רא"ה על ברכות ע

אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ ודוקא היכא דחש בגרונו ושתי ליה על ידי אנגרון דהוה ליה שמן עיקר 12 ברי"ף לפנינו נוסף, דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. . פי' ודוקא היכא דחש בגרונו, דהתם נותן בו שמן מרובה כל כך שהשמן עיקר 13 וכ"ה ברש"י, ומבואר דאין חושש בגרונו טעם מצד עצמו לעשות השמן עיקר אלא דכיון דחושש בגרונו נותן בו שמן הרבה ומש"ה מברך אשמן, וה"ה אינו חושש בגרונו ונותן בו שמן הרבה מברך אשמן, הא בנתן בו שמן מועט אף בחושש בגרונו מברך אאניגרון, וכ"ה בהמשך דברי רבינו. וכ"פ ה"ר יוסף מובא בתורי"ח ובטור סי' רב והסכים עמו הטור וכ"ה בפסקי הרי"ד כאן ולקמן לו, ב גבי חביץ קדרה וכ"מ ברא"ש סי' כג וכ"מ במאירי (אלא שלדעתו בעינן חושש בגרונו שיהנה בטעם השמן וכ"ד הר"מ ויתבאר בס"ד בהע' 18). אכן דעת תורי"ח שם ותוס' הרא"ש ותר"י והרשב"א והריטב"א פ"א הכ"ב ובה"ג ומהר"מ מרוטנבורג (הובאו בטור שם), דאינו תלוי בשמן מרובה או מועט אלא בחושש בגרונו, דאם חושש בגרונו אף בשמן מועט מברך אשמן דהשמן עיקר דמטרתו הוא שתיית השמן לרכך גרונו אלא שקשה לו לשתותו בלא אניגרון, ואינו חושש בגרונו אף בנותן בו שמן הרבה מברך אאניגרון דאניגרון עיקר, והטעם דאניגרון עיקר צ"ל דעיקר האכילה בשביל האניגרון והשמן מטעים האניגרון (עיין היטב רשב"א לז, ב ומ"ב סי' ריב סק"א), ובשעה"צ סקל"ה הוסיף בשם אבודרהם דשמן אין ראוי לשתותו בפ"ע רק עם אניגרון ומש"ה חשיב אניגרון עיקר המאכל והשמן טפל ומצטרף לאניגרון להאכל עמו. אבל רבינו ודעימיה סברי דלא תלי אלא ברוב כמו בעלמא בתבשיל המורכב מדברים חלוקים דאזלינן בתר רוב כמ"ש הרא"ש סוס"י ח ושו"ע רח ס"ז ורמ"א ריש סי' רב (ועיין מ"ב ריב סק"א), ובשמן מרובה אע"פ דאין חושש בגרונו שמן עיקר, ובאניגרון מרובה אע"פ דחושש בגרונו אניגרון עיקר, וצ"ע דהא אין האניגרון בא אלא כדי שלא יזיקנו השמן, ולא דמי למש"כ רבינו לז, א לחלק בין שני מאכלים שונים דאפילו פת טפלה לפעמים ובין מאכל אחד שמורכב מדברים חלוקים דאזלינן בתר חמשת המינים יעו"ש, דשאני התם דהתערובת מחמשת המינים חלק מעיקר טעם התבשיל היא אבל כאן אינו בא אלא כדי שלא יזיקנו, ונראה דאה"נ אם ירצה ליהנות מהשמן ולצורך זה יתנהו באניגרון יחשב שמן עיקר אבל הכא אינו רוצה בהנאתו אלא ברפואתו אלא דממילא נהנה ובעי ברוכי ומצד ההנאה הרי האניגרון עיקר כיון שהוא רוב ולצורך רפואתו אוכל אניגרון מוטעם בשמן (ואולי יתכן דאפילו ברוצה ליהנות מהשמן כיון דא"א לשתותו לבדו אלא באניגרון