רא"ה על ברכות סב

ותאמר לא אדוני אשה קשת רוח אנוכי ויין ושכר לא שתיתי אמר ר' אלעזר מכאן לחושדין [אותו] בדבר ואין בו שצריך להודיעו. פי' שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל [במדבר לב, כב] 61 עיין פסחים יג, א דהובא פסוק זה לענין החיוב לצאת ידי הבריות. ועיין שבת כג, א מנא תימרא דחיישינן לחשד וכו' וצ"ע אמאי לא מייתי מהך קרא. . ויען עלי ויאמר לכי לשלום אמר ר' אלעזר מכאן לחושד בחבירו בדבר ואין בו שצריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו שנאמר ואלהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו. אני האשה הנצבת עמכה בזה אמר רבי יהושע בן לוי מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה. פי' ה"א דעמכה דה"א יתירתא [היא] דאיק וחשבונה חמשה, והיא היתה מתפללת ועלי היה יושב על כסא רחוק ממנה ארבע אמות והיא היתה עומדת באמה חמישית 62 וכ"פ תוס', ורש"י פי' באופ"א. , וטעמא דאיסורא משום דשכינה תופשת ארבע אמות של תפלה 63 וכ"כ רב האי גאון הובא בשבה"ל סי' כה דד"א של תפלה מקום שכינה הם ע"ש וכ"ה בס' הפרדס לרש"י סי' סג אבל הטור בסי' קב כתב הטעם דנראה כאילו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים והוא אינו מקבל, ועיין הערה 65. לכל רוח 64 וכ"כ תוס' ותוס' ריה"ח וכ"פ הרמ"א בסי' קב אבל בתוס' הרא"ש ובטור (לנוסח שהיה לפני הב"י ושאר נו"כ) מבואר דלאחריו מותר וכ"מ לשון הר"מ פ"ה תפלה ה"ו, והיינו דלרבינו דאסור משום מקום שכינה ממילא אסור לכל רוח דשכינה תופסת ד"א לכל רוח אבל להטור דהוא משום שנראה דחבירו מקבל עומ"ש והוא אינו מקבל כשיושב לאחריו לא מיחזי הכי, ומיהו בלשון רה"ג נראה ג"כ דלאחריו מותר אע"פ דאתי עלה משום שכינה ואולי סובר דאין שכינה תופסת לאחוריו דשכינה כנגד ולפני המתפלל עיין סנהדרין כב, א ורש"י יומא נג, ב. ובלשון הר"מ נראה דאיסור לעבור לפני המתפלל ולישב בד"א שלו מענין אחד הוא דלפניו אף לעבור אסור ומצדדיו אסור לישב ונראה דלדעתו הוא משום כבוד התפלה שלא יעבור לפני העומד בתפלה ולא ישב בצדדיו אבל לאחריו אין בזה חסרון כבוד (וז"ל רס"ג בסידורו עמ' כט, אבל העובר לפני המתפלל אין זה פוגע בו במאומה ואינו מפסיק תפלתו כמו שמדמים ההמון אבל הוא חוסר נימוס מצד העובר וכאילו מזלזל בתפלתו), משא"כ לרבינו דהמקום נתקדש אף לאחריו אסור. ולעיל כז, א כתב רבינו דלפניו אסור בישיבה כמלא עיניו דנראה כמשתחוה לו, ונזכרת שיטה זו בפוסקים בשם אהל מועד עיין ב"י בשמו אבל שא"ר ס"ל דמותר לשבת לפניו חוץ לד"א. , ואפילו היה היושב מתפלל לא מיפטר בהכי 65 היינו כיון דהוא מצד שנתקדש המקום ואינו כבוד השכינה שישב במקום שהיא שרויה א"כ אין נ"מ במה עוסק, ובא לאפוקי ממש"כ הגאונים הובא בתוס' ושא"ר דאם אינו יושב ובטל אלא עוסק בק"ש או תפלה מותר, ואע"פ דלדידהו נמי משום מקום שכינה הוא מ"מ לא אתו עלה מצד עצם הישיבה במקום שכינה אלא מה שהוא יושב ובטל שם, ולשון רה"ג והיושב נראה כאפיקורוס והיינו כיון דהוא מקום שכינה כשהוא יושב ובטל שם הרי נראה שאינו מאמין בזה. .

