רא"ה על ברכות סא

תנו רבנן אין עומדין להתפלל מתוך דין הלכה אלא מתוך דין הלכה פסוקה 13 אולי צ"ל אלא מתוך הלכה פסוקה, ודין הלכה היינו הלכה הטעונה דיון וליבון, ועיין ר"י מלוניל (ועיין להלן הערה 23). ולפנינו ברי"ף, אין עומדין להתפלל מתוך דין והלכה אלא מתוך דבר הלכה פסוקה, ובגמ' לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה. . פי' כי היכי דלא ליטריד בצלותיה.

היכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דאמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. פי' דין תורה שהאשה בתחלת ראייתה היא נדה, ודינה שבין לא ראתה אלא יום אחד או שעה אחת או טפת דם כחרדל בין ששפעה דם כל שבעה אם פסקה מבעוד יום של שביעי טובלת ליל שמיני וטהורה לבעלה. אחר שבעה אלו עד אחד עשר ימים שבין נדה לנדה 14 ר"ל בתוך אחד עשרה ימים שאחר שבעת ימי נדתה, והוא לשון הגמ' בנדה עב, ב אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני. אם ראתה יום אחד שומרת יום אחר כנגדו ואם לא ראתה יום שני טובלת וטהורה, ראתה אף יום שני שומרת אף יום שלישי ואם לא ראתה טובלת וטהורה וזאת נקראת זבה קטנה ששומרת יום כנגד יום, ואם ראתה יום שלישי גם כן והם עכשיו שלשה ימים רצופים נקראת זבה גדולה וטעונה שבעה נקיים, ודינין אלו בתוך אחד עשר ימים אבל אחר אחד עשר ימים על שבעת ימי נדתה חוזרת לדין נדה כמו שאמרנו וחוזרת חלילה 15 ידוע דהר"מ והרמב"ן חלוקים דלהר"מ בפ"ו מהל' איסורי ביאה משהתחילה לראות שבעה ימים הם ימי נדה ואחד עשר יום ימי זיבה אבל להרמב"ן בנדה נד, א ובהלכות נדה פ"א אין נחשב ראיית זיבה אלא בתוך אחד עשר יום שאחר שבעה ימים משראתה בפועל ראיית נדה (דאינה ראויה לראיית נדה אלא כ"ח יום אחר שראתה וכיון דראתה לפני כן זיבה וחולי הוא). ומה שכתב רבינו וחוזרת חלילה צריך לפרש דאם ראתה היא נדה ואחר שבעה ימים לראייתה מתחילים ימי זיבה אחד עשר יום (דודאי סובר כרבו הרמב"ן). . ובנות ישראל כדי שלא תהיינה טועות בין זמן נדה לזמן זיבה החמירו על עצמם לישב לעולם שבעה נקיים, ואין חומר שלהן משום טפה כחרדל שאין הפרש בין טפה כחרדל לדם מרובה בכל שהן מגופן אלא חומר שלהן הוא ישיבת שבעה נקיים שנהגו בו אפילו בזמן נדה כמו שפירשנו 16 בתרתי החמירו, חדא דאף ראייה דימי נדה נידונת כראיית זיבה, ועוד דאף שלא ראתה שלשה ימים רצופים אלא אפילו טפת דם כחרדל יושבת שבעה נקיים. ועיין תר"י שהאריכו בזה. .

