רא"ה על ברכות עא

קמחא דחיטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו. וכתב רבינו ז"ל ומסתברא כרב נחמן דלא רגילי אינשי לספויי קימחא. פי' וכל היכא דלא רגילי אינשי למיכל הכי מברך שהכל 19 וכמ"ש בסוגיין דקרא חייא וקימחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל כיון דלא רגילי אינשי למיכל הכי לקרא ולשערי. . והכי פסקי רבוואתא. כלומר כרב נחמן 20 ברי"ף לפנינו נוסף, וכן קימחא דשערי נמי שהכל דאמר שמואל קרא חייא וקימחא דשערי מברכין עליהן שהכל (ואתי למימר דשהכל מיהא מברכינן עליה כמ"ש בגמ'). .

פי' ובגמרא לאו הכין משמע, דפרישנא פלוגתייהו משום דאישתני, ופליגי אי אמרינן כיון דאישתני במילתיה קאי למהוי פרי 21 וכ"ה בלשון רש"י ד"ה הכא. (ובפשוטו הכונה עפמ"ש רבינו לח, א דנשתנה צורת הפרי בטיל מיניה שם פרי, והספק כאן אם כיון דחטה עומדת לכך לטוחנה כדי לאפותה לא חשיב ביטול צורת הפרי או דילמא כל זמן שהוא קמח לא הוי פרי רק כשהגיע לעילויו ונעשה פת, אך יעומש"כ לח, א דלדעת רבינו צ"ל לכאורה באופן אחר). או לא, אלמא לכולי עלמא קמח חטים ראוי לכוס הוא 22 צ"ע דמ"מ לא רגילי אינשי למיכל הכי, אמנם כונתו דראוי לכוס ובנ"א כוססים קמח לפעמים, ואף שאין רגילים כן תמיד מ"מ לפעמים עושים כן, משא"כ קרא חייא דאין אוכלים אותה חיה כלל דאין ראויה לאכילה, וכ"כ רבינו לז, א אכוסס חטה דאורחייהו דאינשי דזימנין דאכלי הכי ומש"ה מברך בפה"א, וע"ע בדבריו לקמן מד, א דאף דאין דרך לכסוס החטה מ"מ לא בטלה דעתיה דמאן דעביד הכי ומש"ה לא נפקא מכלל בפה"א, ועיין בתר"י שכתבו דמיירי בקמח קלי וברכתו בפה"א ככוסס חטה שדרך אכילה בכך ומשמע דכוסס חטה גופיה נמי דרך אכילה בכך והכונה כמ"ש רבינו דראוי לאכילה ונאכל לפעמים כך, משא"כ קרא חייא דאין נאכל כלל כמות שהוא חי וכמ"ש תר"י לח, ב. וכ"ה במג"א רה סק"א דקטניות יבשים האוכלן חיים מברך שהכל דומיא דירקות ופירות כמ"ש בהג"ה רח ס"ד, וכונתו למש"כ הרמ"א שם דכוסס חטה מברך בפה"א דראויה לאכול כך אבל כוסס שעורה מברך שהכל דאינה ראויה אלא ע"י הדחק. וע"ע במג"א שם סק"ג וסק"ט וסי' תעג סק"ד דכל שטוב וראוי ליאכל חי מברך בפה"א. וכ"מ לשון הריטב"א הל' ברכות פ"א הל"ד כמ"ש בהע' שם. ועיין רשב"א לח, ב אהא דאמרי' משכח"ל בתומי וכרתי דאין לפרש משכח"ל תחלתו בפה"א דאטו כולהו שאר ירקי מברך בתחלתם שהכל הא אפי' אמרור מברך בפה"א כדמוכח פסחים קיד, ב. (עיין הל' סדר ההגדה לריטב"א עמ' ט מש"כ לגבי מרור, וע"ע מג"א וח"י וביאה"ל סי' תעה. והיכא דראוי לאכילה אבל אין דרך בנ"א לאכלו כלל דמי לקרא חייא וכמבואר בתר"י ורשב"א דקמח קלי דשעורים מברך שהכל לכו"ע שאין דרך בנ"א לאכלו כלל משום דקשי לקוקיאני וחשיב משו"ז כמי שאין ראוי לאכילה). ונמצא דגם בחטה נאמרה ההלכה דבעינן רגילי למיכל הכי אלא דסגי במה דלפעמים נאכך כך. אכן בפסקי הרי"ד לט, א כתב דכוסס חטה היה ראוי לברך שהכל כיון דלא רגילי למיכל הכי (וסובר דצריך רגילות תמיד לאכול כך דאל"ה הו"מ לשנויי דלפעמים כוססין את החטה) אלא דשאני מיני זרעים דחשיבי, ולדרכו בקטניות מברך גם בחיין בפה"א (ועיין מג"א ושעה"צ ר"ס רה), ועד"ז כתב בביאה"ל סי' רב סי"ב דשאני מינים המזינים כחטה ואורז דחשיבי, וע"פ דרכם של הרי"ד והביאה"ל מבואר מש"כ רש"י בסוגיין לחלק בין קמח שעורים לקמח חטים דקמח חטים חשיב, והיינו דאין קמח חטים ראוי יותר לאכילה אלא שמפני חשיבותו מברך בפה"א גם כשאין נאכל כדרכו, אבל שעורים לא חשיבי שהם מאכל בהמה. וכדרכם מוכרח לשי' תוס' לח, ב ודעימייהו דאף בנאכל חי אם מבושל יותר טוב מחי מברך בחי שהכל כמו שמברך שהכל בנשתנה ע"י הבישול לגריעותא, ובע"כ דבחטה לא נאמר כל עיקר הלכה זו כיון דחשיבא. והביאור בזה דלרבינו ודעימיה יסוד הלכה זו דבעי' אכילה שראוי לכך ואוכלין כך, ולא מהני בזה חשיבות, אבל סגי במה דנאכל לפעמים כך. אמנם לתוס' ביאור הלכה זו דעיקר פריו במבושל ולא בחי כיון דגרוע טפי בחי, דומיא דאישתני בבישול לגריעותא, ולעולם עיקר שם פרי באופן המעולה יותר. ובמ"ב סי' רב סקס"ב ביאר דלא נגמר עיקר פריו עד שיתבשל (וע"ע ביאה"ל סי' ר"ה ס"א ד"ה שטובים וגר"ז סי' רב סט"ז), וכן מוכח דעת הרי"ד לח, ב שסובר דדבר שאין דרך לבשלו ובישלו אכתי מברך בפה"א וכמש"נ בהע' שם, ולכן לא סגי לדידהו במה דנאכל לפעמים כך, אלא דמהני לדידהו חשיבותא דמיני זרעים או דמינים המזינים דאף כשאינו עיקר הפרי מברך בפה"א. ולדרכם י"ל עוד דדוקא בקרא חייא וכדומה שאכילתם מבושלים מברך בחיים שהכל דגמר ועיקר פריים במבושלים אבל חטה ושעורה אין דרכם ליאכל שלמים מבושלים אלא עיקרם לתבשיל ופת ומש"ה כל כמה דאוכלם שלמים אף בחיים מברך בפה"א ודוק, וכן מבואר בתר"י כט, א ורא"ש סי' כו וטור סי' ריא דכוסס שעורה מברך בפה"א וכ"כ הב"י סי' רח בדעת הטור, ולתר"י צ"ל דשעורה חשיבא ראויה לכוס אבל להרא"ש והטור כל שטוב מבושל מחי מברך בחי שהכל וע"כ שאני חטה ושעורה דאין דרכם ליאכל שלמים מבושלים, מיהו יל"ע מכוסס את האורז לז, א וצ"ל דגם אורז עיקר דרכו וחשיבותו לתבשיל ופת, והא דקימחא דשערי מברך שהכל אע"ג דבחיה מברך בפה"א ובקמח חטה מברך בפה"א לר"י צ"ל דגרע טובא עד שכמעט א"א לאכלו ומש"ה מברך שהכל ואין קרא חייא וקימחא דשערי מחד טעמא. ודעת הר"מ כרבינו ודעימיה דגם בחטה נאמר הך דינא, וההיא דכוסס את החטה פירשה הר"מ בפ"ג ה"ב בחטה שלוקה, וכ"ד המאירי כאן ולקמן לז, א והמאורות שם דבחיה מברך שהכל שאין דרך לאוכלה כך, וכ"מ בבה"ג שכתב דכיסאני מברך בפה"א והיינו קליות ומשמע דחטה חיה מברך שהכל, ואף דעת הרי"ף מוכח הכי לפי' רבינו בדבריו דכיון דלא רגילי לספויי קימחא דמי לקרא חייא, וכ"כ המאירי כאן לגבי קמח. וי"ל דמודו לרבינו ודעימיה דסגי