסוגיא דמי שלקות. ונתבאר ברשב"א דמקראי דבכורים ותרומה נלמד בין דכל מ"פ אין דינם כפרי בין דיין ושמן דינם כפרי, ואנן מפרשי' טעמא מסברא דכל מ"פ הוו זיעה בעלמא משא"כ יין ושמן (דניתנו למשקה לרש"י או משום דאישתנו לעילויא לתוס' או משום שדרכן להוציא מהם משקין), וכן מתבאר ברמב"ן בחולין, ודלא כמ"ש רבינו דמסברא כולהו הוו זיעה וקרא קמ"ל דיין ושמן דינם כהפרי. וביאור סברת רש"י דמ"פ אין המים נחשבין הפרי אלא אדרבה הפרי הוא רק כברייתו דלכך הוא עומד אבל זו"ע ניתנו ועומדים למשקה ואדרבה היין והשמן הוא עיקר פריים, וכ"מ בהמשך דברי הרשב"א דכיון שרוב ועיקר זו"ע לסחיטה שם פרי עלייהו, ועד"ז כתב רש"י בסברת רב חסדא לח, ב לענין שלקות ע"ש בד"ה שלקו ובמש"כ שם, וכן לענין טרימא מבואר ברש"י דנתרסק לגמרי מברך שהכל וכן לענין קמח מבואר לו, א דחשיב אישתני ומברך שהכל לר"נ כיון דלא הגיע לתכליתו אע"פ שנתקרב לתכליתו ואפ"ה בהומלתא שהם בשמים כתושים מברך בפה"א כדלעיל לה, ב וביאר בתה"ד סי' כט משום דאורחייהו בהכי תדיר לכתוש ולשחוק כל הבשמים מש"ה חשיבי קיימין במילתייהו ע"ש, ואף רבינו כתב סברא דומה לזו לענין גרגלידי דליפתא לט, א שעשאן כעין פירורין דלא חשיב העברת צורתם כמו מ"פ כיון שזה תיקון בישולם והכשרם ע"ש. ולתוס' לא צריך עומד וניתן לכך אלא כל דאישתני לגריעותא אינו אלא זיעה אבל כשאינו לגריעותא הוי פרי, וכ"כ תוס' לענין שלקות לח, ב וכ"ה בתר"י לו, א גבי קמח ולט, א גבי מי שלקות ע"ש. ויעו' במתני' פי"א דתרומות דפליגי ר"א ור' יהושע גם לענין משקין המכשירים דר"א סובר דכולם מכשירין ור' יהושע סובר דרק ז' משקין מכשירים, ולרש"י ותוס' ודעימייהו הוא מבואר דמשקה היינו דבר שמברייתו וצורתו להיות לח ולכן ר"א דסובר דלוקין משום ערלה על כל המשקין דחשיבי פרי אף דנשתנו הוא הדין דמכשירים אבל לר' יהושע כל הפירות אין צורתם אלא כאוכל אבל כמשקה אינו הפרי אלא זיעה בעלמא משא"כ זו"ע דניתנו ועומדים למשקה וזהו עיקר הפרי שם משקה עלייהו להכשיר כמו מים וטל, וכ"ה בתר"י וברשב"א דמ"פ הוו זיעה ויין ושמן הוו משקה, אבל לרבינו לכאורה היא מחלוקת אחרת וצ"ע. ולרבינו שסובר דיין ושמן נמי לא הוו פרי, צ"ל דשאני מגרגלידי דליפתא והומלתא דהתם זהו תיקונם והכשרם משא"כ הכא דזיתים וענבים אין תיקונם והכשרם לעשות מהם יין ושמן. ומש"כ רבינו לח, ב בסוגיא דשלקות דאם נפגם בשליקתו מברך שהכל אבל אם לא נפגם מברך בפה"א וצ"ע דלשיטתו לא בעי' אישתני לגריעותא לבטל ברכת הפרי, וי"ל דהתם כל שנשלק למעליותא חשוב זה תיקונו והכשרו ודמי לגרגלידי דליפתא, משא"כ בנשלק לגריעותא אי"ז הכשרו, אבל במ"פ וטרימא אין לומר שהכשר הפירות והתמרים בסחיטתם וריסוקם, ואכתי צ"ע דמשמע דוקא משום דנפגם ולא משום שלא נשתנה למעליותא, וביותר צ"ע מהסוגיא לו, א דקאמר ר"נ דאקמח מברך שהכל הואיל ואישתני ופי' רבינו שם דלאו במילתיה קאי ולא הוי פרי והק' רבא משמן דמברך בפה"ע ולרבינו הא שמן באמת לא הוי פרי אלא דקאמר בורא פרי משום דבדיני התורה דינו כהפרי ובגמ' שם משני דשאני שמן דלית ליה עילויא אחרינא והיינו דמש"ה הוי פרי והרי מבואר דלא כרבינו אלא