[רי"ף כב, א] רבא אמר כדרב הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. פי' דין תורה כל תבואה קודם שהוקבעה למעשר מותרת באכילת קבע לאדם וכל שכן לבהמה אבל מדרבנן אסרו אכילת קבע 17 פאה פ"א מ"ו. והתירו לו אכילת עראי וכל אכילת בהמה חשבינן עראי 18 כ"כ רש"י. ומיהו אסור להערים להאכיל לה הכל ולהפקיעה 19 להתבואה מן המעשר, ולפי' רש"י מותר להערים והיינו הערמה דרב הושעיא דמאכיל לבהמתו כיון שעדיין לא נקבעה למעשר ומאכילה בין במוץ שודאי עדיין יכולה להתחייב כשיוציאנה ויחזור ויכניסנה כיון דלא הוקבעה ובין במירוח כיון דלא ראתה פני הבית (ע' שיטת רש"י להלן הערה 23), אבל רבינו הא מפרש בהמשך הדברים דהערמה דרב הושעיא היינו דמנקה אותה בבית בלא מירוח דשוב אי אפשר לה להתחייב לעולם ומותרת אף לאדם בקבע והרי דמוכח מדרב הושעיא דבלאו הך הערמה לא מצי להאכיל הכל לבהמתו דכל זמן שיכולה לבוא לידי חיוב אסור לו להערים ולהאכיל לבהמתו הכל (והנה ברמב"ן ב"מ פח מבואר גם לרש"י דאם הכניסה ומירחה בבית ושוב הוציאה והכניסה אינה מתחייבת ואפ"ה סובר רש"י דלאדם אסירא משא"כ לפי' הרמב"ן שם ורבינו כאן בדרב הושעיא מותר אפי' לאדם כל שאין יכולה להתחייב ופלוגתייהו דלרמב"ן ורבינו הא דאסרו אכילת קבע לפני גמ"מ משום גזל השבט כמ"ש רבנו דוד בפסחים ט, א אבל לרש"י מדרבנן חשיב טבל לאכילת קבע אף לפני גמ"מ וכניסה לגורן). , אבל משהוקבעה למעשר נאסרה לכל אדם כשאר איסורין עד שיעשר ואף לבהמה אסור להאכיל ממנה משום גזל השבט 20 עיין תוס' פסחים ט, א ויבמות סו, ב ועוד מקומות דהנאת כילוי אסורה בטבל דילפינן טבל טהור מטמא לאסור בו הנאת כילוי (ואף בטבל למעשר דהא בפסחים איירי במעשר כדאמר שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ומשמע משום מעשר ולא משום תרומת המעשר ותמוה לע"ד מה שנוטה במנ"ח מצוה רפד אות ט לומר דטבל למעשר מותר בהנאת כילוי וע"ש בהערות מעוד אחרונים שכתבו כן וצ"ע) ודעת הר"ש תרומות פי"א מ"ט דאיסור הנאת כילוי מדרבנן (ועיין מל"מ תרומות פ"ב הי"ד דאולי גם הר"ש מודה בטבל ורק בתרומה פליג), אבל לרבינו בהנאת כילוי ליתא משום איסור טבל לא מה"ת ולא מדרבנן אבל יש בו משום גזל השבט דאכולה תבואה רמי להינתן ממנה ללוי וזהו המטבילה לתבואה ולכן כשמאכיל ממנה אפילו מקצת לבהמתו בלא מעשר חשיב הפקעה מן השבט וכ"כ המאירי כטעמא דרבינו (ועיין חולין ק"ל סע"ב ותוס' וש"מ שם), ולפ"ז הלוי מותר לו להאכיל טבל לבהמתו, ומיהו לוי שנתן רשות לישראל נראה דלא מהני דבעי רשות מכל השבט (ועיין במנ"ח הנ"ל). ודעת הר"מ פ"ג מעשר ה"כ דרק אכילת קבע אסור לבהמתו לאחר שהוקבע למעשר והיינו דסובר הרמב"ם דאין האיסור אלא באכילת קבע שזה נחשב הפקעת התבואה ממעשר שמחוייבת בו אבל אכילת עראי בעלמא לא חשיב הפקעתה ממעשר וע"ש בחי' מרן רי"ז הלוי. . ואיזו היא קביעותה למעשר גמר מלאכתה, ואיזו היא גמר מלאכתה מירוח, והיינו מירוח לאחר (שנתקנית) [שנתנקית] 21 כ"נ להגיה, מיהו בשטמ"ק (שהעתיק דברי רבינו כמעט כלשונם) איתא ג"כ שנתקנה או שנתקנת יעו"ש וצ"ע. התבואה מחליק פניה ברחת 22 היינו פירושא דממרח, ועיין ר"מ מעשר פ"ג הי"ג ובמקו"צ (פרנקל) שם. וזהו גמר מלאכתה, ואם ניקה אותה ולא עשה בה מירוח הוקבעה בראיית פני הבית 23 בב"מ דף פח איכא תרי לישני, לל"ק אין תבואה מתחייבת אלא בשני דברים מירוח וראיית פני הבית וכן פסק הר"מ פ"ג ממעשר, ולל"ב מירוח לא בעי ראיית פני הבית ומה שהצריכו ראיית פני הבית היינו בדבר שאינו בר גורן דכניסתו לבית קובעתו וכ"כ הראב"ד בהשגות שם ה"ב. והנה רש"י בב"מ שם כתב דהך דרב הושעיא אתיא כל"ק דהא אמר דמערים ומכניסה במוץ ומאכילה לבהמתו והיינו דמערים וממרחה בבית ולא הוקבעה כיון דלא ראתה פני הבית (ועיין רש"י כאן ובפסחים ט, א ובשאר דוכתי שהובא דברי רב הושעיא). אך הרמב"ן בב"מ הק' על זה דהא הלכה פסוקה קרי' לה בסוגיין אלמא לית בה פלוגתא (אך רש"י פי' הלכה פסוקה שאי"צ עיון ורמב"ן מפרש כשיטמ"ק כאן דאין בה מחלוקת) ומפרש דרב הושעיא לל"ב דב"מ בלא מירוח איירי דראיית פני הבית הוא דבר הקובע אף במידי דבר גורן הוא היכא דאידגן ונתנקה מן המוץ דקרי' ביה דגנך, והיינו דלל"ב איכא שני דברים הקובעים אם ראיית פני הבית בתבואה מדוגנת ואף שלא מירחה אם מירוח אף בלא ראיית פני הבית, והערמה דרב הושעיא להכניסה בלא דיגון ולנקותה בלא מירוח ששוב אין מתחייבת לעולם והן הן דברי רבינו כאן. וכן פירש רבינו בחי' ביצה יג, א ע"ש. ועיין בתשו' הרשב"א ח"א סי' שסא. , ואם הכניסה במוץ שלה לא חשיב ראיית פני הבית ראייה כיון דהויא במוץ, מיהו אם עשה לה מירוח בפנים חייבת דמירוח קובע בכל מקום, אבל אם ניקה אותה בפנים בלא מירוח הרי נפטרה תבואה זו ושוב אי אפשר לה לבוא לידי חיוב לעולם 24 שאין מתחייבת על ידי מירוח שאין מירוח אלא בשעת דיגון שיעמיד התבואה בכרי וימרח ברחת לגמר מלאכה, כן כתב בחי' רבינו דוד פסחים ט, א. דאם מוציאה וחוזר ומכניסה אין בכך כלום לחייבה כיון שכבר היא בבית כשנתנקית 25 פי' דלא נתחדש בראייה זו כלום שכבר היתה בבית נקיה, וכן כתב רמב"ן בב"מ שם, והביא דעת רשב"ם דאפילו הכניסה במוץ והוציאה במוץ אינה מתחייבת בראייה שניה וכתב דאינו מחוור ומיהו לשון רבינו בחי' ביצה יג, א משמע כרשב"ם ע"ש וצ"ע. , והיא מותרת לגמרי ואפילו לאכילת אדם בקבע כיון דלא אפשר לה לבוא לכלל חיוב 26 דמה שאסרו אכילת קבע כיון שיכול לבוא לידי חיוב ואיכא גזל כהן, כן כתב רבינו דוד בפסחים. ועיין לעיל בסוף הערה 19 דלרש"י איסור אכילת קבע היינו דחשיבא טבל מדרבנן לאכילת קבע גם בלא גמר מלאכה ולכן אסור לאדם לדעת רש"י ואף בשמירחה דאין מתחייבת עוד (לדברי רמב"ן בב"מ שכתב כן גם לדעת רש"י). והיינו הערמה דרב הושעיא, והאי דנקט בהמה הוא הדין לכל אדם אלא דלצורך אדם מיגניא מילתא 27 היינו דגנאי הוא להערים לצורך אדם אבל רש"י כאן ובשאר מקומות סובר דבהמה דוקא, ועיין תוס' מנחות סז וברמב"ן ע"ז דף מא וברשב"א כאן ושאר ראשונים שהאריכו בזה. .