במה דנאכל לפעמים כך אלא דסברי דקמח וחטה אין דרך כלל לאוכלם. (ועיין נשמ"א ריש כלל נא ושעה"צ רה סק"ב, ועמ"ש לקמן לח, ב. וע"ע אבה"ע ומג"ג סי' רח מש"כ לחלק בין קרא חייא לכוסס חטה). ומשה"ק רבינו על הרי"ף מסוגיית הגמ' וכה"ק תר"י ושא"ר, י"ל דהא מייתי בגמ' מימרא דשמואל דקרא חייא וקימחא דשערי מברך עלייהו שהכל ואקשי מינה אר"נ דמשמע שערי דוקא ומשני דה"ה חיטי וקמ"ל דמברך שהכל עכ"פ אשערי, ואכתי קשה דבדברי שמואל משמע דקימחא דשערי וקרא חייא מברך עלייהו שהכל מחד טעמא ואילו לר"נ איכא טעמא אחרינא משום דאישתני, וע"כ למסקנא גם בחיטי צ"ל הטעם משום דאין נאכל כן, וכן נראה במאירי (ועמ"ש לח, א גבי טרימא), ולכאורה כל עיקר דברי הר"מ והמאירי דכוסס חטה חיה מברך שהכל היינו לאחר מסקנת סוגיין דקמח מברך שהכל משום דאין נאכל כך דאילו להו"א דסוגיין הא קאמר רב יהודה דקמח מברך בפה"א דאע"ג דאישתני במילתיה קאי והרי דחטה חיה מברך בפה"א ויש לדחות דבמילתיה קאי והוי פרי ומברך בפה"א אע"ג דאחטה עצמה מברך שהכל דקמח אכלי אינשי טפי מחטה חיה. אבל לרבינו ושא"ר הא דנראה מדשמואל דקימחא דשערי דמי לקרא חייא לאו לענין הא דאין מברך בפה"א קאמרה דבלא"ה אין מברך גם בקימחא דחיטי דחזי לכוס משום דאישתני אלא לומר דדמי לקרא חייא דמברך שהכל כיון דנהנה קצת ולא אמרינן דאין מברך כלל. ובאופן אחר י"ל כונת הרי"ף דאין כונתו כלל משום דינא דקרא חייא, אלא כונתו דכיון דאין דרך בנ"א לאכול קמח בעין חשיב אישתני לגריעותא, וכן תי' בתר"י, וכן הוא בלשון בה"ג (כדהביא מהר"ם טיקטין בחי' אנשי שם) ור"נ אמר שהכל כיון דאישתני אישתני ולגריעותא אישתני דחיטי מתעבדן כסאני ומתכלן וקימחא בעיניה לא אכלין אינשי (וע"ש בבה"ג גבי שתיתא דמבואר דקמח קלי מברך בפה"א ככוסס חטה), ועיין תר"י שכתב אהא דלרב יהודה מברך בפה"א דאע"ג דאישתני לעילויא אישתני, ואע"פ דלהרי"ף מיירי בקמח סתם ולא בקמח קלי נראה כונתו דכיון שזה הדרך לעשות ממנה פת ונתקרב יותר לפת חשיב אישתני לעילויא, אך ר"נ חולק לדעת הרי"ף וסובר דהשתא דהוא קמח חשיב אישתני לגריעותא, ואקשי ליה רבא משמן דג"כ אינו נאכל בעין, ואע"פ דשותים אותו אגב פת או אניגרון, כיון דכמות שהוא אינו נשתה סובר רבא דלסברת ר"נ יש להחשיבו אישתני לגריעותא דזית נאכל כמות שהוא ושמן לא, ומה דראוי לשתותו ע"י פת או אניגרון ה"ז דומה למה שאפשר לאכול הקמח ע"י לישתו ואפייתו, ומשני דשמן לית ליה עילויא אחרינא ומש"ה חשיב זה עילויא דידיה, אבל קמח דאית ליה עילויא אחרינא, כל זמן שהוא קמח לא חשיב אישתני למעליותא אלא לגריעותא דהא לא רגילי אינשי לספויי קימחא. (אמנם פשטות דברי הרי"ף משמע דמדמי לה לקרא חייא). ולתוס' דמיירי בקמח קלי סברת ר"נ דאף דאישתני לעילויא אכתי לא הגיע לעיקר עילויא דידיה, וכ"ה ברש"י ד"ה אישתני ע"פ דק"ס, דגרע הואיל ולא אישתני לשינוייא מעלייתא. ועיקר מש"כ רבינו להוכיח מסוגיין דקמח ראוי לכוס, התוס' אוקמוה בקמח קלי אבל קמח רגיל אין דרך בנ"א לאכלו כלל ומברך לכו"ע שהכל, וכ"ד הראב"ד כמובא ברשב"א יעו"ש ובתר"י ורא"ש. (עיין ירושלמי פ"ח דשביעית ה"ב דאין לאכול חטה חיה בשביעית, וזה כהר"מ והמאירי דכוסס חטה בשלוקה דוקא, ועיין בר"מ פ"ה מהל' שמו"י ה"ג). וע"ע להלן הע' 29. , ואפילו לרב נחמן דאי אמרת לרב נחמן לא חזיא לכוס, למה לי למיתיה עלה משום טעמא דאישתני, ומשום הכי קאמר דאינו מברך עליה בורא פרי האדמה, תיפוק לי משום דלא חזי לכוס, אלא שמע מינה דכולי עלמא ראוי לכוס הוא, אלא הכא טעמא דרב נחמן משום דאישתני ואית ליה עילויא אחרינא בפת, וכל היכא דאישתני ואית ליה עילויא אחרינא ועומד לכך 23 מבואר דדוקא משום שעומד לכך, וכן מתבאר ברשב"א שהק' לפי' הראב"ד דאיירי בקמח קלי שהרי אין דרך לעשות פת מקמח קלי ואמאי חשבינן ליה אית ליה עילויא אחרינא, ולפ"ז לרבינו בקמח קלי מברך בפה"א אע"ג דבקמח פסק כר"נ דמברך שהכל, אך הראב"ד סובר דכיון שראוי לעשות ממנו פת חשיב דאית ליה עילויא אחרינא, או דסובר דל"צ דהקמח יהא ראוי לעשות ממנו פת אלא שהחטה היתה ראויה לעשות ממנה פת וזה עיקר יעודה, (ועיין תוס' לח, א ד"ה האי שכתבו סברא זו בחד תירוצא דאף דעתה אין השכר עומד לפת מ"מ השעורים ראויין מעיקרא לפת, ועיין תוס' שאנץ פסחים ב, א). ודעת תר"י והרא"ש והריטב"א (הל' ברכות פ"א הכ"ו) כהראב"ד דלר"נ אקמח קלי מברך שהכל, וכ"ה בטושו"ע סי' רח. ועיין רשב"א. ומיחסר מעשה אש כגון אפייה ודכותא 24 משמע דמצד חסרון לישה לא חשיב מחוסר דבר (ונ"מ במידי דלא בעי אפייה אלא לישה בלבד), ועוד מבואר דאף בצק אין מברך עליו אלא שהכל דהא מיחסר אפייה. , בהא ודאי נפק ליה ביניה ביניה מתורת פרי ולא חשיב עד דאתי לידי ההוא עילויא, והכי איתא בגמ'. ומסתברא ודאי דהלכה כרב נחמן, דרב יהודה ורב נחמן הלכה כרב נחמן 25 וכהרי"ף, אכן הראב"ד (מובא ברשב"א) פסק כר"י וכ"פ תר"י, והרא"ש כתב לברך שהכל מספק. והרשב"א מחלק בין קמח רגיל דהסברא כהרי"ף לקמח קלי דהסברא כהראב"ד ע"ש. , וכל דכן קרא חייא וקמחא דשערי דלא חזו כלל דלא מברכינן עלייהו בורא פרי האדמה אלא שהכל, ובהדיא אמרינן עלייהו בגמרא דלא חזו לכוס כלל 26 מפרש רבינו דקימחא דשערי גרע שאין ראוי לכוס, אבל לרש"י החילוק דקימחא דחיטי חשיב ודשערי לא חשיב, ונתבאר בהע' 22 ע"ש. ומבואר דגם לר"נ קימחא דשערי גרע מקימחא דחיטי, ולא אמרינן דכונת שמואל מצד אישתני דמדקאמר לה בהדי קרא חייא ש"מ דדמיא לה, ועיין ברמ"א רח ס"ד שסובר דשעורה חיה מברך שהכל וכתב הגר"א שהוא נלמד מקמח שעורים שמברך שהכל אף למד"א דקמח חטים במילתיה קאי ומברך בפה"א וע"כ שאני שעורים דאף לפני שטחנם מברך שהכל. (מיהו לכמה ראשונים קימחא דשערי גרע משעורה חיה וכמ"ש בהע' 22 יעו"ש, וע"ע בהע' 18). .

