רא"ה על ברכות ס

יתיב רבי חנינא 125 לפנינו בגמ' ורי"ף, רבי חנינא קרא. קמיה דרבי ינאי ויתיב וקאמר הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה אמר ליה פוק קרי קראיך לברא דאין הלכה כרבי יהודה. אמר רבי יוחנן אני ראיתי את רבי ינאי דצלי והדר צלי. כלומר ביחיד, אלמא דתפלת המוספין איתא ביחיד. אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא ודילמא מעיקרא לא כיון דעתו והשתא כיון דעתו. פי' דילמא מעיקרא לא כיון דעתיה באבות ואדכר בתר דצלי 126 דאי אידכר באמצע היה לו להפסיק וכמ"ש בהמשך הדברים. ומשמע דאינה תפלה כלל בלא כונה באבות כיון דמתפלל בתורת תפלת י"ח שתיקנו חכמים והם חייבו כונה באבות לציד"ח, דאל"כ נימא דלא רצה שיהא לבטלה מה שהתפלל עד עתה ולכן גמר להתפלל ואח"כ התחיל שוב בכונה. ועיין ביאה"ל סי' קא ובקה"י בהוספות. ולפיכך הדר, והוא הדין דאי אדכר באמצע דפוסק, אי נמי אפשר דלא כיון דעתיה בשאר ברכות והאי דהדר צלי בתורת נדבה וחידש בה (נדבה) [דבר] 127 קשה דבגמ' בהמשך אי' דרחב"א צלי והדר צלי א"ל ר"ז מ"ט עבד מר הכי אי משום דלא כוון דעתיה והא אין להתפלל אא"כ מדד א"ע דיוכל לכוין, והא התם נמי בעינן למימר דלא כיון בשאר ברכות מדלא הפסיק באמצע, ועכ"פ איכא למימר הכי, וא"כ מאי קשיא ליה דצריך למוד דעתו הא תוס' והראשונים כתבו דאי"צ למוד דעתו אלא אם יוכל לכוין באבות, ועיין בהערות ספ"ה דהוכחנו מזה דדעת רבינו דצריך למוד דעתו על כל התפלה יעו"ש בארוכה. ומבואר בדברי רבינו דעצם מה שחוזר ומתפלל עתה בכונה יותר אינו חשוב כחידוש דבר, ולכאורה זה דלא כמוש"כ בפוסקים הרבה פעמים דעצם מה שעתה מתקן חסרון שבתפלה הקודמת חשוב כחידוש דבר וי"ל דהכא אין הכונה ניכרת ולהכי לא חשיב כחידוש דבר. וכתב המו"ל הראשון דצ"ל דהיה בר"ח דאילו בשבת אין תפלת נדבה כמ"ש רבינו לעיל כא, א. , ותרוייהו תפלת יוצר הוו. אמר ליה תא חזי מאן גברא רבא קא מסהיד עליה. פי' דרבי יוחנן לאשמועינן אתא דתפלת המוספין ביחיד, וכיון דכן איהו הוה קים ליה דתפלת מוספין הוה.

כמה ישהה בין תפלה לתפלה רב הונא ורב חסדא חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו מאן דאמר כדי שתתחונן כדכתיב ואתחנן ומאן דאמר כדי שתתחולל [כ]דכתיב ויחל משה. פי' וענין שניהם עד שתתיישב דעתו ויוכל להתפלל לשם יתברך. פי' ובירושלמי אמרו כדי מהלך ארבע אמות.