ונותן שמן מועט באניגרון מרובה דנים אנו דמחמת שאין יכול לאכול שמן לבדו הרי הוא אוכל אניגרון מוטעם בשמן). . ולאו דוקא דיהיב ביה כולי האי דנפק מתורת אכילה והוי לרפואה בלחוד 14 פי' שאינה נאכלת כלל להנאה אלא לרפואה בלחוד וכמ"ש רבינו לח, א. , דכל כי האי גונא אף על גב דמיתהני מיניה לא מברך עליה אלא שהכל כדמוכח לקמן בגמרא [לח, א] 15 גבי שתיתא רכה דאע"פ דראויה לאכילה כיון דלרפואה בלבד עבדי לה דאין דרך לאכלה אלא עבה מברך שהכל, וכדביאר רבינו שם, ויתבאר שם בס"ד. , אלא הכא ודאי בשריבה בו השמן עד כדי שהשמן עיקר ובשלא יצא בו מתורת אכילה, ולהכי מברך על השמן ומברך עליו ברכתו הראויה לו דהא אמרת דבדחזי לאכילה מיירי. ואנגרון הוא מיא דסילקא, וכשאדם חושש בגרונו נותן בו שמן מרובה עד כדי שהשמן עיקר, וכשאין אדם חושש בגרונו נותן בו שמן מועט עד כדי דמיא דסילקא עיקר ואי שתי ליה מברך על העיקר דהיינו מיא דסילקא, ומברך שהכל 16 וכ"ה בר"מ פ"ח ה"ב וברמ"א סי' רב ס"ד, אבל בה"ג כתב דמברך בפה"א ומייתי עלה ההיא דלקמן לט, א מיא דסילקא כסילקא ע"ש (וכ"ה בלשון בה"ג שבדק"ס ע"ש). והנה רבינו לשיטתו דפירשה התם לענין דנפטר בברכה שבירך על הירקות עצמם, (ונראה דזהו שכתב רבינו כדמוכח במאי דנפרש לקמן בס"ד, וצ"ע דהא דמברך על האניגרון שהוא עיקר מבואר בסוגיין ומה נתפרש יותר לקמן ומה בא להוציא, אך נראה דקאי אמש"כ דמברך שהכל והיינו כשיטתו לקמן לט, א דאמי שלקות מברך שהכל ולא בפה"א), אכן בדברי הר"מ והרמ"א קשה דפסקו דמי סילקא מברך בפה"א, ובאמת על הר"מ ל"ק דמבואר בדבריו דמברך אשמן ולא אאניגרון ונתבאר בהע' 18 אבל על הרמ"א קשה (ודברי הרמ"א הם ע"פ פי' הב"י בר"מ ע"ש ובד"מ) וכן תמה המג"א, וע"ש בבהגר"א ומ"ב דכיון שמתקנו לשתיה שאני כמ"ש תוס' לח, א סד"ה האי וסד"ה והא גבי שתיתא ושכר דבשתיה אומר שהכל, ואף דבשבועות כג, א ויומא עו, א מבואר דיין ע"י אנגרון הו"ל אכילה ולא שתייה, צ"ל דהכא מיירי במכוין לשתיה כלשון הגמ' דשתי ליה ע"י אנגרון וכ"ה בר"מ ושו"ע, וביאור הדברים דבאמת כל היכא דהאוכל משמש כנותן טעם במים לשתותם מברך שהכל, והיינו טעמא דשתיתא ושכר מברך שהכל דהאוכל משמש ליתן טעם במים ועיקרו ע"ש המים, ושאני מי שלקות דאע"ג דעומדים ג"כ לשתיה עיקר הבישול עבור אכילת הירקות וכיון שנתנו הירקות טעם במים הולכין אחר הטעם (רא"ש כלל ד אות טו), והיינו דהו"ל כאוכל הירק שבמים, ועיין במג"א רה סק"ו דהמים הוו רוטב הירקות ובטלים להם ע"ש, ובמג"א סי' רד סקי"ז מבואר דיין אינו פוטר מי בישול פירות להרא"ש דמברך עלייהו בפה"ע