פי' וכיון דאמרינן דכולי עלמא קמחא דחיטי חזיא לכוס שמעינן מינה לענין פת פלטר גוי, במקום שאין פלטר ישראל, שנאפה בשבת לצורך גוי, שהוא מותר לישראל בשבת, דמשום מלאכה ליכא כיון דלצורך גוי עשאה, ולא חשו אלא בעושה לצורך ישראל, והתם חשו אפילו בנעשה בהיתר כגון מבשל לחולה [ד]חששו שמא ירבה בשבילו 27 חולין טו, ב המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו. וצ"ב מה שייך לכאן דגוי העושה לצורך ישראל אסרו שמא יאמר לו הישראל לעשות עבורו אבל ישראל שבישל לחולה אסרוהו לבריא שמא יעבור הישראל על איסור בישול וירבה עבור הבריא וצ"ע. (ועיין שיטה לר"ן שבת קכב, א). , אבל בעושה לצורך גוי לא חשו לדבר כלל משום איסור מלאכה 28 שבת קכב, א וכ"כ הרמב"ן שם, ועיין בטור סי' שכה בזה. , ומשום איסור מוקצה ליכא כל היכא דמעיקרא ראוי לכוס 29 כדאיתא בחולין טו א, ב דמבשל לחולה מותר לבריא כיון דחזי לכוס מעיקרא וכ"כ הרמב"ן הנ"ל, אכן הרא"ש ספ"ג דביצה כתב דקמח אסור מטעם מוקצה דלא חזי לכוס (הובא במ"ב שכה סקט"ז) וזה כדבריו בפסקיו כאן דלא מיירי בקמח טחון דק דק שהרי אין ראוי לאוכלו כלל, ועיין ב"י סי' שכה בשם ספר התרומה. והנה נתבאר בדברי רבינו דהא דמברך שהכל בקרא חייא וקימחא דשערי היינו משום דלא חזו לכוס ולכן הו"ל מוקצה ולא דמו לבשר חי דחזי לכוס, וכ"ה בתוס' ורשב"א חולין טו, ב דבשר חזי לכוס ודלעת לא חזיא לכוס והביאו ראיות מנדרים מט, ב ושבת קנה, ב אבל ברש"י בחולין שם כתב דדלעת רכה מן הבשר וחזיא לכוס ואינה מוקצה, וכ"כ במג"א תקיז סק"ב דאף להרמ"א רח ס"ד דכוסס שעורה מברך שהכל מ"מ אינה מוקצה דהא אפילו בשר חי אינו מוקצה, ועיין רש"י במתני' שבת קנו, ב דמשמע דדלעת חיה אין ראויה לאדם ומש"ה פליגי בה אי נפקא מתורת מוקצה במה שראויה לכלבים (כיון דנותנים דלעת חיה לבהמה אבל דבר שאין נותנים לכלבים אף שראוי להם לא מהני מה שראוי לכלבים ע"ש ברש"י קכח, א ד"ה דג ותוס' מה, ב ד"ה הכא) ולכאורה זה נגד דבריו בחולין הנ"ל אכן ברש"י שם קכח, א מפרש בגמ' שם דאף בשר חי לא חשיב ראוי לאדם מלבד בר אווזא (והגמ' שם קמב, ב מיירי במלוח כדפרש"י שם) ודבריו בפי' מתני' דדלועין לשיטתו בבשר חי משא"כ להגמ' בחולין דבשר חי אינו מוקצה כ"ש דלעת, ובריטב"א שם קנו, ב כתב דדלועין ראויין חיים ואינם מוקצה, וצ"ע בדברי רבינו בביצה ב, א דמשמע מדבריו דר"י ור"ש לא פליגי בדלועין ולכאורה משום דראויין לאדם ואינם מוקצה וזה שלא כפי שעולה מדבריו כאן דלא חזו לכוס וי"ל דסובר דדלועין חיים רגילים לתתם לבהמה ומוכנים לכלבים לכו"ע (ע"ד תוס' שבת קכח, ב דבשר חי שרי גם לר"י למד"א כל בנ"י מלכים מפני שהוא מאכל לחיה), וע"ע ריטב"א קכח, א בדין בשר תפוח, ועיין ביאה"ל תריב ס"ו ד"ה אכל מש"כ לענין בשר חי, ועיין רשב"א נדרים נד, א דיש שני סוגי דלעת. ולדברי רש"י בחולין הנ"ל דדלעת חזיא לכוס מוכח דגם מידי דחזי לכוס מברך שהכל, ועמ"ש בהע' 22 בזה. , ולאפוקי פת שעורים דודאי אסיר משום מוקצה דקמחא דידיה אמרינן בגמרא דלא חזיא לכוס כלל וכדפרישנא לעיל 30 וכמ"ש בחולין שם דשוחט לחולה בשבת אסור לבריא משום מוקצה כיון דלא חזי לכוס בביה"ש, וכתב רבינו בפי' על הרי"ף שם ובבדה"ב ב"א ש"ד דאף לר"ש אסור דאינו יושב ומצפה שתשחט הבהמה ואף לו היה יושב ומצפה הרי קיי"ל במוקצה מחמת איסור כר"י וכ"ה בשאילתות סי' קכח ועיטור ח"ב כג ע"א, והא דמסיק התם דשוחט לחולה מותר לבריא היינו בשהיה לו חולה מבע"י כדפרש"י, והכא נמי אינו יושב ומצפה לאפות בשבת ואף ביושב ומצפה קיי"ל כר"י, אבל במלחמות שם כתב בדעת הרי"ף דאף בחלה בשבת מותר לבריא דאית לן כסברת אביי התם דלא אסר ר"י אלא היכא דדחייה בידים, והרא"ש כתב דאנן מיהא לא קיי"ל כר"י אלא בדחייה בידים וכ"ה ברשב"א בחי' ובתוה"ב ומשמה"ב ב"א ש"ד, ואף דאינו יושב ומצפה לא אסר ר"ש אלא בעששית דדחייה בידים, ולפ"ז לכאורה יש להתיר כאן, ועיין ברמב"ן שבת קכב, א שכתב דהיכא דלא חזי לכוס בביה"ש ונתקן ע"י גוי בשבת אסור למי שיש לו מוקצה בכך וכונתו למאן דאוסר בחולין בשוחט לחולה הא למאן דמתיר הכא נמי מותר כיון דלא דחי לה בידים, ועיין עוד במלחמות רפ"ג דביצה דמחובר שתלשו גוי אין לאסור משום מוקצה לר"ש דלא דחי ליה בידים, אכן הרא"ש ספ"ג דביצה דן לאסור בנידון דידן משום מוקצה אף דהתיר בשוחט לחולה שחלה בשבת ומבואר הטעם בב"י סי' שכה בשם ספר התרומה דחשיב הכא דחייה בידים כמש"כ רש"י ביצה כד, ב במחובר שתלשו גוי דמדלא לקטינהו אקצינהו והכא נמי מדלא אפה אקצי לה (ושוחט שאני שהוא טורח לשחוט וליכא למימר מדלא שחט אקצי לה וכמ"ש ב"י סי' שיח), אמנם הרא"ש דן שם להתיר משום דגמרו בידי אדם כיון שהוא ביד גוי שבידו לאפותו, ולפ"ז אף בפת שעורים יש להתיר, ועיין בב"י סי' שכה. .

