רא"ה על ברכות סו

מתני'. האומר יברכוך טובים הרי זה דרך מינות. פי' האומר לחבירו 92 וכ"ה בירושלמי מגילה פ"ד ה"ט, אבל רש"י במגילה פי' דאומר לה' כן וזה מינות שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום ע"ש ועיין תר"י. יברכוך אלהים טובים זה דרך המינות דסבר האי גברא דשתי רשויות יש אחד טוב ואחד רע. ואיכא דלא גרסי לה הכא אלא התם במגילה [כה, א] תנינן לה בהדי אידך דרכי מינין דקתני אבל הכא לא איירינן אלא בתפלה. האומר על קן צפור יגיעו רחמיך. פי' שאומר כן בתפלתו אב הרחמן שהגיעו רחמיו על קן צפור שצוית בתורה לא תקח האם על הבנים יגיעו רחמיך על אותו האיש. ועל טוב יזכר שמך. פי' שאומר כן בתפלתו שייטיב לו הבורא יתברך שיזכר שמו על הטוב שעשה לו ויודה לשמו. ומודים מודים. פי' כשמגיע בתפלתו למודים כופלו ואומר מודים שני פעמים. משתקין אותו. פי' על כל אחת ואחת.

ופרישנא טעמא בגמרא, במודים מודים משום דמחזי כשתי רשויות. ועל טוב יזכר שמך נמי משמע על טוב אין על רע לא ותנן [להלן נד, א] חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ועל קן צפור (הגיעו) [יגיעו] רחמיך מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, ואיכא דאמרי מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והם אינן אלא גזירות, פי' טעמא דקן צפור [אינו] משום חמלה דמי עדיפא משחיטה שהותרה בהן ולאכול בשרן 93 וכן כתב הר"מ הל' תפלה ט, ז. ועיין רמב"ן דברים כב, ו דכונת הגמ' שאינם רחמים על הצפור עצמה דא"כ היה אוסר השחיטה אלא בכדי ללמדנו מדת הרחמנות ושלא נקנה בנפשנו מדת האכזריות והיינו גזירות שהם להדריכנו וללמדנו המדות הטובות. אכן לשון הר"מ ורבינו נראה דהוא גזה"כ ולא משום חמלה כלל, וכן מתבאר במו"נ ח"ג פמ"ח הובא ברמב"ן שם. הילכך האומרו הרי זה טועה.

ורבינו אחא 94 הוא אחיו הגדול של רבינו ר' פינחס הלוי, והיה רבו של רבינו כמובא בהקדמת רבינו. ז"ל מפרש טעמא דקן צפור לקיים ענין השגחת השם יתברך, בשאר מן המינין חוץ מן האדם, במינין 95 פי' לקיים בדעתנו השגחת השם יתברך בשאר המינין שמלבד האדם, לדעת שהוא משגיח במינים דהיינו בקיומו של כל מין, אבל השגחה פרטיית אין אלא באדם לבדו. ולכן ישלח האם ואח"כ יקח הבנים שלא ישחית המין לגמרי, וכן אותו ואת בנו כמו שכתב רבינו לקמן, וכן כתב הרמב"ן שם בתחלת דבריו, וכן כתב החינוך במצות שילוח הקן (מצוה תקמה) ובמצות אותו ואת בנו (מצוה רצד). והובאו דברי רבינו בארחות חיים ח"ב סי' לג בדיני שילוח הקן ע"ש. ועיקר הדבר שאין השגחה פרטית אלא באדם כ"ה ג"כ דעת שאר הראשונים יעו' מורה נבוכים ח"ג פי"ז ורמב"ן איוב לו, ז ורבינו בחיי בראשית יח, יט וחינוך מצוה קסט ומאירי כאן וכ"כ הרמ"ק והרמח"ל בדרך ה', ועיין בחקרי לב יו"ד סי' כו. כלומר בקיום המינים לא בפרטיהם, [שאינה פרטיית] אלא באדם לבדו שנאמר בו [איוב לד, כא] כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו (יספור) [יראה]. ואפשר שזהו שכתוב במעשה בראשית ביצירת בהמה חיה ועוף למינה למינה כלומר בהמשכת קיום המינין. וזהו טעם אותו ואת בנו לאסור בשחיטתן ביום אחד.

