רא"ה על ברכות עד

אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה פירורין כזית מברך עליו המוציא ושלש ברכות ואי לית ביה פירורין כזית בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פי' דסבר רב יוסף דפירורין פחות מכזית לא חשיבי לחם 69 מבואר דאף פירורים בעין פחות מכזית לא חשיבי לחם לרב יוסף, והיינו דאקשי עליה אביי מברייתא דליקט מכולן כזית יצא יד"ח מצה, דהתם איירי בפירורים בעין (וכמ"ש תוס' ותר"י ואף רש"י במנחות עה, ב כתב דברייתא לאו אמנחות קאי), ואף דלרבינו חביצא היינו פירורים שבישלם מ"מ כיון דבכזית אין הבישול מפקיע תורת לחם ה"ה בפחות מכזית וממילא ע"כ הא דבפחות מכזית מברך במ"מ משום דאף פירורים בעין כה"ג מברך במ"מ, ואפילו בפירורים כזית כיון דהיה לחם גדול ופיררו לפירורים איכא למימר דבטל חשיבותו אלא דעל זה הוכיח רב יוסף ממנחות דאע"פ שפיררם לכזיתים מברך המוציא. וכיון דחזינן לרבינו דפי' כן, אף שמפרש דחביצא היינו פירורים שנתבשלו, ממילא גם לרש"י יש לפרש כן, וכן משמעות רש"י בכל הסוגיא (ומובן לפ"ז סברתו בד"ה הב"ע דאם נשאר מן הלחם לא בטל חשיבות לחם מן הפירורים), ולא קשיא לפ"ז קו' תוס' ותר"י על רש"י, (והתוס' ותר"י שהק' על רש"י סברי דיש לחלק בבישול בין פחות מכזית לכזית וכמש"כ תר"י לקושטא דמילתא דבנתבשל תליא בכזית ופחות מכזית), ובאמת מה שתי' תוס' דטיגון כבישול א"א לאמרו לשי' רש"י עצמו גבי לחם העשוי לכותח דבלילה עבה לא הוי לחם בלא אפיה ותוס' לטעמייהו שם דל"צ אפיה וע"כ כמ"ש. והא דנקט חביצא אף דאין תלוי בחביצא כלל י"ל דאגב אורחא אשמעי' דבישול אין מפקיע שם לחם, ועוד דאורחא דמילתא לאכול פירורים באופן זה, וכן צ"ל גם להתוס' ותר"י דע"כ לדידהו נדבק לאו מידי הוא (אלא לענין תואר לחם בלבד) והא דנקט חביצא משום דדרך אכילת פירורים בהכי. ועיין מעיו"ט אות י ובהגר"א קסח ס"י סקל"ג ונשמ"א כלל נד ונחל"ד ותשו' בית אפרים סי' יא. (ונראה דאם היה מתחלה פחות מכזית מודה רב יוסף דחשיב לחם ורק בנתפרר סבר דבטל מינה חשיבות לחם והראיה מדהוצרך להוכיח דבפירורי כזית חשיב לחם ולא מסתבר דכזית בתחלה לא יחשב לחם ול"צ ראיה לזה והא דמייתי אביי מליקט מכולן כזית התם לאו בלחמים פחות מכזית איירי אלא בפירורים שליקט מכל מיני לחמים כמבואר בתוס' ותר"י וכ"ז דלא כחזו"א כו סק"ד והגרי"ז במנחות). לענין ברכה 70 משמע לכאו' דהוא דין מיוחד בברכה דאין להם חשיבות לברך המוציא ובהמ"ז אכן מקו' אביי מדיוצא בהם יד"ח מצה מוכח דבכ"מ לא חשיבי לחם לרב יוסף ולשון רבינו צ"ע. ולהגרי"ז במנחות דלרב יוסף פחות מכזית בתחלה לא חשיב לחם אף לענין מצה, וכזית בתחלה ונתפרר מאבד חשיבותו לענין ברכה כיון דבשיעור זה לא יכול לחול עליו שם פת, אבל לענין מצה כיון דכבר חל עליו שם פת לא בטל מינה, א"ש לשון רבינו, אך דברי הגרי"ז מחודשים, ועוד דלהאמור בהע' הקודמת אין מקום לפי' הגרי"ז בהראיה מליקט מכולן והדחייה דבא מלחם גדול, והדר צ"ע לשון רבינו. . ופי' חביצא פתיתין של פת שנתבשלו בקדרה 71 כפרש"י וכ"כ המאור (כז, ב) ואו"ז ח"א סי' קמז וראבי"ה סי' קג וריטב"א בהל' ברכות פ"א ה"ל. אבל ר"ח והערוך (ע' חבץ) פי' דהיינו חתיכות שנותנים במרק וכ"פ ר"ת דהם פתיתין דקין שמדביקין אותן ע"י דבש או ע"י חלב ושומן וכ"כ תר"י ושאר ראשונים. , ועל ידי הבישול נדבקין קצת ולפיכך נקרא חביצא שכל דבר הנדבק נקרא חביצא 72 כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין, תוס'. .