וכתב רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל לענין קמחא דחיטי, דכל היכא דלא מברך אלא שהכל או בורא פרי האדמה ליכא בסוף מעין שלש, דחמשת המינין מזון הוא ומשום מזון הוזכרו בתורה, וכל זמן שאינו אוכל אותן כעין מזון אין מברך אחריהן מן התורה, הילכך ליכא בהו מעין שלש אלא כשהן כעין מזון ודכותה והתם מברך בתחלה בורא מיני מזונות, והכי דייקי שמעתתא ומתניאתא דלא אדכרינן כלל לא בשמעתא ולא במתניאתא מעין שלש בסוף אלא בהדי ברכה דבורא מיני מזונות ברישא, וכי קתני לקמן בגמרא [לז, א] בהכוסס את החטה בורא פרי האדמה ברישא, לא קתני לה בסוף מעין שלש, וכן הנכון 31 וכ"כ רבינו לקמן לז, א וכן לקמן מד, א אהא דאמרינן למיעוטי הכוסס את החטה ע"ש, וכ"כ הר"מ פ"ג ה"ב והריטב"א פ"א הכ"ז, ועיין תוס' לז, א דר"ת ור"י נסתפקו בזה ע"ש, ועיין רא"ש שם ורשב"א כאן ולקמן מד, א. (ובתוס' משמע שלא נסתפקו בקמח אלא בכוסס חטה, וכן משמע בהל' ברכות למהר"ם מרוטנבורג שהביא דר"י פסק דקמח קליות בפה"א ולבסוף בנ"ר ובכוסס חטה נסתפק בדבר, ולפ"ז א"ש מה שהביא רבינו בשם הר"י דמברך ב"נ אקמח ואילו בתוס' הביאו שהר"י מסופק בזה, אך צ"ב בזה דבשלמא אם קמח שהכל י"ל דיעו' בתוס' דס"ל דאין צד לברך על המחיה רק על פה"א וקמח הא לא הוי פה"א אבל מהר"מ כתב בשם ר"י דקמח בפה"א וצ"ע, והרשב"א נסתפק גם בקמח ואף אם קמח שהכל יברך על המחיה משום דעבדי מיניה מזון ע"ש, ועיין פמ"ג רח א"א סק"ו ורעק"א שם, ומש"כ להלן הע' 124). ובדברי רבינו מבואר הטעם דמעלה דחטה ושעורה מצד שהם מזון ובתורת מזון הוא דמברכינן עלייהו מעין שלש, והיינו דוקא היכא דמברכינן עלייהו במ"מ, אך בתוס' ורא"ש ורשב"א כתבו משום דאין אכילתו חשובה כ"כ ע"ש. ועמ"ש לקמן מד, א הע' 398. .

קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו. פי' קורא הוא ראש ענפי הדקל 32 רש"י פי' דהיינו ענפי הדקל עצמם בשנה הראשונה ליציאתם, אך הר"מ בפ"ח ברכות ה"ו ובפיה"מ עוקצין פ"ג מ"ז פי' דהיינו ראש הדקל שהוא עץ לבן רך וכ"ה בערוך ערך קר וכ"מ בדברי רבינו. ועיין בס' וזאת הברכה (בירור הלכה לו) שהביא דגם רש"י כונתו כהר"מ, שהרי ענפי הדקל אין ראויים לאכלם כלל אפי' בעודם רכים, אך לא נראה כן בדברי רש"י ובודאי רש"י איירי בדקל אחר ממה דאיירי התם ע"ש. כשיוצא מן הקרקע הוא רך, ודרך בני אדם לאכלו 33 רש"י בד"ה דקלא כתב דלא נטעי אינשי דקלא על דעת לאכול הקורא שהאוכלו ממעט ענפי האילן, אך רבינו כתב דדרך בנ"א לאכלו, משמע דאינו רק ראוי לאכילה אלא דרך לאכלו, ולטעמיה בהע' הקודמת דהיינו ראש הדקל ולא הענף עצמו (מיהו בס' וזאת הברכה הנ"ל כתב דהמציאות דכשנוטל הקורא מת האילן אבל יתכן דאין מדובר באותו דקל וכמ"ש לרש"י בהע' הקודמת), ומש"א בגמ' דלא נטעי אינשי דקלא אדעתא דקורא אבל נטעי צלף אדעתא דשותא צריך לפרש דאין בנ"א נוטעין דקל בשביל הקורא אבל יש בנ"א שנוטעין צלף בשביל העלין והתמרות וכן מפורש בר"ח עירובין כח, ב וכ"ה בבה"ג (מהדו' מכון ירושלים עמ' סו) דאיכא אינשי דאכלין לצלף בירקי כדאמר רנב"י צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא, אי נמי י"ל הפי' לרבינו דקורא אע"ג דחזי למיכל אין אדם חושב כלל בשעת נטיעת הדקל על הקורא משא"כ בצלף דחושב גם על העלין והתמרות וכ"מ במאירי, אכן לרש"י שפי' דקורא אין נוטעין ע"ד לאכלו שממעט ענפי האילן י"ל דאף בעלין ותמרות אי"צ שיהיו מכלל מחשבת הנטיעה אלא דמ"מ דרך לאכלם משא"כ קורא דאין עומד לאכילה כיון שממעט ענפי האילן וכן מתבאר ברשב"א עירובין כח, ב יעו"ש. ומש"כ בשעה"צ סי' רב סקמ"א בשם הברכ"י דהאידנא לא נטעי אינשי צלף אדעתא דעלין ותמרות וברכתו שהכל לא אתיא אלא לדברי ר"ח ובה"ג אבל לפרש"י והרשב"א כל שדרך לאכלם מברך בפה"א, וכן לפי' השני שכ' לרבינו ל"צ שיטעו הצלף לצורך זה אלא שיהיו בכלל מחשבת הנטיעה. (ועיין בלשון הב"י סי' רד בדינא דקורא והוא כדעת הר"ח ובה"ג). ונראה דלכן כתב רבינו שדרך בנ"א לאכלו דאם לא כן לא היה מברך בפה"א לרב יהודה אלא שהכל כמו קרא חייא דמברך שהכל משום שאין דרך לאכלו כך. ועמ"ש בהע' 22, 109. (ועיין בתוס' לענין לולבי גפנים ובביאה"ל סי' רד ד"ה ופת וע'). , ואמר רב יהודה בורא פרי האדמה דחשיב ליה פירא, ואפילו הכי לא מברך בורא פרי העץ, ואף על גב דאילן הוא, משום דכל היכא דהוא גופיה לאו פירא לא שייך לברוכי עליה ולמקרייה פרי העץ, אלא פרי האדמה דחזי למיכל וגידולי קרקע מידי דהוה אירקות 34 פי' דהך קורא אינו חשוב פרי הדקל אלא הוא הדקל עצמו, ומ"מ מיקרי פרי האדמה כיון דגדל מן הקרקע וחזי למיכל מידי דהוה אירקות. ועיין בר"מ נזירות פ"ה ה"ב וש"ך יו"ד רצד סק"ו. ועיין רמב"ן לו, ב בדינא דפלפלין דמבואר דאף כשאין פרי אחר, כל שאינו פרי אלא גופו של אילן מברך בפה"א. והביא כן מדברי בה"ג (סו, ב בנדמ"ח) שכתב לענין קני סוכר די"א דמברך בפה"א כיון דלא מפיק פירא ולאו פיריה קא אכלינן לא מתאמר לן בפה"ע אלא בפה"א מידי דהוה אשותא דפרחא. אכן הטור ריש סי' רב כתב דכל דבר שהוא עיקר הפרי מברך בפה"ע ודבר שאינו עיקר הפרי מברך בפה"א, ולענין סוכר כתב דמברך בפה"ע שזהו פריו, ועיין להלן הע' 40. (ולרבינו אף בפלאמיטו שדרך בנ"א לנטוע דקלים גם אדעתא דידיה, עיין בס' וזאת הברכה הנ"ל, כיון שהוא הדקל עצמו ואינו גוף פרי אין מברך בפה"ע, וע"ש שכתב סברא זו עפ"ד הבה"ג הנ"ל, אך להטור דהטעם משום שאינו עיקר הפרי, יש לדון אם חשוב כעיקר הפרי יעו"ש בוזאת הברכה, וע' שו"ע רד ס"א). , והכי מפרשינן בגמרא טעמיה דרב יהודה משום דאוכלא הוא 35 לפנינו איתא פירא הוא, אך בעירובין כח, ב הלשון אוכלא הוא, ועיין דק"ס שכ"ה בבה"ג ובכ"י. והיינו דכיון דחזי למיכל אוכלא הוא ואית לן למיקרייה פרי האדמה. .