דחשיבי פרי, וכ"ה בביאה"ל סי' רב סי"א ד"ה בתוך דאין נפטרים ע"י הפת דלא הוו משקה אלא רוטב הירקות (וכתב כן אף להרשב"א דברכתם שהכל) ע"ש, ובפמ"ג בפתיחה להל' נט"י הביא בשם הפרישה דמי שלקות כיון דברכתם כברכת הפרי אין להם דין דבר שטיבולו במשקה והפמ"ג תמה דל"ש זל"ז ע"ש, אך כונת הפרישה צ"ל דכיון דהמים נטפלים לטעם הירק שבתוכם לא חשיבי משקה, וע"ע מהרי"ט ח"א סי' עו ומ"ב סי' קנח סקכ"ו בזה, ובמ"ב סי' רי סק"א נסתפק בשם הח"א אם מי שלקות מצטרפין לאכילת הירק להשלים לכזית ע"ש, ולכן היכא דנותן בהם שמן לתקנם לשתייה הו"ל כנוטל הירק שבהם ומתקנו לשתייה, ותו לא הוו בגדר רוטב הירקות אלא כשותה משקה בטעם הירק, והנה מי שיבתא כשיבתא כדאיתא לקמן לט, א וקשה דהרי אין השבת ראוי לאכילה לאחר השליקה ונמצא שאין בישולו עבור השבת ומ"ש משתיתא ושכר אכן נראה דהתם אין כונתו להטעים המים אלא להטעים התבשיל ואגב זה מקבלים המים טעמו ומש"ה מברך אטעם שבהם בפה"א דהמים נטפלים לטעם הניתן בהם ואף דא"א לומר דבטלים לשבת דהשבת אינו קיים מ"מ טעם השבת הוא עיקרם, אבל היכא דמתקן מי שלקות לשתייה עושה המים שבו עיקר וטעם הירק אינו אלא להטעימו, ונראה דמודה הגר"א דמי כבישת ובישול פירות מברך בפה"ע (להרא"ש שצידד דפירות כירקות) אף כשעיקרם לתענוג ושתיה כיון שלא נתן בהם הטעם כדי להטעימם אלא עיקר הבישול היה עבור הפירות וממילא קיבלו המים טעמם ולכן שם הפרי עלייהו. ואידך מיפטר בהדיא כדמוכח במאי דנפרש לקמן בסייעתא דשמיא, דלעולם מברך על העיקר ואידך מיפטר.

וכתב רבינו ז"ל אבל היכא דאכיל על ידי הפת. כלומר אפילו יש בו שמן מרובה בכדי שהשמן עיקר לגבי אנגרון 17 וה"ק הרי"ף דוקא באניגרון אבל בפת אף חושש בגרונו הפת עיקר מצד חשיבותה, אכן תר"י נתקשו בדברי הרי"ף מאי קמ"ל, וצ"ע למה לא פירשו כרבינו. אך הוא פשוט דרבינו דפירש דלכן השמן עיקר כיון שנתן בו שמן מרובה ועיקר הטעם וההנאה מן השמן, אין זה טעם אלא בשמן ואניגרון אבל בשמן ופת הפת חשובה מן הכל והיא עיקר, משא"כ תר"י דפירשו דלכן השמן עיקר כיון דשותהו לרכך גרונו ועיקר השתיה מפני השמן א"כ בשמן ופת נמי כל שחושש בגרונו השמן עיקר כיון דרוצה לשתות השמן אלא שקשה לשתותו לבדו ולכן אוכל עמו פת, ודמיא למליח ופת לקמן מד, א דאוכל הפת שלא יזיקנו המליח וחשבינן המליח עיקר, וכ"כ במג"א סי' רב סק"ח, וע"ע מג"א סי' ריב ססק"ג. (אך בא"ר חילק דהתם אוכל הפת כדי שלא יזיק המלח גרונו ולא להנאה וכאן אוכל הפת מחמת שקשה לשתות השמן לבד ואופן הנאתו עם הפת ע"ש, אך דעת תר"י מוכח כמג"א, וביישוב קושייתם י"ל דהרי"ף סובר כרבינו ודעימיה). . הויא ליה פת עיקר. כלומר ושמן ודאי טפלה לגבי [פת]. ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.

