רא"ה על ברכות סז

פיסקא 112 לפנינו הוא משנה, וע' הג' הב"ח מה שמחק ברי"ף אך לגי' רבינו ברי"ף ניחא ותיבת מתני' ט"ס. . העובר לפני התיבה וטעה הרי זה יעבור אחר תחתיו. תנו רבנן העובר לפני התיבה. כלומר שליח ציבור. לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף. כלומר שמא יתערבב דעתו ולא ידע לחזור למקום שפסק 113 ורש"י פי' שלא יוכל לכוין מהר ולהתחיל להקריא לפניהם ברכה שניה של ברכת כהנים. וע' בתוס'. . ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו. כלומר מפני הטירוף. ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו. כלומר למקום שפסק ולא יתערבב דעתו. רשאי. כלומר לשאת את כפיו, ובלבד באותו מקום שהוא מתפלל לא שישנה מקומו שזה ודאי אינו רשאי לעשות בתוך תפלתו 114 אך בטור ושו"ע סי' קכח מפורש דעוקר ממקומו ועולה לדוכן, וטעמא דהטור כיון דהליכה אינה הפסק וכמ"ש תר"י בריש פירקין והובא בב"י ורמ"א סי' קד ס"ג, אע"פ דמ"מ אסור לו ללכת שלא לצורך וכדמוכח בשו"ע שם ס"ב וכמ"ש המג"א שם, (וכן מוכח בשטמ"ק שכתב בדף לג, א דהליכה אינה הפסקה ואפ"ה כתב בדף לא, א דאסור לזוז ממקומו, ומש"ה הוצרך לומר דרע"ק שהיה בזוית זו וכו' איירי בתחנונים שאחר התפלה ע"ש, וזה דלא כמש"כ הגר"א בסי' קד דהשו"ע והרמ"א פליגי ולהשו"ע הליכה הפסק היא וכתב שהוא מחלוקת ראשונים בהך דרע"ק דאיכא דמקשו מדאסור לשחות ואיכא דמקשו מדזז ממקומו אכן הא קמן בשטמ"ק דהק' מדזז ממקומו אע"פ שכתב דהליכה ל"ה הפסק וע"כ מ"מ אסור לזוז שלא לצורך וע' מג"א וט"ז ובהגר"א סי' ח סי"ג ואכ"מ), צ"ל דשאני הכא דצורך תפלה הוא דנשיאת אפים מכלל התפלה היא, ורבינו שכתב דבלבד שלא יזוז ממקומו צ"ע אם היינו דסובר דהליכה הפסק היא או דאי"צ לחדש כן ולעולם אינה הפסק כמ"ש תר"י דלא מצינו בשום מקום שתהא הפסק אלא דסובר דלא חשיבא צורך תפלה ונשיאת כפים מילתא בפ"ע חשיבא ולכן אין לזוז ממקומו באמצע תפלתו לישא את כפיו. .

[רי"ף כד, א] תנו רבנן העובר לפני התיבה. כלומר אדם שמבקשין ממנו להיות לשעה זו שליח ציבור. צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח. כלומר שהוא תפל. ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח כיצד יעשה פעם ראשונה מסרב שניה מהבהב שלישית פושט רגליו ויורד. פי' ומיהו הני מילי כולהו הכל לפי המפייס והמתפייס שאם המפייס אדם גדול אין מסרבין בו כלל 115 הובא בב"י סי' נג ובשו"ע שם סט"ז. , ודברים אלו לפי מה שהוא, ומיהו מתניתא ברובא דעלמא.