[רי"ף כא, א] תניא טעה ולא הזכיר של ראש חדש שחרית אין מחזירין אותו מפני שתפלת המוספין לפניו אמר רבי יוחנן ובציבור שנו. כתב רבינו ז"ל פירוש מפני טורח ציבור אבל ביחיד מחזירין אותו. נראה מדברי רבינו ז"ל דדוקא בשליח ציבור הוא דקאמרינן דאי טעה בשחרית לא מהדרינן ליה משום טירחא דציבורא כיון דהא איכא תפלת המוספין, ומסתברא כמאן דאמר דאפילו כל יחיד ויחיד נמי כיון דבציבור והדר שומעה משליח ציבור כך פי' רבינו שלמה, והוא ששומע ממנו כל התפלה כדמוכח בראש השנה [לה, א] 128 היינו לפי' הרי"ף שם אהא דאמרי' לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות וכו' אבל לפירש"י לא מוכח הכי (וע"ש בתוס' לד, ב ד"ה כך). . והא דתלי מילתא מפני שתפלת המוספין לפניו ולא תלי מילתא מפני ששומעה משליח ציבור, משום דאם אמר הכי הוה אמינא דאפילו תפלת המנחה נמי, ולא היא שלא אמר אלא בשל שחרית מפני שיש שם שתי תפלות ליום ועיקר ליום תפלת מוסף שכולה באה [בשביל היום, ולהכי] פטרוהו בשל שחרית בששומעה משליח ציבור, אבל במנחה לא 129 העולה מדברי רבינו דלהרי"ף יחיד אינו יכול לצאת ע"י ש"ץ כלל ולפירש"י יכול היחיד לצאת ע"י ש"ץ בשחרית מחמת שמוספין לפניו ומש"ה פטרוהו בשחרית ע"י ש"ץ כיון דלפניו מוסף שהוא עיקר תפלת ר"ח, אכן זהו לגי' הרי"ף דגורס מפני שתפלת המוספין לפניו אבל לפנינו איתא טעה בערבית אין מחזירין שיכול לאומרה בשחרית בשחרית אין מחזירין שיכול לאומרה במוספין במוספין אין מחזירין שיכול לאומרה במנחה ולפ"ז צ"ל דמצטרף שני הדברים דשומעה מש"ץ ואיכא מקצת הזכרה כלשון רש"י ונמצא דאין תפלה זו חסרה לגמרי מהזכרה דר"ח ומיהו צריך לכה"פ שיזכיר באחת מן התפלות הזכרה שלמה ולהכי אמרינן מפני שיכול לאומרה בשחרית וכו' (ולכאורה לפ"ז ה"ה שכח במנחה כיון שכבר הזכיר בשחרית וצ"ע). והנה בבה"ג גורס ומפרש כהרי"ף, אכן מבואר בדבריו דיחיד יכול לשומעה מש"ץ ולציד"ח ע"ש ונראה דמקורו מההיא דלעיל כט, א גבי שכח שאלה בברכת השנים הא ביחיד הא בציבור וכ"כ הרשב"א דיחיד אם רוצה שומעה מש"ץ כההיא דלעיל דאמרי' הא ביחיד הא בציבור (ולעיל שם גבי שאלה בברכת השנים הביא הרשב"א דכ"כ בה"ג) ותוס' בסוף ר"ה כתבו דמקורו של בה"ג מר"ג דהתם וצ"ע דלכאורה לא קיי"ל כר"ג (ועיין ב"י ססי' קכד וצ"ע) ועכ"פ לבה"ג טעה ולא הזכיר ר"ח שומע מש"ץ ויוצא. אכן לרבינו שכתב ג"כ לעיל גבי שאלה בברכת השנים דשומע מש"ץ ויוצא צ"ל דחלוק שאלה מהזכרת ר"ח, וצריך ביאור. ונראה דיעוין הערה 85 דהראשונים אתו עלה משום שהתפלל כבר והיינו דכל הסוגיא דר"ה להוציא מי שלא התפלל כלל אבל התפלל אלא שטעה בתפלתו שפיר יוצא מש"ץ ושפיר כתב הרשב"א דה"ה שכח הזכרת ר"ח, אבל רבינו כתב מחמת שיוצא ידי שאלה לחוד והביאור דשאלה הוא דין בפ"ע שתיקנו לשאול הגשמים וקבעו לזה בברכת השנים אבל בעצם הוא דבר בפ"ע ולכן יוצא מש"ץ דתפלה אית ליה אלא דחסר לו שאלה ולזה מהני ליה שמיעת הש"ץ להוציאו בזה אבל שכח ר"ח שאינו דין בפ"ע של הזכרת ר"ח בר"ח אלא דכך קבעו מטבע דתפלת ר"ח והוא מדיני התפלה דטעונה הזכרת ר"ח בזה לא מהני כלל שמיעת הש"ץ דהא חסר לו בתפלתו הזכרת ר"ח וכמאן דלא התפלל כלל דמי וא"א לצאת ע"י הש"ץ. .

אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו מפני שאין מקדשין החדש אלא ביום. ופי' וכיון דכן לילה לא חשיבא דראש חדש לאטרוחיה ולאהדוריה 130 היינו דאין הטעם מחמת שלא נתקדש החדש עדיין בלילה דא"כ בליל שני יש לו לחזור (וכדס"ל באמת להי"מ בתוס') אלא דכיון דאין מקדשין בלילה לכן אין ללילה חשיבות דר"ח לחייבו לטרוח ולחזור. הא ביום מחזירין אותו כדאיתא לעיל [כט, ב]. והיכא דמספקא (לן) [ליה] אמרינן בירושלמי [תענית ב, ב] בין בזו בין לענין גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים דחזקה כל שלשים יום מה שהוא למוד הוא אומר. וכל היכא דאין מחזירין אותו כיון שסיים אותה ברכה שוב אין מחזירין אותו כלל 131 וכ"כ תוס' בשם ר"י דלא כה"ר אלחנן ע"ש, ועיין עוד ברא"ש ריש תענית ולעיל הערה 89. .

גרסינן בסנהדרין בפרק היו בודקין אותו בשבע חקירות [מא, ב] אמר רבי יוחנן עד מתי מברכין על החדש. פי' על הלבנה. עד שתתמלא פגימתו וכמה אמר רבי יעקב בר אידי עד שבעה נהרדעי אמרי עד ששה עשר אמר רבי יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה כתיב הכא החדש הזה לכם וכתיב התם זה קלי ואנוהו תנא דבי [רבי] ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים בכל חדש וחדש דיים אמר [אביי] הילכך [נמרינהו] מעומד מאי מברך כדרב יהודה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי 132 כ"ה בגמ' אבל ברי"ף לפנינו פועל וע"ש ברש"י ובתר"י כאן. אמת שפעולתם אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר יוצרם על כבוד מלכותו ברוך אתה ה' מחדש חדשים.

פי' 133 מצאתי בספר העיקרים מאמר ד פ"ל שהביא כל דברי רבינו, וכן בעין יעקב לעיל יז, א הביא כל דברי רבינו בלשונם (ציינו המו"ל הראשון), ועל פיהם השלמתי להלן. שהם עתידים להתחדש כמותה אחר זמן תחיית המתים, שיחדש להם הקדוש ברוך הוא לכל אחד ואחד מהם גוף באותו מזג לגמרי שהיה לכל אחד ואחד מהם תחלה שוה בשוה 134 פי' שענין תחה"מ אינו שיתחדש גוף מחודש לנשמה אלא ישובו לגופם וכמבואר בהרבה מקומות, אלא שנראה לכאורה בדברי רבינו שאין הכונה שישובו לגופם שכבר שב אל העפר ונפסד אלא שיחדש הקב"ה גוף לכאו"א באותו מזג ותכונה שהיה גופו לפני מיתתו, אבל רס"ג באמונות ודעות כתב שהקב"ה יקבץ כל חלקי הגוף שנפרדו ליסודותיהם ויחזיר גופו כפי שהיה, וכן פשט דברי רז"ל בכ"מ, ואפשר גם שחלק מגופו יהא היסוד לגוף החדש כנודע בזמננו שיש בכל חלק כל תכונת הגוף. (בספר העיקרים תחת מזג העתיק מזל ולפ"ז הקשה על רבינו ע"ש, אך בהמשך דברי רבינו יראה דצ"ל מזג). , ויעמדו ויאכלו וישתו ויולידו, ויעשה כל אבר ואבר שבגוף כל אחד ואחד מהם פעולתו הראויה לו ויקבל כל מה שראוי לו ויזון בראוי לו ויעשה כל מה שראוי לו בלא שום מעכב ובלא שום מונע בין מבפנים בין מבחוץ, וכן יהיו כל האנשים שיהיו אחר אותו הזמן, ועל כן יהיה כל גוף וגוף מהם בתכלית הבריאות שאפשר לו להשיג לפי מזגו ובתכלית השלימות שאפשר לו להשיג לפי מזגו וכל אחד ואחד לפי מדריגתו.