ורב ששת אמר אפילו פירורין שאין בהם כזית אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. פי' שלא נתבשל כל כך שתעובר צורתו 73 היינו לפירושו דבבישול איירי הכא, אבל להראשונים דבנדבק איירי מבואר בתר"י דפחות מכזית ונתבשל אפילו קצת מברך במ"מ (ובכזית סברי תר"י דלא בעי' תוריתא דנהמא, אבל לרבינו גם בכזית בעי' תוריתא דנהמא), ועיין בדברי רבינו לז, א גבי אין הפרוסות קיימות דזהו כונת הברייתא וכתב שם דדוקא בנימוחו ע"י בישול אבל שלא ע"י בישול לא יעו"ש בהערות. . וכן הילכתא. פי' והילכך הא דאמרינן לעיל [לז, א] אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות מיירי בשנמוחו על ידי הבישול וכיון דכן מסתמא עברה צורתן ומשום הכי לא מברך עליהו המוציא, אבל בפת גמור אפילו בפירורין פחות מכזית מברך עליהן המוציא ולבסוף שלש ברכות. ומיהו כשלא בא לאכול ממנו אלא פחות מכזית, בתחלה מברך עליו המוציא דלענין ברכה דלפניו לא שני לן בין בא לאכול ממנו הרבה או מועט 74 וכמ"ש רבינו לח, ב דאין שינוי ברכות בשיעורין ומה שמברך לפניו בכשיעור מברך גם בפחות מכשיעור, ודלא כתר"י שם דמברך שהכל, ודלא כהראב"ד שהביא הרשב"א דבפחות מכזית לא מברך המוציא אלא במ"מ, ואף הרשב"א פליג עליה כאן ולקמן לח, ב והביא שכ"כ הר"מ פ"ג מברכות, וכ"כ הרא"ש סי' טז. , ולבסוף ולא כלום שאין ברכה לאחריו כלל כל זמן שלא אכל כזית כדאיתא לקמן [לח, ב] 75 בסה"ע היכי מברך על זית מליח כיון דשקילא לגרעינתיה בציר ליה שיעורא ע"ש ברש"י וכ"כ הרשב"א דלא כהראב"ד דמברך מעין ג', ולקמן לח, ב הביא שכ"כ הר"מ בפ"ג ברכות. ומש"כ רבינו דאין מברך לאחריו כלל היינו אף בנ"ר וכמ"ש רבינו לח, ב ועיין רשב"א כאן ותוס' לט, א ורא"ש שם. .