אמר רב הונא טעה בשלש ראשונות חוזר לראש אמצעיות חוזר לאתה חונן אחרונות חוזר לעבודה ורב אסי אמר אמצעיות אין להן סדר. פי' הא דאמרינן טעה בשלש ראשונות דוקא בטעות שיהא כדי חזרה שיהא ראוי לחזור בשבילו, ודוקא בשגמר אותה ברכה שחתם בה אבל אם לא סיים אותה ברכה לגמרי שלא חתם בה חוזר לראש אותה ברכה או למקום שטעה 116 וכ"כ בשטמ"ק ומאירי (ע"ש שכתב לראש הברכה). ועיין מ"ב סי' קיט סקי"ד דטעה באמצעיות ולא חתם חוזר למקום שטעה ולא לתחלת הברכה והרי ממילא ה"ה בג' ראשונות וכמ"ש רבינו. וכ"כ בארחות חיים הל' תפלה סי' צח בשם י"מ ובשם הר"פ אך כתב דשמע בשם הרשב"א דכל שעבר מקום הטעות חוזר לראש התפלה, (ואין ללמוד כן ממש"כ הרשב"א כאן דטעה הש"ץ ולא סיים הברכה העובר תחתיו מתחיל מתחלת הברכה ולא ממקום הברור לו דשאני התם דאין ברכה אחת נחלקת לשנים כמ"ש רבינו לעיל) וצ"ע. ויל"ע בדברי רבינו דהנה שינה וקיצר נוסח הברכה יצא דיעבד כמ"ש רבינו לעיל יא, א והיכי משכח"ל לפ"ז טעה טעות המחייבת חזרה בברכת תחה"מ או קדושת השם ולא סיים הברכה, ולעיל כט, ב כתבה רבינו אשכח משיב הרוח דאם לא חתם אין חוזר לראש דלא חשיב טעה אלא בשחתם ע"ש מש"כ בזה. , אבל כשסיים אותה והוא טעות שראוי לחזור עליו חוזר לראש אבות והיינו חוזר לראש, וכן שליח ציבור שנשתתק ואינו יודע לחזור האחר העובר תחתיו חוזר לראש לגמרי דהיינו לראש אבות 117 כן מוכח מקושיית הגמ' ממתניתין אדרב הונא, והיינו טעמא דכל שהפסיק הש"ץ אין השני יכול להמשיך ממקום שפסק דחצי ברכה הוא ואין ברכה אחת נחלקת לשנים כמ"ש רבינו במתני' וג' ראשונות חשיבי כחד ברכה וממילא צריך להתחיל מתחלתם. . באמצעיות חוזר לאתה חונן, באיזה מקום שיטעה בו באמצעיות והוא שיהיה טעות [ש]ראוי לחזור בשבילו, חוזר לאתה חונן שהוא ראשון של אמצעיות. כללא דמילתא לרב הונא אמצעיות כולהו כשלש ראשונות.

ורב אסי אמר אמצעיות אין להן סדר. לא בעי למימר אין להן סדר כלל שיהא יכול לאמרן כמו שירצה ולסדרן כרצונו שהרי במסכת מגילה [יז, ב] אמרו מפני מה נסדרו כסדר הזה שהן היום בידינו ומביא ראיה לכולן, אלא הכי קאמר אין להן סדר כראשונות לענין שיהא חוזר לראש אלא חוזר למקום שטעה וקורא מכאן ואילך כסדר, כיצד הרי שטעה בברכת השנים ולא נזכר עד שסיים שומע תפלה אין אומרים שיחזור לאתה חונן אלא חוזר לראש ברכת השנים וקורא ממנה ולהלן כסדר 118 אכן דעת רש"י ורה"ג (שהביא הרי"ף) ור"ח (הובא באו"ז ח"א סי' קג) וכ"מ לשון בה"ג דלרב אסי דילג ברכה אחת אומרה במקום שנזכר ואי"צ לחזור כלל לומר כסדר, ודעת הרי"ף והראב"ד והרשב"א ושא"ר כרבינו. והנה תוכן דברי רבינו דאין לפרש אין להם סדר שיכול לאמרם בסדר שרוצה אלא אין להם סדר פירושו שאינם כראשונות ואחרונות שהם חפצא אחת וכברכה אחת בסדר זה שהם מסודרים אבל אמצעיות כל ברכה דבר בפ"ע היא ואלא שנאמר סדר מה להקדים ומה לאחר ולכן חוזר לברכה