רא"ה על ברכות נט

אימת מצלי לה אמר רב יעקב אמר רב חסדא משעה שיאחז בדרך ועד כמה עד פרסה. פי' שיש לו להתפלל באותה פרסה 100 וכן פירש"י וכ"פ הרשב"א ותר"י ועו"ר אבל בה"ג, הביאו רש"י, פירשה על שיעור הדרך שאין אומרה אלא בדרך של פרסה וכ"ד הרא"ש ועו"ר וכ"פ בטור ושו"ע. , ואם לא התפלל אותה עד שהלך פרסה עבר זמנה ושוב אין לו להתפלל אותה 101 אבל תר"י כתבו דבדיעבד אומרה אחר פרסה. ובטעמא דרבינו מבואר במאירי דהא תפלת הדרך משום המלך בקונך וצא ואחר פרסה יצא כבר ואין זה נמלך בקונו ויוצא, והביאור בזה דיעוין בדברי רבינו לקמן נד, ב דהביא דברי הירושלמי לענין תפלת הדרך דכל הדרכים בחזקת סכנה ואף דרך סתם שאין ידוע בה חשש סכנה והיינו דעצם היציאה לדרך הוא נמסר לסכנה ודין ע"ד שהביא רבינו שם מהירושלמי דכל החולים בחזקת סכנה דעצם מה שנפל למטה הוא נמסר בזה לדין וזקוק לרחמים, והעצה לזה הוא להימלך בקונו ולצאת שתהא יציאתו ברשות קונו ועל דעתו ובבקשת רחמיו דעי"ז שוב אין סכנה בדרך, אך כיון שיצא כבר בלא להימלך בקונו אין כאן תפלת הדרך שתיקנו, ואם יש חשש סכנה ממש יש לו להתפלל אבל אי"ז דינא דתפלת הדרך. , אבל לענין הדרך לא נתנו בו שיעור לכמה דרך מתפלל אותה 102 והיינו דאף פחות מפרסה ג"כ צריך לומר תפלת הדרך. . היכי מצלי לה רב חסדא אמר מעומד ורב ששת אמר במהלך. וכתב רבינו ז"ל ודרב חסדא טפי עדיף דהא רב ששת נמי קאים ומצלי תפלת הדרך אמר מהיות טוב אל תיקרי רע. פי' והאי עובדא דרב ששת איתיה בגמרא הכי דאמרינן דרב חסדא ורב ששת הוה אזלי בארחא קם רב חסדא קאי ומצלי, פי' תפלת הדרך. אמר ליה רב ששת לשמעיה מאי עביד רב חסדא, פי' דרב ששת הוה סגי נהור. אמר ליה קאי ומצלי אמר ליה אוקמן נמי לדידי מהיות טוב אל תיקרי רע. ומינה דייק רבינו ז"ל דכל היכא דלא טריח ליה מילתא כלל טפי עדיף מעומד, אבל ודאי אפילו לכתחלה אפשר במהלך כדאיתא לקמן 103 כנראה ר"ל כמו שכתבנו לקמן, עיין להלן סוף קטע המתחיל פי' נמצאו. (ואין לומר כונתו כדאיתא לקמן לגבי שמו"ע בדרך דהא שמו"ע בדרך לכו"ע במהלך ולגבי תפלת הדרך פלוגתא היא וע"כ לא דמי יעוין להלן הערה 110). אכן בתר"י פירש דהרי"ף פוסק כרב חסדא ע"ש. .

[רי"ף כ, ב] מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה הביננו בעי תלת קמייתא ותלת בתרייתא וכי מטי לביתיה לא צריך לצלויי תפלה קצרה לא בעי לא תלת קמייתא ולא תלת בתרייתא וכי מטי לביתיה בעי לצלויי הביננו מעומד תפלה קצרה אפילו במהלך. וכתב רבינו ז"ל מיהא שמעינן דלא מצלי איניש הביננו אלא בשעת הדחק כגון מי שמהלך בדרך 104 לפנינו ברי"ף, במדבר. ולגירסא שלפנינו משמע דסתם דרך אינו שעה"ד. וכיוצא בו 105 עיין לעיל הערה 83. .