[רי"ף כו, ב] אמר אביי טריקתא 76 לפנינו בגמ' ורי"ף טריתא. פטורה מן החלה מאי טריקתא איכא דאמרי מרתח גביל. פי' היינו כובא דארעא דלקמן 77 לגירסא שלפנינו נתבאר בגמ' לפני ההיא דטריתא דינא דטרוקנין וקאמר אביי דהיינו כובא דארעא, והרי דכובא דארעא לאו היינו טריתא (דגם להגירסא דטרוקנין פטור מחלה מ"מ הול"ל מאי טריתא כובא דארעא ולמ"ל למימר גביל מרתח), וממילא מש"א לקמן האי כובא דארעא מאי מברכין עילויה אטרוקנין קאי ולא אטריתא, וכ"נ בראשונים, אכן מדברי רבינו והרי"ף ותר"י משמע דלא היה בגירסתם ההיא דטרוקנין (וכבר עמד בזה בדק"ס) ומפרש רבינו דכובא דארעא דלקמן היינו גביל מרתח, וכ"מ ברי"ף שכ' והאי טריתא דארעא ומדקאמר והאי משמע דאיירי בה לעיל וכן מדקרי לה טריתא אף דבגמ' קרי לה כובא משמע דהיינו טריתא דלעיל לפי' קמא דגביל מרתח, וכן מפרש הטור ס"ס קסח דכובא דארעא דלקמן היינו גביל מרתח, (ואף דאביו הרא"ש גורס לההיא דטרוקנין צ"ל דהטור סובר דבין טרוקנין ובין טריתא מיקרו כובא דארעא שמעשיהם דומין אלא שזה מתקבץ בגומא וזה מתפשט ע"ש בטור והגמ' לקמן קאי אגביל מרתח דאילו טרוקנין מברך המוציא אף בדלא קבע כדמשמע לשון הירושלמי פ"ק דחלה ה"ד שהוא מקור לשון הטור בדינא דטרוקנין ע"ש, ועד"ז כתב הדרישה, וע"ש בב"ח). , פי' משום דלא חשיב ליה לחם 78 והטעם כמ"ש רב יוסף בגמ' מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא, דכיון דליכא גלגול ולא נעשה עיסה אלא גובלין קמח במים ונותנין בגומא לא הוי לחם אלא קמח מגובל במים. (וצ"ל דלאחר דהשיב רב יוסף לאביי דלא הוי לחם להמוציא אמר אביי דפטורה מן החלה). . ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח דתני רבי חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. פי' ואין גלגול מחייב בו כיון שהוא על דעת כן שלא לאכול ממנו 79 פי' שלא לאכלו בעין אלא לפררו בכותח וכ"ה באו"ז סי' רטו בשם ר"ח דעשאו כלמודים גלי דעתיה דלשוחקו קבעי ליה ולא לאכילה קמכוין וכ"ה בפסקי הרי"ד ובתורי"ח הנדמ"ח ובתר"י ובריטב"א הל' ברכות פ"א הל"ב ומדמו לה לעיסת הכלבים, וכן מבואר בר"מ הל' בכורים פ"ו הי"ד וברדב"ז שם. אכן רש"י פי' דאופין אותו בחמה והרי"ד דחה דא"כ אפי' כעכין אמאי חייבת דכל שמגלגל אותה לאפותה בחמה לא הוי לחם (וכמ"ש בס' המכריע סי' סח וכהר"ש והרמב"ן דלא כר"ת) וע"כ דנאפית בתנור, וכן צ"ל לרבינו שהובא בשמו בספר הפרדס ש"א הי"ב דסובר כרבו הרמב"ן דבלילה עבה ע"ד לאפות בחמה פטור וכ"כ הרדב"ז הנ"ל לדעת הר"מ, והר"ש בחלה פ"א מ"ה פי' כרש"י וכתב דאף כעכין אינו אלא מדרבנן ע"ש, ובפמ"ג ס"ס קסח בא"א סקמ"ג פי' דעשאה כעכין גלי דעתיה דע"ד לאפותה בתנור נמי עשאה מתחלה. ור"ת דסובר דבלילה עבה לאפותה בחמה חייבת בחלה לא מצי לפרש כרש"י אלא מפרש כרבינו ודעימיה וכמ"ש בתורי"ח (הסובר כר"ת) דלא נעשית לאכילה בעין ובזה מודה ר"ת כשם שמודה בעיסת הכלבים (עיין תר"י והל' חלה לרמב"ן ורא"ש וס' המכריע שם). ובטור ס"ס קסח פי' כרש"י דנאפית בחמה ובעשאה כעכין כתב דחייבת בחלה ומברך המוציא, ונראה דהוא לשיטתו דסובר לעיל שם כר"ת דבלילה עבה ע"ד לבשלה או לאפותה בחמה חייבת בחלה ומברך המוציא ולכן עשאה כעכין אף דנאפית בחמה חייבת בחלה ומברך המוציא אבל עשאה כלמודין פטורה מחלה, והטעם נראה לפי המבואר בתוס' פסחים לז, ב בסברת ר"ת דכיון דהעיסה עבה ודרכה להאפות בתנור הוי לחם אף דאין דעתו כן והשתא כל זה בעשאה כעכין אבל עשאה כלמודין דניכר בעיסה עצמה דעשויה להאפות בחמה לא הוי לחם ופטורה מחלה (ומכאן ראיה להב"י לעיל שכתב דהטור פסק כר"ת ודלא כהב"ח והפרישה דבנמלך לבשל דוקא הוא דמברך המוציא להטור). ודרכן היה לשנות צורתו שלא כשאר עוגות. ואם עשאה כעכין חייבת. פי' אם עשאה כשאר עוגות בצורתה חייבת, דצורתה מוכח דעל דעת אכילה נמי עשאה מתחלה.

