רא"ה על ברכות עב

פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה יבישתא ולא כלום וכן זנגבלא רטיבתא בורא פרי האדמה יבישתא ולא כלום. זה כתוב בהלכות רבינו ז"ל. ונראה דטעות ידי סופר הוא דפלפלי רטיבתא כיון דאוכלא הוא, פרי העץ נמי הוא, ובעי לברוכי בורא פרי העץ 50 וכ"כ רבינו לעיל לו, א דפלפלין גוף הפרי הם, ואף דסופן להתייבש ולא נטעי להו אדעתא דרטיבתא, בגוף הפרי לא איכפ"ל בזה, אבל הרשב"א ח"א סי' ת כתב בדעת הרי"ף דכיון שאין עיקרן לאכילה אלא לתבלין אין חשובין לברך עליהם בפה"ע ומיהו מברך עלייהו בפה"א כיון דקצת בנ"א נטעי להו אדעתא דרטיבתא (והובא לעיל בהע' 37 עמש"כ שם בזה), והרמב"ן כתב בדעת הרי"ף ורה"ג (וכן סובר ר"ח כמובא בפירושי ר"ח) דלא חשיבי פרי הגדל באילן אלא כגוף האילן (עיין הע' 34, 40) ומ"מ חייבין בערלה מריבוייא דקרא דעץ מאכל זה פלפלין יעו"ש, והנה אף רבינו לא הוכיח מדחייבין בערלה די"ל דנתרבה ריבוי מיוחד מקרא אבל לענין בפה"ע אין עליהם שם פה"ע, אך מסברא סובר דכיון שהם פרי הגדל באילן וראויין לאכילה הוו פה"ע ומברך בפה"ע, והביא ראיה מסוכה לה, א דאקשינן התם ואימא הא דכתיב פרי עץ הדר היינו פלפלין אלמא דמיקרו פרי עץ. (ויש להוסיף דהנה בראשונים מבואר דקו' הגמ' ארבא מהא דחייבין בערלה אך ברש"י יומא פא, ב מבואר דהקו' מהא דקרי להו רחמנא עץ מאכל, וכ"מ בדברי מקצת הגאונים שהביא רמב"ן ע"ש, ומשמע דעתם דלערלה ל"צ שיהיו ראויין לאכילה דגם תבלין נוהג בו ערלה, ועיין רש"י סוכה לה, א ותוס' שם ולהאמור רש"י לטעמיה במה דלא פי' כתוס', ולפ"ז ג"כ אין ראיה מערלה לבפה"ע דבערלה אף תבלין חייב בערלה אבל לבפה"ע אף דרטיבתא חזיא לאכילה כיון דעיקר הפלפלין לתבלין לא מברך עלייהו בפה"ע וכמ"ש הרשב"א. ולהראשונים לכאורה פלפלי יבשתא לית בהו משום ערלה אך הריטב"א בעירובין כח, ב כתב דכיון דחל עלייהו חיוב ערלה בעודן לחין לא פקע מינייהו ביבשין ואסור לתבל בהן הקדרה ועיין ריטב"א סוכה לה, א ונדה נא, א ועיין חזו"א דמאי סי' א"ו סק"א ודרך אמונה פ"ב תרומות סוף סקל"ב). והר"מ לא הביא כלל הא דפלפלין חייבין בערלה, וכתב הפר"ח בדעתו דרבנן פליגי אר"מ דלא חשיב עץ אלא צמח כעין ירק ולפ"ז פשוט הא דמברך בפה"א (ויש להוסיף דר"מ ילפה מעץ מאכל ואנן דרשינן מינה בירושלמי ריש ערלה דין נוטע לסייג ואכ"מ). , וכן מוכח בסוכה [לה, א] בפירוש דפלפלין פרי העץ הוא.

חביץ קדירא. פי' קמחים שנתבשלו ונותנין לתוכן בבישולן 51 משמע כונתו דאין נותנין הדבש אחר הבישול אלא מתבשל יחד עם הקמח, וצ"ב דלכאורה גם בלא נתבשלו יחד הוו מאכל אחד ויש כאן עיקר וטפל (ודעת דה"ח דאפילו שני מאכלים שעירבם וניכרים כל אחד לעצמו מברך על הרוב או על הדגן כמובא בביאה"ל סי' ריב וכ"ש הכא שהם מאכל אחד ואין ניכרים כל אחד לעצמו דלכ"ע מברך על הרוב או דגן), אכן יעו' בפסקי הרי"ד והריא"ז שג"כ כתבו דמיירי בבישלם יחד, וביאר הרי"ד דלא קאמר רב יהודה דובשא עיקר אלא משום שנתבשלו הקמח והדבש יחד והדבש הוא רוב התבשיל, אבל נתן הדבש אחר הבישול לכו"ע קימחא עיקר אף שהדבש הוא רוב שהקמח עיקר המאכל והדבש בא להטעים הקמח ודמי לשורה פתו ביין, ואף בחטים שלוקות שלמות שאין בהם חשיבות דגן (ועיין שעה"צ רח כו, כז ותשו' הרא"ש כלל ד אות טו) החטים עיקר בכה"ג עכ"ד. ונראה דזהו גם כונת רבינו דאין לדון הדבש עיקר משום שנתן דבש הרבה אלא כשבישלו עם הקמח דהו"ל תבשיל אחד והדבש הרוב, אבל נתנו אח"כ הו"ל הקמח עיקר מאכלו והדבש בא להטעים, ועיין בהע' הבאה. דבש הרבה 52 ומש"ה סבר רב יהודה דדבש עיקר שהוא הרוב, ועיין בהע' הקודמת, והרשב"א לז, ב ד"ה דובשא עיקר כתב ג"כ באופן הראשון דהדבש עיקר משום שהוא הרוב, אבל אופן נוסף כתב דעיקר מטרתו בדבש והקמח בא להכשירו ולהטעימו. (ועיין טור ס"ס רד וב"י ס"ס רג). . וכן דייסא דכעין חביץ קדירא כגון דאיכא בה דובשא רב יהודה אמר שהכל. פי' דקסבר דובשא עיקר. ורב כהנא אמר בורא מיני מזונות אמר רב יוסף נקוט דרב כהנא בידך דרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות. פי' דלעולם אינהו חשיבי עיקר 53 הכי איתא בגמ' ר"כ אמר במ"מ סבר סמידא עיקר ועלה קאמר רב יוסף נקוט דר"כ בידך וכו', והיה מקום לפרש דר"כ דקאמר סמידא עיקר מיירי במסויים לענין חביץ קדירא דסבר דמטרת האוכל בקמח והוא העיקר אע"פ שהוא מיעוט, (וע"ד שאמר רבא לז, ב ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קימחא סמידא עיקר), אבל רב ושמואל דקאמרי כללא דכל שיש בו מה' המינים מברך במ"מ ע"כ מטעמא אחרינא הוא, ומצו למיסבר כרב יהודה דדובשא עיקר אלא דמטעם אחר מברך במ"מ, וכן סבר בתחלה בשי' ריב"ב על הרי"ף, אך דחה הך פירושא דאם הדבש עיקר והדגן טפל כלל גדול הוא דמברך על העיקר ופוטר הטפל, ועוד נראה דמדקאמר נקוט דר"כ בידך משמע דר"כ ורב ושמואל חד מילתא קאמרי, ולכן פי' רבינו וכן מסיק בשי' ריב"ב וכ"ה בשאר הראשונים דרב ושמואל נמי אתו עלה משום דסמידא עיקר והטעם דאינהו עיקר מצד חשיבותא דדגן ואע"פ שהם טפלים מצד כמותם בתבשיל. (וצ"ע מדקאמר ר"כ לט, א תבשילא דסילקא דלא מפשו בה קימחא בפה"א ואי סבר כרב ושמואל אף בפורתא סגי ולרבינו לקמן דמצריך כזית בכא"פ יש ליישב אך להחולקים צ"ע, שו"ר באבנ"ז סי' לח שעמד בזה). ועמ"ש בהע' 61 בדעת הר"מ. . כתב רבינו ז"ל חביץ קדירא קורין בלשון ישמאלים כביץ.

[רי"ף כו, א] גופא רב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. פי' ולבסוף ברכה אחת מעין שלש 54 וכ"ה ברי"ף כו, א בסה"ע ומשמע דגרס כן בגמ' וכ"ה בתוס' מא, ב (ד"ה אלא) דאמרינן לעיל כל שיש בו מחמשת המינים צריך ברכה מעין שלש, וכ"ה בתורי"ח ואו"ז בשם ר"ח וברא"ש וש"ר וכ"נ בר"מ פ"ג הי"א. ועיין ריטב"א פ"א ה"ל ופסקי הרי"ד וריא"ז וב"י סי' רח בשם האשכול ואבודרהם דאם עשאה פת מברך המוציא ובהמ"ז. דטעמא דרב ושמואל משום דאינהו חשיבי עיקר 55 פי' דאם היה שאר התבשיל עיקר אלא שאמרו חכמים שכל שיש בתבשיל דגן המזין מברך במ"מ אין זה אלא לענין במ"מ אבל לענין מעין שלש יש לילך אחר העיקר והדגן טפל ונפטר בברכת העיקר אבל כיון שהטעם משום דנחשב הדגן עיקר ממילא מברך שפיר מעין ג'. . ורב ושמואל דאמרי תרויהו כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. פי' וכיון דאמרינן כל שיש בו דהיינו תערובתו, כל שכן כל שהוא דהוא בעין, אלא דאתא לאפוקי כל שאינו מחמשת המינין דלא מברכינן עליה בורא מיני מזונות.

ואותבינן על רב ושמואל דאמרי כל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות מהא דתניא הכוסס את החטה מברך עליו בורא פרי האדמה טחנה אפאה. פי' ועשאה פת. ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות. פי' שיש בהם כזית. בתחלה מברך עליה המוציא ולבסוף שלש ברכות אין הפרוסות קיימות. פי' שאין בהם כזית, שנמוחו בשביל ריבוי בישול שנתבשלו, וכיון שכן ודאי עברה צורתו של לחם 56 רבינו מפרש דפרוסות קיימות ואין קיימות הכונה לגודל הפרוסות, ושיעור קיימות בכזית, ומקורו בירושלמי כמ"ש התוס' לז, ב ושא"ר שם, אמנם לפי' רבינו בע"ב בסוגיא דחביצא עולה למסקנא דפירורים פחותים מכזית שנתבשלו מברך עליהם המוציא כל זמן שיש בהם תואר מראית לחם, ומש"ה הוכרח לפרש כאן דלא עצם מה שאין בהם כזית מוציאן מכלל לחם אלא דמה שאין בהם כזית הר"ז ע"י שנימוחו בשביל ריבוי בישול וכיון שכן ודאי עברה צורת ומראית הלחם, ומשמע דגם בכזית בעי' מראית לחם אלא דכל שלא נימוחו כ"כ דאיכא עדיין כזית גם לא עברה צורת הלחם, משא"כ בע"ב דפיררם לפני הבישול שפיר משכח"ל פירורים פחותים מכזית וצורת לחם עליהם, ועד"ז כתבו תוס' בע"ב לדעת רש"י דבכזית דרך להיות תוריתא דנהמא ובפחות מכזית ליכא תוריתא דנהמא ע"ש, ורש"י פי' דקיימות היינו שלא נימוחו ואין קיימות היינו שנימוחו ולדינא הוא עולה כד' רבינו אבל לרש"י אי"צ לפרש דמדאין בהם כזית ש"מ דנימוחו אלא אין קיימות פירושו שנימוחו, אכן שי' תר"י בע"ב דבבישול כל דאיכא כזית מברך המוציא אף בדליכא תוריתא דנהמא וכל דליכא כזית מברך במ"מ אף דאיכא תוריתא דנהמא דכיון שנתבשל לא תואר לחם לו (ובארח"ח בשם רבינו יונה דלא תואר לחם ולא הדר לו וכ"ה במג"א סי' קסח סקכ"ח דחסר בעצם התואר וצורת לחם ע"י שנתבשל אף דניכר לרואה שהוא לחם וע"ש במאמ"ר) וכ"פ הרא"ש וטושו"ע סי' קסח. ועמ"ש עוד לקמן בע"ב. . לכתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה [אחת] מעין שלש. פי' אבל בשלא נימוחו מחמת ריבוי בישול, אע"פ שנימוחו, דין לחם גמור עליו לכל דבר בין לענין המוציא בין לענין שלש ברכות כדמוכח לקמן 57 עיין להלן לט, א פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא וכתב הרז"ה דמיירי בנתנה בכלי שני שאינו מבשל ומש"ה אף דלית לה תוריתא דנהמא מברך המוציא משא"כ בחביצא מיירי בנתבשל בכ"ר ומש"ה מברך במ"מ בדלית להו תוריתא דנהמא וכ"כ הרמב"ן בשם גאון יעו"ש, ולכאורה גם אם אין מתבשל מ"מ עובר צורת הלחם, וצ"ל בדעתם דרק בחל עליו שם תבשיל הוא שמתבטל שם לחם, אך רבינו לא נתכוין להגמ' שם דאיהו פירשה בנתבשל ולא עברה צורת לחם, אלא כונת רבינו להגמ' בע"ב דפירורים פחות מכזית כל זמן שתואר לחם עליהם מברך המוציא ובהמ"ז, ומשמע לפ"ז דנימוח שלא ע"י בישול לא עברה צורת הלחם, וצ"ב בזה, ובראשונים בע"ב מבואר דה"ה נדבק ע"י דבש ומרק וכיו"ב ואבד תואר לחם מברך במ"מ, וע"ש בתוס' דהשרה פירורים במים עד שנתלבנו המים מברך במ"מ, וצ"ע אם רבינו חולק דנדבק או נשרה במים אינו מפסיד צורת לחם (וחביצא מיירי בנתבשל לדידיה כמבואר בדבריו בע"ב) או דמיירי בענין אחר, ויעו' חולין קכ, א דהמחה למצה וגמעה אינו יוצא דלאו לחם הוא וכ"ה בר"ח פסחים לה, א וכ"ה ברש"י שם מא, א ד"ה יוצאין דרקיק השרוי שנימוח לאו לחם הוא (וע"ש ברש"י לה, א ד"ה אין ובתוס' חולין ד"ה לחם), וקשה מזה על הרז"ה ורבינו, ואולי למצוה לחם מעליא בעינן יעו' לשון רבינו לקמן לח, א גבי כובא דארעא דמבואר סברא כזו וצ"ע, עוד מצינו פלוגתא בראשונים דתר"י לז, ב ולט, א כתבו דפירר לפירורים דקים שאין ניכר שהוא לחם אכתי חשיב תוריתא דנהמא ובמראהו עמד כיון שלא נשתנה מראהו בעצם רק אין ניכר מחמת קוטנם, ואילו ברמב"ן שם מבואר דעצם הפירור לפירורים דקים מוציאו מתואר לחם וכ"ה בתשו' מהרי"ל ס"ס קסה. ויעו' בר"מ פ"ג ברכות ה"ח ובכ"מ שם, ונראה דסובר דאם עברה צורת הפת ע"י שנימוחה בריבוי בישול אף בכזית לא הוי לחם כיון דנימוחה וכההיא דחולין (ויתכן דכשהיא גוש אחד ע"י הבישול חשיבא כזית, כהבנת אהעו"ז סי' קסח בדעת מג"א, אלא דמ"מ כיון שנימוחה לא הוי לחם) אבל אם לא נימוחה אלא שפיררה ועירבה במרק או בתבשיל ועי"ז אין ניכר בפירורים שהם פת, בפירורי כזית חשיבי לחם ובפחותים מכזית לא חשיבי לחם, ועד"ז כתב באהא"ז. ועיין בכתבי הגרי"ז מנחות עה, ב. . פי' ומיהו ברישא דהיינו כוסס את החטה לא תני בה ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, דליכא לעולם בחמשת המינין מעין שלש אלא בדאיכא מעיקרא בורא מיני מזונות, אבל בכוסס את החטה דבתחלה בורא פרי האדמה ליכא לבסוף מעין שלש, וטעמא דמילתא משום דחמשת המינין מזון ומסתמא למזון קיימי, ובשהזכירן בתורה והטעינן ברכה לאחריהן בשאכלן למזון דמסתמא למזון הזכירן, ולאפוקי הכוסס את החטה, ומכל מקום מידי בורא פרי האדמה לא נפיק דאורחיהו דאינשי זימנין דאכלי הכי, אבל ודאי אינו מזון ולא כדרך מזון 58 ולשון רבינו לקמן מד, א דלאו אורחא דאינשי לאשתמושי בהכי בחטים ועמש"כ בהע' שם. ואין ברכה לאחריו לבסוף אלא כשאר דברים דאינן משבעת המינין 59 וכ"כ רבינו לעיל לו, א ולקמן מד, א ע"ש בהע'. ומש"כ לענין בפה"א עמ"ש בהע' 22. . והכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה טחנו ואפאו. פי' עשה בו את הפת 60 לכאורה צ"ל עשאו פת. . ובישלו אע"פ שהפרוסות קיימות. [פי'] שיש בהן כזית. בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. פי' ובגמרא אסיקנא דליתא להא, דכל שאינו משבעת המינין אין ברכה לאחריו מעין שלש, אלא הכי תניא, בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. וסלקא להו בתיובתא. פי' לרב ושמואל דאמרי דכל שהוא מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות דהא תנא דאמרינן באורז דלכתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות. [הילכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא מיני מזונות] ולבסוף בורא נפשות רבות וכדתריצנא להא מתניתא פי' בגמרא תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקיימא לן דכל דלבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות.

