רא"ה על ברכות נד

אמר רב חייא בר אבין רב צלי של שבת בערב שבת ורבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת איבעיא להו רב צלי של שבת בערב שבת אומר קדושה על הכוס או אינו אומר קדושה על הכוס תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס ורבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת אומר הבדלה על הכוס או אינו אומר הבדלה על הכוס תא שמע דאמר רב תחליפא בר אבימי מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס.

פי' ודוקא מפלג המנחה ולמעלה 31 הוא שמתפלל ערבית כיון דאינו זמן מנחה לר"י, וכ"נ בגמ' כז, א מדרב מצלי כו' שמע מינה הלכה כר"י. אכן להר"מ לעיל הערה 24 לא תלי בפלג המנחה כלל, וגם לענין קידוש בע"ש לא כתב בפכ"ט שבת פלג המנחה או שקיעה ע"ש. דהיינו מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה, דהיינו מעט קודם שקיעת החמה, כדקיימא לן [פסחים צד, א] דמהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, נמצא פרסה לשעה וחומש שעה, וקיימא לן [פסחים שם] דמשקיעת החמה עד חשיכה שעה וחומש שעה, נמצא שקיעת החמה באחת עשרה שעה פחות חומש שעה 32 עיין הערות 2, 21. . וכשאדם מתפלל מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה הוא מעט קודם שקיעת החמה, ועד שלא יגמור תפלתו תהא שקיעת החמה או עם גמר תפלתו 33 רבינו סובר דהא דמקדש בע"ש כדמסיק דאומר קדושה על הכוס אין הכונה דמפלג יכול לקדש, דפלג לאו מידי הוא אלא לענין ערבית בלבד כיון דנגמר זמן מנחה (ואברים ופדרים קרבים ע"ג המזבח), אלא דיכול להוסיף מחול על הקודש משקיעה כיון דמתחיל השמש לשקוע ולבוא היום הבא, ומקדש בזמן תוספת כיון שכבר קדש היום. וז"ש בגמ' דמאן דצלי בע"ש יכול לקדש אח"כ כיון דכבר שקעה חמה בסוף תפלתו. וז"ש בגמ' דמשהתפלל של שבת בע"ש בדל ממלאכה דע"י התפלה קיבל זמן זה בתוספת ומשקיעה חיילא תוספת דהיינו בגמר תפלתו. וכן מבואר בדברי הרמב"ן בתוה"א ענין אבילות ישנה יעו"ש. אכן בתר"י וברא"ש ובטור סי' רסז מבואר דמפלג יכול כבר לקבל שבת ולקדש ולא משקיעה בלבד. ולהגר"א דפלג שעה ורביע לפני השקיעה הרי בע"כ הכונה בסוגיין דמקבל שבת ומקדש מפלג (ולהגר"א דמשקיעה הוא כבר ביה"ש ל"ש לומר שתוספת הוא משקיעה בלבד, והראשונים שכתבו דתוספת משקיעה אינו אלא לדרך ר"ת, ויעו' ב"י סי' רסא שכ"ה דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן והה"מ וע"ש סי' רסג). והנה לדעת תר"י והרא"ש יש לבאר כמ"ש המאירי כאן (הובא בהערה 3) דחמה מתחלת להשתקע בפלג ולכן יש סרך לילה לענין שיוכל להוסיף מפלג על השבת, ולפ"ז לכאורה גם לרבנן יכול