אי נמי כי הא דאמר רב הונא אמר זעירי המקיז דם לבהמת קדשים אסור ומועלין בו. פי' דדם דמחיים כגופה דמי 28 וכן הוא ברש"י מעילה יב, ב דכיון דלא חזי הך דם לזריקה וכפרה חשיב כגופה והיינו דהלכה מסויימת בדם שחיטה נאמר בזה דהוא ניתן לכפרה ולא למעילה ואף הדם שאחר כפרה כיון דנעשית מצותו אין מועלין בו אבל דם בהמה חיה אינו אלא כשאר גופה (וע"ש במעילה דדוקא דם אבל חלב וביצים לא). ול"ג רבינו ומועלין מדרבנן ברי"ף וכ"כ תר"י דל"ג לה. , ואף על גב דבדם שחיטה ליכא מעילה מן התורה דקודם כפרה ליכא מעילה דהכי איתא התם [מעילה יא, א וש"נ] גבי דם שחיטה מדכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה, אחר כפרה נמי אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, ואף על גב דאמרינן [יומא נח, ב] אלו ואלו כלומר דמים של מזבח עליונים ודמים תחתונים יורדים לנחל (קישון) [קדרון] ונמכרין לגננין לזבל ומועלין בהן, ההוא מעילה מדרבנן היא אבל מדאורייתא ליכא מעילה אלא מחיים דהוו כגופה.

רבנן עבדי כמתניתין. פי' דמצלו מתוך כובד ומתוך יראה שנותנים לעצמם עד שלא יתפללו. ורב שימי בר אשי עביד כברייתא. פי' לצלויי מתוך שמחה 29 היינו לגי' הרי"ף עביד כברייתא דתניא וכו', אבל לפנינו עביד כברייתא ת"ר אין עומדין וכו' ופירש"י דעביד כברייתא לעמוד מתוך הלכה פסוקה, והיינו דלרש"י יש להקדים ולסמוך לתפלתו דבר הלכה כמ"ש תוס' ד"ה רב בשם הירושלמי וברייתא אתיא למימר איזה דבר הלכה יקדים אבל לרבינו לא אמרו אלא שלא יתפלל אחר שעסק בהלכה אבל אין בזה ענין לעמוד לתפלה מתוך ד"ת, ושמחה אינה סתירה לכובד ראש לפירש"י וכן מבואר בתוד"ה ורבנן (ועיין רש"י דשמחה היינו דברי תנחומין) אבל לרבינו שמחה אינה מצב של כובד ראש, ועיין תר"י שהאריכו. דמתוך שמחה שכלו של אדם גובר 30 למתניתין ההדגשה על לבו ורגשותיו שיהיה בהכנעה ויראה ולברייתא ההדגשה על השגתו ושכלו שיהא במצב שכלי חזק וזך ודוק. . דתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר של שמחה 31 לפנינו שמחה של מצוה וע' תר"י ודק"ס. וליתא נמי בגי' רבינו ברי"ף הך דלא יפטר וכו' וכן ליתא בגי' תר"י ברי"ף ועיין דק"ס דליתא בגמ' כת"י (והא דאמר וכן וכו' היינו דדמי לענין ממה לא יעמוד ולא יפטר אבל בעצם תרי מילי נינהו). ולגי' רבינו מסיים שכן מצינו בנביאים וכו' אעומד להתפלל, ונראה דכן גרס רש"י ולכן פירש שמחה דברי תנחומין של תורה וכו' ע"ש, אך צ"ב מאי מייתי מהא דסיימו הנביאים כן לענין שיתפלל מתוך שמחה ודברי תנחומין, וי"ל בזה למש"פ רבינו דלכן יתפלל מתוך שמחה דמתוך שמחה שכלו של אדם גובר ועל זה מייתי דהנביאים בסיום דבריהם שאז הוא גמר נבואתם ותוקף שכלם והשגתם סיימו בדברי שבח ותנחומין שהם מביאים להתגברות השכל ובאים מתוך התגברות השכל (ועיין טור סי' צח וכן היו עושין וכו' ודוק). שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח (ותחנונים) [ותנחומין]. פי' כולן, ואפילו יתק"ק 32 ר"ת ישעיה תרי עשר קינות קהלת ועיין שיטמ"ק בזה. ועיין בירושלמי ותוס' ותר"י. סימן דברי שבח ונחמות הן.

וכן תני מרי בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא אל יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו.