ואחרי זה לימים רבים, אחרי שהשיגו תכלית השלמות שאפשר להם להשיג כל אחד ואחד לפי מדרגתו, ראשון ראשון כאשר יושג לו זה השלימות שאפשר לו להשיג הרי זה לחפצו ודעתו יעלה לענין אליהו 135 לדעת רבינו, והיא דעת הרמב"ן בשער הגמול והרמ"ה בפרק חלק, מתוך ראיות רבות מדברי רז"ל, השכר והקיום הנצחי יהא בגופות שמציאות האדם הוא שכל בעל גוף כמ"ש רבינו, ודלא כהר"מ שסובר שיהא תחה"מ ויהנו בטובת העוה"ז ואח"כ שוב ימותו ויתקיימו בעולם הנשמות הנצחי יעו' בהל' תשובה ובאגרת תחה"מ ובשער הגמול שם, אמנם הגוף לפי תכונתו בעוה"ז הרי הוא נפסד וגם לא שייך בו איכות וענין השכר הנצחי שהוא הנאת הנשמה ולא הגוף, וגם אמרו לעיל יז, א שעוה"ב אין בו עניני הגופות כאכילה ושתיה ומו"מ ופו"ר וקנאה ושנאה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה (ומדוייק שיהיו גופות אלא שלא ינהגו בדרכי הגופות ומ"ש יושבים ועטרותיהם בראשיהם עולה כפשוטו), ולזה הביא רבינו ענין אליהו שמצינו בו מציאות זו שנפשו נשארה בגופו וחי לעולם, והרמב"ן בשער הגמול האריך בזה והביא מדברי רז"ל דאדם מעיקר ברייתו היה ראוי לחיות לעולם ואם יאמר לך אדם איך אפשר הדבר הרי אליהו שלא חטא חי וקיים לעולם (ומזה תשובה לטענת בעל העיקרים שם על דעה זו דאליהו ענין נסיי היה, אלא זה מכח הנפש להזדכך עד שינוי הגוף מחומר נפסד לחומר זך קיים ונצחי וע"ש בשער הגמול בארוכה). אבל בדברי רבינו נתבאר, דבר שלא מבואר ברמב"ן שם, שמתחלה יהא האדם בעל גוף נוהג בדרכי הגופות אלא שיהא שלם בשלימות בריאותו וכחותיו, וענין הדבר כי להגיע לדרגת אליהו צריך הזדככות ושלימות רבה וגם משמעות הדברים דישוב האדם לגוף שמחומר ארבע יסודות כפי שהיה לפני מיתתו, ולזה ביאר דמתחלה יהא האדם בגוף ונוהג בדרכי הגופות וישיג שלמות עוד ועוד עד תכלית שלמותו שבזה יעלה לדרגת אליהו וענינו. ונראה שלא יהא האדם בעל בחירה ועלול לחטוא אלא לפי מדרגתו שקנה בגופו בעוה"ז לפי זה יזכה להשיג ולקנות שלימות בעולם התחיה עד שיגיע לענין אליהו. . וענין זה, שעתיד גופם שהוא חומר ארבע יסודות להשתנות ולקבל תכונה אחרת ויהא חומר גופם כעין יסוד פשוט קיים, קל התנועה, בהיר במראה כמעשה לבנת הספיר, (עולם) [נעלם] הראות כענין אליהו, מוכן לקבל זוהר אלהים ואור פני מלך חיים 136 משלי טז, יד. ועיין בשער הגמול שם. כמעשה הלבנה שהוא גוף מקבל אורה 137 כאן ביאר רבינו עיקר יסוד פירושו לפרש עתידים להתחדש כמותה על תחה"מ, והיינו דיתחדשו כמותה שהיא גוף מקבל אורה מן השמש, כמו כן גוף האדם אחר התחיה יתחדש וישיג שלימות עד שיקבל אורה ויתקיים באור פני מלך חיים. ועיין פרקי דר"א פנ"א. . ודוגמתם בעולם הזה רבים מבעלי חיים שישתנה תכונת גופם ויקבלו תכונה אחרת. ויש מהן צריכין לענין זה (צריכין) לאכול מאכל מיוחד, וזהו ענין פשט עץ החיים אשר האוכל מפירותיו נכון גופו לקבל תכונה זאת ואכל וחי לעולם.