לקבל שבת מפלג, אם ע"י דיבור בעלמא כדמשמע ברא"ש אם בקידוש מיהא לרבינו לקמן דדיבור בעלמא לא מהני, ולא תליא בפלוגתא דר"י ורבנן אלא זמן ערבית, (אלא לדעת ר"ת שנתבאר דעתו בהערה 3 דמפרש דפליגי ר"י ורבנן מאימתי נקרא ערב, אך ברא"ש לעיל ב, א משמע דמפרש כפשוטו דכיון דנגמר זמן מנחה ממילא הוא זמן ערבית ולא משום שהוא נקרא ערב ולילה לערבית ואם כן על כרחך מילתא בפ"ע לענין תוספת וקידוש נאמר בזה, ועיין בסמוך לדעת התה"ד), אכן להגר"א דפלג שעה ורביע לפני השקיעה צ"ב מנין הוא שיעורא דפלג והרי אין שום נפ"מ ניכרת באור היום בין קודם פלג לאחר פלג. והנה בתה"ד ח"א סי' קט וסי' רמח וח"ב סי' קכא מבואר דאף לענין דברים התלויין בלילה ממש יכול להקדימם מפלג והובא דבריו בשו"ע ורמ"א לענין תפלין (או"ח סי' ל) ואבילות (יו"ד סי' שעה) וגט (אבה"ע סי' קכג) ומגילה (או"ח סי' תרצב) והפס"ט בנדה (יו"ד סי' קצו). ודבריו עפ"ד ר"ת לענין ק"ש, ואמנם להאמור בהע' 3 לא אמר ר"ת אלא לענין תפ"ע וק"ש דתליא בערב ומציאות התחלת חשכה דומיא דתמיד של ביה"ע, אבל שאר מילי תליא בלילה ממש דצאה"כ, ופלג לאו מידי הוא, אך בתה"ד לא פירש כן. ונראה גדר הדברים לדעת התה"ד דהוא זמן שיכול לסנפו ללילה כיון שהוא סוף היום אף דבעצמותו הוא יום. ולכאורה בזה מתבאר ג"כ לדרך הגר"א, אך נראה דגם זה אינו אלא להתה"ד שסובר דשעות זמניות עד צאה"כ וסובר בזמן צאה"כ כר"ת דלכן י"ל דמפלג ראוי לסנפו ללילה אבל להגר"א מהיכ"ת יוכל לסנפו ללילה ולמה מפלג דוקא, ועוד דלהגר"א פלג שעה ורביע לפני שקיעה והוא סוף היום דהנץ עד שקיעה ומהיכ"ת יוכל לסנפו לצאה"כ שהוא אחר שקיעה, ובפרט צ"ב לענין הבדלה דמבדיל מפלג מהיכ"ת הך זמן דפלג לענין הבדלה. והנראה לדעת הגר"א, דיסוד הדבר כמו שביאר הר"מ בפכ"ט שבת והרא"ש בתוספותיו בסוגיין דבקידוש והבדלה לא בעינן בשבת ממש אלא עיקר דינו בכניסתו ויציאתו וסמוך לכניסתו וליציאתו ג"כ מיקרי בכניסתו ויציאתו, והנה בר"מ לא נזכר פלג כלל אלא סמוך ללילה (ועיין לעיל הערה 31), אכן להגר"א נראה דע"י שהתפלל תפ"ע של שבת או במוצ"ש תפ"ע של חול על ידי זה חשוב בכניסתו וביציאתו ולכן כיון דיכול להתפלל ערבית מפלג כר"י ממילא מצי לקדש אח"כ, והיינו דמיבע"ל בדצלי של שבת בער"ש אם אומר קדושה על הכוס אי אמרינן דבעי' ביום השבת ממש או כיון דהתפלל של שבת חשוב בכניסתו וביציאתו (וע' היטב בתוס' הרא"ש הנ"ל), וה"ה לענין תוספת מעיקר דינו מצי לקבל סמוך לשבת בלבד אלא דכיון שהתפלל תפלת שבת חשוב כסמוך לשבת ומצי לקבל שבת ע"י תפלתו מפלג, ולפ"ז אין יכול לקבל שבת בפה ולקדש ולאכול סעודת שבת ואח"כ להתפלל דרק ע"י