והאי טריקתא דארעא. פי' גובלין קמח במים וליכא גלגול ועושין חלל בכירה ונותנין לתוכו ונאפית לשם 80 וכן פרש"י ועו"ר, מיהו ברש"י שלפנינו לא כתוב דגובלין הקמח והמים אבל בתר"י מייתו הכי מפרש"י, וע"ש שהק' דכיון דהוא דרך גיבול למה פטור אכן רבינו פי' דכיון דליכא גלגול ולא נעשה עיסה ממש אלא גובלא בעלמא לא חשיב לחם לריו"ח (ועיין להלן הע' 85). אכן הר"מ פ"ג ברכות ה"ט מפרש שהיא עיסה שנאפית בקרקע ומשמע דמפרשה בעיסה גמורה והא דקאמר גובלא בעלמא הוא ע"ש בר"מ דאין עליה צורת פת והיינו דאינה ערוכה וקטופה כפת אלא ככדור בעלמא, והרשב"א מפרש ג"כ שהיא עיסה דלא כרש"י אלא שהיא עיסה רכה מאד וכמ"ש גובלא בעלמא הוא. ועיין להלן הע' 86. , ובגמרא קרינן ליה כובא דארעא להאי נהמא. מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש ואי קבע סעודתיה עליה מברך עליה המוציא ושלש ברכות. וזה כתב רבינו ז"ל, עשאה רבינו ז"ל לזו כפת הבאה בכסנין דאמרינן לקמן [מב, א] דאית ליה האי דינא, והוא פת שנאפו קליות בתוכו 81 דכיסנין היינו קליות, ולקמן מב, א כתב רבינו שנתן פירות בתוכו ולפ"ז כיסנין מלשון כיסין, וע"ש בהע'. , ומסתברא דלא דמי דהתם לאו פת דהא אשתני בכסנין (ושנוייא) [ושנייה] שנוייא ולהכי בעינן קובע סעודתו עליו 82 וכ"כ רבינו לח, ב דפת הבאה בכסנין אין דינו כפת אלא כמאכל הבא מחמשת המינין שהכיסנין שבו וענינו מוציאין אותו מתורת פת שאין דרך בני אדם בפת כזה וכשאדם קובע סעודתו עליו הא אחשביה ושויה פיתיה. ונראה שאין כונתו דיצאת מתורת פת לענין חלה אלא רק לענין המוציא ובהמ"ז, דלא חשיבא פת לענין זה אלא פת שקובעים עליה סעודה (יעו' בגמ' לה, ב) משא"כ פהב"ב שאין קובעין עליה ומ"מ אם קבע חשיבא פת דאחשביה ושויה פיתיה. ועמ"ש לח, ב ע"ד רבינו שם. (עיין מב, א דפהב"ב חשוב פת לענין עירוב ואף שאין שם שיעור קביעות). , אבל הכא פת גמור הוא בין קבע סעודתיה בין לא קבע סעודתיה חד דינא אית ליה ודינא דפת אית ליה 83 צ"ע דהכא נמי נימא דכיון דהוי בלילה רכה נפיק מתורת פת שאין דרך בנ"א בפת כזה, ואף דרבינו כתב בסמוך דאורחייהו דאינשי למיקבע עליה אין שום הכרח לזה אלא שהוצרך לומר כן לפירושו אבל שפיר י"ל דאין דרך בנ"א בפת כזה, אכן נראה כונתו דדוקא בכסנין שיש כאן שינוי בעצם הפת שהיא סוג אחר של פת איכא למימר דכיון דאין דרך בנ"א בפת כזה יצא מתורת פת לענין המוציא ובהמ"ז וכמ"ש רבינו דאינו פת, משא"כ כובא דארעא שאינה סוג אחר של פת דאינה אלא מלחם ומים ככל פת אלא שהיא בלילה