וזה נרמז במעשה בראשית שהכונה באדם שיחיה לעולם 138 עיין בהע' 135 מדברי הרמב"ן בשם חז"ל. לפי שאין שלימות האדם בלתי גוף [אלא בגוף כעין הגלגלים 139 כמ"ש הר"מ בהל' יסוה"ת פ"ג ה"ט ובמו"נ ח"ב פ"ד ופ"ה דהגלגלים והכוכבים בעלי נפש דעה והשכל, אבל כיום ידוע שהשמש והכוכבים הם כחומר הארץ, וכן המהר"ל בכ"מ כתב לא כן. ואילו היה שלימות האדם בלתי גוף] נמצא [שהוא] שכל נבדל ושלם יותר מן הגלגלים שהם בעלי גוף וזה דבר שאי אפשר, והשתלשלות היצירות הנכבד נכבד ראשון והקל קל אחרון, בתחלה שכל נבדל והוא השלם, ואחריו שכל בעל גוף קיים והם הגלגלים, ואחריהם שכל בעל גוף נפסד וסופו להיות בעל גוף קיים פחות במדריגתו מגוף הגלגלים אבל נמשל אליהם כענין שנאמר [דניאל יב, ג] כזוהר הרקיע והכוכבים, ואחר[יו] בעלי חיים שהם בלתי נפש בהשארות ובעלי גוף נפסד, ואחרי זה הצומח. ואף על פי שהאדם נברא אחרון זהו לשלימותו לפי שהתחתונים כולן בשבילו 140 אבל המלאכים והגלגלים אינם בעבורו, וכ"כ הר"מ במו"נ ח"ג פי"ג ע"ש. והרבה חולקים בזה. , וביצירתו נשלמו, והוא (בכולן) בא אחרון להשלים פעולתם ולמשול עליהם. ועוד שכולן כלולין בו, ארבע יסודות, והכח הצומח, וחיות, ומוסף על כולן שכל שיש לו השארות. ואולם צריך הוא לגוף, ועל זה נאמר [שבת קנב, ב] שנפשות הצדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, ולשון גניזה לעולם אינו אלא על דבר חסר והוא כענין שאמרנו שהן צריכין גוף שאין שלמותן בלתי זה ואולם יהיה בסופו גוף נכבד קיים 141 אין הכונה שכל מציאותה כח בגוף אלא שזקוקה היא לגוף ובג"ע הקב"ה גונזם ומקיימם בינתיים עד שיהא תחה"מ, (יעוין בעיקרים שם). וברמב"ן שם הביא לשון הספרי פר' נצבים גבי משה שהקב"ה גנזו לחיי עולם הבא. .

נמצא במעשה בראשית מבואר ענין תחיית המתים שהרי אין שלמות האדם בלתי זה, וכיון שכן אי אפשר שלא יבוא האדם לשלימות זה כעין כונת יצירתו מתחלה. ועל שינוי תכונתם וקלות תנועתם נאמר [סנהדרין צב, ב] שהקדוש ברוך הוא יעשה להם כנפים 142 והרמב"ן שם כתב פי' כנפים לבישת הנפש מלאכות ותתלבש הגוף עמה ושלא תתבטל בביטול היסודות. . ואלו הם שנאמר עליהם [דניאל שם] והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע שהם ספירים 143 מקבלים ומעבירים אורה, ומצדיקי הרבים שהאירו לאחרים יהיו ככוכבים שמשפיעים ומאירים לאחרים. (עיין חי' הר"ן פסחים מח, ב). , ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד שהם בעצמם מאירים, הקדוש ברוך הוא ברחמיו יזכנו לגן עדן עם חסידיו ולחיי העולם הבא.