פי' וכי אמרינן בתפלה קצרה דכי מטי לביתיה בעי למהדר ולצלויי אפילו עבר זמן תפלה קאמרינן דכיון דאניס הוה ליה כטעה דיש לו תשלומין, ומיהו לעולם אית ליה לצלויי צלותא דחובת שעתיה ברישא, ומינה נמי דכל היכא דעבר זמן תפלה באונס ואפילו במזיד דמתפלל אותה בתורת תשלומין דהא בדרך מזיד הוא אלא דאניס 106 היינו דלא נימא דענין תשלומין נאמר במקום שכחה דכשנזכר משלים אבל בביטל ביודעין אף שהיה מוכרח לבטל מ"מ הרי ביטלה ואף דלא יענש על זה מ"מ תשלומין לית ליה קמ"ל דדוקא בפושע הוא דלית ליה תשלומין. ועיין בפיה"מ מהדו' הרב קאפח וב"י סי' קי. .

והא דאמרינן נמי הביננו מעומד אף על גב דכי מתפלל שמונה עשרה בדרך מתפלל במהלך כדמפרש לקמן בסייעתא דשמיא, שאני הביננו דמתוך שהיא קצרה ועיכובה מעט ויוצא בה ידי חובתו של שמונה עשרה ברכות החמירו עליו שתהא מעומד 107 וכ"כ תוס', והרשב"א הק' דבברייתא לקמן מבואר דגם בי"ט מתפלל בדרך מהלך אע"פ שאין בה אלא שבע כהביננו, וי"ל דלא רצו להחמיר עליו בי"ט יותר מבחול דעיקר מה שקבעו שבע בשבת וי"ט בכדי שלא להטריחו כדלעיל כא, א (וניחא טפי למשמעות רבינו לקמן דמחמת שהוא טרוד בדרכו לא הטריחוהו לעמוד ושבע לאו טירחא הוא כ"כ אבל הרא"ש כתב דשבע ברכות יכול לכוין משא"כ שמו"ע ברכות). .

פי' נמצא(ו) שארבעה דיני תפלה נשנו כאן, האחד תפלה בעיר והיא שמונה עשרה ברכות שלימות והיא מעומד, ובעיר לא סגיא אלא בהא 108 עיין הערה 83. ומה שנתבאר שם דבשיטמ"ק נראה דאינו יוצא בהביננו בעיר כן משמע ג"כ ממ"ש רבינו דהביננו עולה לו בדרך משמע דבעיר אינה עולה לו. . השני הביננו והיא בדרך והיא מעין שמונה עשרה ועולה לו בדרך והיא מעומד. השלישי תפלה קצרה והיא במקום סכנה שאין דעתו מיושבת עליו כלל וכדי שלא ילך בלא תפלה כלל תיקנוה ואינה עולה לו כלל והיא אף במהלך. הרביעי תפלת הדרך והיא בכל דרך בעולם והיא במהלך לפי שקבעוה לענינה לדרך 109 עיין הערה 103. והא דצריך לטעמא דקבעוה לדרך, ולעיל גבי הביננו כתב דעומד מחמת שעולה לו במקום שמו"ע, שאני הביננו דארוכה יותר מתפ"ה ולהכי בעי טעמא דעומדת לו תחת שמו"ע, אבל תפ"ה דקצרה יש לו לעמוד ולכוין לבו. (וע"פ חילוק זה מיושב קו' המ"ב סי' סג אות יט ע"ש). .

מתני'. היה רכוב על החמור ירד אם אינו יכול לירד יחזיר את פניו. כלומר לירושלם. אם אינו יכול להחזיר יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים היה יושב בספינה או באסדא. פי' בנין קורות מהלכות במים ואדם יושב עליהן. יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים.