ואי שתי ליה מישחא בעיניה אזוקי מזיק ליה ולא בריך. כלומר מפסיד הוא השמן 18 ומשום דלא חזי כלל וכדביאר רבינו, ואף דהוא שותה ליהנות בטלה דעתו, וז"ל רבינו לח, ב גבי קרא חייא, דכי אמרינן דבמידי דלא ארחיה מברך שהכל הני מילי במידי דאיכא קצת הנאה באכילתו אבל במידי דליכא הנאה כלל כגון פלפלי יבישתא בהא דכולי עלמא דליכא ברכה כלל ואי אכיל להו בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ. וכפי' רבינו הובא גם במאירי בשם הראב"ד וכ"ה ברשב"ץ, וכ"מ לישנא דגמ' דקא שתי ליה אזוקי מזיק ליה. אבל רש"י ועוד ראשונים פירשו אזוקי מזיק לגופיה, ויש לפרש גם לפירושם שאין כאן שום הנאה אלא היזק, וכן משמע במאירי ע"ש, וכ"ה במ"ב סי' רב סקכ"ז. ומה שהוצרך רש"י לומר דגבי ברכה ואכלת כתיב ואין זו אכילה דומיא דתרומה דאין משלם חומש משום שאינו אכילה, ולכאורה תיפו"ל דליכא ברכת הנהנין בלא הנאה, י"ל דזיין ליה ואיכא הנאה במזונו, אלא שאין לזה שם אכילה. ובאמת שי' הר"מ פ"ח ה"ג דמברך שהכל, וע"ש שכתב דאין מברך בפה"ע שלא נהנה בטעם השמן, ונראה כונתו דבטעם השמן לא נהנה אבל זיין ליה ומש"ה לא מברך בפה"ע דלא נהנה מטעם המיוחד של שמן אבל כיון דזיין ליה סובר הר"מ דמברך שהכל, וכשיטה זו מובא בשע"ת רד סקי"ז בשם מח"ב דשותה חלמון ביצה חיה לצחצח הקול אף דאין נהנה בטעמה כיון דזיין ליה מברך שהכל, אכן רבינו הא כתב להדיא דקרא חייא מברך שהכל רק משום דנהנה קצת אבל אינו נהנה בגרונו אע"ג דזיין ליה לא הוי אכילה, וכמ"ש רש"י דבעינן ואכלת בברכה. ודעת הר"מ דלא בעינן אכילה אלא כל שנהנה במזונו אסור ליהנות בלא ברכה, והא דאפלפלי יבישתא אינו מברך כדלקמן לו, ב יעוין בר"מ בפ"ח ה"ז דאינם אוכל אלא תבלין וכ"ה במאירי לו, ב והיינו דהחפצא לא הוי אוכל ולית ביה ברכה (ויעו' עוקצין ג, ה ונדה נא, ב דאין מטמאים טו"א מיהו התם גם במתוק לחיך כל דעיקרו לתבלין אין מטמא טו"א משא"כ בברכה שמברך שהכל עיין מג"א רד סקי"א ועיין ב"י ס"ס רב בשם שבה"ל), וכן אוכלין שאינן ראויין לאכילה שכתב הר"מ שם היינו כהנך שכתב הר"מ בפ"ב שביתת עשור עשבים המרים ושרפים הבאושין דלא הוו אוכל בחפצא, משא"כ שמן אוכל הוא, וכן ביצה אוכל היא אלא דבעא תיקון. ועיין בתר"י כח, ב שכתבו דהא דמברך שהכל על חומץ אע"פ שהשותהו ביוה"כ פטור, היינו טעמא כיון דבשותה ממנו הרבה חייב גם ביוה"כ דנהנה בשתיה מרובה, לענין ברכה נמי לא יצא