סליק פירקא בסייעתא דשמיא

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. פי' מתוך הכנעה 1 וכן פירש רש"י. שיכנע לשמים, לפי שהתפלה היא שאלת צרכיו 2 ויש לו לבקש צרכיו כעני העומד בפתח בהכנעה. ובאמת בדברי רבינו להלן מבואר שזו הלכה כללית בעבודה כדילפי' מעבדו את ה' ביראה וצ"ב לפ"ז מה שהוסיף טעם שהתפלה שאלת צרכים היא שזה מיוחד בתפלה וי"ל דמ"מ חזינן דקבעו הלכה זו בעבודת התפלה ולא בכל עבודה וזה מחמת שהיא שאלת צרכים והוא כמדבר עם ממה"מ. והוא כמדבר עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ראוי [לו] לעמוד (לו) ביראה וברתת ובזיע ובדעת מיושבת לכוין הדברים שיצאו מפיו 3 כלל רבינו גם כונת הלב בכלל דין כובד ראש, ונראה שלמד כן ממה שסמכו לדין כובד ראש הנהגת חסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת כדי שיכונו לבם למקום ופי' הר"מ בפיה"מ ובפ"ד תפלה הט"ז שפינו המחשבות מלבם בכדי להתפלל בכונת הלב, ואע"פ שהכל שייך להכנה לתפלה מ"מ משמעות המשנה דחסידים הראשונים היו מהדרים בענין זה של עמידה מתוך כובד ראש שהיו שוהים שעה שלמה בשביל הכנה זו והיינו כיון דכובד ראש ויראה מחייב דעת מיושבת לכוין הדברים היוצאים מפיו שאינו כלל מדרך היראה לדבר לפני השם יתברך ולבו טרוד בדברים אחרים לכן היו שוהים שעה אחת ומטהרים מחשבותיהם ומיישבים דעתם, והיינו דקאמר למקום (עיין תר"י דהעירו כן על פי' הר"מ ע"ש) דכיון שהיו עומדים לדבר לפני המקום לכן היו צריכים כל הכנה זו לדבר בדעת מיושבת ומכוונת לפני השם מקומו של עולם. והנה אח"כ נאמר דין איסור הפסקה בתפלה וצ"ב דזהו מדיני התפלה עצמה ומה שייכא להאמור לפני כן, ובפרט דרבינו העתיק ואפילו המלך כו' בוי"ו (וכן הובא בדק"ס מגמ' כת"י), ונראה לדעת רבינו דכולה מתניתין בחובת היראה הנדרשת למתפלל להכין עצמו בכובד ראש ודעת מיושבת לכוין לבו ולהכי אסור לו להפסיק בתפלה אפילו המלך שואל בשלומו מצד יראת רוממותו יתברך ממה"מ ב"ה שמתפלל לפניו, וכולה מתני' חובת היראה בתפלה אשמעינן. (ובתוס' ריה"ח כתב דכונת הלב ידעינן בלא מתניתין ע"ש). . חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכונו לבם למקום ואפילו 4 לפנינו אפילו, ובדק"ס הובא מגמ' כת"י ואפילו, ועיין בהערה הקודמת בזה. המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