גרסינן בפרק הדר עם הנכרי [עירובין סד, א] אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה והיכי דמי שכור והיכי דמי שתוי שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך. פי' ומיהו לענין ברכת המזון אפילו הוא שתוי מברך לכתחלה שהרי לכך הוא נכנס מתחלה 66 הראשונים הביאו ירושלמי תרומות א, ד דתנן שכור לא יתרום ומפרש דהיינו מחמת שאין יכול לתרום מן המובחר ולא משום ברכה ומבואר דראוי לברכה, ואח"כ מיבע"ל שכור מהו שיברך ופשיט ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם וכו', והרמב"ן בדף כב למד מזה דהוא דין מיוחד בתפלה דבעא כונה יתירה כיון שעומד לפני המלך אבל בברכות אפי' שכור מברך לכתחלה, וכ"כ תוס' דמדומדם היינו שכור כ"כ שאין יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת וכ"כ תר"י ע"ש. אך בתוס' עירובין מבואר דשתוי בלבד מברך כל הברכות ומייתו לדברי הירושלמי הנ"ל (וכ"פ המאירי במגן אבות ענין שלישי דלא התיר הירושלמי אלא בשתוי יעו"ש בארוכה ויכוחו עם תלמידי הרמב"ן), ונסתפקו תוס' שם אם שכור שבירך ברכתו ברכה כיון דחזינן דקילא מתפלה לענין שתוי ה"ה דקילא לענין שכרות דיעבד או דאינו ברכה ונסתפקו כמו"כ בבירך וראה צואה כנגדו אי דמי לתפלה דכיון שחטא תפלתו תועבה, ונראה בדבריהם דספק אחד הוא, והיינו דאין שכרות מפקיעה בעצם תורת תפלה מתפלתו רק כיון דאסור לו להתפלל כך ממילא תפלתו תועבה ואין יוצא בה וכמו צואה דכיון שחטא תפלתו תועבה ומספקא להו להתוס' אי ברכות חמירי כתפלה שעל ידי שמברך בצורה שאינה ראויה ואסורה לא תהא ברכה ויצטרך לחזור ולברך. ובדברי רבינו מבואר דמחמיר יותר מכולהו, וסובר דשוה דין ברכה לתפלה דשתוי לא יברך מלבד בהמ"ז שע"מ כן נכנס לאכול ולשתות. ומשמע בפשוטו דגם לענין דיעבד בשכור דמו ברכות לתפלה דאם בירך אינו ברכה אלא גידופין (לשון הירושלמי שם), אך יש מקום לדחות דשתוי דאינו מתפלל היינו טעמא דאין דעתו צלולה לכוין ולכן מדמינן ברכות לתפלה ולא מחלקינן כרמב"ן דתפלה בעא כונה יתירה, ואף ברכת המזון דשתוי מברך מכל מקום שכור גרע לענין כונה ואינו מברך, אבל הא דשכור חמיר טפי משתוי דאין תפלתו תפלה יש לומר דהוא ענין מיוחד בתפלה כיון שאין יכול לדבר בפני המלך אין יכול לעמוד ולהתפלל לפני המלך אבל בברכות לא, אך פשטן של דברי רבינו נראה דשוה דין ברכות לתפלה לגמרי דבברכות גם כן מברך לה' וכשהוא שכור אין זה ברכה אלא גידופין. ועיין במאירי במגן אבות הנ"ל ולעיל בספ"ג. ועיין ב"י ושו"ע ומג"א סי' קפה וביאור הגר"א סי' צט. אבל לענין הוראה אפילו דיעבד לא 67 עירובין שם שתוי אל יורה, וביאר רבינו דאינו איסור בלבד אלא אין ראוי להוראה והוראתו אינה הוראה, והיינו לכאורה דע"י היין דעתו אינה צלולה וא"א לסמוך על הוראתו (דחלות פסול לא שייך לכאורה בהוראה כמו בעבודה). ועיין מנ"ח מצוה קנב. . והפגת יין [ברביעית או] בפחות מרביעית אמרינן התם [סד, ב] דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגה את היין, ביותר מרביעית לא נתנו חכמים שיעור 68 ע"ש בעירובין דאדרבה שינה ודרך מוסיפין בשכרותו. ובר"מ הל' ביאת מקדש פ"א ה"ה שינת מעט או הדרך מוסיפין בשכרותו אלא ישהה לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו דבר בעולם, ובכס"מ שם דייק מלשון הר"מ דשינה הרבה מפיגה היין. .