כרש"י ותוס' דיין ושמן הוו פרי וצ"ע רב. ומוכרח בזה לכאורה לדעת רבינו דשני סוגיות הם, דבסוגיין וגבי גרגלידי דליפתא דנו מצד העברת צורתו דנתבטל הפרי לכל דיני התורה כיון שאין גוף הדבר קיים, אבל גבי קימחא דחיטי ושלקות אין כאן נידון של ביטול הפרי בכה"ת דשלקות הא לא בטל צורתם וגופן קיים ואף קימחא דחיטי שעבר צורתם הא עומדים לכך לטוחנם לאפות מהם פת ולא חשיב העברת צורתם (ולכו"ע זהו סברת רב יהודה דקאמר אע"ג דאישתני מברך אקמח בפה"א ולרבינו אף ר"נ מודה לזה) אלא דיש בזה הלכה מסויימת בהל' ברכות דכל שנשתנה לא חשיבא פרי לברך ברכתו המיוחדת ומש"ה קאמר ר"נ דמברך שהכל אקימחא דחיטי ואקשי' עלה משמן דמברך בפה"ע אף דנשתנה ומשני דשמן אישתני לעילויא דידיה משא"כ קמח אית ליה עילויא אחרינא, וכן בשלקות לא נגרעו מברכתם אלא היכא דאישתנו לגריעותא דנגרעו מברכתם כיון שנפגם טעמם ע"י השליקה, (והיינו טעמא דלא מייתי רבינו כאן מקמח ושלקות לדינא דאישתני). וע"ע בריטב"א פסחים כד, ב וברא"ש סי' ג. ויעו"ע מש"כ רבינו לט, א גבי גרגלידי דליפתא וגבי מי שלקות ובמש"נ שם ושם. ועמ"ש מג, א הע' 354, 360, 381. . הלכך בכולהו שאר פירות לא מברכינן במשקין היוצאין מהן אלא שהכל, וכל היכא דלא מברכינן בתחלה אלא שהכל לא מברכינן לבסוף אלא בורא נפשות רבות.

ותמרי ועבדינהו טרימא. פי' שמפצעין אותן ומדבקין אותן זה עם זה 101 וכ"כ הר"מ פ"ח ברכות ה"ד התמרים שמיעכן בידו והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה (וע"ע ר"מ פי"א תרומות ה"ב) וכ"ה בערוך ערך טרימא הובא באו"ז סי' קסו ובס' הנר בשם רה"ג ובריא"ז ורשב"ץ, ועיין רש"י שכ' דטרימא הוא שם לכל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק, אכן הרמב"ן חולין קכ, ב כתב דטרימא היינו תמרים שחוקין וגומעין אותם וכ"ה במאירי, ויתבאר מחלוקתם בהע' הבאה. כעין עגולי דבלה אלא שהן מרוסקין יותר. (ו)מברכינן עלייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. פי' ושמעינן מינה דטעמא משום דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא, הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא 102 וכן דעת רש"י שכתב דטרימא כתוש קצת ואינו מרוסק, הא במרוסק לא קיימא במילתיה, וכ"ה ברי"ד ונמו"י ור"י מלוניל וקיצור פסקי הרא"ש ורבנו ירוחם (קמג ע"ג) וטור סי' רב. ונראה דמרוסק לגמרי היינו שנעשה כעין משקה, וכמ"ש רבינו לעיל דממחה חלב וגמעו לולא קרא שרי דנשתנה מברייתו ואין גופו קיים, משא"כ מיעכן ועשאן עיסה דממשן וגופן קיים, וכ"ה בטור שם שכתב דתמרים מרוסקין לגמרי מברך שהכל ואח"כ הביא דברי הר"מ דמיעכן ועשאן כעין עיסה מברך בפה"ע וביאר דכיון שהם בעין חשובים כעיקר הפרי, וכ"פ הדרישה וא"ר שם, אבל הב"י והרמ"א בד"מ ושו"ע הבינו דהוא מחלוקת רש"י והר"מ, אך בדברי רבינו מבואר כהדרישה, (וע"ש במג"א ומ"ב וביאה"ל), וכ"מ בפיה"מ פי"א דתרומות מ"ג שכתב שאסור לו לעשות האוכל למשקה, והרי משמע דלא רק לסחטן אסור אלא לרסקו עד שנעשה כמשקה נמי אסור דתו לא חשיב פרי ומפסידו. ומש"כ דמרוסק היינו דנעשה כעין משקה, ה"ה נטחן ונקצץ כעין פירורים דחשיב