[רי"ף כב, ב] תנו רבנן המתפלל צריך שיכוין את לבו 33 זהו גי' הרי"ף ושאר קדמונים (עיין דק"ס) והיינו בפשוטו לכוין הדברים היוצאים מפיו אבל לפנינו לשמים (וע' בתר"י כאן ובריש פירקין). אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך. [סנהדרין כב, א] אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה שרויה (ביניהם) [כנגדו] שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. פי' וכל שכן בתפלה 34 מבואר דאין זה הלכה מסויימת בתפלה דהא תמיד קאמר, ועיין רמ"א או"ח סי' א שויתי ה' לנגדי תמיד כו' הוא כלל גדול בתורה וכו' והוא ממו"נ סוף ח"ג ע"ש, אלא דביותר צריך לזה בשעת תפלה שמדבר עם ה' ושכינה לפני המתפלל. ועיין בר"מ תפלה ד, טז ובחינוך מצוה תלג. .

וגרסינן בפרק מצות חליצה [יבמות קה, ב] רבי חייא ורבי שמעון ברבי הוו יתבי נפק מילתא מבינייהו פתח חד מינייהו ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. פי' וכיון שכן צריך ליתן עיניו במקום שאמרה שכינה ליתן עיניו וכן לכל מקום שמתפללין בו 35 פי' דקודשא ב"ה קאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים כמבואר בקרא (מלכים ט, ג) ולכן יש ליתן עיניו במקום שאמר ה' שיתן עיניו וה"ה כל מקום שמתפללין בו דהוא כמקדש מעט ושכינה שרויה שם, ועיין רש"י יבמות שם. ובהך דרע"ק דבסמוך עיין מש"כ רבינו בסוף פירקין בזה. . פתח אידך ואמר המתפלל צריך שיכוין את לבו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים אדהכי אתא ר' ישמעאל לגבייהו אמר להו במאי עסקיתו אמרו ליה אמר להו הכי אמר אבא המתפלל צריך שיכוין לבו למעלה ועיניו למטה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו.

אמר רבי יהודה כך היה מנהגו של רבי עקיבא בשעה שהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכריעות והשתחואות. יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש על ידי דניאל שנאמר וזימנין תלתה ביומא הוה ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהיה יכול משבא לגולה החל תלמוד לומר כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא. יכול יתפלל לכל רוח שירצה כבר מפורש על ידי דניאל שנאמר וכוין פתיחן לה בעילותיה נגד ירושלם. יכול יהא כוללן בבת אחת כבר מפורש על ידי דוד שנאמר ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה. יכול ישמיע קולו בתפלתו כבר מפורש על ידי חנה שנאמר וקולה לא ישמע. יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל כבר מפורש על ידי שלמה שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה רנה זו תפלה (תחנה) [תפלה] זו בקשה אין אומר דברים אחר אמת ויציב. כלומר בין אמת ויציב לתפלה. כדי שיסמוך גאולה לתפלה ואם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יום הכפורים אומר.

וגרסינן בעבודה זרה בפירקא קמא [ז, ב] תניא רבי אליעזר אומר לעולם ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל שנאמר תפלה לעני כי יעטוף. פי' שאלת צרכיו. ולפני ה' ישפוך שיחו ואין שיחה אלא תפלה [שנאמר] ויצא יצחק לשוח בשדה ורבי יהושע אומר יתפלל אדם. כלומר יסדיר שבחו. ואחר כך ישאל צרכיו שנאמר אשפוך לפניו שיחי (ו)צרתי לפניו אגיד וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. פי' דרבי יהושע סבר דאפילו באמצע של תפלה נמי 36 רבינו מפרש דלר"א שואל צרכיו לפני סידור שבח ולרי"ה שואל צרכיו לאחר סידור שבח ולחכמים אף אחר סידור שבח אין שואל צרכיו בתוך סדר התפלה המתוקן או לפני אתה חונן אלא בשומע תפלה בלבד, אך ברש"י בע"ז מבואר דלרי"ה שואל צרכיו לאחר שמו"ע שגמר תפלתו ונמצא לר"א מקמי תפלה לרי"ה לאחר תפלה ולחכמים בתוך תפלתו בשומע תפלה, ולרש"י הא דמייתי התם מדרבי שמלאי כר' יהושע היינו לענין שלא ישאל צרכיו לפני סידור שבח אבל בתוך התפלה לכו"ע אין לשאול צרכיו ורבנן חידשו דשואל צרכיו בתוך התפלה בשומע תפלה. ואיכא למימר, דהנה יעו' בר"מ פ"א תפלה דעיקר תפלה לסדר שבח המקום ולשאול צרכיו בבקשה ותחנה ולהודות אלא שמחמת בלבול הגלות תיקנו סדר תפלה לרבים שיש בהם שאלת כל צרכי איש ואיש וצרכי הציבור כולו והרי דעיקר חיובא דתפלה הוא בקשת צרכי עצמו וזהו שסובר רבינו דלהני דפליגי אר"א דסידור שבח קודם לשאלת צרכים ממילא שואל צרכיו מיד אחר ג"ר ורבנן חידשו שלא ישאל מיד אחר ג"ר אלא בשומע תפלה כיון שתיקנו סדר תפלה מיוחד וגם לדידהו מבקש בכל ברכה מעין הברכה, אבל לרש"י נראה דעיקר התפלה היא התפלה הקבועה לרבים (יעו' בריטב"א ע"ז שם דנראה מבואר כן) ושאלת צרכיו מילתא בפ"ע היא לר' אליעזר לפני התפלה ולרבי יהושע אחר התפלה ורבנן חידשו דיכול לכוללה בתפלה בשומע תפלה. ועיין בחי' הרשב"א על האגדות וברשב"ץ. (ובמה שאמר רבי יהושע יתפלל אדם פירש רבינו לעיל כלומר יסדיר שבחו ולשיטתו, ומצינו בגמ' לעיל רנה זו תפלה אלמא דשבח מיקרי במסויים תפלה בלשון חכמים, ומיהו בלשון הפסוק אמרינן התם תפלה זו בקשה וגם בגמ' יש בזה לשונות מתחלפים ויש בלשון תפלה משמעויות שונות ואין כאן מקומו). ובדין שאלת צרכים בתפלה יעו"ע מה שמבואר בדברי רבינו אמתניתין לעיל יא, א. לאחר שלש ראשונות דהיינו סידור שבחו, ולרבי אליעזר מקמי תפלה.