שדילג ומברך כסדרן והוכחתו דהא במגילה יז, ב נאמר טעם בסידורן של כל שמו"ע ברכות זה אחר זה ועל זה אמרו דק"כ זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו תפלה על הסדר ושכחום וחזר והסדירם שמעון הפקולי לפני ר"ג, ועד"ז ברשב"א שכתב שלדעת רה"ג מה שאמר שמעון הפקולי וכו' צריך לפרש על סדר ראשונות ואח"כ אמצעיות ואח"כ אחרונות אבל להרי"ף ורוב הגאונים והראב"ד יש לאמצעיות סדר וכדמפרש טעם בסידורן בגמ' דמגילה יעו"ש. אכן הפשוט לכאורה דגם לרש"י ודעימיה נאמר בהו סדר באמצעיות ולא פליגי כלל בזה וכפשטא דגמ' מגילה דכל שמו"ע ברכות נאמר בהו סדר באמירתם וכ"פ רש"י שם אהך דשמעון הפקולי אלא דסדר זה לא לעיכובא נאמר אלא לכתחלה והיינו דאמר רב אסי דאין להן סדר ר"ל לעיכובא בשכח ודילג שאומרה שלא במקומה ולא כג' ראשונות שהם חטיבה אחת בסדר שהם מסודרים. ולא קשיא עלייהו אלא מה שהק' הרי"ף דבברייתא תניא הקורא את המגילה למפרע לא יצא כו' וכן בתפלה משמע דגם בתפלה לא יצא למפרע והביא דמפורש בתוספתא (מגילה ב, א וברכות ב, ד) דגם בתפלה השמיט בה ברכה אחת חוזר לברכה שדילג ואומר כסדר כמו במגילה, והרשב"א תי' דלדעתם תתפרש הברייתא בלא התפלל בסדר של ראשונות אמצעיות ואחרונות וסדר זה הוא שמעכב או בהקדים ברכה לחברתה מראשונות ואחרונות וכ"כ רז"ה (וע"ש בהש' הראב"ד). אכן למ"ש דגם לרש"י נאמר סדר באמצעיות לכתחלה והרי במגילה אמרו אהא דתניא וכן בתפלה תפלה מנ"ל דתניא שמעון הפקולי הסדיר שמ"ע ברכות על הסדר לפני ר"ג והרי מבואר דסדר זה שהסדיר שמעון הפקולי לפני ר"ג והיינו סדר דכל שמו"ע ברכות עליו נאמר וכן בתפלה, ולכאורה צ"ל דמ"ש וכן בתפלה ר"ל לכתחלה ולא לעיכובא, ובאמת אי נימא דהסדר מעכב קשה במגילה דמייתי קראי דמגילה והלל וק"ש למפרע לא יצא ולכאורה פשוט דגם בלאו קראי ידעינן דאית בהו סדר לכתחלה אלא דמ"מ הו"א דאינו פוסל ומעכב ואהא מייתינן מקראי דסדר זה מעכב וא"כ תפלה דלא מייתי התם אלא דשמעון הפקולי הסדירם לפני ר"ג מנ"ל דלעיכובא נאמר סדר זה ודלמפרע לא יצא וצ"ע, אך מ"מ זה דחוק כיון דבמגילה והלל וק"ש לא יצא וקאמר וכן בתפלה משמע דמעכב גם בתפלה, וגם צ"ע מהתוספתא דהשמיט פסוק במגילה לא יקראנו בפ"ע אלא חוזר לאותו פסוק וגומר עד סוף וכן בתפלה (ועיין נחל"ד). וי"ל בזה לרש"י ודעימיה דלעולם נאמר בהו סדר ואם התפלל למפרע אף להאמצעיות בלבד לא יצא אבל זהו דוקא בשזהו סדרו דעקר הסדר ואמרן למפרע אבל דילג ברכה ואומרה במקום שנזכר הר"ז בגדר תשלומין שמשלים הברכה שדילג ואין כאן קביעת סדר אחר לתפלה אלא משלים הברכה ששכח היכן שנזכר בה ואינה נעשית כהמשך של הברכה שקדמה לה וכקודמת לברכה הבאה אחריה אלא דבר העומד בפ"ע בגדר תשלומין ונשאר הסדר שבלעדיה, ואף דבמגילה וק"ש לא אמרינן הכי היינו טעמא דהתם הדין למפרע נאמר בכל פסוק שצריך הוא להיקרא במקומו אבל כאן לא נאמר הדין בהברכה