רכה בלא גלגול אף אם אין דרך בנ"א לקבוע עליה פת גמורה היא, ואמנם איכא מד"א לדרך רבינו דלא הוי נהמא כלל ואף בקבע מברך במ"מ, זהו משום דסובר דלשם לחם בעינן גלגול ועיסה, אבל עד כמה דחשבינן לה לחם דל"צ גלגול ועיסה להיות לחם שוב אין לחלק בין קבע ללא קבע דהא אינה סוג אחר של פת. ועיין מאירי פסחים לז, ב שדבריו דברי רבינו. ועיין בב"י סי' קסח שהביא כמה דעות מהי פהב"ב והבין שנחלקו בדין אבל בדה"ח בקו"א כתב דאין כאן מחלוקת דכל שאין קובעים עליה סעודה אין מברך המוציא ובהמ"ז, ודעת הב"י מתבארת עפ"ד רבינו דבעינן שיהא סוג אחר של פת וממילא שייך מחלוקת בדין אם דבר כזה נחשב שינוי בהפת, וכגון בפת פריכה שכוססין י"ל דאין פריכות נחשב שינוי כיון שהיא בעצם כפת רגילה רק שהיא פריכה משא"כ בנילוש או ממולא במיני מתיקה דעשוי ומורכב מדברים אחרים ונאכל בתורת כיסנין, וכן בנילוש במיני מתיקה י"ל כיון שאין ניכר שינוי בעיסה עצמה ואין שם דברים אחרים לא יצאת מכלל פת רגילה וכן ממולא במיני מתיקה י"ל דהוא דבר מבחוץ ואינו שינוי בעצם העיסה, אלא דמ"מ אין הכרח לומר דפליגי בדין ואיכא למימר דכו"ע מודו דשינויים אלו בתואר וטעם הפת חשיבי שינויים וכמ"ש במאמ"ר ע"ש. (ועיין בר"מ פ"ג ה"ט). אכן הרי"ף ושא"ר סברי דאין מברך המוציא ובהמ"ז בכובא דארעא אלא בקבע, ועיין תוס' פסחים לז, ב שכתבו הטעם דהוי גובלא בעלמא ואינו סועד הלב, וריב"ש ס"ס כח כתב דאין דרך לקבוע עליהם סעודתו אלא לאכלם לקינוח דומיא דפהב"ב, וצ"ע במאי פליגי ארבינו הא אין כאן שינוי בפת כמו כיסנין, ועוד ילה"ע בזה מהא דהק' מב, א מלחמניות אפהב"ב ובתוס' ועו"ר מבואר דלחמניות אינם פהב"ב אלא רקיקין דקים מבלילה רכה ולהעולה מהב"י הרי אין ללמוד כלל לכל לחם שאין קובעין עליו ומאי קשיא להגמ' דילמא בלילה רכה לא מהני להוציא מתורת פת משא"כ כיסנין ואף דבתרוייהו אין קובעין (וכדס"ל לרבינו באמת לחלק ביניהם וע"ש שמפרש דלא כתוס'), ונראה לדעת החולקים על רבינו דבלילה רכה גרע דעצם הלחם שונה שאינו עיסה קשה כלחם אלא עיסה רכה וכלשון הגמ' דאינו נהמא אלא גובלא בעלמא ואין סועד הלב כלחם ואין נאכל לסעודה כלחם, משא"כ פהב"ב דהיא עיסה עבה כלחם אלא שכיסנין שנתן בה משנים אותה ובזה הוא שמבואר בב"י דיש לדון איזה שינויים נחשבים שינוי להוציאה מתורת לחם אף שהיא עיסה עבה כלחם רגיל, ושפיר מקשינן מלחמניות אפהב"ב בק"ו דאם לחמניות מברך המוציא כש"כ פהב"ב. והנה להרי"ף הך כובא דארעא פטור מחלה ומ"מ מברך המוציא בקבע ויוצא בו יד"ח מצה