[גמ'] מנא הני מילי. פי' דניבעי כובד ראש. אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא עבדו את ה' (בשמחה) [ביראה] וגילו ברעדה. פי' מרישיה דקרא דאיק לה מדכתיב עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכל עבודה קאמר, ועבודה גם כן זו תפלה 5 ר"ל דתפלה גם כן עבודה היא (ועיין בר"מ בפתיחה להל' תפלה מצות עשה אחת לעבוד את ה' בתפלה בכל יום). ורש"י כתב תפלה שהיא לנו במקום עבודה עשו אותה ביראה, מבואר באופן אחר ומצד שתפלה במקום עבודה היא כדכתיב ונשלמה פרים שפתינו, ולפירושו יש לעיין אם הוא דין בתפלה ביחוד או שהוא דין בעבודה דממילא תפלה שבמקום עבודה צריכה להיות ביראה, ובתוס' ד"ה עבדו (ונדפס בטעות בתוך ד"ה במקום) משמע דקרא איירי בתפלה בלבד ואין כל עבודה בכלל ודלא כרבינו. והריטב"א ביומא ד, ב הביאו המו"ל הראשון כתב דילפינן דכל עבודת ה' תהא באימה ויראה ואף תלמוד תורה ע"ש. (ועיין בסהמ"צ עשין ה עבדוהו בתורתו). כדכתיב ולעבדו בכל לבבכם [דברים יא, יג] ודרשינן איזו היא עבודה שבלב היא תפלה [תענית ב, א] ואכולהו מזהר דלהוו ביראה. מאי וגילו ברעדה אמר רב אדא בר מתנא אמר רב במקום גילה שם תהא רעדה אביי הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה בדח טובא אמר ליה וגילו ברעדה כתיב. פי' שרוב השחוק מגביר יצר הרע וראוי לו לאדם שלא ימשך אחריו. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא חזייה פי' רבי ירמיה לרבי זירא 6 היינו דלשון לא סבר לה מר (כגי' הרי"ף) משמע דרך תלמיד לרב ולכן פי' ר' ירמיה לר' זירא אבל לעיל גבי אביי ורבא חברים הוו, ולפנינו אי' רבה. דהוה קא בדח טובא אמר ליה לא סבר לה מר בכל עצב יהיה מותר. פי' בכל דבר העצב יהיה מותר 7 בשטמ"ק נוסף, מן השמחה. . אמר ליה תפלין מנחנא. פי' ואדם חייב שלא יסיח דעתו מהן הילכך לא מסתפינא מיצר הרע 8 ורש"י פירש שהתפלין עדות שממשלת קוני עלי והיינו למאי דפירש לעיל דבריבוי השחוק נראה כפורק עול וכד מנח תפלין הרי מעיד שממשלת קונו עליו אבל רבינו דפירש שריבוי השחוק מגביר יצר הרע (עיין אבות ג, יג) פירש שהתפלין גורמים שלא ימשך אחר יצר הרע כיון שאסורין בהיסח הדעת, וכ"ה ברמב"ם ספ"ד מהל' תפלין קדושת תפלין קדושה גדולה היא שכל זמן שתפלין על ראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה וכו'. .

וכל כך למה 9 זהו גי' הרי"ף (וכ"ה גי' כת"י ב"נ בדק"ס ופסקי רי"ד) אבל בגירסתנו מילתא בפ"ע היא, וגי' הרי"ף לא א"ש לפירש"י דהא גם לעת"ל נראה כפורק עול בריבוי שחוק יותר מדאי ובע"כ מילתא בפ"ע היא משום חורבן הבית וכ"כ המאירי דאפילו לשמחה של מצוה לא ירבה פיו שחוק משחרב הבית אע"פ דליכא משום חשש קלות ראש ע"ש והרמב"ן בתוה"א כתב בעוה"ז בזמן גלות משמע משום צער גלות ואבל החורבן וכ"ה בטור סי' תקס, אבל לגי' הרי"ף מוכרח כפי' רבינו דריבוי שחוק משום התגברות יצה"ר ולע"ל לא יהא חשש יצה"ר והמשכות אחר תענוגי העולם דתמלא הארץ דעה ולא יהא תאות כל העולם אלא לדעת את השם (עיין בר"מ סוף הל' מלכים וע' ריטב"א נדה סא). ותר"י פי' דאף לע"ל יהא אסור מלבד בזמן הנסים שהוא שמחה של מצוה ע"ש וצ"ע דתיבת בעוה"ז מייתרא לדידהו, ושאר הראשונים סברי דבעוה"ז לאפוקי לע"ל אלא דפליגי אם הוא דין מיוחד משום חורבן או דעיקר ריבוי שחוק לא חיישינן ליה אלא בזה"ז וכש"נ. והפרישה כתב דלתר"י בעוה"ז לאפוקי עולם התחייה ע"ש. (ועיין בסוטה מא, ב דרש ר"י וכו'). דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. פי' משום חששא דיצר הרע. שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה וגו' אימתי ימלא שחוק [פינו] ולשוננו רנה בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. פי' כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו דתו ליכא חששא דיצר הרע כדכתיב כי מלאה הארץ דעה את ה' [ישעיה יא, ט]. אמרו עליו על רבי שמעון בן לקיש שלא מילא שחוק פיו מכי גמרה להא שמעתא מפומיה דרבי יוחנן רביה.