התפלה הוא דמצי לקבל שבת ולקדש, ובמג"א סי' רעא סק"ה מפורש לא כן ומשום שסובר על דרכו של התה"ד דמפלג יכול לעשותו לילה ממש גם לשאר מילי אבל במעשה רב אות קטז מובא בשם הגר"א דדוקא בהתפלל ודייק לה מדאיבעי לן בדצלי של שבת בע"ש אם מקדש או לאו והרי דבדצלי דוקא איבע"ל אבל בדלא צלי אין יכול לקדש, והוא כמו שנתבאר בשיטתו. וכן יעו' ביאור הגר"א יו"ד סי' רסב על מש"כ בשו"ע דלענין מילה לא אזלינן בתר פלג כלל אלא בתר צאה"כ בין לקולא בין לחומרא וכתב הגר"א מדאיבע"ל לענין קידוש והבדלה אלמא דוקא הנך דתליין בתפלה ולא בשאר מילי, והוא כמבואר בשיטתו דע"י שהתפלל הוא ראוי לקידוש והבדלה וכן יכול להחיל תוספת אבל לדברים התלויין בלילה א"א לעשותו לילה. (וע"ע בהגר"א יו"ד קצו ע"ד הרמ"א בשם האגור בשם מהרי"ל החולק על התה"ד ע"ש). והעולה מן האמור, לרבינו צאה"כ כדעת ר"ת ופלג שלש דקות לפני שקיעה, ומשקיעה יכול לקבל תוספת ע"י קידוש או תפלה, אבל בדברים לא כמ"ש רבינו בסמוך, ואם מקבל בקידוש לא תליא בר"י ורבנן דמשקיעה מקבל שבת לכו"ע, אבל בתפלה אינו אלא לר"י דלרבנן אינה תפלה כלל ונשאר כדברים בעלמא. לשי' תוס' ותר"י והרא"ש והטור יכול לקבל שבת מפלג ולקדש, או משום שחמה מתחלת להשתקע ומהני לענין תוספת ולפ"ז לא תליא בר"י ורבנן דכל פלוגתייהו לענין מנחה וערבית, או כהתה"ד דמפלג יכול לסנפו ללילה, ודבריו עפ"י שיטת ר"ת לענין ק"ש וכמש"כ, ולפ"ז תליא גם תוספת וקידוש בר"י ורבנן. ודין הבדלה לרבינו משקיעה ולהתוס' ודעימייהו מפלג, לרבינו הוא קולא בעלמא בדרבנן דמשהתפלל של מוצ"ש יכול להבדיל (וכ"כ רבינו בסמוך דהוא מחמת שהבדלה מדרבנן ולא דמי לקידוש שכבר נתקדש בקדושת תוספת שבת), ולהתוס' ודעימייהו חשוב זמן יציאתו מפלג. ולהגר"א מעיקר הדין זמן קידוש הוא סמוך לשבת וכמ"ש הר"מ בפכ"ט שבת וכן לענין תוספת אלא דע"י שהתפלל בפועל תפ"ע מפלג על ידי זה יכול להחיל תוספת מפלג ולקדש מפלג. . ומשיעור זה ואילך לרבי יהודה מכיון שעבר זמן תפלת המנחה דהיינו אחת עשרה שעות חסר רביע הוא זמן תפלת ערבית, אבל לא קודם לכן שהרי יום גמור וזמן תפלת המנחה, אלא דוקא מזמן זה ואילך.

ודוקא לתפלת ערבית ולא לקרית שמע שאילו לקרית שמע זמן הברור צאת הכוכבים 34 דלא כר"ת דמפלג קורא ק"ש אלא לענין תפ"ע בלבד נאמר, וכבר נתבאר בזה בהע' 3, 33. ועיין בד' רבינו בדף ה, א ודף יג, ב. , ולא קפדינן בסמיכת גאולה לתפלה וכל היכא דטריחא ליה מילתא או דטרוד במידי או דמזדמנא ליה מילתא טפי שרי ליה לצלויי תפלת ערבית ברישא 35 עיין בדברי רבינו ד, ב ובהע' 30, 31 ולהלן הע' 56 בזה. , ורב ורבי יאשיה בכי האי גוונא הוה.