וטעמא דשמואל דאמר שהכל מפרשינן דהואיל וסופו להקשות לאו פירא 36 משמע דגרס כן בגמ', ועיין דק"ס דכ"ה בכי"פ, אך בכ"י אחר הלשון לאו אוכלא הוא וכ"ה בר"ח עירובין כח, ב וכן הוא בסוגיית הגמ' שם (ודלא כדק"ס שדחאה), ועיין להלן. , ובודאי איכא מיני פירי טובא דלא חזו אלא כשהן רכין, כעין פלפלין ומקצת שאר מיני תבלין, ואפילו הכי בעודן רכין מברכינן עלייהו בורא פרי העץ כדמוכח בגמרא [לו, ב] וכדפרישנא עלה וכדבררינן לקמן 37 דהרי"ף כתב שם דמברך אפלפלי רטיבתא בפה"א וכתב עלה רבינו דט"ס הוא וצ"ל בפה"ע דהפלפלין הם פרי העץ (עמש"כ שם). ואע"פ דמבואר בגמ' דלא סגי בטעמא דסופו להקשות אלא אם לא נטעי ליה אדעתא דהכי, פלפלי נמי לא נטעי ליה אינשי אדעתא דרטיבתא, והיינו דקשיא ליה לרבינו למה מברך בפה"ע, ותי' דבפרי העץ לא אמרינן הכי, אך הרשב"א בתשו' ח"א סי' ת (והובא בב"י סי' רב) כתב בדעת הרי"ף דקרוב היה הדבר לברך שהכל כיון דלא נטעי ליה אלא אדעתא דיתייבש וישחקנו לתבלין אלא דכיון דקצת אינשי נטעי ליה אדעתא דרטיבתא מברך עליה בפה"א, אך רבינו לא סבר הך תירוצא, ואף למ"ש לעיל בחד אנפא דרבינו מפרש כהר"ח דצלף איכא אינשי דנטעי ליה אדעתא דשותא ומש"ה מברך בפה"א י"ל דסובר דפלפלי לא נטעי ליה כלל אדעתא דרטיבתא, אי נמי י"ל דעלין ותמרות יש להם חשיבות פרי ע"י שיש שנוטעין האילן לצורכם אע"פ שרוב העולם אין אוכלם כלל, אבל פלפלי שהדרך לאכלם באופן אחר אין להם חשיבות פרי כשנאכלים ברטיבתא, אלמלא דבפרי העץ עצמו אף דסופו להקשות ולא נטעי ליה אדעתא דהכי מברך בפה"ע. , אלא דהתם הוא גופיה פירא, ואף על גב דסופו להקשות, כל היכא דחזי שפיר חשיב פירא, ואפילו בפרי שסופו להקשות בעץ, מכל מקום כל היכא דאכתי לא איקשי ורכיך, פירא הוי ופירא חשיב, ואין צריך לומר בדבר שאין סופו להקשות אלא לאחר שנתלש, אבל הכא בקורא כיון דהוא גופיה לאו פירא הוא כלל, אף על גב דהוא מידי דאכלי ליה, כיון דלא קאי במילתיה דסופו להקשות לא חשיב דגידולי קרקע לענין ברכה למקרייה פרי כלל אלא לברוכי עליה שהכל 38 מבואר מדברי רבינו דגם למסקנא הטעם משום שסופו להקשות, אלא דלא איכפ"ל בהא דסופו להקשות כי אם במידי דלא נטעי ליה אדעתא דהכי, וכ"ה בתוס' וריטב"א עירובין כח, ב וברא"ש ומאירי ומרדכי ומכתם וריא"ז כאן ע"ש, והא דמבואר בגמ' דעלין ותמרות דצלף אילו לא הוה נטע אדעתא דהכי היה מברך שהכל, צ"ל דהתם נמי דרך הצלף להתקשות וכ"מ במאירי שכתב דכל הדברים הגדלים על הצלף ראויין לאכילה בעודו רך והרי דגם הצלף מתקשה וכ"ה בר"ש מעשרות ספ"ד, אכן ברשב"א עירובין כח, ב נראה דלמסקנא לא תליא בסופו להקשות דהך טעמא נדחה מכח צנון אלא הטעם משום דלא נטעי ליה אדעתא דהכי, וכ"מ בתר"י ותוס' ושא"ר כאן. וביאור טעמא דלא נטעי ליה אדעתא דהכי מבואר שם ברשב"א דאינו עומד למיכל דלאו אדעתא דקורא נטעי ליה אינשי והשתא נמי דאכיל ליה באקראי אכיל ליה, ומש"ה לענין טומאת אוכלין לכו"ע לא קרינן ביה מכל האוכל אשר יאכל, אבל לענין ברכה פליגי דלת"ק ורב יהודה כיון דחזי לאכילה מברך בפה"א ולר"י ושמואל כיון דאין עומד לאכילה לא חשיב פירא. אבל רבינו כתב לעיל דדרך בנ"א לאכלו, גם בהא דלא נטעי ליה אדעתא דהכי אינו מפרש כרש"י דאינו נאכל מצד שממעט האילן אלא שאין כונת הנטיעה עבורו וכמש"ל, ולשיטתו מוכרח דעיקר הטעם משום סופו להקשות וכדאמר שמואל, והיינו כיון שאינו גוף הפרי אלא דבר הראוי לאכילה בעלמא, ואינו ראוי לאכילה אלא בשלב מסויים בגידולו ובסופו מתקשה, ואין מכונת הנטיעה לאוכלו באותו שלב, מש"ה אין חשיבות אוכל לזה שהוא ראוי באיזה שלב לאכילה, ולענין טו"א לכו"ע לא קרינן ביה מכל האוכל אשר יאכל, ורבי יהודה בעירובין ושמואל סברי דגם לענין ברכה אין לו חשיבות אוכל למקרייה פרי האדמה רק שהכל בעלמא כיון דנהנה. ועיין במאירי כאן וריטב"א בעירובין שהסבירו כן. (ובין להרשב"א בין לרבינו לא אמרינן לה אלא לענין טו"א וברכה, אבל נקח בכסף מעשר כמ"ש בעירובין שם, וחל עליו קדו"ש לדברי הר"מ פ"ה שמטה הכ"א, דחזי לאכילה אלא שאינו דבר שעיקרו לאכילה ואין לו חשיבות אוכל לענין טו"א ובפה"א). ולרבינו בדבר שהוא גוף הפרי כגון פלפלין מברך בפה"ע אף דיתקשה ואין כונת הנטיעה לאוכלו כמות שהוא, דאית ליה חשיבות פירא מצד שהוא גוף הפרי, ורק בדבר שאינו גוף הפרי אלא דחזי למיכל או בירק שאינו אלא דבר הגדל מן האדמה וחזי למיכל, בזה כיון דסופו דלא חזי למיכל לא חשיב השתא אוכלא ופירא, אך להרשב"א