[גמ'] תנו רבנן היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה אם יש לו מי שאוחז חמורו ירד למטה ויתפלל. פי' לאו משום דבעינן שיתעכב כלל, דהא ליתא דבמהלך יכול להתפלל כדמפרש לקמן, אלא משום דמחזי גסות הרוח כשמתפלל כשהוא רכוב ולהכי קאמר ירד. ואם לאו. כלומר שאין לו מי שאוחז את חמורו. ישב במקומו ויתפלל רבי אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. פי' שהוא בהול על בהמתו שלא תברח 110 ורש"י פירש מפני עיכוב הדרך. ועיין ב"י סי' צד. . אמר רבה בר בר חנה ואיתימא רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי. פי' והא דאמרינן ישב במקומו למיעוטי דאין לו לירד, אבל ודאי אין לו להתעכב אלא דיו במהלך ואפילו בשלש ראשונות ושלש אחרונות, מיהו בראשונה דהיינו אבות כיון דקיימא לן דאם לא כיון בה לא יצא ידי חובתו כדאיתא לקמן [לד, ב] ודאי שפיר למיקם עד דגמר לה כי היכי דתיתיב בה דעתיה שפיר אף על גב דודאי בעיקר דינא לא שנא 111 דיכול לכוין גם במהלך אלא דיותר טוב מכוין בעמידה (ומיהו לפירש"י דמשום עיכוב הדרך אין דעתו מיושבת לכאו' אדרבה כשלא יתעכב יוכל לכוין יותר ויש לדחות דברכה אחת אין בה עיכוב כ"כ) וצ"ע מאי שנא מק"ש דבעינן בה עמידה משום כונה כדלעיל יג, ב וי"ל דשאני התם דקבעומ"ש ומה"ת היא. .

תנו רבנן סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין את לבו כנגד אביו שבשמים שנאמר והתפללו אל ה' (אלהיהם) היה עומד בחוצה לארץ יכוין לבו כנגד ארץ ישראל [שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים] שנאמר והתפללו אל העיר הזאת היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר והתפללו אל הבית הזה היה עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר והתפללו אל המקום הזה היה עומד אחורי הפרוכת יכוין את עצמו כנגד הפרוכת 112 ברי"ף לפנינו, היה עומד אחורי הכפורת יראה את עצמו כאילו הוא לפני הכפורת. ולגי' רבינו הכונה דהיה עומד במקדש מכוין לבו כנגד בית קה"ק והיינו דמחזיר פניו כנגד הרוח ששם בית קה"ק ומכוין בלבו לקה"ק ועומד אחורי הפרוכת גופה מחזיר פניו אליה והרי הוא לפני בית קה"ק ממש. . פי' פרוכת היתה פרוסה בין ההיכל לבית קדשי הקדשים ואם היה הוא עומד בהיכל ואחוריו לפרוכת יחזיר פניו לפרוכת. נמצא עומד בצפון הופך פניו לדרום. פי' שאם המקום שהוא עומד בו צפון לארץ ישראל או לאחד מן המקומות שהזכרנו נמצא שהמקום דרום לו והופך פניו אליו. בדרום הופך פניו לצפון במזרח הופך פניו למערב. שאם המקום שהוא עומד בו מזרח לארץ ישראל או לאחד מן המקומות שהזכרנו נמצא שארץ ישראל או אחד מן המקומות שהזכרנו מערב לו והופך פניו לו וכן במערב לו הופך פניו למזרח נמצאו כל ישראל מכונים לבם למקום אחד אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא מאי קראה כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות מאי לתלפיות תל שהכל פונין בו. פי' והיינו בית המקדש, וממנו בית קדשי הקדשים, שיבנו במהרה בימינו.