והני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובת פי' דחמשת המינין 61 פירוש רבינו בדברי הרי"ף מחודש, דבפשוטו כונת הרי"ף דדוקא בחמשת המינים אמרי' דכל שמעורבים בתבשיל הם חשובין העיקר אבל אורז שנתערב בתבשיל אינו חשוב עיקר לברך במ"מ וכדאמרי רב ושמואל כל שיש בו מחמשת המינים הא אורז לא, ולא איתותבו אלא באורז דאיתיה בעיניה ולא באורז המעורב בתבשיל (עיין בגמ' לז, א ברה"ע אבל אורז ודוחן לא משום דע"י תערובת), וכ"ה ברשב"א ורא"ש ור"מ פ"ג ברכות ה"י וריטב"א הל' ברכות פ"א הכ"ט ובשא"ר, אך רבינו מפרש דהרי"ף קאי אמש"כ דמברך אאורז בנ"ר ועל זה כתב דדוקא באורז לבדו אבל בעירב בו מחמשת המינים מברך מעין שלש דבההיא דכל שיש בו וכו' לא איתותב רב ושמואל, ולא יתכן פירוש זה אלא לגי' רבינו ברי"ף דקיי"ל כרו"ש כו' ולבסוף מעין שלש, אבל לפנינו ברי"ף ליתא תיבות ולבסוף מעין שלש, (ואין מובן לפי' רבינו הא דנקט הרי"ף הך דינא באורז דוקא). ומדלא פי' רבינו כשאה"ר נראה מבואר דפליג וסובר דאף באורז המעורב בתבשיל הוא עיקר דהא חשיב כחמשת המינין לענין במ"מ, והא דאמרי רב ושמואל מחמשת המינים לשיטתייהו דאף אאורז בעיניה לא מברך במ"מ קאמרי אבל לדידן דאאורז בעיניה מברך במ"מ ה"ה בתערובת הוא חשוב עיקר דומיא דחמשת המינים, וכן דעת הריא"ז. ולפי' שאר הראשונים ברי"ף, יעו' רא"ש שכ' דהיינו באופן דשאר המינים הם רוב אבל כשהאורז הוא רוב אף שמעורב בו דברים אחרים מברך במ"מ, אבל הר"מ פ"ג ה"י כתב שאין מברך על אורז במ"מ אלא כשהוא לבדו ולא כשמעורב עם דבר אחר ודייק ב"י סי' רח דאף באורז עיקר ורוב מברך שהכל כשאינו לבדו וכ"ה במכתם, ועיין מג"א ושעה"צ סקל"ד. ומשמע דעת הר"מ והמכתם דלולא רב ושמואל הו"א דלא תיקנו במ"מ אלא בדבר שכולו מזונות וקמ"ל רב ושמואל דאם אך יש בו מקצת המזין ברכתו במ"מ ולאו משום דחשיב עיקר אלא דדבר שמקצתו מזין ברכתו במ"מ אבל באורז הדרינן לסברא קמייתא דרק בכולו אורז ברכתו במ"מ, אבל דעת שא"ר דרב ושמואל באו לחדש באופן שהדגן הוא מיעוט וטפל וטעמם דלעולם חשיב העיקר וכמ"ש רבינו לו, ב ע"ש בהע'. ועיין ביאור הגר"א סי' רח ס"ז. לא דקיימא לן כרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש דלא איתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתיה בעיניה. פי' דדיקינן מיניה דהא אינו מחמשת המינין אין מברכין עליו בורא מיני מזונות, ובהא הוא דאיתותב דהא אשכחן דתניא דמברכין עליו בורא מיני מזונות. אבל על ידי תערובת לא איתותב. כלומר מאידך שמעתא דאמרי דכל שיש בו תערובת מחמשת המינין הוא עיקר ומברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש מיהא לא איתותב. הילכך קיימא לן כותיהו בהא דליכא מאן דפליג עליהו ועוד דסוגיין כותיהו.

פי' ומיהא דוקא בתערובת הוא דקאמרינן דכל שיש בו מחמשת המינין [מברך עליו בורא מיני מזונות], ואפילו היה שאר התערובת עיקר, דלעולם חשיב דחמשת המינין עיקר, אבל כשאינו בתערובת, פעמים שהוא טפלה ואפילו פת ואין מברכין עליו כלל כדאיתא לקמן [מד, א] בהביאו לו מליח ופת אי נמי בפירות גינוסר 62 וכן לשונו בסמוך ובא עם דבר מליח או עם פירות גינוסר, וצ"ע דהא מתני' דמליח ופת מפרשינן לה התם באוכלי פירות גינוסר והיינו הך, ונראה למאי דמפרש רבינו שם דנתן מלח בפירות ופירות עיקר, וכן יהא הדין באכל דבר מלוח בלא פירות דהוא עיקר, כל שעיקר כונתו למליח ואין אוכל הפת אלא שלא יזיקנו גרונו, וכ"מ בר"מ פ"ג ברכות וטור ושו"ע סי' ריב, והא דאמרינן מד, א מי איכא מידי דמליח עיקר ופת טפלה ר"ל באוכל פת לסעוד הלב, וזהו גם כונת רי"ו שכתב בנט"ז ח"ב (קמג, ב) דדוקא מליח דפירות גינוסר ולא מליח אחר, וזהו גם כונת הר"מ בפיה"מ אמתני' דמליח ופת. וע' שעה"צ ריב סק"ט, ודברי רבינו כטור ושו"ע וט"ז וא"ר, ואף דברי הר"מ בפיה"מ ורי"ו שהביא בשעה"צ מתפרשים כן כאמור. , וטעמא דמילתא דכשהוא בתערובת, אפילו הוא מעט, מכל מקום לעיקר תבשיל הוא שם, ואע"פ שמרבה בשאר המינין והוי עיקר לגביה, מכל מקום כיון דגם הוא מעיקר התבשיל הוא חשיב, אבל כשהוא בעין