מתורת אוכל, מיהו נראה דאין מברך אלא בתחלה שלא יהנה בלא ברכה אבל לבסוף אין מברך כיון דביוה"כ לא חשיב שתיה, אבל בשתיה מרובה מברך גם לבסוף עכ"ד, ונראה כונתם דאף דביוה"כ לא חשיב שתיה כיון דלא נהנה בגרונו מ"מ מברך שהכל כיון דנהנה במזונו ואסור ליהנות בלא ברכה אמנם אם לא היה נהנה כלל לא הוי חשיב אוכל בחפצא אבל כיון דבשתיה מרובה נהנה ממנו לא נפיק משם אוכל בחפצא ושם אכילה לא בעי' בברכה כי אם הנאה, (ומצינו לתר"י כז, ב עד"ז דאכל פחות מכשיעור לא שמיה אכילה ואין לו לברך תחלה אלא דמ"מ מברך שהכל שלא יהנה בלא ברכה), והר"מ בפ"ח ה"ח סתם כמתני' דחומץ מברך שהכל ולא כתב דמיירי במזוג במים (כמש"כ הרא"ש סי' כג והטור ועו"ר) ולטעמיה דכל דנהנה במזונו מברך שהכל, ואף דלהר"מ פ"ב שביתת עשור גם בשתיה מרובה אינו חייב ביוה"כ, סובר הר"מ דכיון דראוי לשתיה ע"י מזיגה במים לא נפיק משם אוכל, דומיא דשמן דראוי ע"י אנגרון, אלא דביוה"כ פטור דליכא יתובי דעתא, ואף עירב דבר מר באוכל פטור ביוה"כ כל שאין נהנה הנאת חיך כמבואר בר"מ פ"ה יסוה"ת ה"ח, שו"ר כן במאירי לו, ב דחומץ מברך שהכל אף דפטור עליה ביוה"כ דשאני יוה"כ דליכא יתובי דעתא אבל בפלפלי ליכא ברכה כמו שפטור ביוה"כ משום שאינם אוכל. ויעו' בתר"י כאן גבי שמן שכתבו דאין מברך שאי"ז דרך הנאה וכל דבר שמזיק אין מברכין עליו ומשמע דנהנה אלא שאינו דרך, ונראה דמודו דאין נהנה בגרונו אלא דזיין ליה, ולטעמייהו יש לברך דכיון דראוי ע"י אנגרון (ומשובח טפי מחומץ מזוג) שם אוכל עליה, אלא שאינו דרך הנאה וגם מזיק לגופו (כפרש"י) וכל דבר שמזיק אין מברכין עליו, והוא סברא דאין להחשיב ההזנה כיון דמזיק לגופו. ועיין רשב"ץ שכתב להוכיח כפי' רבינו דמפסיד לשמן ולא לגופו דאי מזיק לגופו הו"ל משקה שאי"ר לשתיה ובמתני' בשבועות כב, ב מוכח דעבר על שבועתו ושתה שמן חייב אף דבמשקה שאי"ר לשתיה פטור כדתנן התם, ולכאורה צ"ל בכונתו דבשבועה לא בעינן שם שתיה והנאה רק שיהא עליו שם משקה והיכא דמזיק לגופו לא הוי משקה, וזה כמש"נ בדעת תר"י, ומה שהוכיח משבועות צ"ע דדילמא ע"י אנגרון, ועיין בר"מ שבועות פ"ד ה"ח דמשמע שגרס חלב תחת שמן. (ועיין רעק"א שמפרש בגמ' דנהנה קצת בגרונו אלא דדבר המזיק לגופו אין בו תקנת ברכה לשבח ולהודות לשי"ת ע"ש, ולדרכו צ"ל דקשי לקוקיאני לו, א לא הוי בגדר מזיק כשמן). ועיין מאירי שכתב דרש"י מפרש שאין נהנה כלל ואדרבה לענין הזנה מיהא מזיק הוא לגוף והראב"ד מפרש דמפסיד לשמן ואח"כ כתב כהר"מ דמברך שהכל, ונראה כונתו דלפרש"י אין מברך כלל דלא זיין ליה אלא אדרבה מזיק