פי' ובגמרא אמרינן אבוה דשמואל ולוי כי בעו למיפק באורחא מקדמי ומצלו, פי' שמנה עשרה בביתם מכיון שהגיע עמוד השחר 113 כפיר"ח הובא בתוס', ולישנא דמקדמי פי' ר"ח היינו לפני הנה"ח דלא הגיע עדיין זמן תפלה, ולכאורה יש לפרש משום ייראוך עם שמש כותיקין אך בדברי רבינו בריש פירקין מבואר דותיקין מצוה מן המובחר ולא עיקר מצותה (ע"ש הערה 6) וע"כ הכונה דמהנה"ח ואילך הוא זמנה וכ"ה בר"מ פ"ג תפלה ושו"ע ריש הל' תפלה וכן מבואר ברי"ף לעיל ט, ב דגם אם לא יכוין זמן דותיקין מ"מ לא יתפלל לפני הנה"ח (ע"ש בהערה 72), ומיהו רבינו לא פירש הכא מידי וי"ל דמקדמי היינו דהשכימו לפני זמן היציאה (ולא לפני עיקר זמן תפלה). ורש"י פירש הוו מקדמי קודם היום ופי' תוס' לפני עה"ש וכ"ד הראב"ד בהשגות לעיל פ"ק (ב, ב בדפי הרי"ף) ע"ש, ושיטתם צריכה ביאור. . והדר נפקי לאורחא וכי מטי זמן קרית שמע קרו, כלומר כדי שיראה חבירו מרחוק ארבע אמות ויכירהו כאחרים, או עם הנץ החמה כותיקין 114 צ"ע דשי' רבינו לעיל ט, ב (ע"ש הע' 71) ולעיל כו, א (ע"ש הע' 4) דמשום ק"ש לא בעינן הנה"ח אלא כדי לסמוך גאולה לתפלה ולהתפלל עם הנה"ח היו קורין סמוך להנה"ח באופן שיתפללו עם הנה"ח וצ"ע. , ולא סמכו גאולה לתפלה, ועדיפא להו הכי כדי שיתפללו בביתם מעומד שאם היו מתפללין בדרך בודאי היו מתפללין במהלך. כמאן כי האי תנא דתניא השכים לצאת לדרך, פי' ועלה עמוד השחר. מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה ועומד ומתפלל 115 לפנינו ליתא ומתפלל, והיינו דכיון שהולך בדרך יכול להתפלל מעומד בדרכו משא"כ בספינה או בקרון ולפ"ז צ"ל דאבוה דשמואל ולוי הוו אזלי בספינה או בקרון, משא"כ לגי' רבינו אף מהלך בדרך מתפלל לפני כן דמחמת טירדת ועיכוב הדרך אין יכול לעמוד, וע' דק"ס דכ"ה בב"נ ובכי"פ ובה"ג ורא"ש ופסקי רי"ד (וכ"ה בתוספתא ג, יט ע"ש). גם ליתא בגי' רבינו בבא דספינה וקרון וכן ברא"ש ופסקי רי"ד ליתא (וע' בדק"ס דכ"ה בכי"פ), והיינו דמאי נפ"מ איזה דרך, אבל ברש"י מבואר דספינה וקרון טעמא אחרינא אית בה ולא משום דמהלך בדרך אלא משום בעתותא דמיא. ולגירסא דקמן הא דקאמר רשב"א בין כך ובין כך היינו בין ספינה ובין מהלך בדרך, אבל רבינו דל"ג לה הוצרך לפרש בין משכים ובין לא השכים, והיינו דלא רק לא השכים דמוכרח לצאת לדרך מתפלל בדרכו אלא השכים נמי יתפלל אח"כ בדרכו. , פי' שמונה עשרה. וכשיגיע זמן קרית שמע קורא, פי' ואינו סומך גאולה לתפלה. רבי שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך, כלומר בין שלא השכים לצאת לדרך בין שהשכים 116 עיין סוף הע' הקודמת. . קורא קרית שמע ומתפלל, כלומר סומך גאולה לתפלה ומתפלל בדרך במהלך. במאי קמיפלגי מר סבר תפלה מעומד עדיף, כלומר טפי מסמיכת גאולה לתפלה. ומר סבר מיסמך גאולה לתפלה עדיף, כלומר טפי מתפלה מעומד.