אישתני וכמבואר לו, א גבי קמח ובתה"ד סי' כט גבי הומלתא ובדברי רבינו לט, א גבי גרגלידי דליפתא (ועיין רשב"א לז, א סד"ה תיובתא ותר"י שם ד"ה והפת ורמ"א רח ס"ח) וכ"ה במג"א סוף סי' רה גבי שומשמין טחונים (וע"ש באהעו"ז) ובמ"ב שם סקט"ו. אכן הרמב"ן בחולין כתב דמדקאמר במשקין היוצאים משום דהוו זיעה בעלמא ולא קאמר משום דבטיל אוכל שמע מינה דדוקא במשקין שאינם גוף הפרי אלא זיעה אבל ממחה הדבר עצמו וגומעו אף דבטיל אוכל שם הפרי עליה ואסור בכל האיסורים והיינו טרימא ששוחק תמרים וגומען יעו"ש, וכ"כ המאירי והרשב"ץ ע"ש, אך רבינו סובר דזהו גופא פי' דזיעה בעלמא דכיון שאין גוף הפרי קיים ועבר צורתו אי"ז הפרי אלא לחלוחית בעלמא וה"ה נתרסק הפרי עצמו ונעשה כמשקה, ובעוד אופן י"ל דהפרי עצמו שנתרסק ודאי חשיב שינוי צורתו אבל משקין היוצאים איכא למימר דלא נשתנה צורתם דכנוסים כך בפרי ולזה קאמרינן דהוו זיעה בעלמא של הפרי ואין צורתם אלא כחלק מגוף הפרי אבל כשיצאו תו לא הוו פרי. ועיין בס' הנר בשם רה"ג שכתב די"מ דטרימא היינו תמרים מבושלות וטרופות וכגון שטרפן בלובן ביצה עד שתהא עבה וזה אינו דכה"ג דמי לשכר וזיעה בעלמא הוא אלא הפי' דגוף התמרים מוציאין גרעיניהם ולשין בהם שומשמים וכל מה שחפצים עכ"ד (וע' רשב"א בשם רה"ג אדובשא דתמרי). ולהרמב"ן ודעימיה הא דסובר ר"נ לו, א דאקמח מברך שהכל, ע"ש במאירי בסוגיא דקמח שכתב באמת דפירות שנכתשו או נטחנו לא נפקע ברכתם ואפילו משקה היוצא בכתישתם כמותם (לטעמיה בסוגיין דדובשא דתמרי בזב מאליו) אבל קמח אין דרך לאוכלו והו"ל כקרא חייא, ולפשטות הגמ' שם דקאמר משום דאישתני, צ"ל דהתם חשיב אישתני לגריעותא כיון דאית ליה עילויא אחרינא ולא הגיע לעילויו ומברך שהכל דומיא דשלקות שנשתנו לגריעותא, או שהוא צירוף דזה דאית ליה עילויא אחרינא בפת מגרעו דגם אינו כברייתו וגם אין נאכל כמות שהוא עתה, וכן משמע ברמב"ן לו, ב גבי פלפלי יבישתא דגם באישתני לגריעותא צריך להא דאין נאכל כמות שהוא ומש"ה גרעינן ברכה דידיה ע"ש. ועמ"ש שם בסוגיא דקמח. (ועיין מאירי לט, א ד"ה מים וכונתו כנראה למש"כ לח, א דאפסולת הפירות מברך שהכל וצ"ע). ודעת הטור כנ"ל דמרוסק לגמרי מברך שהכל, וצ"ב מאי שנא ממי שלקות שכתבו הרא"ש והטור דכיון דיש בהם טעם הירק הרי הם כמותו משא"כ מ"פ אין להם טעם הפרי אלא טעם עצמם, ולכאורה פרי עצמו שנתרסק הא יש בו טעם הפרי, (שו"ר בנשמ"א כלל נא סק"ח שעמד בזה), ונראה דלא מהני מה שיש טעם הפרי אלא בהיוצא מן הפרי או במים שקיבלו טעמו דמתייחסים להפרי ושם הפרי עלייהו (אלא דמ"פ אין בהם טעם הפרי כי אם טעם עצמם), אבל פרי מרוסק גרע דהפך הפרי בעצמו לדבר אחר ותחת הפרי נעשה משקה ודוק. ויתכן עוד דנתרסק לגמרי ונעשה כמשקה חשיב המשקה העיקר וכיון שאין בו טעם הפרי אין מברך בפה"ע, אך לפ"ז נטחן ונקצץ אין מבטל ברכתו לטעמא דהרא"ש, ויותר נראה כמ"ש דשאני ריסק דהפך הפרי לדבר אחר. ועמ"ש לט, א בסוגיא דמי שלקות. ואין מברכין עליהן אלא שהכל ולבסוף ולא כלום, וזו בנין אב למשקין היוצאין מן הפירות חוץ מן הזיתים וענבים שאין דינן כמותן ואין מברכין עליהן אלא שהכל וזה מבואר.