גם בגוף הפרי שייך הך טעמא וכמבואר ברשב"א הנ"ל גבי פלפלין, וכן מבואר בתשו' הרשב"א ח"א סי' תכח שהק' למה בבוסר שהוציא פרי מברך בפה"ע והא לא נטעי ליה אדעתא לאכלו בוסר ודמי לשקדים מתוקים בקוטנם (וקושייתו לטעמיה דלמסקנא לא תליא בסופו להקשות אלא בלא נטעי ליה אדעתא דהכי גרידא), והרי דסובר דגם בגוף הפרי אמרינן הך מילתא, ולטעמיה דכיון דלא נטעי ליה אדעתא דהכי ואין עומד לאכילה לא חשיב אוכלא, אלא דכיון שיאכל לכשיגמר שפיר חשיב אוכלא, (ופלפלין שכתב הרשב"א שקרוב היה לברך עליהם שהכל שאני דגם לכשיגמרו אין נאכלים כמות שהם אלא שוחקם ועושה מהם תבלין לתבשיל, ודברי ט"ז רב סקי"ד ורד סק"ד ורה סק"א צ"ע). ושקדים המתוקים בקוטנם יתכן דרבינו מודה בזה שאין מברך עליהם בפה"ע אלא שהכל ומטעם שכתבו הרשב"א הנ"ל ותר"י דעיקר אכילתם בקוטנם הוא הקליפה, וסופה להתקשות ולא נטעי אדעתא דידה. וגרעיני פירות מרים כתב הרשב"א דכיון שהם מרים לא נטעי לאילן אדעתא דידהו ואף במיתקן מברך שהכל, וכ"פ בשו"ע רב ס"ג, אכן לרבינו ודעימיה אף דמודה דבמרים מברך שהכל כל שאין ראוי יפה לאכילה כמ"ש רבינו לקמן לח, ב מ"מ אם מיתקן י"ל דיברך בפה"ע כמ"ש רבינו שם לענין גרעינים הראויין לאכילה דהא לית בהו טעמא דסופן להקשות, ועוד דכיון דאמתוקים מברך בפה"ע לרבינו דהם חלק מהפרי (עמ"ש בהע' 49), הרי בגוף הפרי לא אמרינן לרבינו הא דלא נטעי אדעתא דהכי ודוק, (אבל להרשב"א דגם בגוף הפרי אמרינן הא דלא נטעי ורק בבוסר כיון דנטע אדעתא לאוכלו כשיתבשל מברך בפה"ע משא"כ גרעינין שאין אוכלם כלל, ועיין שעה"צ סי' רב סקי"ט בשם עוללות אפרים וע"ש סקפ"ד). ושקדים המרים שכתבו תר"י ושא"ר בשם בה"ג דמברך עליהם בקוטנם בפה"ע דאדעתא דהכי נטעי להו, יעו' ריטב"א עירובין כח, ב מפי רבינו דפליג עלה, ולא כתב טעם לזה, ועיין ברא"ש שכתב לדון דכיון דלענין מעשר פטורים דלא חשיבי פרי כיון דלא נגמרו וגם עתה אין ראויין לגמרי דמרירן קצת (ואין הטעם משום שלא הגיעו לעונת המעשרות דאדרבה בקוטנם עיקר פריים) כמו כן לענין ברכה לא חשיבי פרי ומברך שהכל, אך הרא"ש מסיק דמברך בפה"ע (כמפורש בקיצור פסקי הרא"ש ובטור דלא כחזו"א או"ח לג סק"ג) דלא השוו ברכה למעשר אלא לגבי קפריסין דחשיב להו ר"ע נאכלין ע"י הדחק וגריעא הנאתם אבל שקדים מרים דאין הטעם במעשר מצד שגריעא הנאתם אלא מצד שלא נגמרו, במעשר הוא דלית להו חשיבות פרי אבל לברכה חשיבי פה"ע כיון דנהנה מהם, וכמו עלי צלף דלכו"ע אינם אפילו ירק למעשר דלא חשיבי פרי אלא עץ עצמו ומ"מ לענין ברכה כיון דנהנה מברך בפה"א ולענין ברכה לא תלי אלא בהנאה (ועב"י ס"ס רד גבי ורדים). ועיין בטור סי' רד בשם הראב"ד דעל תבלינים שאכלם כמות שהם מברך שהכל, ומשמע הטעם במג"א רב סקל"ה משום דלא נטעי להו אדעתא לאכלם כמות שהם, אכן לרבינו כיון שאין סופם להקשות אין זה טעם לברך שהכל, (ובגדלים באילן בלאו הכי נמי ליתא להך טעמא לדעת רבינו דבפרי עצמו לא בעינן נטעי אדעתא דהכי), ועמ"ש בהע' 110. ועיין בב"י סי' רג דעל פירות אילני סרק מברך שהכל וכן בטור סי' רד דעל עשבי דדברא מברך שהכל דלא זרעי להו אינשי וכ"פ בשו"ע, ויתכן שיסודו בסוגיין דכמו דמברך אקורא שהכל משום דלא חשיב לאינשי ולא נטעי אדעתא דידיה, כמו"כ הני דאין טובים כ"כ לאכילה (עיין מג"א רג סק"ב וסק"ג רד סק"י) ומש"ה לא נטעי להו אינשי מברך שהכל, ולפ"ז לרבינו ליתא להך דינא דהא בגוף הפרי לא בעינן נטעי אדעתא דהכי וגם בעשבי דדברא דאינם פרי מ"מ אין סופן להקשות ומברך על של עץ בפה"ע ועל של אדמה בפה"א, וכן דעת האריז"ל כמובא במג"א רד סק"י. .

והילכתא כשמואל. פי' והכי אמרינן בגמרא, ומקשינן עלה מצנון דסופו להקשות ואפילו הכי אדרכיך מברכינן עליה בורא פרי האדמה, ותרצינן בגמרא דלא דמי דצנון נטע איניש אדעתא דפוגלא, פי' בעודו רך נקרא פוגלא, הכא לא נטעי אינשי דיקלא אדעתא דקורא. פי' ובודאי דכל היכא דהוא פרי לא שנא (בלולבין) נטעי אינשי אדעתא דהכי או לא, דמכל מקום פירא הוא, ולא איתמר האי לישנא והאי טעמא כלל בשום דוכתא אפירא, אבל במידי דהוא גופיה לאו פירא כלל אלא דאכלי ליה אינשי כגון פוגלא וירק דלאו פירא, ולולבי גפנים וקורא נמי דלאו פירא וכיוצא בהן, בהא שני לן בין מידי דנטעי אינשי אדעתא דהכי להיכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי, וזה דבר ברור וראוי להיזהר בזה לפי שכבר טעו בו רבים 39 כבר כתב רבינו עיקר הדבר לעיל, והובא דהרשב"א חולק על זה. .

