רא"ה על ברכות סח

תניא 133 ברי"ף לפנינו הביא לפני כן ירושלמי בפ"ק. ואולי לא היה בגי' רבינו או שהשמיטו המעתיק. הכורע בהודאה של הלל. פי' הודו לה' כי טוב. ובהודאה של ברכת המזון הרי זה מגונה. פי' דוקא בהני שהם קבועות ותיקנום בלא שחייה אבל בכל תושבחות ושירות שאדם בא לחדש אם רצה שוחה אפילו אלף פעמים שלא אסרו לשחות אלא במקום שתיקנו שלא לשחות אם בא זה לשחות הרי זה כנוטל שררה לעצמו ואומר שכך ראוי לו אבל חוץ מזה אם בא לכרוע ולשחות כל היום הרשות בידו, וכך אמרו [לעיל לא, א] ברבי עקיבא כשהיה [מתפלל] בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכריעות והשתחואות 134 ובתוס' שם בשם ה"ר יוסף דקאי אתחנונים שאחר י"ח, וכ"פ תר"י שם ועו"ר. , הילכך בנשמת כל חי שאומר בשבת והיא שבחים והודאות ואינה קבועה, בכאן ודאי כשהוא אומר ולך לבדך אנחנו מודים אם בא לשחות הרשות בידו 135 ולא כן כתב תלמיד רבנו יונה כאן בשם רבו, ולכאורה סותר למש"כ לעיל בהך דרע"ק דאיירי באמצע ברכה או אחר י"ח, ועיין מש"כ בט"ז סי' קיג, אך צ"ע דבתר"י מבואר הטעם שאין לו לכרוע אלא כריעות שתיקנו חכמים ולא מטעמא דהט"ז, ויש ליישב דברי תר"י דהכא דאומר אותו לשון של הודאה כמו בתפלה הוא דחשיב מוסיף על תקנת חכמים שלא תיקנו אלא בהודאה שבתפלה אבל בתחנונים ושבחים בעלמא מותר. וכן עיקר וכן נהגו.

גרסינן בפרק הוציאו לו את הכף ואת המחתה [יומא נג, ב] המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו כאילו לא התפלל. פי' אם לא עשה כן שלא פסע שלש פסיעות לאחוריו. ומשום ר' שמעיה אמרו נותן שלום לימינו ואחר כך לשמאלו שנאמר מימינו אשדת למו ואומר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך. כלומר רבבה אויבים יפלו מימינו אלמא דימין חשיבא. רבא חזייה לאביי דהוה יהיב שלמא לימיניה ואחר כך לשמאליה אמר ליה מי סברת לימין דידך. כלומר ברישא. לא לשמאל דידך שהוא ימין של הקדוש ברוך הוא. פי' ומאי דמייתינן מדכתיב ורבבה מימינך למימרא דימין חשיבא.

[רי"ף כד, ב] אמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא לאביי ורבא דפסעו להו להני שלש פסיעות בכריעה אחת. ומשמיה דר' מרדכי אמרו כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו איבעי ליה למיקם משל לתלמיד הנפטר מרבו אם חוזר לאלתר דומה ככלב שב [על] קיאו אלא מיבעי ליה למיקם התם עד דפתח שליח ציבור וכד פתח שליח ציבור הדר לדוכתיה ואיכא מאן דאמר עד דמטי שליח ציבור לקדוש.

מתני'. המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו ששלוחו של אדם כמותו אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת 136 כ"ה במשנה שבגמ' אבל ברי"ף לפנינו זה יחיה וזה ימות. אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שמקובל ואם לאו יודע אני שמטורף.