אמר רב יהודה אמר שמואל שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין כל ברכה אומר. אמר רב חייא בר אשי אמר רב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומרה בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים. אמר רבי יהושע בן לוי אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יום הכיפורים אומר. פי' ואפילו מקמי יהיו לרצון אמרי [פי] דבתר הכי לא צריך למימר אלא כדפרישנא לעיל [כט, ב]. ובהא פירקא לקמן [לד, א] אמרינן אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. פי' כלל כלל. אלא באמצעיות. פי' בכולן מעין ברכה ובשומע תפלה במה שירצה.

[רי"ף כג, א] אמר רב הונא ראשונות דומה לעבד שמסדיר שבחו לפני רבו אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומה לעבד שקיבל פרס מרבו והולך לו. [לב, א] דרש רבי שמלאי לעולם יסדיר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל מנא לן ממשה רבינו דכתיב ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך וכתיב בתריה אעברה נא ואראה. כלומר בתחלה הסדיר שבחו ולבסוף מבקש צרכיו.

וגרסינן בפירקא קמא [ד, ב] אמר רב אלעזר בר אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום 37 לפנינו ברי"ף ובגמ' שלש פעמים, וכבר הביא הגרע"א ז"ל בגהש"ס דברא"ש ובטור וברוקח ליתא שלש פעמים וכן היה לפני רבינו ברי"ף. ולכן אין היחיד צ"ל תהלה לדוד אחר תחנון כמבואר לקמן. מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וגרסינן בפרק כל כתבי הקודש [שבת קיח, ב] אמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף. פי' לפי שהוקבע לומר על כל נס ונס ואומרו שלא (בטענה) [בזמנו] כמכחיש הנסים 38 היינו כיון דאומרו תמיד ה"ז כאומר שאין טעם לאומרו ביחוד בזמנים שקבעוהו וה"ז כמכחיש הנסים, ורש"י בשבת כתב דנראה כמזמר שיר ומתלוצץ, ותר"י כתב דנראה שאין מודה בנסים שבכל יום וע"ע מאירי בשבת. . כי קאמרינן בפסוקי דזמרה ומאי נינהו מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל קה 39 ורש"י בשבת כתב דהיינו הללו את ה' מן השמים והללו קל בקדשו. ותקינו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי נינהו ברוך שאמר וישתבח הילכך מיבעי ליה לאיניש דלא לאישתעויי מכי מתחיל ברוך שאמר עד דמסיים שמונה עשרה. פי' זה כתב רבינו ז"ל למצוה מן המובחר שכיון שאמר תחלה דברי שבח ובירך עליהם אין ראוי להפסיק עד שיגמור תפלתו 40 אכן לשון רע"ג הובא בטור סי' נד דאסור לדבר בין ישתבח לפריסת שמע, וע"ש בב"י דמבואר ע"פ הטור בסי' נא דפסוד"ז מיוסד אהא דא"ר שמלאי לעולם יסדיר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל (ואף דאיירי לענין ג' ברכות ראשונות כמבואר בע"ז ז, ב וברש"י מ"מ תקנת פסוד"ז ג"כ מיוסד על ענין זה ועיין או"ז ח"א סי' קד) ולכן אין להפסיק ביניהם לתפלתו וכ"ה באשכול הל' פסוד"ז, אכן יעו' בר"מ תפלה פ"ז הי"ג דמביא דיש מקומות שנהגו לומר שירת הים בין ישתבח ליוצר ע"ש והרי דאין צריך להסמיך ישתבח ליוצר (ומה שלא נהגו לאומרה בתוך פסוד"ז כמנהגנו מחמת דאינה מזמירות דוד ולא שייכא לפסוד"ז). והנה יעוין בטור סי' נב דהביא דעת רע"ג דא"א לומר פסוד"ז אחר התפלה שלפני התפלה תיקנום אך בשם רבינו יונה כתב דיכול לאומרם אחר התפלה (במקום דאילולי זה לא יוכל להתפלל עם הציבור) ומבואר דדעת רב"י דהוו תקנה ומילתא בפ"ע של פסוד"ז ורק לכתחלה יאמרם לפני התפלה אבל לרע"ג כל עיקר דינם לאומרם לפני תפלתו, ולפ"ז נראה דרע"ג לשיטתו דכיון דכל עיקר דינם להקדימם לתפלתו לכן אסור לדבר בין ישתבח לפריסת שמע אבל לרב"י דהוו מילתא בפ"ע אה"נ דאינו ראוי כיון דלכתחלה יש לאומרם לפני תפלתו אבל איסורא ליכא כיון דבעצם הוו מילתא ודינא בפ"ע, ואולי גם רבינו סובר כן דהוו מילתא בפ"ע אך גם אם סובר דאין תקנתם אלא קודם התפלה מ"מ לאו מטעמא דהטור דהוו מדין מסדר שבח ואח"כ מתפלל אלא הוו מילתא בפ"ע לומר זמירות של שבח אלא שתקנתם היה בסדר התפלה לאומרם לפני תפלתו ולכן מצוה מן המובחר כיון שפתח בסדר התפלה ואמר דברי שבח בברכה אין לו להפסיק עד גמר תפלתו אבל איסור הפסק ביניהם ליכא. ובלשון הר"מ שם משמע כרב"י דהוה מילתא בפ"ע ששבחו חכמים להאומר פסוד"ז בכל יום ע"ש, ולכן שפיר נהגו לדעתו לומר שירת הים בין ישתבח ליוצר. ועיין משכנו"י סי' סז. ועיין בדברי רבינו מה, ב גבי עניית אמן אחר ישתבח. , אבל ודאי לענין חובה אסור לו מכיון שפתח ברוך שאמר עד שיגמור ישתבח שהרי ישתבח סמוכה היא לברוך שאמר.