וכן מבואר בתר"י, וכן דעת ר"ח הובא באו"ז ח"א סי' רטו דגורס טרוקנין פטורין מן החלה, ועיין עוד בתורי"ח הנדמ"ח בשם ר"ח דהא דבקבע מברך המוציא לא קאי רק אטרוקנין אלא ה"ה אאחריני ור"ל אגביל מרתח ונהמא דהנדקא, וכיו"ב מצינו בתורי"ח ותוהרא"ש שכתבו דנילי"ש שהוא בלילה רכה ביותר פטור מחלה ומ"מ נסתפקו אם מברך המוציא בקבע ע"ש, ולכאורה י"ל דפטורם מחלה לאו משום חסרון בשם לחם אלא דבחלה בעי' גלגול ועיסה כדכתיב ראשית עריסותיכם ולכן כובא דארעא פטור מחלה להר"ח והרי"ף, וכן נראה בפשוטו בדברי ר"ח שם ובתר"י ע"ש, ואף לתורי"ח ותוהרא"ש דמחייבי בטרוקנין היינו משום דאף דמתחלה בלילתו רכה באפייה נעשה כעיסה (וכדתנן פ"ק דחלה תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייב בחלה ומפרש ר"ת דנבלל כסופגנין ונאפה כעיסה) או דסברי דגם מתחלתו דמי לעיסה (יעו' רשב"א בשם רה"ג) אבל נילי"ש לא הוי כעיסה כלל ופטור מחלה, הא בשם לחם לא חסר ולכן מברך המוציא בקבע ויוצא יד"ח מצה, ובלא קבע דמברך במ"מ היינו משום דאין קובעים על זה, אכן עדיין יל"ע דהרי"ף כתב בפ"ב דפסחים דמוגלשין ע"ג קמח והדר אפייה בתנור חייב בחלה אף דלא נילוש כעיסה, ולהר"ח ורה"ג היינו גביל מרתח דפטור משום דלא נילוש כעיסה ע"ש באו"ז וברשב"א ותר"י, ויש לדחות דלא נילוש כעיסה אבל ע"י המוגלשין נעשה כעיסה להרי"ף או דלשין אותה אח"כ כדמשמע ברש"י בפסחים. אכן עדיין צ"ע בדברי הטור סי' קסח שכתב דטריתא ששופכין בלילה רכה על הכירה ומתפשט אין תורת לחם עליו ופטור מחלה ומברך במ"מ ומ"מ אי קבע מברך המוציא, וה"ה דיוצא יד"ח מצה להטור דהא לדרכו קאי גמ' אטריתא, והרי מבואר בדברי הטור דאי"ז דין מסויים בחלה דאין סופו עיסה כיון שנתפשט אלא דאין תורת לחם עליו ומש"ה פטור מחלה ומברך במ"מ ומ"מ אי קבע מברך המוציא וכן יוצא יד"ח מצה כמ"ש וצריך ביאור, וצ"ל בדעתו דע"י קביעות סעודה אחשביה ושויה פת, ואף דאין החסרון מצד שאין דרך לקבוע על זה אלא בעצמותו שאינו דומה ללחם כיון שאין סופו עיסה, מ"מ סובר הטור דכיון שאינו דבר אחר לגמרי כמו דייסא, רק שדרך לחם שהוא עיסה וזה אינו עיסה, שפיר מהני מה דקובע על זה כלחם לאחשובי ללחם, וכיון דהטור סובר כן י"ל עד"ז גם להרי"ף (ועיין מג"א ולבו"ש ופמ"ג), והא דיוצא יד"ח מצה דאף דלחם עוני כתיבא לחם מיהא בעינן, וקביעות סעודה ליכא דהא משמע דיוצא בכזית, וזה דיוצא בזה ידי חובתו לא מסתבר דמהני להחשיבו לקבע של סעודה, צ"ל דע"י שיש דין לאכול פת ממילא כשאוכלו להך טריתא לשם מצה הוי