[רי"ף כא, ב] וגרסינן בגיטין בפירקא קמא [ז, א] שלחו ליה למר עוקבא זמרא מנא לן דאסור שרטט וכתב להו. פי' משום דאסור לכתוב שלש תיבות בלא שרטוט 10 כדאי' התם. . אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. פי' משום חורבן בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. ולישלח להון בשיר לא ישתו יין אי מההיא הוה אמינא הני מילי זמרא במנא אבל בפומא שרי קא משמע לן דאסור רבינא אשכח(ת)יה למר בר רב אשי דהוה קא גדיל כלילא לברתיה אמר ליה לא סבר מר הסר המצנפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כהן גדול תהא עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם אמר ליה דומיא דכהן גדול בגברי. פי' דלא איתסר אלא לגברי.

וגרסינן בסוף סוטה [מח, א] אמר רב אודנא דשמע זמרא תיעקר אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר קול ישורר בחלון חרב בסף אמר רב יוסף זמרן גברי וענין נשי פריצותא זמרן נשי וענין גברי כאש בנעורת למאי נפקא מינה. פי' דהא תרוייהו אסירן. לביטולי הא מקמי הא. אמר רבי יוחנן כל השותה יין בארבעה מיני זמר מביא חמשה מיני פורעניות לעולם שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדפו והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. פי' הרי ארבעה מיני זמר. ומה כתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת וכו'. וחמש כתיבי ביה . כתב רבינו ז"ל פירש גאון ז"ל הא דאמרינן זמרא בפומא אסיר הני מילי כגון נגינות אדם לחבירו 11 לפנינו, של אהבת אדם לחבירו. ולשבח יפה ביפיו כגון שהישמעאלים קורין אשעא"ר אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקדוש ברוך הוא אין אדם מישראל נמנע ממנהג זה ומנהג כל ישראל לאמרן בבית חתנים ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול שמחה ולא ראינו מי שמיחה בזאת.

גרסינן בפרק חלק [סנהדרין קא, א] תנו רבנן הקורא פסוק משיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו. פי' בלא זמן קריאתו שאינו נוהג בו כקורא בתורה אלא כמשורר בו. מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא. פי' מיום חורבן בית המקדש ואילך 12 היינו למה שפירש דפסוק בלא זמנו פירושו שאין אומרו כקורא בתורה אלא כמשורר ובזמנו פי' לפרשו או לדרשו, דאין חסרון בזה אלא משחרב בית המקדש, אבל רש"י שם פירש שעושה שחוק על ידי פסוקי התורה, ובזמנו היינו שאומרו בזמן המשתה שנוטל כוס ביום טוב ואומר עליו מענינו של יום, וצ"ע בדברי רבינו כיון דלאו משום עלבון התורה אלא משום חורבן בית המקדש מהו שאמר דתורה חוגרת שק וכו', ועוד צ"ע דגם אחר שחרב ביהמ"ק נתפרש ברי"ף לעיל דליכא איסורא בזמרת שירות ותשבחות ולא נראה דאיירי הכא בכגון אהבת אדם לחבירו ועל כרחך לא איירי בהכי דזה אסור גם בלא פסוקים, וצ"ל בזה מהלך שמצטרף עלבון התורה עם אבל חורבן ביהמ"ק וצריך ביאור (ויש לציין לקרא דאיכה מלכה ושריה בגויים אין תורה, ואחר התפלה מבקשים שיבנה בהמ"ק ב"ב ותן חלקנו בתורתך). . ואומרת לפניו רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו אמר לה הקדוש ברוך הוא בתי מה יעשו בני בשעה שאוכלים ושותים ושמחים אמרה לפניו רבונו של עולם אם בעלי מקרא הם יעסקו במקרא בנביאים ובכתובים אם בעלי משנה הם יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות אם בעלי תלמוד הם יעסקו בהלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות החג בחג העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי יהושע בן חנניא הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנאמר ודבר בעתו מה טוב. פי' דריש מה טוב כמה טוב, ופי' בזמנו לפרשו או לדרשו.