פי' וסדר תפלה ליחיד כך היא, פותח בברכות ואומרן על הסדר 41 עיין בד' רבינו להלן ס, ב דנהגו לסדר הברכות כולם בביהכ"נ. עד ותלמוד תורה כנגד כולן 42 עיין בהגר"א מו, יז דכ"ה הנוסח בכל הספרים קדמונים ואחרונים לומר ברכה"ת אחר כל הברכות לפני פר' התמיד. וע"ש ברמ"א ובבהגר"א לענין אם אפשר לומר לעולם יהא וכו' שאומר בו פסוקים לפני ברכה"ת כיון שאינו דרך לימוד, ובנוסח רבינו אומרים לעולם וכו' אחר ברכה"ת, וכן הנוסח בסדר התפלות שבסו"ס אהבה כדהביא הגר"א שם, והר"מ לשיטתו בפאה"ד סי' קד דגם דרך תחנונים אסור לקרוא פסוקים לפני ברכה"ת. , ואומר פרק איזו הוא מקומן שכולל [כל] הקרבנות 43 משום ונשלמה פרים שפתינו, ופר' התמיד אין אומרים לנוסח רבינו. , ועוד שמעתי שאומרים אותו לפי שאין בכל אותו פרק מחלוקת והיא משנה ברורה למשה מסיני 44 הובא בריטב"א ע"ז יט, ב וכן בב"י סי' נ בשם רבינו. , ואחר כך אומר רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות וכו' עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם שהוא פרק ראשון של ספרא שהוא תורת כהנים והוא מדרש וכולל מקצת מדות שהתורה נדרשת בהן, הרי שקרינו בתורה במשנה ובמדרש 45 תורה היינו יברכך, ובריטב"א ע"ז שם בשם רע"ג דהוא משום ישלש ימיו במקרא במשנה ובתלמוד ועיין תוס' קידושין ל, א וטור סי' נ אבל בד' רבינו נראה כונה אחרת לפ"מ שכתב לעיל יא, ב דשלש ברכות כנגד מקרא משנה ומדרש וגורס בגמ' שלשה אלו ע"ש ולכן אחר ברכה"ת קורא בתורה במשנה ובמדרש. . ואחר כך 46 עיין הערה 42 דשונה נוסח רבינו משאר נוסחאות שאומרים לעולם וכו' אחר הברכות ע"ש, והיינו כיון שהוא פתיחה לתפלתו כמ"ש רבינו לכן אומרו לפני התחלת תפלתו אבל איזהו מקומן וכו' שייכא לברכה"ת שהיא נאמרת אחר ועם שאר הברכות. אומר רבונו של עולם שהוא פתיחה לתפלתו והוא כעין וידוי ובקשת מחילה 47 עיין בהגר"א סי' מו סקי"ז. , ואומר בו ומיחדים את שמך פעמים באהבה ואומרין ה' אלהינו ה' אחד ואינו אומר שמע ישראל כמו שכתבנו למעלה [יג, ב] וגומר אותו כולו עד בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה'.

ואומר ברוך שאמר וחותם מלך מהולל בתושבחות, ואומר 48 למנהגנו אינו נאמר אלא בשבת, ויש בזה מנהגים שונים ואי"ז מן התקנה עיין ר"מ פ"ז תפלה הי"ב וטור סי' נא. טוב להודות לה' וכו' עד להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו ואומר ה' מלך גאות וגו' עד לביתך נאוה קודש ה' לאורך ימים, וביום שבת פותח מזמור שיר ליום השבת ובחול פותח טוב להודות לה', ואחר כך אומר יהי כבוד ה' לעולם וכו' עם אותם פסוקים שסידרו בו עד תהלה לדוד ובסוף אותו מזמור אומר ואנחנו נברך קה מעתה ועד עולם הללוקה 49 עיין הטעם בטור וב"י סי' נא. אולי חסר כאן, ואומר עד כל הנשמה תהלל קה, אך יתכן דדעת רבינו דהיחיד אי"צ לומר אלא תהל"ד שזהו עיקר פסוד"ז כמ"ש כל האומר תהלה לדוד וכו' ולציבור תיקנו מתהלה לדוד עד סוף ספר תהלים. ועיין לשון רבינו לקמן ואם בא לומר כל סדר הציבור ולכאורה הכונה לשאר פסוד"ז והרי דהיחיד אינו אומר אלא תהל"ד. ואומר ישתבח וחותם מלך מהולל בתושבחות קל ההודאות אדון הנפלאות בורא כל הנשמות אדון כל המעשים הבוחר בשירי זמרה חי העולמים. ופי' שירי שבחי זמרה שירי שבחו.