שתיתא. פי' קמח קלי מבושל. רב אמר שהכל ושמואל אמר בורא מיני מזונות אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה עבה דלאכילה עבדי לה בורא מיני מזונות רכה דלרפואה עבדי לה שהכל. פי' שהיא מיוחדת לרפואה שאין דרך לאכלה כלל אלא לרפואה 103 ר"ל דאין כונת הגמ' משום שנעשית לרפואה אלא משום שאין בנ"א אוכלין אותה אלא לרפואה, אבל נעשית לרפואה ובנ"א אוכלים אותה לפעמים להנאה מברך במ"מ. , וכיון דכן לא שייך בה ברכה דידה, דכל לרפואה כלומר מיוחדת לכך, לא מברך עלה 104 ברשב"א מבואר הטעם כיון שאין דרך הנאת קמח קלי בדרך שתיה וכ"מ בהל' ברכות להריטב"א פ"א הי"ח והכ"ב והכ"ג וכ"ה בשיטמ"ק דכל אכילה שלא כדרכה מברך שהכל, והיינו דומיא דקרא חייא דמברך שהכל כיון דאין נאכלת כך כלל, אך המאירי כתב שאינו אוכל אלא רפואה, ומשמע משום דשם רפואה עלה, וכן ביאר בביאה"ל סי' ריב ד"ה ואינו דכיון שהדבר מיוחד רק לרפואה ולא להנאה אין בדבר זה ברכתו העצמית רק כיון דנהנה ואין ליהנות בלא ברכה צריך לברך שהכל, וכ"מ בדברי רבינו שכתב דל"ש בה ברכה דידה דכל שמיוחדת לרפואה לא מברך עלה, משמע דזה שמיוחדת לרפואה מוציאה מכלל ברכה, וכן מדכתב דמ"מ מברך שהכל כיון דנהנה והיינו דבעצם אין לברך כיון שהיא רפואה אלא דמ"מ כיון דנהנה אין ליהנות בלא ברכה, וכמ"ש הביאה"ל, ומ"מ לא סגי במה דנעשית לרפואה אלא צריך שלא תאכל כלל דאם לפעמים נאכלת להנאה הו"ל גם אוכל, ויש לדחות דכונת רבינו דכיון דאין נאכלת כלל אין לברך וכמ"ש הרשב"א והריטב"א, אלא דמ"מ כיון דנהנה מברך שהכל. (וע"ש בביאה"ל שכתב דאם גם במיוחד לרפואה מברך ברכתו העצמית, כ"ש באכל טפל קודם עיקר אף דאין כונתו ליהנות מהנאתו אלא שיוכל לאכול העיקר מ"מ כיון דנהנה מברך ברכתו העצמית, ואף אם במיוחד לרפואה אין מברך ברכתו העצמית י"ל דדוקא במיוחד לרפואה אבל עשוי להנאה אלא דהוא מתכוין כעת לאכלו לצורך העיקר מברך ברכתו העצמית ע"ש, אך לכאורה יש לחלק דכאן אין ההנאה לצורך התרופה אלא דאגב שמתרפא נהנה וכיון דנהנה אף דאין כונתו לזה מברך ברכתה המיוחדת, משא"כ התם הנאת הטפל באה לצורך העיקר ומש"ה סברי תה"ד ורמ"א דאין מברך עליה ברכתה המיוחדת כיון שהנאתו לצורך העיקר ולא לההנאה בעצמה). והנה רבינו והרשב"א והריטב"א והמאירי מפרשים גמ' כפשטה דכיון