ובא עם דבר מליח או עם פירות גינוסר אינו עיקר כלל ולא בא כי אם להכשיר את פיו, ולא עוד אלא אפילו בתערובת כל זמן שאינו מעיקר התבשיל כלל שאינו בא לכונת אכילתו לא חשיב כלל, כדאמרינן לקמן [לט, א] בתבשילא דליפתא ויהבי ביה קימחא דאע"ג דמפשי ביה קימחא לא מברכינן עליה אלא שהכל משום דקימחא בההוא תבשילא לא אתי לכונת אכילתו כלל אלא לדבוקי בעלמא 63 ביאור הדברים דבתערובת הרי המזונות מהוה מרכיב בגוף התבשיל שטעמו מצטרף מכל המינים שבו, ובכל אופן הרי הוא חלק חשוב ממאכלו, ובזה נתחדש דחלק המזונות נחשב העיקר, ואף דבעלמא בכה"ג אזלינן בתר העיקר מצד כונת האוכל או מה שהוא רוב, הכא אזלינן בתר חמשת המינים דמחמת חשיבותייהו הם חשובין העיקר שבתבשיל (ובב"י ס"ס קסח בשם האגור דמיני דגן חשיבי להו לאינשי), משא"כ שלא בתערובת דאוכל מליח וכדי שלא יזיקנו אוכל פת הרי המליח הוא מאכלו ואין הפת חלק ממאכלו אלא להכשיר את פיו לאכול המליח היא באה, ואף בתערובת לא אמרינן אלא כשהמזונות הוא חלק מגוף התבשיל דאית ליה חשיבות אבל אם הוא למטרה צדדית כגון לדבק לא חשיב כלל ואינו אלא טפל למאכל שהוא שאר המינים. (ועיין בשעה"צ ריב סק"ד ולשונו צע"ק). ומבואר בדברי רבינו דלא בעינן אלא דיבוא לכונת אכילה לאפוקי לדבק, ואף דעיקר שם התבשיל ע"ש שאר המינים והם עיקר המאכל, מ"מ כיון דגם הוא חלק מהמאכל מברך במ"מ דהוא נחשב העיקר, וכ"ה בריטב"א פ"א הכ"ח דאע"פ שאינו אלא טפל מצד כונת האוכל וכמותו בתבשיל מ"מ חשיב כאילו היה עיקר, וכ"ה בר"מ פ"ג ברכות דעירב מיני מזונות בתבשיל אם עירבו ליתן טעם חשיב עיקר אבל לדבק או לריח או לצבע הו"ל טפל, דאינו חשוב אצלו שהרי אינו בא לצורך טעמו שלו עצמו אלא לשמש אחרים לדבק או ריח או צבע ע"ש (ועיין מג"א ס"ס רד), וכן מבואר ברשב"א לז, ב דאע"פ דהדבש הוא עיקר מטרתו והקמח אינו אלא להכשירו ולהטעימו מ"מ כיון דהוא להטעים ולא לדבק חשיב עיקר מצד חשיבותו, וכ"ה בריב"ב על הרי"ף ובעוד ראשונים, וכ"נ בט"ז סי' רח ובשאר אחרונים. וילה"ס לפ"ז היכא דנתנו לתבל אי חשיב עיקר, כל שראוי עכ"פ ליאכל גם בפ"ע, דהא מ"מ בא ליתן טעם ולכונת אכילה, וכ"מ במג"א רד סקכ"ה, אך יותר נראה דלתבל הו"ל כמו לריח ולדבק עיין נדה נא, ב ור"מ פ"א טו"א, ומג"א שם מיירי בבצל דאינו תבלין בעלמא אלא נאכל כחלק מהתבשיל עיין בגר"ז ר"ה ס"א. (ועיין בט"ז דאי"צ טעם דגן, דכל שבא למאכל חשיב עיקר, וצ"ל כונתו דנתנו במאכל לסעוד הלב ולא להרגיש טעמו, ומ"ש הר"מ ליתן טעם בתערובת ר"ל דבא לטעם ולא לדבק או ריח וצבע, ולא שצריך שיורגש טעמו, והא דהצריך בשו"ע שם ס"ט שיהא בו טעם דגן י"ל דדוקא בפחות מכזית בכא"פ שהוא מעט בעינן לה, ועוד נראה דדוקא לענין המוציא אמרה דבעי' שם לחם ותנן בחלה פ"ג מ"ז דעושה עיסה מחטים ואורז אם יש בה טעם דגן הו"ל לחם וחייבת בחלה ויוצא בה יד"ח מצה ואם אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין יוצא יד"ח בפסח). אכן בתורי"ח וברא"ש נראה דהיכא דעיקר מטרתו הוא שאר המינים והמזונות בא כטפל אינו מברך במ"מ דלא חשיב עיקר דומיא דלדבק, ולא אמרו אלא היכא דהמזונות עיקר מטרתו או דכולם יחד מטרתו, אלא שהרוב הוא מהמינים האחרים, דאע"פ דבעלמא בכה"ג הרוב הוא החשוב (כשאינו בא ללפת המיעוט), הכא המזונות הוא החשוב דמזונות עדיפא בחשיבותו מרוב, וכ"ה בטור סי' רח, וכן מפורש במאירי דאם עיקר התבשיל הוא שאר המינים והמזונות אינו אלא להטעים אין מברך במ"מ וכ"ה בספר הפרדס ש"א ה"ח. והיינו דרבינו ודעימיה סברי דחשיבות דגן אפילו כטפל בעלמא ולעולם איהו חשיב עיקר, אם אך בא כחלק מהתבשיל, אבל הרא"ש ודעימיה סברי דלא נאמר חשיבות הדגן אלא להכריע נגד הרוב דאף שהרוב ממינים אחרים ובעלמא נקבע התבשיל ע"ש הרוב הכא נקבע התבשיל ע"ש הדגן אבל כטפל בעלמא להטעים וכיו"ב א"א להחשיבו עיקר. ועיין תוס' שכתבו דאם נתן הקמח לסעוד הלב הו"ל עיקר, ומשמע אף דעיקר המטרה בשקדים אלא שנותן בהם קמח לסעוד הלב מ"מ חשיב עיקר (ומש"כ תוס' לסעוד הלב, ה"ה לכל כונת אכילה אלא דבציור דאיירו ביה היו נותנים לסעוד הלב). .