ופותח ביוצר ומדלג קדושה לבדה 50 כהר"מ תפלה ז, יז ועיין בטור וב"י ובהגר"א סי' נט. ומיהו בריטב"א מגילה כג, ב כתב בשם מורו דיחיד אומרה דסיפור דברים הוא וכן מביא אחיינו של רבינו בשמו (בקובץ על יד סדרה חדשה חלק יא) וצ"ע. ועיין לקוטות הרמב"ן לעיל יא, ב דאין יחיד אומרה. וגומר ומתפלל, ונופל על אפיו ואומר חנני אלהים כחסדך [תהלים נא] כל אותו מזמור שהוא מזמור של וידוי וכך מקובלני שהוא היפה לומר, ואם בא להרבות בתחנונים רשאי כדאשכחן בכולי תלמודא דמפשו ברחמי בההיא שעתא 51 בר"מ פ"ה תפלה הי"ג ומתחנן בכל התחנונים שירצה ובקרית מלך ציין תענית ט, ב קידושין פא, ב ב"מ נט, ב סוטה כא, ב שכל אחד היה אומר כרצונו. . ומסתברא דלית ליה לאשתעויי ולאשתהויי בין תפלה לנפילת אפים דכולה כעין תפלה אריכתא היא, וראיה לזה ההיא דאמרינן בבבא מציעא בסוף הזהב [נט, ב] בדביתהו דר' אליעזר דכל יומא לא שבקה ליה למינפל על אפיה, ואי אית ליה רשותא לשהויי מי קיימא דביתהו בהדי[ה] כולי יומא אלא ודאי כיון דההיא שעתא לא נפיל על אפיה תו לא נפיל 52 וכ"כ הריטב"א שם בשם רבינו, וכן הובא בב"י סי' קלא בשם תלמידי הרשב"א בב"מ, אכן בדברי תלמידי הרשב"א מבואר דראוי לומר נפ"א כולי יומא אלא דלא חששה אלא אם יפול סמוך לתפלתו שאז תפלתו נשמעת ביותר והיתה מפסקת אותו מכונת תפלתו בדברים אחרים ולכן אינו בדין להפסיק כיון דביותר נשמעים תחנוניו סמוך לשמו"ע (וע"ש במג"א שכתב דמדוייק דעסק שיחה בדברים אחרים הוא דאינו בדין אבל דיבור בעלמא לית לן בה וכ"פ במ"ב) אבל בדברי רבינו מבואר דנפ"א המשך התפלה הוא וכעין תפלה אריכתא הוא וכ"ה לשון הא"ח בשם הגאונים שהביא הב"י שם, ומבואר בדברי רבינו דאין להפסיק אפילו בשהייה בעלמא וראייתו ממה שגרמה אשתו שישהה איזה זמן וממילא תו לא הוה זימניה. ומשום הכי קשיא ליה למה לא אמרו סמוך ותיכף לתפלה נפ"א כשאר סמיכות שאמרו דכל עיקרה כהמשך לתפלה אחר שהתפלל והתחנן מיד נופל על אפיו בתחנונים, (ועיין בטור בסוף הסי' שם ענין נפ"א). ולפ"ז התפלל והתחנן ונתברר לו שטעה בתפלתו דחוזר ומתפלל יש לו לחזור ליפול על אפיו ודוק. ולהפסיק בוהוא רחום או בי"ג מדות י"ל דבכלל אפושי ברחמי הוא, ומ"מ צ"ע כיון דאין הנפ"א סמוך לתפלה. ועיין ר"מ פ"ה תפלה הי"ד דמותר להתפלל במקום זה ולנפול על אפיו במק"א ומוכח כרבינו דהוא כתפלה אריכתא ולהכי צריך לאשמועינן דמ"מ מותר לו לנפול על אפיו במק"א. . ואף על גב דלא חשבה להא בהדי הא דאמרינן לקמן [מב, א] דשלש סמיכות הם, משום דהא לא קביעא דזימנין דליתה כגון בראשי חדשים ודכותיהו כדמוכח בהדיא בההיא, דלא חובה גמורה היא אלא אפושי ברחמי, והכי מוכח בהדיא ההיא, מדמבטל לה דביתהו מיניה 53 אלמא אינו חובה אלא ריבוי תחנונים. , ומכל מקום היכא דאתי למימרא לא בעי למיפסק כדפרישנא.

הרי זה מטבע קצר ליחיד, ואם בא לרבות כל סדר הציבור 54 עיין בהערה 49. ושירת הים 55 עיין בהערה 40. או יותר מהם הרשות בידו, וכן אם בא לומר סדר קדושה שאינו אלא סידור פסוקים והוא ביחיד [אומר] 56 וכן כתב הריטב"א במגילה כג, ב שבסדר קדושה של אחר כל התפלות והתחנונים לכו"ע לא צריך עשרה שאינו אלא כקורא בנביא ומתרגם והביא שכן דעת מורו. וכ"כ הר"ן שם יג, ב לחלק בין יוצר לובא לציון דקראי בעלמא הוא מסדר. אכן בתר"י יג, א הביא המחלוקת גם לענין ובא לציון, וכ"ד רב צמח גאון הובא בטור סי' קלב דאין ליחיד לאומרה. ואין צריך עשרה אלא של תפלה ושל יוצר. ומאי דגמירי עלמא דאין היחיד אומר שירה ליתה שלא אמרו אלא שאין היחיד אומר שירה על ניסו ולא הלל אלא ציבור 57 עיין סמ"ג מ"ע ה מד"ס ותר"י לעיל ח, א שפי' כן הא דאמרו בתענית כח, ב יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר. ומיהו גם לשאר ראשונים דלא מפרשי הכי מודו בעיקר הדבר דתיקנו הלל על כל צרה שלא תבוא על הציבור ונגאלו ממנה כדאיתא פסחים קיז, א ולא אניסא דיחיד (ולתר"י דוקא כל ישראל אבל רבינו כתב ציבור). ומש"כ רבינו דמלך כציבור נראה שהוא נלמד מהך דפסחים דנחלקו שם הלל זה מי אמרו וי"א דדוד אמרו ע"ש וסובר רבינו דהיינו משום שדוד היה מלך והציבור תלויין בו. אך המאירי שם כתב כל יחיד שאירעתהו צרה ונגאל הימנה רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה אלא שאינו מברך עליו וכן הדין בכל ציבור וציבור כך היה יסוד נביאים לאמרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה. או מלך שהוא כציבור לפי שהן תלויין בו. וכתב אדוננו הרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל דקבלה בידו לומר שלשה פסוקים בכל יום ה' צבקות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה ה' צבקות אשרי אדם בוטח בך ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו 58 עיין ירושלמי דף לז, א. .