ותו שמעינן מינה דבין תפלת ערבית לקרית שמע דידה שרי למיכל מכיון דמתחיל מקמי (זמן) דמטי זמן קרית שמע 36 כיון דאינו יוצא ידי ק"ש עד צה"כ, וגם אם יכול לברך הברכות עם ערבית מ"מ משהגיע זמן ק"ש דאורייתא אסור לאכול כמבואר בד' רבינו יג, ב (ע"ש הע' 35) אבל רש"י ב, א חולק וכ"כ במג"א סי' רלה הובא במ"ב שם, ועיין מג"א רסז, ב. ומשמע בדברי רבינו דסמוך לזמן ק"ש מותר ורק בהגיע זמנה אסור, וזה מתאים עם מש"כ בהע' 19 לענין אכילה סמוך למנחה לדעת רבינו, אבל בשו"ע סי' רלה נפסק דאסור חצי שעה קודם ואתיא כרש"י בהע' הנ"ל וכ"ה בר"ן בשבת. , דהא הכא דאמר שמואל דמתפלל של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס, ושמואל גופיה הוא דאמר [פסחים קא, א] דאין קידוש אלא במקום סעודה, ובודאי מכיון שהתחילו בהיתר אין מפסיקין 37 והא דתנן בשבת ט, ב דמפסיקין לק"ש בהתחיל באיסור אבל בהיתר אי"צ להפסיק וכ"כ הר"ן שם וכ"פ בשו"ע, אבל בראב"ד ק"ש ב, ו מבואר דגם בהיתר מפסיקין. ודעת הר"מ שם דמתני' לענין להפסיק מד"ת כמש"ש יא, א ואי"צ להפסיק כלל. ועיין מ"ב רסז, ה אם יוצא סעודת שבת בתוספת. .

ובגמרא אמרינן אהא דכיון שהתפלל של שבת בערב שבת אסור לו לעשות מלאכה שכבר קיבל שבת עליו. ובודאי תוספת מחול על הקודש מדאורייתא הוא כדאיתא ביומא [פא, ב] לענין יום הכפורים גבי אכילה ושתיה והוא הדין לשבת לענין מלאכה 38 כדמייתי התם מקראי דגם בשוי"ט צריך להוסיף, וכן דעת שא"ר, אבל הר"מ ספ"א שביתת עשור סובר דלא נא' תוספת אלא לענין אכילה ושתיה ביו"כ ולא לענין מלאכה כלל ע"ש. , אלא שמן הדין תוספת זה כל שהוא קודם הלילה או קודם לבין השמשות מפני שהוא ספק, ובין השמשות הוא קודם הלילה כדי מהלך שלשה חלקי מיל שמתחלת שקיעתה עד כדי מהלך שלשת מילין ורביע מיל יום גמור ואחר [כן] כדי מהלך שלשת חלקי מיל בין השמשות כדמוכח בשבת [לה, א] וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא 39 עיין הערה 21. , והוא ספק אם יום אם לילה והוא אסור מדין ספק תורה, וקודם לכן כל שהוא אסור גם כן מן התורה מדין תוספת שמא בין השמשות דינו לילה וצריך להוסיף כל שהוא מדין תורה, וכיון שאין לתוספת זה שיעור מן התורה, בכל שהוא יצא ידי חובתו 40 ובתורי"ח כתב דישנו שיעור מסויים וראיה מרפ"ד דביצה ולא נתברר השיעור, וכ"כ הרא"ש, אבל תוס' ר"ה ט ומו"ק ד כתבו דסגי בתוספת משהו כרבינו. והרמב"ן בתוה"א כתב דמשהו ממש לא סגי דעל כרחך פורש משהו לפני ביה"ש דא"א לצמצם אלא צריך רגע שברור שהוא יום ותוספת שהוסיף ניכרת ע"ש. (ועיין מ"ב רסא, כב). , ואם בא להוסיף יותר בשקיבל תוספת זה בתפלה או בקידוש חלה עליו קדושת היום מדין תורה, וזהו