[רי"ף כה, ב] אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין רבינא אשכחיה למר בריה [דרב] אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין והילכתא הכין דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין. פי' בצלף איכא ארבעה מינין דחזו למיכל, עלין שבו, ותמרות והם כעין גרעינין שנעשין בגוף העץ כעין גרעינין הנעשין בעלי ערבה היום, והם נקראין תמרות כעין שאמרו בהדס עלתה בו תמרה [סוכה לג, א] ובודאי לאו פירא הוא לענין ערלה 40 שהרי מברך עליהם בפה"א כמובא בגמ', ומבואר בדברי רבינו לעיל גבי קורא הטעם לברך בפה"א משום דחשיב כגופו של אילן ולא כפריו ע"ש בהע' 34, וממילא פשוט שאין בהם ערלה הנוהגת רק בפרי האילן, והא דנוהג בהם מעשר לדעת ר"א כמובא בגמ', היינו טעמא משום דגם ירק חייב במעשר, וכן מפורש ברמב"ן ע"ש, ומ"מ ילפינן מדר"א לאסור קפריסין בערלה דכיון דהוו פרי לדעת ר"א יש לדון פריים כחלק מפרי האביונות שהם שומר שלהם ולאוסרם בערלה, והא דמברך אתמרות בפה"א לכו"ע, אע"פ שלענין מעשר אין להם אפילו תורת ירק לר"ע, צ"ל דלענין בפה"א לא בעינן פרי ואוכל גמור, וכמ"ש הרא"ש גבי שקדים המרים, (וע"ע טור ס"ס רד וב"י שם ולעיל הע' 38). אכן הטור ביו"ד סי' רצד כתב דתמרות נוהג בהם ערלה בא"י, והיינו דהא דחייבין במעשר לר"א אינו מתורת ירק אלא מתורת פרי האילן וממילא ה"ה דנוהג בהם ערלה לר"א, והא דמברך עליהם בפה"א אף לר"א מבואר בטור סי' רב שאין ברכת בפה"ע אלא בעיקר פרי האילן ולא בכל פירותיו, ומ"מ קפריסין מברך בפה"ע לר"א, דכיון דדנינן להו לר"א כחלק מפרי האביונות (וכמ"ש לרבינו), הדר הו"ל כעיקר הפרי. ועיין לעיל הע' 34 ולהלן הע' 49. ועיין מג"א רטז סק"ו שנקט בקושייתו דגם לברכת עצי בשמים בעינן שיהא הבושם עיקר הדבר הגדל באילן, ובתירוצו כתב דדוקא בברכת הפירות הורידוהו לבפה"א אבל התם דלא מצי לברך עשבי שאינו עשב לא הורידוהו שני דרגות לבורא מיני, והנה לרבינו לא שייכי אהדדי דהכא חשיב גופו של אילן ולא פריו אבל התם הו"ל שפיר עץ, ואף להטור י"ל דחשיבות פרי האילן אין אלא לעיקר הפרי משא"כ התם לא בעינן אלא עץ, אבל המג"א נקט שהוא פרי האילן אלא דמחמת שאינו עיקר הורידוהו לבפה"א והתם נמי כיון שאינו עיקר נורידהו למיני, ועד"ז סברת תירוצו דדרגא אחת מורידים ולא שני דרגות. ובמג"א רד סק"ז כתב דפה"א שלא נגמר מברך שהכל דנחית חד דרגא ומשמע שם שמדמהו לבוסר שלא הגיע לכפול הלבן (עיין סי' רב ס"ב ומג"א סק"ד) והוא לטעמיה, וע"ש באבן העוזר מש"כ לפ"ז לענין שרביטי קטניות, (ועיין להלן הע' 219). ובמג"א רו סק"א כתב דאף שדבר הגדל על האילן ואינו עיקר הפרי מברך בפה"א מ"מ אם בירך בפה"ע יצא וג"ז לטעמיה דחשיב פרי האילן ורק לא חשיב לברך עליו לכתחלה בפה"ע. , וקפריסין שומר לפרי, ואביונות פרי עצמו.

ואיברא דשומר לפרי כפרי לענין ערלה דאירבי מדכתיב ערלתו את פריו והכי איתא בגמרא [לו, ב] אלא דמתוכח התם בגמרא דלא מיתסר שומר לפרי אלא כי איתא לשומר בעידנא דפרי דמיתסר והתם חשיב כפרי ומיתסר בהדיה והכי מוכח לישנא דשומר לפרי כפרי, ובעינן נמי דאי שקלת ליה לשומר לקי פירא, אבל כל היכא דאי שקלת ליה לשומר מקמיה דמטא [פירא לאיסור ערלה] לא לקי פירא, [לא חשיב כפירא] לאתסורי בהדי[ה באיסור] ערלה. הילכך קליפי אגוזים, וקליפי רמונים והנץ שלו והם גרעינין קטנים שבתוך פיו 41 בשיטמ"ק, והנץ שלו פי' אותם הגרעינים קטנים שהם עם הפיטמא בראש הרמון בפיו. , חייבין בערלה דאיתנהו בשעת גמר פרי, ואי שקלת ליה מקמי דבשיל פירא מיית פירא. [אבל הני דמטו מקמי פירא] אי נמי מטו בהדי פירא ונתרי מקמי [דמטי] פירא (מטו) לאיסור ערלה שרו דהא לא הוו בהדיה באיסורא, אי נמי מטו מקמי פירא או מטו בהדיה פירא וקיימי בהדיה, כל היכא דאי שקלת [להו] מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא שרו, ולהכי שרו קפריסין דגמירי דאי שקלת [להו] מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא 42 בגמ' הק' דיאסרו קפריסין משום שומר לפרי, ומשני רבא דאין האביונות קרויים פרי אלא בגמר הפרי והקפרס נופל לפני גמר הפרי (ורש"י פי' דממילא לא הוו שומר דפרי דנתרי מקמי דהוי פרי ורבינו פי' דכיון שאין הפרי עצמו נאסר אלא כשנעשה פרי ממילא צריך שיהיה השומר עם הפרי בשעה שנאסר דאז חל איסורא על הפרי עם הטפל לו), ודחינן לה דמוכח במתני' דשביעית דל"צ גמר פרי להחשב פרי, ומשיוציא הצלף פרי הוי פרי, (וליכא למימר דבעינן גמר פירא דוקא לשומר דא"כ מתחלי דתמרי אמאי חייבין עיין בגמ'), ומסיק דקפרס לא חשיב שומר דגם אי שקלת ליה לא מיית פירא, וסובר רבינו דגם למסקנא בעינן שיהא השומר בזמן שנאסר הפרי וכדמוכח לישנא דשומר לפרי כפרי דהוא חשוב חלק מן הפרי וטפל לו להאסר עמו (ובשיטמ"ק כתב דלא עדיף מן הפרי עצמו שמותר באותה שעה), אלא דנדחה הא דבעינן למימר דתליא איסורא ושמא דפרי בגמר פרי, ומש"ה צ"ל הטעם משום דהפרי מתקיים גם בלא הקפרס, ונמצא דכדי לאסור השומר בעינן שיהא השומר בשעה שנאסר הפרי ושאם לא היה באותה שעה היה הפרי מת. וכ"כ הריטב"א הל' ברכות פ"א ה"י והחינוך מצוה רמו. ואולי אם יטול הקפרס בתחלה מיד לא יגדל הפרי אלא שאם יקחנו לפני שנאסר הפרי לא ימות הפרי, ולפ"ז מוכרחים דברי רבינו. .

ולענין איסור ערלה בפירות, החרובין משישלשלו 43 כ"ה הגי' בשביעית פ"ד מ"י ע"ש בר"ש ור"מ. והגפנים משיגרעו והיינו שיש להם גרעינין בתוך הפרי 44 וכ"ה בפיהמ"ש בשביעית, ורש"י כתב דיהיו גסין כגרוע. והזיתים משינצו ושאר כל האילנות משיוציאו, והכי מוכח בהדיא בגמרא. ומיהו לענין מעשר לאו הכי דינא אלא כל אחד ואחד שבפירות חלוק לעצמו בשיעורו כדאיתא התם במעשרות [פ"א].