לגופו אבל להראב"ד זיין ליה ומברך שהכל. ודעת בה"ג כהר"מ ומאירי דמברך שהכל, אך בדבריו משמע קצת סברא אחרת דאיכא הנאה אלא שאינו דרך הנאה, והיינו דדמי לקרא חייא וגרע מינה, (ואף דראוי ע"י פת, ועיין בגר"ז סי' רה ס"א ושעה"צ שם סק"ז ומ"ב רג סקי"ד). ולמש"נ בדעת רבינו ודעימיה דאין מברכים אהנאת מזון אלא אהנאת גרון, צ"ע ממש"כ רבינו מד, א דשותה מים שלא לצמאו אין מברך דמיא לא זייני ומשמע הא אילו זייני היה מברך ואף דלא נהנה בגרונו, ונראה לפמ"ש עפ"ד רש"י דאף דנהנה אין מברך דבעינן שם אכילה דכתיב ואכלת, ולפ"ז י"ל דשותה מים שלא לצמאו שם שתיה עלה כיון דכך דרך שתייתם ואף דאין נהנה בגרונו (וביוה"כ יתחייב עלה אם לא דחסר ביתובי דעתא) ומש"ה אילו היו זנים היה מברך אהנאת מזונו. ויעו' בהשגות הראב"ד פ"י תרומות ה"ז שכתב דאף דכוסס חטה מברך בפה"א י"ל דאין משלם חומש דמזיק, וע"ע בר"מ ברכות פ"ג ה"ב שכתב דאכל דגן שלוק מברך בפה"א ומשמע אף שעורים כמ"ש בלח"מ ואע"ג דבברייתא לז, א תניא כוסס את החטה סובר הר"מ דה"ה שעורה ואילו לענין תרומה מפורש ביומא פא, א ובר"מ פ"י ה"ח דפטור מחומש (ומשמע אף שלוקין וכדמפרש הר"מ בכוסס דהכא), והב"י והרמ"א סי' רח כתבו דכוסס שעורים חיים מברך שהכל (ונראה דלא פליגי על הר"מ אלא דאינהו מיירו בחיין והר"מ בשלוקין) ואף דבתרומה פטור, וקשה אכל הנך מהא דמדמינן הכא ברכה לתרומה, אכן יעו' בר"מ הל' תרומות שם, שבהל' ח כתב דכוסס שעורים פטור מחומש דכתיב יאכל ולא שיזיק עצמו ובהי"א כתב דשותה שמן פטור מחומש, ויראה מדבריו דכוסס שעורים נהנה באכילתו אלא דנתמעט מקרא כי יאכל ולא שיזיק עצמו דקשי לקוקיאני אבל שותה שמן אין מזיק עצמו (וכפי' רבינו בסוגיין) אלא שאין בו חומש כיון שאין שותין אותו כך ואין נהנה בשתייתו, וע"ש בר"מ בה"ב דהשותה דבר שדרכו לשתות והסך בדבר שדרכו לסוך חייב חומש וזהו שכתב בהי"א דשותה שמן וסך ביין פטור מחומש, ולפ"ז א"ש דבכוסס חטים ושעורים אין ללמוד ברכה מתרומה דבאמת נהנה אלא דמזיק לגופו ונתמעט מדכתיב כי יאכל ולא שיזיק עצמו, משא"כ בשותה שמן דאין משלם חומש משום שאין הנאה בשתייתו, והראב"ד לטעמיה דמפרש בסוגיין דמזיק ומפסיד לשמן שאין נהנה בשתייתו אבל אין מזיק לגופו, אמנם ברש"י ביומא משמע דכוסס שעורים אינו אכילה מסברא והא דממעטינן פרט למזיק היינו דאין מחוייב אלא אאכילה ולא אמעשה היזק (יעו' ב"מ צט, ב ומעילה יט, א וכ"מ בתוס' ב"ק ו, ב) ולפ"ז אין לו לברך כלל בכוסס שעורים, וכ"כ בביאור הגר"א ואבן העוזר בסי' רח ע"ש. ועמ"ש בהע' 22, 26. וע"ש ביומא דאוכל אכילה גסה