פי' דכולי עלמא בדרך במהלך הוא דמצלי 117 וכ"כ שאר הראשונים מלבד תר"י דמבואר בדבריו לעיל דבדרך מתפלל מעומד, ונראה דגרס כדלפנינו עיין הערה 116 וכ"ה בתר"י לעיל (ב, ב) דלפ"ז הא אדרבה מבואר בדברי ת"ק דמתפלל מעומד בדרך וגם רשב"א לא פליג בזה. , ולהכי לתנא קמא עדיף ליה דלא למיסמך גאולה לתפלה ולצלויי בביתיה מעומד, ולרבי שמעון בן אלעזר עדיף ליה למיסמך גאולה לתפלה ולצלויי בדרך במהלך והילכתא כתנא קמא 118 וכן דעת ר"ח הובא בתוס' וכ"כ הרשב"א והרא"ש אבל דעת בה"ג הובא בתוס' דהל' כרשב"א וכ"ד התוס' גופייהו. ועיין בתוס' שהעירו מדקאמר רב אשי לקמן לא חזינא לרבנן קשישי דעבדי הכי משמע דאין הלכה כאבוה דשמואל ולוי, אכן למ"ש רבינו בסמוך על זה ל"ק מהתם. , ונקטינן מינה דכולי עלמא תפלה בדרך במהלך ודאי היא בין ברכוב בין במהלך ברגליו.

ואמרינן נמי בגמרא מרימר ומר זוטרא בשבתא דריגלא, פי' והם היו דרשנין, והיו צריכין לעיין בעוד שהציבור מתפללין וללחוש וללמד לתורגמן כדי שיהא בקי, ולפיכך לא היה להם פנאי להתפלל עמהם. ומכנפי בי עשרה ומצלו ונפקי לפירקא, פי' והיו מתפללין לאלתר לאחר שעלה עמוד השחר ולא היו סומכין גאולה לתפלה, וכשמגיע זמן קרית שמע היו קורין בעוד שהתורגמן היה משמיע לרבים 119 ורש"י מפרש שסמכו גאולה לתפלה ואיחרו הדרשה וזהו שאמר רב אשי טריחא לי מילתא היינו לאחר הדרשה והא דקאמרי וליעבד כאבוה דשמואל ולוי מילתא בפ"ע הוא. . רב אשי מצלי בהדי ציבורא מיושב, פי' היה קורא קרית שמע כשהוא עם הציבור ומתפלל שמנה עשרה מיושב, הכל בעוד שהתורגמן משמיע לרבים, וסומך גאולה לתפלה, ולא היה יכול להתפלל מעומד כשהוא עם הציבור לפי שאם היה עושה כן היו מעיינין ומסתכלין בו בעוד שהוא מתפלל ואין דעתם סומכת על התורגמן ואין שומעין לו, ולפיכך מתפלל מיושב ואין העם יודעים שהוא מתפלל וסבורים שדעתו על התורגמן שלפניו ושומעין. ולכי הדר לביתיה מצלי מעומד, פי' ביחיד חוזר ומתפלל שמונה עשרה לצאת ידי תפלה מעומד. אמרי ליה רבנן נעביד מר כמרימר ומר זוטרא, כלומר 120 לשיטתו דהתפללו בלא ק"ש על כרחך א"א לפרש השאלה שינהג כמותם להתפלל קודם דא"כ מה שאלו שוב וליעבד כאבוה דשמואל ולוי ולהכי פירש לענין מה שהתפלל ביחיד דיאסוף עשרה כמרימר ומר זוטרא והשיב טריחא לי מילתא לעכב עשרה אחר הדרשה והוא כהך דלעיל ז, ב ע"ש. אמאי מצלי ביחיד בתר הכי בביתיה ולא מכניף עשרה לצלויי בתר הכי בהדי רבים. [אמר להו] טריחא [לי] מילתא, כלומר לעכבם כל כך אחר הדרשא. וליעבד מר כאבוה דשמואל ולוי, פי' לצלויי ברישא שמונה עשרה מקמי דמטי זמן קרית שמע, בין ביחיד, בין בעשרה כמרימר ומר זוטרא. והוא הדין דיכלי למקשי מיהא נמי ממרימר ומר זוטרא דאינהו נמי קודם קרית שמע מצלו אלא דעדיפא להו לאקשויי מאבוה דשמואל ולוי דקשישי נינהו מינייהו. ואהדר להו לא חזינן להו לרבנן קשישי דעבדי הכי, פי' בענין פירקא 121 דאילו לענין מהלך בדרך הא אבוה דשמואל ולוי גופייהו רבנן קשישי דעבדי הכי נינהו, ועוד דקיי"ל כותייהו דאתיין כת"ק וכשי' רבינו לעיל. , דלא דמי לדאבוה דשמואל ולוי דהתם הוא דקא נפקי לאורחא דטרידי וליכא שהותא כלל באורחא לצלויי מעומד, אבל הכא כיון דאפשר לסמוך גאולה לתפלה ולהתפלל מיושב ואחר כך כשחוזר לבית לצאת ידי תפלה מעומד הכי עדיף. ואיכא למיגמר מינה דהוא הדין כל היכא דטריד לדבר מצוה 122 לכאורה פטור מן התפלה משום עוסק במצוה עיין בר"מ רפ"ד ק"ש וצ"ע. וטריחא ליה מילתא לצלויי מעומד דמצלי מיושב והדר מצלי מעומד לצאת ידי חובת תפלה בעמידה, ואפשר לאחר שהגיע זמן תפלה אחרת ומיהו בתורת תשלומין ובדין תשלומין 123 נראה מדברי רבינו דרב אשי חידש דאחר שהתפלל כבר מיושב עדיין מחוייב בתפלה בכדי לציד"ח תפלה מעומד ולכן אף שכבר התפלל מיושב מצי להתפלל מעומד משא"כ מרימר ומר זוטרא סברי דאיר שהתפלל מיושב יצא יד"ח תפלה ומעומד לית ליה בתפלה שלחובתו ואם אח"כ יתפלל מעומד זה תפלה אחרת בתורת נדבה ולכן התפללו לפני כן מעומד. ולרב אשי אם עבר זמן תפלה עד שיכל לחזור ולהתפלל חוזר ומתפלל בתורת תשלומין כיון דלא יצא ידי חובת תפלה דעמידה מעכבת בה. והא דאבוה דשמואל ולוי צ"ל דחזרו מן הדרך אחר שעבר זמן תפלה אחרת דא"א להשלים כמ"ש רבינו לעיל, ועוד דכיון דלא יוכלו להתפלל בזמנה אלא תשלומין הרי דבזמנה מעומד בלא סמגל"ת עדיף. ועיין סי' צד ס"ט ומג"א שם. .