פי' והא דרב ושמואל נמי דכל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו [בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש], דוקא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, הא לאו הכי, דאפילו אכליה בעיניה בכי האי גונא, לא חשיב לברוכי עליה לבסוף 64 וכ"כ במג"א סי' רי דאין ברכה לאחריו אלא באכל כזית בכא"פ ע"ש, ובשעה"צ סק"ט הביא שכ"כ רבינו. , וכיון דכן על ידי תערובת כי האי גונא, מסתבר ודאי דלא חשיב לא בתחלתו ולא בסופו 65 וכ"כ הריטב"א פ"א הכ"ח, אבל שאר הראשונים לא הצריכו כן, ולהדיא כתב אבודרהם בשם רבינו יונה והובא להלכה בב"י סי' רח ובשו"ע ס"ט דאף בפחות מכזית בכא"פ מברך במ"מ, (ועיין תוס' לח, א ד"ה האי דמשמע לכאורה כרבינו והריטב"א ויש לדחות ע"פ תוס' שאנץ פסחים ב, א ע"ש, ועיין בהל' ברכות למהר"ם מרוטנבורג שכתב דאם יש כזית בכא"פ מברך במ"מ ומעין ג' ומשמע כרבינו דאף לענין במ"מ צריך כזית בכא"פ, ועיין ב"ח יו"ד ר"ס קיד). והנה לענין במ"מ אף לרבינו אי"צ לאכול כזית דגן אלא שאם יש כזית דגן בפרס חשיב לברך בתחלה במ"מ, אך לענין מעין ג' צ"ע אי סגי נמי במה שיש כזית דגן לפרס ולא בעינן אלא שיהא חפצא חשוב של דגן המצורף יחד דאז כל התערובת נגררת אחר הדגן (כעין שכתב הרא"ש חולין פ"ז סי' לא בשם רבינו חיים לענין טעם כעיקר וע"ע רא"ש הל' חלה), או שצריך שיאכל כזית דגן בכא"פ, ומדברי רבינו נראה דצריך לאכול כזית דגן, דמשמעות דבריו כך דלא עדיף אוכל הדגן ע"י תערובת מאוכלו בעיניה, אלא גרע דאפילו בתחלה אין מברך במ"מ כשאין מעורב כזית בפרס, דלא חשיב לברך עליו כשהוא מעורב אלא אם כשהוא בעין מברך עליו אף לבסוף, וכן בריטב"א שם ה"ל כתב דתבשיל שמערבין בו פת מברך המוציא לפניו ובהמ"ז בשאכל פת כזית, אכן בפשטות יתר הראשונים נראה דל"צ לאכול כזית דגן בכא"פ, ואף ל"צ שיהא בו כזית דגן בכא"פ, אלא כל שיש בו מחמשת המינים מברך על כל המאכל במ"מ בתחלתו ומעין שלש בסופו ואף כשאין בו שיעור כזית לפרס, מדכתבו בסתמא דכל שיש בו מחמשת המינים מברך עליו בתחלה במ"מ ולבסוף מעין ג', ועיין ביאה"ל רח ס"ט ד"ה בקדרה שהביא דברי הגר"א שכתב מקור דבתחלה ל"צ כזית לפרס דכל שיש בו וכו' משמע גם פחות מכזית לפרס וכתב הביאה"ל דלפ"ז הרי"ף שסיים ולבסוף מעין ג' משמע דל"צ כזית בכא"פ אף לברך מעין ג', והרי כהרי"ף כתבו גם תורי"ח ואו"ז בשם ר"ח והאשכול והרא"ש והטור ועו"ר, ובתוס' מא, ב ותוס' הרא"ש גרסי הכי בגמ', (ומש"כ רש"י מא, ב ד"ה פהב"ב ומתוך שנותנים תבלין הרבה ומאכלה מועט לא הטעינוה ברכה מעין ג' דהביא מזה הגר"א שם דצריך לאכול כזית דגן וכ"ה באבן העוזר סי' קסח ובנשמ"א כלל נ סכ"א תמוה דברש"י נראה דאין חסר בשיעור אלא דבפת כזו לא הטעינו מעין ג' וכן בתר"י כתבו טעמו דאינו דרך אכילה כ"כ בכה"ג, וע"ע מש"כ בהע' 266 בזה, ולפ"ז גם מה שהביאו אחרונים הנ"ל ראיה מתוס' שם שחלקו ארש"י דס"ל דל"צ כזית דגן אינו ראיה דשפיר י"ל דמיירו באכל כזית דגן), וכן דעת המג"א רח סקט"ו והפר"ח במים חיים סי' א והפמ"ג סי' רי, וביאר הפר"ח דמהני חשיבות הדגן דהכל נגרר אחריו וכאילו הכל מדגן וחל עליו שם מאכל דגן, ונראה דזהו טעם המנהג שהביא המ"ב בסי' רח סוף סקמ"ח, ועד"ז בח"א כלל נ סכ"א ע"ש בנשמ"א, (ואף להדעות דלא מהניא טכ"ע דיהפך ההיתר לאיסור או להחשיב עיסה שיש בה דגן כאילו כולה מדגן לציד"ח מצה אלא צריך לאכול כזית מן האיסור ומן הדגן, הכא לא אתינן עלה משום טכ"ע דברכה לא תליא אלא בטעם הדבר מצד עצמו ולא בטעם דבר אחר הנוסף בו, אלא מדין עיקר וטפלה אתינן עלה, וכיון דברכה בהנאה תליא מילתא ועיקר הנאת מאכל זה בהדגן שבו הו"ל הכל כמאכל דגן, והרי הפר"ח בסי' תמב וסי' תנג סובר דצריך לאכול כזית מן האיסור ומן הדגן וכאן סובר דחשיב הכל כדגן), וביאור הענין דהנה הא דאזלינן בתר רוב או בתר מין דגן אף דשניהם מעיקר מטרתו היינו מדין עיקר וטפלה דמתני' מד, א (וכן מוכח מהא דאמרינן לו, א א"כ הו"ל אניגרון עיקר ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה וכו' לדרך רבינו שם דהאניגרון עיקר משום שהוא רוב), וכ"ה בריטב"א שם ה"ל, והנה יסוד דין עיקר וטפלה מפורש במתני' מד, א דמברך על העיקר ופוטר הטפלה, ומבואר דאין הפירוש דמברך על העיקר בלבד אלא ברכת העיקר פוטרת הטפל, אך מאידך חזינן התם דפת טפלה אי"צ בהמ"ז והרי מה"ת ברכת בנ"ר אינה ברכה כלל לפת, ונראה דיסוד הדין הוא דהטפל אינו אכילה לעצמה אלא אכילתו חשובה חלק מאכילת העיקר, ולכן הטפל מצד עצמו אינו טעון ברכה דאינו אכילה בפ"ע ומש"ה פת טפלה אי"צ בהמ"ז, אבל הוא טעון ברכה מצד שהוא חלק מאכילת העיקר, (ואם העיקר אינו טעון ברכה כגון בתרופה מרה שנותנים בה דבר מתוק לא יצטרך ברכה לפ"ז כיון דאינו חלק מאכילה ויל"ע במ"ב סי' רד סקמ"ב), ועפ"ז מבואר סברת הפר"ח הנ"ל, דכיון דחשבינן לטפל כחלק מאכילת העיקר, משום הכי במאכל אחד שיש בו דבר עיקרי נקבע שם המאכל לפי הדבר העיקרי, וכיון דדגן עיקר הו"ל כאילו כולו דגן ומצטרף לשיעור, ואמנם בטפל הנפרד אינו מצטרף להשלים השיעור דאינו אלא מצורף בכונת אכילתו אבל אינו דבר אחד עם העיקר אבל בטפל המעורב כיון דהטפל חשוב חלק מאכילת העיקר ממילא הו"ל דבר אחד ששמו נקבע עפ"י העיקר, אבל רבינו והריטב"א סברי דגם בטפל המעורב אין גדרו אלא כטפל הנפרד ועיקר האכילה היא אכילת העיקר והשאר נטפל לאכילת העיקר אבל אין נקבע שם המאכל עפ"י העיקר ולכן אין מצטרף הטפל להשלים השיעור לברך מעין ג', ואף דכל הטפלות אינה אלא מכח שהוא מאכל אחד ויש במאכל זה דבר עיקרי מ"מ אין זה קובע שם המאכל אלא קובע שבאכילת מאכל זה עיקר האכילה היא אכילת העיקר שבו, וסברי עוד דגם לענין לברך בתחלה במ"מ צריך שיהא בו כזית דגן בכא"פ, והוא מבואר לטעמייהו, דכיון דאין הפירוש דהדגן קובע כל המאכל כמאכל דגן אלא דהאכילה העיקרית היא אכילת הדגן שבו ממילא היכא דאין כזית בכא"פ נמצא שבכא"פ שהוא שיעור המצרף אכילה אחת אין כאן אכילה חשובה של דגן וממילא גם בתחלתו אין להחשיב דעיקר אכילתו הוא הדגן שבתערובת דהרי כשאוכל פרס מתערובת זו בכא"פ אין כאן אכילה חשובה של דגן, אבל לשאר הראשונים נעשה המאכל כמאכל דגן ולכן גם היכא דאין בו כזית בכא"פ מ"מ כיון דהדגן הוא החשוב שבו נעשה הכל לדגן והו"ל אכילת דגן, (ובר"מ הל' ברכות פ"ג משמע דטפלה דמתני' מד, א היינו כשאינו בא לכונת אכילה דידיה כלל, ולפ"ז הא דאזלינן במאכל המורכב מדברים חלוקים בתר רוב או דגן אף שכל הדברים שבו לכונת אכילת עצמם הם באים אינו כלל מדין עיקר וטפלה אלא דשם המאכל נקבע לפי המרכיב החשוב והעיקרי, ויעו' לעיל הע' 61 דאין הר"מ מפרש טעמא דרב ושמואל דהמזונות עיקר אלא דתיקנו ברכתו במ"מ כל שיש בו קצת דגן המזין, ולפ"ז ג"כ ל"צ לאכול כזית דגן בכא"פ, והא דאמרינן לו, א גבי שמן ואניגרון דמברך אאניגרון משום דין עיקר וטפלה ובהע' 18 נתבאר בשי' הר"מ דטעמא דאניגרון עיקר משום שהוא הרוב והרי שהוא מדין עיקר וטפלה, ואולי התם לאו משום שהאניגרון רוב המאכל, דלא חשיב מאכל אחד דהשמן צף למעלה, אלא דמדין עיקר וטפלה הו"ל שמן טפל, כיון שאין בו הנאה לבדו רק כמצורף לאניגרון, וכל שאין בו הנאה עצמית אינו חלק עיקר בתערובת אלא טפל הבא לצורך אחרים דומיא דניתן לדבק וכיו"ב), ובב"י סי' רח הובא דברי אבודרהם בשם רבינו יונה הנ"ל ונפסק בשו"ע ס"ט ע"ש, והגר"א והמ"ב פירשו דבריו דצריך לאכול כזית מהדגן, (ואף להדעות דמהניא טכ"ע דההיתר מצטרף למלקות וכן לענין לציד"ח מצה עיין מ"ב סי' תנג, כבר נתבאר דלענין ברכה לא אמרינן טכ"ע דהברכה על הדבר מצד עצמו ולא על טעם דבר אחר הנוסף בו, אלא דמשום עיקר וטפל מברך על הדגן אבל אין הטפל משלים השיעור, ועיין ביאה"ל ד"ה אינו), ומש"כ דבעשה פת מברך מעין ג' בפחות מכזית כתב הגר"א שהוא ט"ס אך בלשון אבודרהם משמע שאכן חלוק דין עשה פת מבישלו בקדרה ע"ש, ויש לומר דכשעשה ממנו פת יש בזה הדין המבואר במתני' חלה פ"ג מ"ז דעשה עיסה מחטים ואורז אם יש בה טעם דגן הוי לחם לחלה ומצה וסובר רבינו יונה דל"צ כזית בכא"פ ואורז לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וז"ש