ובשבת נהגו להרבות במזמורים ואומר נשמת כל חי שהיא ברכת שבח והודאה כדאיתא לקמן [נט, ב] וביוצר מרבה בה גם כן דברי שבח ומסיים תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש, ורישא דהאי אלפא ביתא בשבת שתי אותיות ראשונות הן של חמש תיבות ואמצעיות כולן של ארבע תיבות ושתים אחרונות של שש שש תיבות, ואומר לקל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו תפארת עטה ליום המנוחה ענג קרא ליום השבת לפיכך יפארו לקל כל יצוריו שבח יקר וגדולה יתנו לקל מלך יוצר כל מנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש, והאומר זה שיר שבח של יום השביעי טעות הוא בידו, ואומר שמך ה' אלהינו יתקדש וזכרך מלכנו יתפאר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ועל כל שבח מעשי ידיך ועל מאורות שעשית הם יפארוך סלה תתברך צורנו מלכנו וגואלנו בורא קדושים ישתבח שמך לעד מלכנו וכו' ויש נוסחאות שכתוב בהם בשפה ברורה ובנעימה קדושה ואמרו שכן מוכח בפרקי היכלות.

גרסינן בסוף פרק [בתרא] דראש השנה [לה, א] אמר ר' אלעזר לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל. פי' כדי שתהא שגורה בפיו. אמר רבא מסתברא דר' [אלעזר] בברכות של ראש השנה ויום הכפורים ושל פרקים אבל שאר ימות השנה לא צריך וכמה הוא של פרקים משלשים יום ולהלן.

אמר רב הונא כמה הילכתא גובראתא איכא למישמע מהני קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה אמר ר' אלעזר מכאן למתפלל שצריך לכוין את לבו. רק שפתיה נעות אמר ר' אלעזר מכאן למתפלל שצריך לחתוך בשפתיו. פי' שאם הרהר בלבו ולא הוציא (בלבו) בשפתיו לא יצא 59 צ"ע דבשלמא למ"ד הרהור כדיבור בעלמא צריך קרא (ונראה דאינו אלא לכתחלה להך מאן דאמר) אבל למאי דקיי"ל דהרהור לאו כדיבור כמש"פ רבינו לעיל כ, ב למ"ל קרא דמחתך בשפתיו (ועיין מאירי) וי"ל דס"ד דתפלה עבודה שבלב היא וסגי בה במחשבת הלב קמ"ל דבעינן דיבור וכיון שכן אם התפלל בלבו לא יצא דבעינן בה דיבור, ואכן במג"א סי' קא סק"ב נסתפק שמא יצא בהרהור כיון דעבודה שבלב מיקרי ולכתחלה בעא חיתוך שפתיים והכריע דלא יצא ע"ש, והוא מפורש בדברי רבינו, וכן מפורש בתר"י ח, ב בדפי הרי"ף (ועיין מ"ב סי' צד סקכ"א ודבריו צ"ע כיון דלענין ק"ש לא יצא באונס ה"ה תפלה וכ"מ בתר"י שם). ועיין נפה"ח פרקים פ"ה. . וקולה לא ישמע אמר ר' אלעזר מכאן למתפלל שצריך להתפלל בלחש. פי' לאפוקי שלא ישמיע קולו לאחרים אבל ודאי מצוה מן המובחר להשמיע לאזניו כדמוכח לעיל [טו, ב] 60 דאמר התם מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא ומדוייק דלכתחלה בעינן בשאר מצות ג"כ השמעה לאזניו, והרי"ף שם הוסיף וכדתניא לא יברך בהמ"ז בלבו ואם בירך יצא ופירש רבינו דבלבו היינו מחתך בשפתיו ואין משמיע לאזניו, הרי דבעינן לכתחלה השמעה לאזניו וה"ה תפלה דילפינן משפתיה נעות דבעי' בה דיבור, וכ"כ הר"מ תפלה פ"ה ה"ט ומשמיע לאזניו בלחש (ועיין הל' ברכות פ"א ה"ז) וכ"ה בשו"ע סי' קא, וכן נראה בירושלמי פ"ב ה"ד דף טז, א תני נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא ומפרש התם דאיצטריך לר' יוסי דבק"ש לא יצא אבל בתפלה יצא, הא לכתחלה בעינן השמעה לאזניו, וכן הכריע הגר"א סי' קא סק"ד ע"ש. . ויחשבה עלי לשכורה מכאן לשכור שאסור להתפלל. ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין אמר ר' אלעזר מכאן לרואה דבר בחבירו שאינו הגון שצריך להוכיחו.