כמחשיבו לפת, ובאמת לא רק להטור אלא אף לשא"ר צ"ל כן דהא בגמ' מט, ב מבואר דבשוי"ט מוכרח לאכול פת ולברך בהמ"ז ולהזכיר מעין המאורע וי"מ משום חיוב סעודה דיו"ט וי"מ משום חיוב מצה וסוכה בלילה ראשונה, ולכאורה הא מצי לאכול פהב"ב ולהרבה ראשונים בשילהי פירקין אי"צ להזכיר מעין המאורע במעין ג' ובע"כ דאין יוצא בפהב"ב באופן דאין מברך בהמ"ז, וא"כ הא דמבואר בסוגיין דיוצא בכובא דארעא יד"ח מצה אף דלרוב הראשונים בעי קביעות להמוציא, ומשמע אף בלא שיעור קביעות, היינו משום דע"י שצריך לאכול פת שמברכים עליה המוציא ובהמ"ז ואוכל פהב"ב אחשבה כפת, ואע"פ שנתבאר דפהב"ב חשיבא פת לענין חלה רק לענין המוציא ובהמ"ז בעינן פת שנאכלת לסעודה צ"ל דגם בשוי"ט ומצה דין פת שנאמר בהם היינו פת שנאכלת לסעודה אבל פהב"ב אין לה תורת פת לציד"ח סעודת שוי"ט ומצה, וכן משמע קצת ברבינו דוד פסחים קיד, א ע"ש. (ועיין במג"א סי' קסח סקט"ז וסי' תעא סק"ה ואור לציון להאוה"ח כאן וביוסף אומץ להחיד"א סי' מח ובשע"ת ומ"ב סי' תרלט ובקה"י סי' טז ושש"כ ח"ב פנ"ד הע' קלא והנלע"ד כתבתי, ויש להוסיף דלדרך רבינו אין מבואר כלל בסוגיין דיוצא בפהב"ב יד"ח מצה ויתכן דגם בקבע אינו יוצא אך מסתבר דיצא). ושיטה נוספת להר"מ בסוגיין דהא דמברך במ"מ אכובא דארעא משום דאין עליה צורת פת שאינה ערוכה וקטופה כפת אלא ככדור וגובלא בעלמא ע"ש פ"ג ה"ט, ואף להר"מ קביעות מגדר אחשבה לפת דהא אין החסרון מצד שאין קובעים אלא מצד שאין לה צורת פת. והעולה מכ"ז דלרבינו נחלקו בסוגיין אם צריך גלגול ועיסה לשם לחם, וקיי"ל דל"צ גלגול והוי לחם גמור ומברך המוציא ובהמ"ז אף בלא קבע, ולרוב הראשונים הוי לחם אלא דכיון דאין דרך לקבוע עליו אין מברך המוציא בלא קבע, ולהטור לא הוי לחם (כיון שמתפשט על הכירה) ומ"מ מהני קביעות ויוצא יד"ח מצה כיון דאוכלו לשם מצה ולחם וחשיבא לחם עוני, ולהר"ח והרי"ף יתכן דסברי כהראשונים הנ"ל ורק לענין חלה פטרי דבעי' גלגול, או דסברי דחסר בשם לחם כיון דלא הוי גלגול ולכן מברך במ"מ דהוי גובלא בעלמא ומ"מ אי קבע חשיב לחם ויוצא יד"ח מצה כמו להטור. ועיין בהל' ברכות להריטב"א פ"א הל"א. , ודאמרינן דמר זוטרא קבע סעודתיה עליה ומברך עליה שלש ברכות, לא לעכובא דבלאו הכי (נמי) לא ליבריך נמי שלש ברכות, אלא אגב ארחיה אמר תלמודא דארחיה דמר זוטרא למעבד הכי, ולמימר דשפיר חשיב, דאורחייהו דאינשי למיקבע סעודתיהו עליה 84 פי' דיש להחשיבו נהמא ולא גובלא בעלמא דחזינן דחשיב דקובעים על זה, ועיין בהע' הקודמת. .

אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם [עוני] אמר רחמנא. פי' הא לאו הכי הוה אמינא דלמצוה לחם מעליא בעינן 85 רבינו הוצרך לזה לפ"מ דמפרש דהוי לחם גמור לכל מילי ומש"ה צ"ל דס"ד דבמצה בעינן לחם מעליא למצוה ולזה קאמר דאדרבה לחם עוני בעינן בה, אבל לשא"ר, לא מיבעי להטור דאין תורת לחם עליו אשמועינן דמ"מ אם אוכלו לשם מצה דמחשיבו כפת יצא אף דהוי לחם גרוע, וכן להרי"ף נתבאר דיתכן דחסר בשם לחם לחלה, אלא אף להסוברים דהוי לחם גמור אלא דאין דרך לקבוע על זה ולכן אין מברך המוציא, מ"מ הא נתבאר דאף במצה בעינן לחם הנאכל לסעודה וזה שאוכלה לציד"ח מצה הר"ז כמחשיבה לפת גמורה וכאוכלה לסעודה, והשתא שפיר אשמועינן דאף דלא הוי לחם הנאכל תמיד לסעודה כיון דהשתא אוכלו לסעודה סגי בזה דלחם עוני כתיב בה ודוק. ועיין עוד ב"י סי' קסח מש"כ לבאר החידוש לענין מצה. . פי' וכיון דכן דלחם הוא, הוא הדין דחייב בחלה דאע"ג דליכא גלגול מכל מקום כל שהוא פת חייב בחלה 86 פי' דכיון דלא נחשב גובלא בעלמא אלא נהמא ממילא חייב בחלה דלחם חייב בחלה גם בלא גלגול, ודלא כהפוטרים מחלה אף היכא דהוי לחם כיון דלא היה גלגול יעו' לעיל הע' 82, ומאן דפטר לעיל מחלה משום דסובר דלא חשיב לחם. וכנראה למדה רבינו מההיא דמוגלשין ע"ג קמח פסחים לז, ב דחייב בהדר אפייה אף דליכא לישה וגלגול. , וליתיה לההוא לישנא דאמרינן לעיל בדאביי האי טריקאתא איכא דאמרי מרתח גביל והיינו כובא דארעא ופטר ליה מן החלה משום דלא חשיב ליה לחם, והא ליתא דהא אמרינן הכא דלחם גמור הוא לכל דבר 87 ונמצא לדינא דעירב קמח ומים ונתנם בגומא שבכירה חייב בחלה ויוצא יד"ח מצה (ומברך המוציא אף בלא קבע לרבינו), וכ"ה גם לשאר הראשונים הגורסים טרוקנין חייבין בחלה ומאי טרוקנין כובא דארעא, אכן כ"ז לפרש"י בכובא דארעא, אבל מדברי הרשב"א עולה דבההיא דרש"י פטור מחלה ולא מברך המוציא אפי' בקבע דהוי בלילה רכה וזהו גביל מרתח אבל כובא דארעא הוי עיסה אלא שהוא עיסה רכה מאד, וע"ש בדבריו דניבלא"ש שהוא בלילה רכה אין מברך המוציא אף בקבע וכ"כ עוד לקמן מב, א. ויל"ע דבס' הפרדס ש"א הי"א הביא גם בשם רבינו דניבלאש אין מברך המוציא אפי' בקבע, ובע"כ אין כאן מחלוקת לדינא אלא דהרשב"א הבין דכובא דארעא לפרש"י היינו בלילה רכה כניבלאש אבל רבינו הבין דהיינו עיסה רכה (ועיין בהע' 79), ודברי רבינו שבס' הפרדס אין לפרשם ע"ד שצידדו בתוס' כאן ותר"י דאין הקביעות חשובה קביעות שהרי לרבינו בכובא דארעא גם בלא קבע מברך המוציא אלא הפי' דבלילה רכה כי האי אין נעשה לחם באפייתו, וכ"מ דעת הר"ש בתוס' מב, א ד"ה לחמניות ומאירי כאן, ועיין מאירי פסחים לז, ב דבלילה רכה לגמרי כעין מים עכורים אין אפייה עושאתו לחם אבל טרוקנין אף דבלילתה רכה היה שם קמח הרבה והרי הוא כעין לישה ויש שם קצת גלגול ולא קראוה גובלא בעלמא אלא מצד שאין מגולגלת בגלגול גמור אלא בגלגול רך וכשמניחין אותה בקרקע מתפשטת ושמה מעיד עליה דנקראת גובלא ואין גיבול אלא בעירוב ולישה וגלגול מועט, ועיין גם ברבינו דוד שם בשם הרמב"ן. ומתורי"ח כאן עולה דישנם ג' דרגות דאיכא תחלתו סופגנין שהוא עיסה רכה ומברך המוציא גם בלא קבע ואיכא כובא דארעא שהיא עיסה רכה מאד כעין מים ומברך המוציא בקבע ואיכא ניבלאש דהוי כמים עכורים בעלמא ואינו חייב בחלה (ע' לעיל הע' 83) ומספקא לן לענין המוציא בקבע ע"ש. (וע"ש בתורי"ח מב, א ובתוס' ותר"י כאן ולקמן מב, א ובשא"ר). ועיין בסי' קסח ס"ח ובהג"ה סי"ד וסט"ו ובמג"א ושאר פוסקים ואכמ"ל. .