כי מקצת המצות להודיענו דעות אמתיות, כענין שבת בחידוש העולם, וטעם מעקה להודיענו כי האדם ראוי להישמר מן המקרים, ואחר ישיב אל לבו כי הוא עשה יכלתו ומה שבידו לעשות ואחר זה הדבר ברשות בוראו ולא לאדם דרכו 96 ע"פ הפסוק בירמיהו י, כג. וכעין זה בחינוך מצוה תקמו, (ויתכן שגם בעל החינוך ראה דברי ר' פינחס או דברי רבינו אך אין הכרח לומר כן), והובאו הדברים בארחות חיים שם. . ובענין זה ניתנה רשות לרופא לרפאות שהאדם צריך לרפואות כענין שהבריא למזונות, ואולם זה וזה אם יבטחו במזונות ויהיו מובחרים שאפשר וכן ברפואות ותהיינה הטובות שאפשר שניהם טועים מדרך השכל וינוחו בקהל רפאים, כי האדם אפילו בהיותו בריא בתכלית הבריאות שאפשר לו הרי הוא בכל עת ובכל רגע ביד השם יתברך להמית, ולהחיות מי שמסוכן בתכלית, ועיניו תמיד פקוחות על בני איש הן לרחמים הן לנקמה. וזהו עונש אסא [שנאמר בו] וגם בחליו לא דרש את ה' כי (אם) ברופאים [דברי הימים ב טז, יב] שסמכה דעתו ברופאים בקיאים שהיו לו ולא זכר למי שמיתתו וחייו תלויין בידו 97 יעו' רמב"ן ויקרא כו, יא ופיה"מ סוף פ"ד דפסחים ולכאורה דברי רבינו כדברי הר"מ ודלא כרמב"ן. ועיין טור וב"י ב"ח וט"ז יו"ד סי' שלו. ועיין אמונה ובטחון לחזו"א פ"ה אות ה. .

וכן מקצת המצות לפרסם ולדעת קיום הבטחות אמתיות, כענין ברית מלח שהמלח ידוע ששומר הדברים מהפסד, וכן ברית אלהינו יתעלה להיות לנו השארות הנפש לטובה וזהו להיות לו לעם סגולה ולתת לנו תקוה ואחרית בעולם הזה ובעולם הבא. וכזה ענין איסור גיד הנשה להודיענו הבטחת יוצאי ירך יעקב שלא יכלו בגלות ו[אף] אם יסבלו צרות על כן נגע בכף ירך להיות צולע ולא יכול לו לכלותו, והיה שרו של עשו 98 וכמו כן זרעו של עשו שחפצים לכלות זרע ישראל לא יוכלו אף שניתנה להם היכולת לעשות צרות לישראל ר"ל. , ויזרח לו השמש של רפואה לימות המשיח כאשר עבר את פנואל בפנות אלה הצרות 99 דלבסוף נושע מהם כשם שנושע יעקב שנאמר בו ויזרח לו השמש ואמרו חז"ל זו שמשו של משיח, והמשך הפסוק כאשר עבר את פנואל ופירש רבינו בפנות אלה הצרות. וכעין זה בחינוך מצוה ג. .

והתורה כולה על ענין זה באמונות אמתיות ודעות אמתיות והבטחות אמיתיות, ותועליות אמתיות באיסורין ובטומאות ואם לא נזכרו קצתם נעלמו לטובתנו ומכל מקום התועלת מגיע מאליו, והנהגות טובות ומשפטים צדיקים. ועל זה נאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש [תהלים יט, ח] כי כל מה שנתבאר במופת אמת על ידי תנועת הגלגלים 100 כונת רבינו דסדר הכתובים השמים מספרים כבוד קל וכו' והוא הנלמד מתנועת הגלגלים, אך בעצם הכל נלמד מתורת ה' התמימה ושלמה בכל. ועיין מלבי"ם שם שפירש עד"ז. ובאורו אמת, כענין שיש אלוק בעולם יתברך והוא אחד נעלה על הכל 101 יעו' בר"מ פ"א מיסודי התורה ה"ה וה"ז, ובמו"נ ח"ב. ועל כל אלהים כלומר על כל השכלים הנבדלים 102 עיין שמות יח, יא ובהגה"ה לנפה"ח ש"א פ"ב. הכל בא בתורה עם השארות הנפש 103 היינו פירושא דמשיבת נפש ששבה הנפש לאלהיה ולמקורה. , וגם זכינו להשיג גמולה במקצת מחיים וזו היא הנבואה 104 לכאורה הכונה דזכינו להשיג גמול הנפש במקצת ע"י הנבואה שנתנבאו על שכר שלע"ל (עיין לקמן לד, ב כל הנביאים וכו'). אך יותר נראה לפרש שהנביא בעת נבואתו משיג האמתיות ע"י הפרדות נפשו ממגבלות הגוף ודבקותה באלקים ומתענגת נפשו בהדר זיו שכינתו ית' מעין תענוג הנפש אחר הפרדה מן הגוף. ומש"כ רבינו בסמוך שחידוש העולם אין לו מופת, יעו' במו"נ ח"ב שמבואר כן ע"ש בארוכה. (אך כיום נתברר גם מצד המדע שהעולם מחודש כידוע). . ועל כל אשר לא בא באורו באמת, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, וזהו האדם בדברים שלא ישיג ביאורם יאזין לעדות ה' יתברך והיא הנאמנה, כענין חידוש העולם ושאר הדברים שבאו בתורה. נמצא העוסק בתורה משיג האמתיות בלי שיבוא בדרכי החקירה שהם דרכים נסתרים ובהם מכשולות רבים כי גבהו דרכי השם יתברך מדרכיהם. ואם יזכני השם יתברך עוד אחבר בזה קונדרס לבאר בו דברים שיגעתי בהם ושמעתי.

העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה ומהיכן הוא מתחיל מתחלת הברכה שטעה זה. פי' ולא באמצע ברכה, שאין ברכה אחת נחלקת לשני בני אדם 105 פי' דהש"ץ עצמו אם נזכר לפני שסיים הברכה אי"צ לחזור לתחלת הברכה אלא מתחיל ממקום שטעה כמ"ש רבינו לקמן ואפ"ה השני צריך להתחיל מתחלת הברכה ומשום שאין ברכה אחת נחלקת וכו' וה"ה נשתתק בעלמא באמצע הברכה. כלומר לשמוע אותה משניהם ולהיפטר על ידם כדמוכח לקמן (בכיצד מברכין) [בשלשה שאכלו] [מו, א] וכדמפרש התם בסייעתא דשמיא 106 בפשוטו הביאור בזה דאין נעשה ברכה ע"י שני חצאים שבירכו שני אנשים ולא מצטרפין אהדדי לחול בה תורת ברכה, ובביאה"ל סי' קכו ד"ה ואם נסתפק באופן שהעמידו תחת הש"ץ אחד שכיון לתפלת הש"ץ דאולי יכול להתחיל במקום שטעה הש"ץ, והיינו דהא דחוזר לתחלת הברכה משום דחצי ברכה אינה ברכה אבל אם בירך גם חצי הראשון ע"י שכיון לתפלת הש"ץ הו"ל ברכתו ברכה ויכולים השומעים לצאת גם משני בנ"א, אך לכאורה הדבר נסתר מההיא דלקמן מו, א שהביא רבינו, דהא התם מבואר דראובן שהוציא לשמעון ולוי בחצי ברכה אין שמעון יכול להוציא לראובן ולוי בחצי השני אף דנתכוין גם לחצי הראשון, ובתשו' רעק"א סי' ז כתב דאפשר לצאת חצי ברכה מאחר והשאר לברך בעצמו וביאר בקה"י סי' ט דכיון דהמברך מברך כל הברכה הו"ל ברכה ויכול השומע לצאת גם חלקה משא"כ הכא דהמברך מברך חצי ברכה א"א לצאת ממנו דלא הוי ברכה, אמנם מה שהוכיח כן מהא דבשומע מגילה ולא שמע כמה תיבות דקוראם בעצמו וכן מהא דסוכה לח, ב הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' אינו ראיה דבברכה חצי ברכה אינו כלום משא"כ במגילה והלל שאינו ברכה כל תיבה נידונת לעצמה ויכולים גם לחלק המגילה וההלל לכמה אנשים שיוציאו השאר ידי חובתם, ומה שהוכיח כן מדברי תר"י בפ"ז ע"ש ג"כ אינו ראיה דהתם שומע גם חתימת הברכה ומה שאומר עמו אינו מקלקל (עיין מ"ב קסז סקמ"ה ושעה"צ), וע"ש שהוכיח מטור סי' רפא בשם הרא"ש דלא כהגרע"א. וע"ע במ"ב סי' קפג סקכ"ו דנקט כהגרע"א. .