שאינה לאכילה אלא לרפואה מברך שהכל, אבל תוס' והר"מ פ"ג ה"ג ותר"י והרא"ש סי' יב כתבו משום שהוא דרך שתיה, וכ"ה בבה"ג אי קליישא ולשתייה עבדין לה שהכל כו' עבה לאכילה עבדי לה רכה לרפואה שתי לה, והמאירי הק' ע"ז ממי שלקות, אכן בתשו' הרא"ש כלל ד אות טו מתבאר דודאי גם כשאוכל דבר דרך שתיה שייך בו ברכתו המיוחדת אלא דשאני שתיתא דמערב הקמח במים אחרים ובטל בהם ולא דמי למים שנתבשל בהם השלקות דהתם עיקר הבישול בשביל הירקות וכיון דנתנו טעם במים הרי המים כמותם אבל כאן עיקרו לשתיה ונותן קמח במים לשתותם כך והקמח בטל בהם ואינו אלא משקה שברכתו שהכל (וכ"מ ברש"י שכתב עבה לאכילה עבידא ובמילתה קיימא, הא רכה לאו במילתה קיימא דנשתנית למשקה ובטל הקמח במים), וע' תוס' ע"ז לא, ב סד"ה תרוייהו ומ"ב רח סקכ"ג ומג"א רה סק"ו. וע' בהגר"א רב ס"ד ומ"ב סקל"ד ומש"כ בהע' 16. ולדרך רבינו ודעימיה, הא דמבואר לעיל לו, א דחושש בגרונו ושותה שמן עם אניגרון לרפואה מברך בפה"ע, כתב רבינו שם דאין נותן בו כ"כ שמן בשיעור שלא יהא אלא לרפואה אלא בשיעור שדרך ליהנות לפעמים וכ"כ הריטב"א פ"א הכ"ב, אך ברשב"א כאן כתב דשמן עם אניגרון דרך הנאתו בדרך שתיה, ומשמע דסגי במה דדרך הנאתו בשתיה דלפ"ז י"ל דגם בשמן מרובה דמיוחד רק לרפואה מברך בפה"ע כיון דעכ"פ דרך הנאתו בשתיה בשמן מועט, משא"כ בשתיתא עבה ורכה דעבה הוא דרך אכילה ורכה הוא דרך שתיה ועיין. ובב"י סי' רד כתב וז"ל מצאתי כתוב בשם הרא"ה שכל המרקחות שאינם מאכל בריאים אלא לרפואה מברך שהכל ואע"ג דהוא מפירות האילן, כשתיתא דהיא מחמשת המינין ואפ"ה מברך שהכל, ושמן שע"י אניגרון שאני שאף הבריאים רגילין בכך, ומרקחת זנגבי"ל דהיינו הומלתא נמי מאכל בריאים הוא ע"כ (וכ"ה במאירי כאן), ובבד"ה כתב דבסי' רח כתב בשם המפרשים שאין הטעם בשתיתא משום דלרפואה עבידא, אבל הרמ"א בסי"א הביא דברי הב"י בשם רבינו להלכה, וי"ל דסובר דהני דלא מפרשי הכי בשתיתא משום דסברי דדרך לאכול לפעמים שתיתא רכה להנאה, אבל באין דרך לאכלה כלל הו"ל כקרא חייא, אבל בפשטות צ"ל בדעתם דכיון שנאכל לרפואה סגי בזה להחשב אכילה כדרכה ול"צ דרך ליאכל להנאה, וכן צ"ל בדעת רבינו והמאירי לפמ"ש דמפרשים הטעם משום דשם רפואה עלה ולא משום שלא כדרך. , ומכל מקום שהכל מיהת מברך עלה דהא נהנה.