דעשה פת הוי לחם ומברך המוציא לחם כיון שיש טעם דגן ואף מעין ג' מברך מה"ט אבל בהמ"ז אין מברך דלא עדיף מפהב"ב וליכא בהמ"ז אלא בפת מדגן שקובעין עליו סעודה משא"כ ביש בו כזית בכא"פ ואכלו בכא"פ מברך בהמ"ז וזה דין מיוחד בעירוב קמחים שעושה מהם עיסה ולחם ואיכא טעם דגן אבל בישלו בקדרה מברך בנ"ר, ודעת המג"א דל"צ לאכול כזית דגן כפשטא דסי' רח ס"ב ודוקא בקמחים מעורבים הצריך כזית דגן, ועוד יתכן דגם לרבינו יונה ל"צ לאכול כזית דגן רק שיהא בתבשיל כזית דגן לפרס דבכה"ג הדגן מצטרף יחד וחשיב ונגרר הכל אחריו אבל בפחות מכזית לפרס אין לדגן צירוף ובטל בתבשיל, ועד"ז כתב במאמ"ר, (וע"ש במאמ"ר ובא"ר שביארו דכיון דלא חשיב נחית חד דרגא ובפת מברך מעין ג' ובתבשיל בנ"ר והוא מתפרש לדרך זו דל"צ לאכול כזית דגן רק צריך שיעור חשוב דכזית בכא"פ ובפחות מזה נחית דרגא, אך צ"ע מנ"ל ומהיכ"ת לרבינו יונה ד"ז). וע"ע באבנ"ז סי' לח. ובמש"כ בגדר עיקר וטפל, הנה ברא"ש סי' כז כתב בשם בה"ג דעל יין שלאחר בהמ"ז אי"צ לברך לאחריו וכתב הרא"ש דשמא חשבו בא מחמ"ס, וצ"ב דגם אם בא מחמ"ס היינו דבהמ"ז פוטרתו אבל יין זה שתה לאחר בהמ"ז, אכן הביאור כמ"ש דהטפל אינו מחייב ברכה מצ"ע אלא מצד שהוא חלק מאכילת העיקר וכיון דבירך על הסעודה שפיר איכא ברכה לאכילה זו ולכל הנטפל לה. ובתוס' מד, א מבואר דאם הביאו לו טפל שלא היה דעתו עליו צריך לברך עליו, ואי"ז סותר למש"כ דאף דכל דין ברכתו מצד שהוא חלק מאכילת העיקר לא יהא אלא כהביאו לפניו עוד מן העיקר דבאופן שלא היה דעתו עליו צריך לברך, אבל בעה"מ (כט, א) כתב דאף בלא היה דעתו עליו כיון דטפל הוא לא בעי ברוכי, ונראה טעמו דהביאו לפניו עוד מן העיקר כיון דלא היה דעתו עליו הו"ל אכילה חדשה אבל הביאו לפניו טפל כיון דמצ"ע אי"צ ברכה אלא מצד שהוא חלק מאכילת העיקר הרי שאין כאן אכילה חדשה אלא מצטרף לאכילת העיקר שאכל, (ובמג"א ריב סק"ב כתב דבעה"מ מודה לתוס' וכונתו דאוכל פת דעתו על הכל כמ"ש ב"י ורמ"א ססי' קעז). ועיין בביאה"ל סי' ריב שהביא בשם דה"ח דעירב שני מאכלים יחד אף דכל אחד ניכר לעצמו הרוב או הדגן עיקר והח"א חולק ע"ש (ועיין לעיל הע' 51), ולכאורה ביאור פלוגתייהו ע"ד שנתבאר בפלוגתת רבינו והריטב"א עם שאר הראשונים, דלהח"א גדר טפלות במאכל אחד היינו דהעיקר קובע שם המאכל וממילא כאן שהם שני מאכלים ל"ש לומר כן, אבל להדה"ח גדר טפלות דמאכל אחד היינו כיון דנאכל באכילה אחת אמרינן דהרוב או הדגן הוא עיקר אכילתו ולכן אף בשני מאכלים כיון דנאכלים באכילה אחת אמרינן דהרוב או הדגן הוא עיקר האכילה, (ועיין ריטב"א פ"א ה"ל ובהע' 4 ואינו ראיה דהתם עשהו מאכל אחד). .

וכתב רבינו ז"ל ופת דוחן לכתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות. פי' ולא מסתבר, דבגמרא משמע בהדיא דאורז ודוחן שוין הן 66 דבכל הסוגיא נזכר אורז ודוחן יחד ובברייתא תניא הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה, עיין תר"י ורשב"א בארוכה, ועיין רעק"א ורש"ש. ועיין תוד"ה תיובתא ובר"מ פ"ג ה"י דס"ל כהרי"ף. ועיין ביאה"ל סי' רח. , ובפתן ובתבשילן מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות.

וריהטא. פי' הם קמחים רכים 67 עיין רש"י שכתב דריהטא הוא חביץ קדרה דלעיל לו, ב והיינו דמערבים קמח ודבש ושמן, וכ"ה גם לרבינו אלא דאיירי הכא בקמח רך דהיינו שמערבין קמח מעט עם מים הרבה, וכ"כ תר"י דהיינו חביץ קדרה אלא שזה אינו עבה כ"כ, וסבר רבא מתחלה כרב יהודה גבי חביץ קדרה דדובשא עיקר אלא דהיכא דמפשי ביה קימחא הקמח העיקר דהוא הרוב או דעכ"פ הדבש אינו אלא להטעים הקמח ומסיק כרב ושמואל דכל שיש בו וכו'. ועיין שיטמ"ק. ונותנים בו דבש הרבה ועל ידי שהן רכין נקראין ריהטא 68 דעל ידי שהוא דבר רך מתפשט בשפיכתו ונקרא ריהטא שהוא תרגום ריצה, שיטמ"ק. . בין דמפשי ביה קימחא בין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו בורא מיני מזונות כרב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.