פטור מחומש ומשמע ג"כ ברש"י דאין נהנה כלל, וכן מפורש בריא"ז שם, ויליף מינה בריא"ז ברכות פ"ז סה"ב לענין ברכה דאם אין נהנה כלל אין מברך והובא בשה"ג ומשם במג"א ומ"ב ס"ס קצז, אך הר"מ כתב משום כי יאכל ולא שיזיק עצמו, ולדרכנו צ"ל דמיירי באכילה גסה שנהנה קצת (וכמש"כ תוס' בכ"מ דאיכא תרי מיני אכילה גסה) אלא שמזיק עצמו ונתמעט מקרא בתרומה אבל ברכה מברך שפיר כמ"ש בריא"ז ומג"א ומ"ב שם, אמנם יל"ע דביומא שם פטרינן ליה לאוכל אכילה גסה אף ביוה"כ וכתב הר"מ בפ"ב שביתת עשור דמיירי באכל ושבע עד שקץ במזונו ופטור כמי שאכל אוכלין שאין ראויין לאכילה דאף שזה ראוי לרעב אינו ראוי למי ששבע כזה, והרי משמע דאין נהנה כלל דקץ במזונו וחשיב כאוכל דבר שאין ראוי כלל לאכילה, וצ"ל דמפרש הר"מ דבתרומה נתמעט אף אכילה גסה שיש בה הנאה קצת דמזיק לעצמו אבל ביוה"כ לא נתמעט אלא קץ במזונו, ולכן בתרומה כתב אכילה גסה בסתם וביוה"כ כתב דקץ במזונו, אך הוא דחוק קצת בשמעתתא דיומא שם. והנה מאכ"א שאכלם שלא כדה"נ פטור, ובפשוטו אף אם נהנה קצת כל שאין דרך בנ"א כלל ליהנות כן ליכא איסורא מה"ת, דכיון דכתיב אכילה בעינן אכילה כדרכה, ועיין בשאג"א סי' עו דביוה"כ חייב גם בשלכדה"נ כיון דלא כתיב אכילה, ונראה דמודה היכא דאין נהנה כלל דפטור אלא דאין דין אכילה כדרך בנ"א ביוה"כ, וזה מפורש בגמ' לו, ב גבי פלפלי דכל דחייב בברכה חייב עלה ביוה"כ, וכמו דבברכה אף כשאין דרך בנ"א כלל ליהנות כן כל שנהנה קצת מברך וכההיא דקרא חייא כמובא בתחלת הע' זו הכ"נ ביוה"כ, ובכת"ס או"ח סי' קיא סתר דברי השאג"א מן המפורש בר"מ פ"ה יסוה"ת ה"ח דגם ביוה"כ בעינן כדה"נ, אמנם בר"מ שם מבואר דשלכדה"נ ליכא הנאה כלל ולפ"ז גם ביוה"כ הדין כן ומשום דבעינן יתובי דעתא, אבל אי נימא דבמאכ"א נאמר דין אכילה כדרך בנ"א ואף דנהנה קצת פטור, בזה צדק השאג"א דביוה"כ לא נאמר הך דינא, והנה מהא דילפינן בסוגיין ברכה מתרומה מוכח דגם בתרומה אין דין הנאה כדרך בנ"א רק שיהא בר אכילה והנאה, דאל"ה שאני תרומה דבעינן אכילה כדרכה, וכ"כ בצל"ח לח, א ומנ"ח מצוה רפא, אלא שהביא במנ"ח מתוס' פסחים כו, א לא כן ואף הגרע"א בסוגיין הביא להתוס' בפסחים ונתקשה לפ"ז היכי מדמינן ברכה לתרומה (ומש"כ דאין טעם ברכה ותרומה שוין אלא הטעם בברכה דדבר מזיק לא תיקנו בו ברכה צ"ע דמ"מ היכי מייתי מתרומה המציאות שמזיק הא י"ל דאינו מזיק אלא שאינו כדרך), וצ"ל דתוס' בפסחים ס"ל כהר"מ הנ"ל דבשלא כדה"נ ליכא הנאה כלל, ולדעת בה"ג שנתבאר דמברך שהכל משום שאינו כדרך אדרבה משמע להיפך דבעינן אכילה כדרכה