ואפילו הכי שרא למיכלא בשבת, ואף על פי שדברים המיוחדין לרפואה אסורין בשבת, שאני שתית דהיא גופה מזון גמור הוא לכל כעבה ואין כאן שנוי מזון כלל אלא שמרבה בה מים, וכיון דהיא גופה מזון גמור כי האי גוונא ודאי שרי, והיא בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, תדע לך דאילו יש כאן חולה שאינו רשאי לשתות יין אלא אם כן נותן בו מים, ומוזג אותו עד כדי שאינו ראוי לבריא לשתותו שאין שותין כיוצא בו, ודאי מותר לו בשבת אפילו מתכוין בשתייתו לרפואה, שהיין עצמו בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה, אף שתית גם כן בכלל זה הוא, והכי מוכח בגמרא 105 דרב יוסף הק' מהא דמותר לאכול שתית רכה בשבת ומשני אביי דהוא בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, ומפרש רבינו כיון דשתיתא בעצמותה הוי מזון דנאכלת עבה, ואין רכה דבר אחר אלא תוספת מים בעלמא, וכ"כ הריטב"א בהל' ברכות פ"א הכ"ג, אך בתוס' וברשב"א מבואר הטעם משום דראויה לאכילה ושם אוכל עלה אף שאין דרך בנ"א לאכלה כלל אלא לרפואה (וע' מאירי), ולכאו' כדבריהם מתב' בגמ' דקאמר טעמא דגברא לאכילה קמכוין ורפואה ממילא קא הויא והיינו דמתרפא ע"י אכילת אוכל ואילו לרבינו הטעם משום דנאכלת עבה וצ"ל דגם לרבינו הטעם משום דחשיב מתרפא באכילת אוכל אלא דפליגי בטעמא דחשיבא אוכל דלרבינו הטעם משום דנאכלת עבה אבל בעצמה לא חשיבא ראויה לאכילה כיון דאין נאכלת כלל ולתוס' והרשב"א הטעם משום דראויה לאכילה. ומדברי כולם נשמע לכאו' דהיתר אכילת אוכלין לרפואה לאו משום דאיכא למיתלי דאוכל להנאה אלא משום דלא אסרו להתרפאות באוכל, והרשב"א ביאר דזהו גופא מחלוקת רב יוסף ואביי ע"ש, (ובתוס' משמע סברת רב יוסף משום דעשויה לרפואה והוא מוכרח לטעמייהו דאין טעמא דמברך שהכל משום שהיא לרפואה אלא משום שהוא דרך שתיה וע"כ קו' רב יוסף אהא דקאמר דעבדי לה לרפואה דא"כ תאסר בשבת אבל הרשב"א דמפרש טעמא דמברך שהכל משום דאינה נאכלת כלל זהו דהק' רב יוסף דא"כ ליכא למיתלי דשותה להנאה, ובאמת הם חלוקים גם בגירסא דהרשב"א גורס כדלפנינו ואי ס"ד לרפואה קמיכוין והיינו דאין לתלות בהנאה אבל תוס' גרסי ואי ס"ד לרפואה עבדי לה דכיון דנעשית לרפואה יש לאוסרה בשבת לרב יוסף. ולהרשב"א ורבינו יש להוסיף ביאור בקו' רב יוסף דכיון שמה שאין דרך לאכלה כלל מוציאה מדרך אכילה או דשם רפואה עלה אע"פ דנאכלת עבה א"כ תאסר בשבת ומשני אביי דמ"מ שם אוכל עלה). וזה ברור.

מתני' [לה, א] על פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים. פי' הא דאמרינן בפת המוציא ובפירות האילן בורא ואינו אומר הבורא, אפשר דהיינו דעדיף לן המוציא משום דמשמע עבר ומשמע הווה ומשמע עתיד לפי שהן מיני זרעים שיוצאין בכל יום, ובגמרא [לח, א] אמרינן דאפשר ליה לברוכי נמי מוציא אבל המוציא עדיף 106 דקאמר בסה"ע בשלמא אי אמר המוציא כו' ומבואר דהמוציא עדיף, ומ"מ אפשר לברך מוציא, והא דקאמר והילכתא המוציא הכונה כמ"ש הרי"ד ועו"ר דאפשר לברך המוציא. ודברי רבינו צ"ע דבגמ' מבואר דבעינן לשון עבר וזהו מחלוקת ר' נחמיה ורבנן אי המוציא עבר משמע או לאו, וצ"ל דרבינו מפרש דר' נחמיה סובר דמשמע רק לשון עתיד כמו שיוציא, עיין פסקי הרי"ד, ורבנן סברי דמשמע גם עבר והווה. ועיין רשב"א ורא"ש. , ובפירות האילן שייך טפי בורא לפי שהן אילנות ואינן צומחין בכל יום כזרעים, ואחר שבפירות האילן תיקנו בורא תיקנו גם כן בפירות האדמה בורא ולא הבורא.