שתאמר במקומה לפני זו ואחרי זו אלא בכללות התפלה שתהא עם סדר שהסדירו בה והיינו טעמא דחלוקין דבמגילה יסוד הדין מצד שהיפך הענין וכל המגילה דבר אחד היא וכן פרשת ק"ש וכמ"ש הריטב"א במגילה שם ולכן כל פסוק צריך להיקרא במקומו דבפני עצמו אין לו מובן ותוכן וזהו יסוד הדין שנלמד בזה דפסוק בפ"ע לאו מידי הוא וצריך להיקרא במקומו כענינו אבל בתפלה בעצם כל ברכה באמצעיות עכ"פ היא דבר בפ"ע ואף שיש טעם בסידורן מ"מ אי"ז מפקיע מהברכה מובן ותוכן כשנאמרת שלא במקומה אלא שיש בזה ענין נוסף לסדרן באופן זה וזהו דין הנאמר בכלל התפלה שיתפלל על הסדר ולא למפרע אבל שכח ודילג שפיר אומר במקום שנזכר דבכלל התפלה התפלל כסדר והך נאמרת בתורת תשלומין למה ששכח ואינה קובעת לה מקום היכן שאומרה, וזהו דמייתי משמעון הפקולי דהסדירן על הסדר ואין בזה הוכחה שהוא לעכב ואכן אין דין בכל ברכה שמעכב בה להאמר במקומה אלא דמ"מ משמע לן דסדר זה חלק מתקנת התפלה הוא ובכללות התפלה נאמר דין להתפלל כסדר שזהו התפלה שתיקנו, והך דתוספתא ר"ל שלא יאמר הברכה לאחר התפלה אלא היכן שנזכר דהתשלומין אינו מועיל אלא להשלים שכחתו מיד שנזכר אבל לדחותה לאחר התפלה אף שכבר זכור הוא בה חשיב עקירת הסדר דאם אומרה בתוך התפלה שבכללותה נאמרת היא כסדר הרי שהברכה נאמרה בתפלה מסודרת אבל לאחר התפלה כדבר בפ"ע אינו יוצא בזה דלא נכללה הברכה בכלל התפלה המסודרת ואי"ז תפלה של שמו"ע ברכות דאחת השמיט ודחאה לאחר גמר תפלתו, ועוד דצריכה להיות חלק מהאמצעיות (מיהו בתוספתא אתי עלה משום למפרע וע"כ משום הא לא איריא כיון דכתשלומין אומרה), ועדיין צ"ב בזה אבל כתבתי כ"ז ליישב שי' רש"י ורה"ג ור"ח ובה"ג עמודי עולם. ודעת רבינו דחשיב למפרע מכל מקום, ותפלה כמגילה ממש, וי"ל עוד דסברי דפסול למפרע לאו משום שמהפך הענין אלא דנאמר דין סדר, והיינו דמייתי משמעון הפקולי דהתפלל למפרע לא יצא כיון שנאמר סדר ממילא לא יצא אבל במגילה וק"ש אף שודאי ראוי שיאמרם כענינם אבל צריך קרא שנאמר בהו דין סדר בעצם קיומם. ועמ"ש בפ"ב הערה 3 והערה 14. והנה רה"ג ור"ח ובה"ג פסקו כר"א, אכן יעו' רש"י ד"ה מתחלת דמבואר דפרכינן לדר"א ובגהש"ס הביא דרש"י גרס תיובתא דר"א לימא תיהוי תיובתא דר"ה וכן ברש"י במתני' פי' דחוזר ואומר כסדר אך י"ל דגם כר"ה לא קיי"ל לענין דחוזר לאתה חונן אלא חוזר לברכה שטעה בה וכ"מ ברש"י במתני' וי"ל דזהו הכרעת רב ששת, אכן רה"ג ור"ח ובה"ג מוכח דגרסי כדלפנינו וצ"ב למה ליכא פירכא לדר"א ממתני' ונראה דמתני' טעה קאמר ואמנם רש"י פי' דילג וזהו לשיטתו בגמ' דאקשינן לגירסתו ארב אסי אבל הם מפרשים כפשוטו שטעה באמצעה או נשתתק דחוזר השני לתחלת הברכה ואין ממשיך מהיכן שפסק הראשון שאין ברכה אחת נחלקת לשנים ואקשי מינה אדר"ה כיון דלדידיה חשיבי אמצעיות כולהו כחדא ברכה יצטרך לחזור לאתה חונן אבל אדרב אסי לק"מ ממתני' וכותיה קיי"ל. .