[גמ'] המתפלל וטעה. אהייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי אמי באבות. איכא דמתני לה אברייתא המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן צריך שיכוין את לבו 137 בגמ', באחת. ולפנינו ברי"ף, אפילו באחת מהן. באחת מהן. פי' ואם לאו לא יצא דאי לכתחלה אפילו בכולן נמי צריך אלא ודאי האי באחת אפילו בדיעבד נמי צריך 138 וכ"כ הר"מ תפלה י, א. וביאור הראיה מהברייתא היינו דלכתחלה הרי מה שיכול צריך לכוין ומה שייך לומר דאם אין יכול לכוין בכולם יכוין באבות הא מה שיכול צריך לכוין, ודחוק לומר דלא עיכובא קאמר אלא עדיפותא דאם יכול לכוין במקצת עדיף שיהא זה באבות, וע"כ דצריך דיעבד קאמר, אכן לכאורה לשון הברייתא משמע מילתא אחריתא דקאמר ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין באבות ומשמע הא אינו יכול לכוין גם באבות לא יתפלל והיכא מפורש בה דלא יצא וחוזר ומתפלל, ואי תימא דזה עצמו דלא יתפלל מלמד שחוזר ומתפלל הא אי"ז מכוון דברי רבינו, אכן באמת דבר זה שכתבנו היינו מימרא דר"א לעיל ל, ב דאם אומד דעתו שלא יוכל לכוין לא יתפלל ופי' הראשונים דר"ל שלא יוכל לכוין באבות עיין תוס' כאן, ומדמייתי לה משמיה דר"א אלמא אינו הפי' בברייתא, והנראה דהכי פירושא ואם אינו יכול פי' דקשה לו לכוין בכולן דלבו טרוד צריך לכוין באחת פי' צריך להתאמץ לכוין באחת דאם לא כן לא עלתה תפלה בידו ולא יצא. ושו"ר בתשו' הרשב"א ח"א סי' שדמ שכתב כדברי רבינו והוסיף דאין לדחות הראיה דלא יצא ולפרש הברייתא לענין שלא יתפלל אם אומד דעתו שלא יוכל לכוין באבות דרחוק הוא ואין לשון הברייתא הולמו, והרי דדוחק הוא נחשב לדעת הרשב"א והיינו מדקאמר צריך שיכוין דאיירי במתפלל כבר במה יכוין ולא לענין אם להתחיל להתפלל ובאומד דעתו. (והנה דעת הגר"ח בהל' תפלה בדעת הר"מ דליכא דינא דימוד דעתו לענין כונת פירוש מה שמתפלל אלא לענין כונת עמידה לפני השם שזה נצרך בכל התפלה, ולכאורה הא בברייתא דידן דאיירי בכונת פי' המלות דאבות מבואר דינא דימוד דעתו אך להאמור אתי שפיר דאכן אין מבואר בהברייתא דינא דימוד דעתו ול"ק על הגר"ח מדהכא, וע' להלן בדעת הר"מ). ויעו"ש בתשו' הרשב"א שהוסיף דגם אם נימא דברייתא לענין אומד דעתו שלא יוכל לכוין באבות איירי הרי היא הנותנת דכיון דאמרינן דלא יתפלל אם אומד דעתו שלא יוכל לכוין אלמא בלא כונה לאו תפלה היא וא"כ לא יצא וחוזר ומתפלל, ומהך דהכא דמבואר דכל שכיון באבות תפלה היא ויצא יד"ח למדנו לההיא דר"א דר"ל לענין כונת אבות אבל אומד דעתו שיוכל לכוין באבות אבל בשאר התפלה לא יוכל שפיר מתפלל כיון דאין כונה זו מעכבת עכ"ד ע"ש, וכ"כ תוס' כאן ותר"י בספ"ד ושאר ראשונים דעפ"י גמ' דידן צריך לפרש דברי ר"א לעיל לענין ברכת אבות. אכן נראה דמדברי רבינו בספ"ד יש ללמוד לא כן דבגמ' שם הובא דר' ינאי צלי והדר צלי ואמר ר' ירמיה לר' זירא דילמא מעיקרא לא כוון דעתיה ואח"כ כוון דעתיה וכתב רבינו שני פירושים, חדא דלא כיון באבות ואע"פ דא"כ צריך לפסוק ולחזור לראש לא נזכר שלא כיון אלא אחר תפלתו, אי נמי דלא כיון בשאר ברכות ובתורת נדבה חזר והתפלל בחידוש דבר (ולפי' זה אין ראיה משם שבלא כונה לא יצא). והנה בגמ' שם מובא דרחב"א צלי והדר צלי וא"ל ר' זירא אי לא כוון מר דעתיה והאמר ר"א לעולם ימוד אדם א"ע אם יכול לכוין ואם אינו יכול לא יתפלל והיינו דלא יתכן שלא כיון שהרי אמד את עצמו לפני תפלתו אם הוא במצב שברור שיכול לכוין ואם היה במצב שיכל לכוין הרי שכיון, והשתא הא נראה דכי היכי דבגמ' שם לעיל מפרשינן לפי' בתרא דלא כיון בשאר ברכות דלא ניחא לן למימר