הילכך ורדים שקורין רושאש, והם נעשים ודאי באילן דהא אמרינן לקמן בגמרא [מ, א] דסימני אילן היינו דכי שקלת פירא משתייר אילנא והדר מפיק פירא והכא נמי הכי הוא, ואפילו הכי מותרין ואין בהן משום ערלה, דפרי של אותן אילנות הוא זרע שנעשה בעגול שתחת הורד והוא סתום ואינו נראה, והורדים אינן אלא פרחים שמגיעין בתחלת הפרי ואין הפרי נעשה אחריהן [אלא] לימים רבים, ואי שקלת להו לעלים של ורד לבדן וישאר העגול לא מימנע זרעא בהכי דלא מטי, אלא מטי בתר הכי ומיתעביד שפיר, הילכך אין בהם משום ערלה, וזה ברור וכן הסכים ר' אברהם בר' דוד ז"ל 45 בתשובות ופסקים סי' סו, והובא בב"י יו"ד ססי' רצד, והביא שם דהרשב"א (בח"ז סי' שיב, שנו, שנז) פליג עלה ע"ש. .

פי' ונטע רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ בשום דבר, דהתם בקידושין [נד, ב] אמרינן דילפינן ביה קודש קודש ממעשר שני, וכיון דכן אנן נמי דיינינן (נמי) דמה מעשר שני אינו נוהג בחוצה לארץ אף נטע רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ 46 דברי רבינו אתיין כריו"ח קידושין לט, א דערלה בחו"ל הלמ"מ ואינו מד"ס, וזהו שכתב דילפינן מהיקשא דאין נט"ר בחו"ל וכן בדין שלא אמרה תורה וכו', ואף למד"א התם שהוא מד"ס מסתבר דלא חייבו רבנן להעלות פירות חו"ל לירושלים. וההיקש שכתב רבינו מבואר בירושלמי שהביא, ולכאורה הביאור דרבעי אינו מכלל פרשת ערלה אלא ענין ודין בפ"ע הנאמר על פירות שנה הרביעית, ומשום הכי משוים רבעי למע"ש ולא לערלה הנוהגת גם בחו"ל, ואינו מוכרח די"ל דאף שהוא מכלל פרשת ערלה כיון שהוא דין קדושה בפירות ולא דין איסור כערלה משוים אותו למע"ש ולא לערלה. ועיין בדברי רח"ה פ"י ממאכ"א. , וכן בדין שלא אמרה תורה בפירות חוצה לארץ שיעלו ליאכל בארץ, וכן הוא בירושלמי [מע"ש ה, ב] דנטע רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ, וכן כתב רבינו משה ז"ל 47 בהל' מאכא"ס פ"י הט"ו ובהל' מע"ש ונט"ר פ"ט ה"א וכ"כ הרמב"ן ר"ה י, א ובכ"מ הל' מע"ש הביא דהרשב"א פליג בזה. .

וכתב רבינו ז"ל לענין שמעתין בקפריסין. ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא. פי' כדאמרינן דהוא אוכל הקפריסין. לגבי ברכה נמי לאו פירא הוא ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. ולא נהיר דהא תנן במתניתין 48 לא מצינו כן במשנה, אך כ"ה לשון הגמ' לו, א והתנן וכו' וע"ש בדק"ס. על מיני נצפה (ו)על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ 49 תוס' הקשו על הרי"ף ובה"ג דהא מעיקר הדין קיי"ל כר"א דקפריסין פרי אלא דבערלת חו"ל מקילינן כר"ע משום דכל המיקל וכו', (ועיין רמב"ן ושו"ע יו"ד סי' רצד ואו"ח סי' רב), אבל מדברי רבינו נראה דלהרי"ף אף בא"י אין בהם ערלה דהל' כר"ע וכ"פ הר"מ דאין בהם ערלה ואין מתעשרים, אלא שסובר רבינו דבפה"ע לא תליא בזה ואע"פ שאינם פרי לערלה ומעשר מברך בפה"ע וכ"ד הראב"ד כמובא ברמב"ן ורשב"א ומכתם, וצ"ל דלגבי מעשר וערלה אין לחייבם במעשר ולאוסרם בערלה כיון דאינם פרי לר"ע, אבל לברכה כל הטפל לפרי ברכתו כמוהו, והני קפריסין כיון שהם שומר דאביונות (אף דלא הוו בגדר שומר לענין ערלה) דין ברכתם כהפרי, ורק תמרות שהם כגופו של אילן מברך בפה"א, וכ"ה בהל' ברכות להריטב"א פ"א ה"י דכל שהם שומר לפרי וראויין לאכילה אית להו דין הפרי לברכה, אע"פ שלגבי ערלה לא נאסר אלא פרי עצמו ומה שקיום הפרי תלוי בו ונמצא עמו בשעת איסורו. וע' ברמב"ן וברשב"א שתמהו על זה דא"כ מה הקשו בגמ' ארב דקאמר דלית בהו ערלה מהא דמברך בפה"ע, וצ"ל דסלקא דעתן דטעמא דרב דאין להם חשיבות אוכל כ"כ ומש"ה קשיא מהא דמברך בפה"ע, ומשני דלעולם הוו אוכל גמור מדמברך בפה"ע, אלא טעמא דרב כר"ע דלא חשיב פרי אלא לפרי העיקרי, ומ"מ לברכה כיון דהוו שומר דפרי וראויים לאכילה מברך בפה"ע. ועיין באהל מועד דרך ד נתיב ח דעלי ורדים מברך עליהם בופה"ע וכן הסכימו הראב"ד והרשב"א והרא"ה, והנה להרשב"א חשיבי עיקר הפרי כמ"ש בתשו' ח"ז סי' שנו וכמש"ל, אבל לרבינו והראב"ד לעיל דעלי ורדים אינם עיקר הפרי ואין נוהג בהם ערלה ומ"מ מברך בפה"ע הרי זה לטעמייהו דכיון שהם חלק מהפרי ואינם גוף האילן וראויין לאכילה מברך עלייהו בפה"ע וכ"כ בהל' ברכות להריטב"א פ"א ה"י, (ועיין ב"י סי' רד). ויעו' בדברי רבינו מג, ב דעל פרחים של פירות מברך ברוך הנותן ריח טוב בפירות וכ"כ הריטב"א שם ובהל"ג ובפ"ד ה"ד וכ"כ הרשב"א מג, ב בשם הראב"ד דעל ורדים מברך ברוך הנותן ריח טוב בפירות אע"פ ששי' הראב"ד שאינם הפרי ואין נוהג בהם ערלה, וזהו לשיטתם דכל שומר לפרי דינו כפרי לברכה וכמש"כ הריטב"א שם. ויעו' בדברי רבינו לח, ב דאגרעינין הראויין לאכילה מברך כפרי עצמו ע"ש, ונראה דאף לרש"י והרשב"א בסוגיין דערלה דידהו נפקא מאת לרבות הטפל לפריו (וכ"ה בירושלמי בערלה ועיין בביאור הגר"א ואבן העוזר סי' רב), מ"מ לסברת רבינו והראב"ד והריטב"א י"ל דהנ"מ לענין ערלה בעינן לקרא, אבל לבפה"ע כיון שהם חלק מהפרי וראויין לאכילה מברך בפה"ע, אבל ברשב"א מבואר דמברך בפה"א ובמרים שמיתקם שהכל, (ובתוס' ורא"ש מתבאר דס"ל דגם בערלה אינם גדר טפלות כמו שומר אלא מצד שהם חלק מהפרי וה"ה לבפה"ע ע"ש). ולרבינו ודעימיה אף קליפות דלכו"ע בעינן קרא לרבותם לערלה, לענין ברכה חשיבי חלק מהפרי ומברך בפה"ע היכא דראויים לאכילה, ועיין מג"א רב סקי"ז ובא"ר ושעה"צ סקמ"ג ובדה"ח בקו"א. .