וכן פי' רבינו ז"ל ופסק כרב אסי, וזה לשונו. הא שמעתא פסקו בה קמאי הילכתא כרב אסי ואמרי אף על גב דאקשינן לרב הונא מהא דתנן מהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה ופריק ההוא פירוקא שינוייא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה ולא מפקינן מתניתין מפשטה ודאי דהכין הוא מילתא אלא מיהו חזינן לגאון דאמר היכא דטעה באמצעיות כגון דשכח ברכה מן האמצעיות ואדכר לה לאחר שעבר מקומה כיון דאמר רב אסי אין להן סדר אומרה במקום שזוכרה ודיו. ואנן קשי לן האי מימרא דגאון דהא בהדיא גרסינן [לעיל כח, ב] שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר לפני רבן גמליאל וגרסינן במגילה [יז, א] בענין הקורא את המגילה למפרע לא יצא תנא וכן בהלל וכן בקרית שמע וכן לתפלה תפלה מנא לן שמעון הפקולי הסדיר שמנה עשרה על הסדר אמר ר' ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא ואמרי לה במתניתא מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו שמנה עשרה ברכות על הסדר ושמעינן מינה דהיכא דלא אמרן על הסדר לא יצא ואם כן היכי אמרינן היכא דשכח ברכה במקומה ובירך ברכה שאחריה ואחר כך נזכר שטעה שאומרה במקום שזוכרה ודיו דהא ביטל סדר ברכות ונמצא כמברך למפרע ועוד תניא בהדיא בתוספתא [מגילה ב, א] דכתיבא בגמ' 119 ר"ל בהמשך אותה ברייתא שהובאה בגמ'. ולפנינו, דכתיבא בה. קרא את המגילה וטעה והשמיט בה פסוק אחד לא יחזור ויקרא הפסוק בפני עצמו אלא מתחיל מאותו הפסוק וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בקרית שמע וכן בתפלה ואי אמרת הא דאמר רב אסי אם טעה והשמיט ברכה אחת ואחר כך נזכר שטעה שאומרה במקום שזוכרה ודיו אם כן הוה ליה רב אסי פליג אמתניתא וליכא למימר הכי דאי אמרת רב אסי מיפליג אמתניתא הוה מותבינן ליה תיובתא מינה מדלא מותבינן עליה מינה שמעינן דלא פליג רב אסי על הא מתניתא אלא דרב אסי לחוד ודמתניתא לחוד. והא דאמר רב אסי אין להן סדר לאו למימרא דאין להן סדר כלל אלא דלא למהוי כשלש ראשונות וכשלש אחרונות דאילו בשלש ראשונות היכא דטעה בחדא מינייהו ואפילו בשלישית חוזר לראש וכן בשלש אחרונות אבל באמצעיות היכא דטעה בברכה אחת ונזכר לאחר שעבר את מקומה אינו חוזר לאתה חונן אלא לתחלת אותה ברכה שטעה בה ורב הונא סבר שבאמצעיות חוזר לאתה חונן דסבירא ליה דאמצעיות כולהו כחדא ברכה דמיין ולית הילכתא כותיה.

אלו ברכות שאדם שוחה בהן. פי' מתניתא היא בגמרא 120 וחסר ברי"ף, תנו רבנן. אך לפנינו ברי"ף נרשם מתניתין והב"ח מחקו אכן בתר"י לעיל כב, ב בדפי הרי"ף כתב דתנן לקמן וכו'. . באבות תחלה וסוף. כלומר בראש הברכה ובחתימתה. ובהודאה תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה או בתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. פי' שהכרעת הדיוט במקום שאינה ראויה לו שררה היא לו 121 עיין בדברי רבינו להלן שביאר יותר. ועיין בתוס' ותר"י מש"כ בזה. וע' תוספתא פ"א ה"ז והי"א. .