מתני'. רבי אלעזר בן עזריה אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר. פי' בציבור, ולדבריו יחיד אינו מתפלל לעולם תפלת המוספין. וחכמים אומרים בחבר עיר ושלא בחבר עיר רבי יהודה אומר משמו. פי' של רבי אלעזר בן עזריה. כל מקום שיש שם חבר עיר יחיד פטור מתפלת המוספין. פי' דלרבי יהודה כל היכא דליכא ציבור במקומו יחיד חייב, כל היכא דאיכא ציבור אין היחיד רשאי להתפלל מוסף אלא בציבור, ואי לא צלי בציבור תו לא מצלי דמעיקרא הכי תקון 124 רש"י פירש דיחיד חייב אלא דבמקום שיש ציבור ש"ץ פוטרו (ובפשוטו היינו כשנמצא עם הציבור ויש לדחות דהכונה דמה שהיה תפלה של ציבור דשליח הציבור התפלל פוטרו דהוא ג"כ מאנשי העיר ומן הציבור ואע"פ שלא היה עמם בבהכ"נ), אבל לרבינו במקום ציבור לא תקנוה אלא לציבור (כמו לת"ק אליבא דראב"ע) ואין היחיד יכול להתפלל כלל דאין חפצא דמוסף במקום חבר עיר אלא לציבור, והיכא דאין ציבור חייבו היחיד. ועיין במאירי. .