דלא כיון באבות כיון שאם כן היה צריך להפסיק ולחזור לראש הכ"נ בעינן למימר הכי דמאי דקאמר אילימא לא כוון מר דעתיה היינו בשאר ברכות ור' זירא הכריח שכיון בשאר ברכות דהא צריך למוד א"ע קודם אם יכול לכוין והרי מוכח דצריך למוד א"ע שיכול לכוין בכל התפלה. ונראה דדעת שאר הראשונים דמה שצריך למוד א"ע היינו טעמא כיון דהכונה מעכבת בתפלה שלא יצא בלעדי הכונה הרי דאינה תפלה ולכן לא יתפלל, אבל לרבינו היינו טעמא דכיון דלכתחלה צריך לכוין את לבו בכולם, ולאו משום שכך ראוי מצד עבודה שבלב שבתפלה (יעו' סמ"ק מ"ע יא) ומצד הסברא דיש לו לבקש בכונה ולא בהנעת שפתיים גרידא (דמצד זה באמת היה ראוי להיות הדין דאע"פ שאינו יכול לכוין עתה כראוי יתפלל עכ"פ מה שיכול אם אך יכוין באבות כיון דמוטל עליו מצוה דתפלה) אלא יש בזה ענין אחר המבואר מדברי רבינו בריש פירקין וכמ"ש לעיל הערה 3 דעולה מדבריו דמכלל דין כובד ראש ויראת המלך שלא יתפלל ולבו בל עמו וממילא כל שאין יכול לכוין בתפלה לא יתפלל דעדיף הוא שלא יתפלל מאשר שיעמוד וידבר לפני המלך ולבו טרוד ודעתו אינה מיושבת (וצ"ע אם יצטרך להשלים אם הוא בגדר אנוס או פטור) אבל לענין לחזור ולהתפלל בזה הגם דעבר איסור כשהתפלל בלא כונה מ"מ לא מחסרא בעצם מעשה התפלה לחייבו לחזור ולהתפלל או לחזור לראש אא"כ לא כיון באבות. וכן נראה בדעת הר"מ שכתב בפ"ד הט"ו מצא לבו טרוד ודעתו משובשת אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו ולפיכך הבא מן הדרך והוא עייף או מיצר אסור לו להתפלל שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו, וע' עוד פ"ה ה"א דחולה לא יתפלל אם אין יכול לכוון את דעתו, ובודאי לא מסתברא דשלשה ימים צריך בא מן הדרך בשביל שיוכל לכוין באבות וגם אין רמז בד' הר"מ לאבות וע"כ מילתא כפשטה דאם אין יכול לכוון בתפלה עדיף שלא יתפלל, והנה הגר"ח בספרו עמד על כך שבפ"ה שם כתב הר"מ דתפלה בלא כונה אינה תפלה ואם התפלל בלא כונה חוזר ומתפלל בכונה ולא כתב מידי מאבות ורק בפ"י כתב הר"מ דלא כיון לבו באבות חוזר ומתפלל ובשאר ברכות אין חוזר ומתפלל וכתב הגר"ח דתרי מילי הוו ובפ"ה איירי כמו שביאר שם כיצד היא הכונה שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה וזה דבר המעכב בכל התפלה דבלעדי זה אינו תפלה ואילו בפ"י איירי בכונת פירוש הדברים שזהו דוקא בתוכן הברכה של אבות, והוסיף עוד דדינא דאסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו לא נאמר אלא בדין כונה דעומד לפני השם שבלעדי זה אינו תפלה אבל דין כונה של פירוש הדברים אם יכול לכוין חייב לכוין וכשלא כיון חוזר ומתפלל ואם אין יכול מתפלל בלא כונה זו דחשיב שפיר תפלה, והנה לדרכו בספ"ד איירי בכונת עומד לפני השכינה דהא מייתי התם דינא דימוד דעתו ולא חשדי אמוראי בר' ינאי ורחב"א שלא כיונו בפי' המלות של אבות שזה אינו דבר קשה כלל אלא שלא כיונו בכל תפלתם כונת עומד לפני השכינה שצריך לפנות כל מחשבה אחרת מדעתו ולראות עצמו כעומד לפני השם וחסידים הראשונים עמלו על זה שעה שלמה, ומזה הוציא הר"מ כל זה דבסוגיא דרפ"ד לא נתפרש כלל חילוק בין אבות לשאר התפלה והיינו טעמא דאיירי בכונת עומד לפני ה' ובזה נאמר דינא דימוד דעתו ואילו בספ"ה איירי בכונת פי' המלות דזהו מעכב באבות בלבד ואם אין יכול לכוין גם באבות יתפלל בלא כונה, והנה הגר"ח אתי עלה משום מתעסק דדין כללי הוא בכה"ת דמעשה בדרך מתעסק אינו מעשה וכדאיתא ר"ה לג, ב דמתעסק בתקיעת שופר לא יצא והכ"נ כיון דאינו יודע שעומד לפני ה' ומתפלל אין כאן מעשה תפלה, אכן זה צ"ע דלשון הר"מ דהוא כעומד לפני