פי' ובגמרא אמרינן אמר רבי יהושע בן לוי הדיוט כמו שאמרנו, כהן גדול בתחלת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה 122 עיין בגמ' ובהג' הגר"א ודק"ס אות ת. , מלך כיון ששוחה שוב אינו זוקף שנאמר ויהי ככלות שלמה וגו' קם מלפני מזבח השם מכרוע על ברכיו וכפיו פרושות השמימה. פי' איכא מאן דמפרש בהא 123 כן פי' רש"י בההיא דכהן גדול. שכל אדם לפי מעלתו ראוי להכניע עצמו יותר ולפי מדריגתו. ויש שפירשו 124 בריטב"א ר"ה לב, א הובא כן בשם רבינו בשם רבו (הרמב"ן ז"ל) יעו"ש. שטעם מלך שהוא שוחה ואינו זוקף לפי ששם 125 נראה דצ"ל לפי שבירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג). בראש השנה אמרו שהמלך נידון בכל יום וכיון שכן ראוי לו שיהא נכנע וכפוף 126 עיין ר"ה כו, ב בר"ה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי והכי קיי"ל התם ע"ש. ומטעם זה נהגו העם עכשיו לשחות בכל הברכות של ראש השנה שהוא יום הדין 127 ונזכר בדברי תוס' לעיל יב, ב ד"ה כרע ולעיל לא, א ד"ה ומוצאו. והם כתבו דבאמצע הברכה מותר לשחות וכתבו דיש לזקוף כשמגיע לסוף הברכה, אבל רבינו לית ליה חילוק זה והך דר"ע פירש לקמן דלאו בשמו"ע איירי, ולשיטתו דמשום נוטל שררה לעצמו הוא דאסור אין לחלק בזה אבל תוס' לשיטתם דמשום עוקר תקנ"ח אתי' עלה ואינו עקירה אלא בתחלת ברכה וסוף ברכה. . ודין זה הואיל ואינו מחוור בגמרא 128 בשטמ"ק כאן, כיון דלא איתמר בגמרא דילן. אפשר שדי לנו שנשחה במלכיות זכרונות ושופרות שהן עיקר חובת היום 129 בריטב"א ר"ה הנ"ל, ודעת מורי נר"ו שאין לשוח אלא במה שהוסיפו מפני הדין דהיינו מלכיות זכרונות שופרות ובתפלה וקראי בלחוד ולא בברכות. או אפילו כשבא להוסיף בכל שהוא בתפלה מחמת היום בזה ודאי נראה שדי לו שהרי בשחייה עצמה יש סרך איסור שהדיוט אינו רשאי לשחות, ולפיכך ראוי לפקפק בדבר, שבשחייה יש איסור להדיוט שהיא לו מעלה שאינו ראוי לה.

אמר 130 גמ' כח, ב. רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקפקו כל חוליות שבשדרה עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו. פי' איסר בקרקע מונח כנגד לבו 131 וכ"פ הרשב"א לעיל כח, ב ותר"י כאן בשם רה"ג יעו"ש. וע' רש"י לעיל כח, ב וטור סי' קיג. , ושמעינן מינה ודאי דכריעה כפיפת ראש 132 ואין הכונה שיכפוף ראשו בלבד אלא כופף אף גופו וכדקאמר עד שיתפקקו וכו' וכדקאמר איסר כנגד לבו והרי דכופף לבו כלפי קרקע, ולא אתי לאפוקי אלא כפיפת ברכים (והא דקאמר בגמ' כריעה על ברכים היינו כריעה גמורה שמניח ברכיו ארצה). ומה שהביא הרי"ף ההיא דר' חנינא יעו' בר"מ פ"ה תפלה הי"ב דלא פליגא אאינך אמוראי אלא איירי במי שקשה לו לכרוע. ולא כפיפת ברכיו וגופו וראשו זקוף. רבי חנינא אמר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומתחזי כמאן דכרע.