בתרומה, אבל לשא"ר אינו כן, ומש"כ הר"מ בפ"י תרומות ה"ב דאכל דבר שדרכו לאכול ושתה דבר שדרכו לשתות וסך בדבר שדרכו לסוך חייב חומש אבל שותה שמן וסך ביין פטור מחומש (שם בהי"א) צ"ל דאין כונתו להצריך אכילה כדרכה דלא כתב שיאכל כדרך אכילה אלא דבר שדרך לאכלו ולשתותו ולסוך בו והיינו למעט דבר שאין דרכו באכילה ושתיה וסיכה משום שאין הנאה באכילתו ושתייתו וסיכתו אבל נהנה קצת חייב חומש, (ועוד דלהר"מ בלא"ה לא נאמר דין שלכדה"נ בעלמא אלא באינו נהנה כלל וכאמור), ואי נימא דבכל מאכ"א צריך הנאה כדרכה ופטור אף אם נהנה קצת, הא דבתרומה לא נאמר הך הילכתא אע"ג דכתיב בה אכילה, י"ל כיון דיסוד החיוב דאוכל תרומה אינו משום מעשה האכילה בזרות אלא משום הפסד הכהן וקיום דין התרומה אין כאן ענין להצריך כדרך, (וע"ש בר"מ דשתיית תרומה בכזית ואף דבעלמא שתייה ברביעית ביאר בדרך אמונה בביה"ל דכאן עיקרו משום הפסד החפצא וחשיבות החפצא בכזית ואכ"מ). ויעו"ש בר"מ פ"ח ה"ב גבי שמן שכתב האי טעמא דאין נהנה בטעם השמן גם בשותה שמן עם אניגרון ואינו חושש בגרונו דמברך אשמן שהכל שלא נהנה מטעמו, ונתבאר יותר במאירי דאם מרבה באניגרון האניגרון עיקר ומברך בפה"א אבל אם מרבה בשמן השמן עיקר ודינו חלוק דאם לא שתה לרפואה מברך שהכל כמו בשותהו לבדו אבל שתה לרפואה מברך בפה"ע כיון שהשמן עיקר ויש בו הנאת טעם מעט, ונראה דמפרשי סוגיין הכי אי דשתי ליה בעיניה אינו נהנה כלל בטעם השמן ומברך שהכל ואי דשתי ליה ע"י אניגרון שמרבה באניגרון והשמן ניתן בו להטעימו דנהנה מטעם השמן הרי האניגרון עיקר ואם במרבה בשמן עד שהשמן עיקר אין נהנה גרונו אף שמעורב בו אניגרון ומסיק בחושש בגרונו שנותן שמן הרבה לתוך אניגרון דהשמן עיקר וגם נהנה קצת בטעמו כיון שחושש בגרונו ואין קושי לשתותו המפקיע ההנאה כיון שמעורב בו קצת אניגרון. ומש"כ הר"מ בסתמא דמברך אשמן שהכל ולא פירש דמיירי דהשמן הרוב ולא האניגרון נראה דכיון דכתב דלא נהנה בטעם השמן ממילא ש"מ דמיירי ברוב שמן, או שסובר הר"מ דל"צ שמן מרובה אלא כל שרוצה בשמן ומערבו באנגרון שלא יזיקנו הו"ל שמן עיקר ומ"מ לא נהנה בטעם השמן עצמו דמה שנהנה מזה שמטעים לאנגרון מצד זה הא יש להחשיב אנגרון עיקר ודוק. ועיין בטור סי' רב משה"ק ע"ד הר"מ ומש"כ עלה בב"י ולפמ"ש מובן קושייתו אך נתיישבה בדברינו. (ועיקר מה שמבואר בר"מ ומאירי דחושש בגרונו נהנה טפי מטעם השמן, מוכח גם בשי' הרשב"ץ שכתב דחושש בגרונו מברך בפה"ע אשמן לבדו). ועיין להלן הע' 65. , פי' דלא חזי כלל ואינו אלא מפסידו ובטלה דעתו אצל כל אדם ובהא לא חזי לברוכי.