השכינה בודאי דמקורו מההיא דסנהדרין כב, א והובא ברי"ף בפירקין דהמתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי וכו' והרי דזהו דין מסויים שמהל' תפלה ולא מצד שאינו מעשה כלל, אך מ"מ י"ל בסגנון זה דהך יראה כאילו שכינה כנגדו אע"פ דמהל' תפלה הוא מ"מ בלא זה אינו תפלה דעבודה דתפלה היא הפעלת מחשבתו בה' וההתיחדות לכך כפי היכולת כלשון הר"מ במו"נ ח"ג פנ"א ומעכב בכל התפלה אבל כונת פירוש הדברים זהו דין באבות דוקא (ועיין לעיל הערה 34 לדעת רבינו). אכן צ"ע דכיון דמבואר בפ"י דבשאר ברכות אם לא כיון אי"צ לחזור הרי משמע דאפילו הרהר בדברים אחרים יצא יד"ח וכשמהרהר בדברים אחרים הא אינו רואה עצמו כעומד לפני השכינה דבשביל זה צריך לפנות לבו מכל המחשבות, וכן מפורש במו"נ שם להדיא דהפנאת הלב מכל מחשבה אינה מחוייבת ומוכרחת אלא בברכה ראשונה, ולכן נראה דכולה חדא מילתא וגם בפ"י איירי מכונה דאיירי בפ"ה (ולא נתבאר לפ"ז בר"מ כונת פירוש המלות כלל רק ייחוד מחשבתו לה', וכן מבואר בחינוך מצוה תלג דהכונה המעכבת באבות היינו שידע שעומד לפני ה' ומתפלל לפניו ע"ש, ועיין בתשובת הרשב"א הנ"ל), אלא כך הם הדברים לדעת הר"מ דבאמת עיקר דין כונה בכל התפלה הוא וכמ"ש צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אמד את דעתו שלא יוכל לכוין בכולה לא יתפלל כלל דתפלה בלא כונה אינה תפלה (דתפלה חיוב עבודה היא ועבודה דתפלה היינו כמ"ש מדברי הר"מ בספרו מו"נ שהוא הפעלת מחשבתו בה' בדרך תפלה) אבל אם התפלל בלא כונה בזה לענין חזרה לא חייבוהו אלא בלא כיון בברכה ראשונה עכ"פ והוא דין מסויים לענין חזרה ולכן הוא נתבאר בפ"י ששם נתבארו דיני חזרה בטעות מתי מחזירין אותו ומתי אין מחזירין אותו ונתבאר אף דין חזרה לענין כונה דאף דבעיקרו הוא דבר המעכב ולא יתפלל אם אין יכול לכוין בכולה אבל לחייבו לחזור כשלא התפלל בכונה לא חייבוהו אלא אם לא כיון בברכה ראשונה, ומיהו אם רוצה לחזור כשלא כיון בשאר ברכות י"ל דיכול הוא לדעת הר"מ ואף שלא בתורת נדבה כיון דבאמת תפלתו אינה תפלה כעיקר דינה ורק פטרוהו שאי"צ לחזור אך אם רוצה שפיר חוזר, ולפ"ז הנך אמוראי דצלו והדר צלו ובעי למימר משום שלא כיונו דעתם יל"פ אשאר ברכות ולא בתורת נדבה. אכן שאר הראשונים כתבו דהך דאבוה דשמואל בעירובין סד, א שלא התפלל שלשה ימים בבא מן הדרך היינו בדורות הראשונים דהוו מכווני טובא בצלותא דהכי עדיפא כשמתפלל בכונה שלימה מכונה למחצה אבל בדורותינו אין דין זה (יעו' תשו' הגאונים שע"ת סי' פט והאשכול ח"א עמ' כד ובראשונים בעירובין ובהג"מ הל' תפלה שם) והיינו דאין נוהג אלא עיקר דינא דכונת אבות, וגם בזה י"א דאינו נוהג האידנא יעו' בטור סי' צח וסי' קא בשם מהר"ם מרוטנבורג וברמ"א שם (וילה"ס אם מ"מ לא ימשיך בתפלתו בלא כיון באבות ואם אומד דעתו שלא יוכל לכוין באבות לא יתפלל ורק לענין לחזור ולהתפלל אין טעם שיחזור שלא יכוין גם בפעם השניה, או דנעקר עיקר הדין דימוד דעתו ודחזרה לראש ומשום שמעולם לא אמרו שזה ברכה לבטלה בלא כונה אלא דשלימות התפלה הוא בכונה ולפעמים אף לעכב שלא להתפלל ולחזור ולהתפלל אבל האידנא דלא מכונים נעקר דין זה כיון דבלא"ה לא ברור שיכוין גם כשאומד דעתו שיוכל וגם כשיחזור שוב ויתפלל, ועיין ביאה"ל סי' קא, ואכמ"ל). . היכא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי אמי באבות.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לעולם אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות שנאמר וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם.

סליק פירקא בסייעתא דשמיא