פי' ובירושלמי [מ, ב] אמרינן דקדושה דמיושב ביוצר אור הוא כסוף ברכה ואחריה כתחלת ברכה, ואם טעה אחריה עד שלא סיים יוצר אור חוזר לומר לקל ברוך נעימות יתנו והיא חשובה כתחלת ברכה 107 הובא בתוס' ובשא"ר, והביאור דחצי ברכה בעלמא לא חשיב להצטרף עם אידך חצי כיון שאין תוכן לחצי הברכה אלא בצירוף החצי השני והרי שבעצמו לאו מידי חשיב אבל כאן הוא כענין בפ"ע ושפיר חשיבא הך חצי ברכה כתחלת ברכה. .

[גמ'] ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר הקל הגדול הגבור והנורא החזק העזוז והאמיץ והיראוי אמר ליה סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך אנן הני תלת [דאמרינן אי לאו] דאמרינהו [משה באורייתא ואתו] אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוה יכלינן למימר להו ואת אמרת ואזלת כולי האי משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו. פי' רבינו משה ב"ר מימון ז"ל 108 מו"נ א, נט ע"ש. שלא אמר והיו מקלסין אותו באלף דינרי זהב שיהא המשל בין מעט למרובה אלא בין כסף לזהב שהם מינים חלוקים, כך כל השבח שאנו נוכל לומר אינן כלל ממין שבחיו ותהלותיו יתברך. ומיהו הני מילי באדכורי שבחא בדידיה דרחמנא ית' כגון יראוי ואמיץ דאנן לית לן דעה לאדכורי שבחיה הילכך שתיקותא מעליותא אבל לספר נפלאותיו וניסיו וגבורותיו כל המוסיף הרי זה משובח וזהו כל ספר תלים ותושבחות הצדיקים 109 דלא שללו אלא תוארי ה' יתעלה שא"א כלל להשיג אמתתו ומה שאנו משבחים לפי השגתנו אינו שבח לפי האמת לה' יתעלה ואין ביכולתנו אלא לשלול ממנו חסרון כמ"ש הר"מ שם אבל סיפור נסיו וגבורותיו הר"ז משובח וכ"כ תר"י. ובב"י סי' קיג הביא דברי רבינו. ושי' ר"י בטור שם דלא כהר"מ ובתפלה בלבד אסור דמשנה ממטבע (וכן דעת רה"ג דתחנונים הוא ולא כמספר שבח המקום עיין רשב"א ומאירי) וכ"פ בשו"ע והביא ע"ז הגר"א דברי רבינו דתהלים מלא שבחיו ית' וצ"ע דרבינו לא בא להתיר כלל שלא בתפלה אלא להתיר לספר נפלאותיו אבל תאריו אסור גם שלא בתפלה וצ"ע. ועיין גבורות ה' פ"א, ועיין פנ"י. .

פיסקא. מודים מודים משתקין אותו. (גמרא) וכל האומר שמע שמע כאילו אומר מודים מודים. והני מילי בדקאמר מילתא מילתא ותנייה. פי' שקורא התיבות וכופל כל תיבה ותיבה 110 משמע דלא שמע בלבד אלא כל תיבה שכופלה בק"ש נראה כשני רשויות וכן משמע לשון הגמ' וכ"ה בר"מ ק"ש ב, יא. עד שלא יגמור לקרות הפסוק. אבל הקורא פסוק מקרית שמע וכופלו הרי זה מגונה אבל שתוקי לא משתקינן ליה. פי' ובירושלמי [מ, א] אמרינן דהיינו בציבור אבל ביחיד לית לן בה 111 הובא בתוס' אמודים מודים דהנ"מ בציבור אבל ביחיד תחנונים הם, ובדברי רבינו נראה דגם בשמע שמע מחלקינן דביחיד אינו אלא דרך הדגשת הדבר והפלגת כונתו אבל הכופל בציבור מחזי כשתי רשויות. והב"ח בסי' סא כתב דכיון שהוא אין כונתו לשתי רשויות ח"ו ליכא איסורא אבל בציבור יש לחשוש שנראה כן להשומעים ולכן משתקין אותו. ודעת הטור שם דלא קיי"ל כהירושלמי כיון דבתלמודין לא חילקו בזה, ולכאורה מוכח כהטור מהא דאקשינן מברייתא דכופל ה"ז מגונה אמתני' דמשתקין אותו והומ"ל דבציבור הוא דשנינו דמשתקין אותו אבל ביחיד אינו אלא מגונה וצ"ע. .