שיצא ידי קידוש כשקידש באותה שעה אף על פי שקידוש היום מן התורה שאף קדושת שעה זו לשבת מן התורה. ומיהו דוקא משקיעת החמה ואילך הוא שנתפס תוספת זה בקדושת היום אבל קודם לכן לא שיום גמור הוא לכל דבריו ואם התפלל בו של שבת לא עשה ולא כלום 41 ר"ל ע"י חלות תוספת (שאין יכול לקבל תוספת לפני פלג ולהתפלל) אבל מתפלל מפלג משום דמצי למיעבד כר"י דלעולם ערבית מפלג דלא בעי' קדושת שבת לתפלת שבת וכדמוכח בדברי רבינו לעיל. ובעיקר הדברים מאימתי יכול לקבל תוספת שבת עיין בהע' 33. ועיין תר"י. ואם קידש בו לא עשה ולא כלום. ואין תוספת זה נאסר עליו בקבלתו אלא בקידוש או בתפלה דאילו בדבור בעלמא לא עשה ולא כלום 42 וכ"כ הריטב"א בשבת לה, א ובר"ה ט, א דתוספת זה אינו חל בדברים וביטול מלאכה אלא שיוסיפנו בדברים של קדושה או בתפלה או בקידוש, וע"ע ריטב"א עירובין מ, ב לענין תוספת עינוי דחל ע"י שאומר זמן שהוא דבר של קדושת יוה"כ ולא באמירה, וכ"ה בחי' המיוחסים להר"ן שבת לה, ב בשם רבינו, אבל בשא"ר נראה דחל בקבלה בלבד וכ"כ במ"ב רסא, כא. (ועיין סי' תקנג דפליגי לענין קיבל בלב, ובמ"ב סק"ב דגמר לאכול שלא ע"מ להמשיך אף קבלה בלב לא חשיבא). והביאור נראה דלרבינו תוספת משקיעה שהוא זמן שבעצם ראוי להיכלל בכלל שבת כיון שמתחיל היום לבוא ומקצת ממנו בעל כרחו נוסף על שבת מדין תוספת ורצה כולל כולו בכלל שבת (עיין ריטב"א שם), ולהיכלל בכלל שבת לא מהני קבלה בעלמא אלא דבר שבקדושה של שבת, אבל להני דסברי דמקבל מפלג מבעו"י אינו מצטרף בעצם לשבת דהא יום גמור הוא אלא הוא דבר בפ"ע שמקבל עליו איסורי שבת ומוסיף מחול על הקודש (ויתכן דגם מקצת לא חייל איסור בלא קבלה אלא דעבר אמ"ע דתוספת במה שלא קיבל) ולכן סגי בקבלה בדברים. והיינו נמי לענין קידוש, דרבינו כתב דכיון שחל תוספת יש קדושת שבת ומקדש, אבל בתוס' הרא"ש מבואר משום הטעם משום דאפשר לקדש סמוך לכניסתו ויציאתו (יעוין לעיל הע' 33) ומשום שאינו אלא קבלת איסורי שבת ולא חל קדושת שבת. ועיין יו"ד סי' קצו ס"ב ובבהגר"א ואכמ"ל. (ועיין עמק ברכה עמ' סו לענין קיבל ע"ע רק מלאכות מסויימות ועיין ר"ן על הרי"ף שבת כג, ב). . וכן הדין ככל מה שכתבנו לענין יום הכפורים לענין איסור אכילה. וכבר כתיבנא להני מילי וברירנא להו שפיר בשבת [לה, א] ובעירובין [מ, ב] 43 לא זכינו לחי' שבת ועירובין ועיין במיוחסים לר"ן בשבת ובריטב"א שם ושם. וע"ע בפי' רבינו לרי"ף תענית יב, ב. ברחמי מרי שמיא יתברך.

ובגמרא אמרינן לענין ציבור שהתפללו תפלת ערבית בטעות ובתר הכי איגלי מילתא דיום גמור הוא ואפילו זרחה חמה תפלתן תפלה 44 לשון הגמ' כסבורים העם לומר חשכה הוא כו' ונתפזרו העבים וזרחה החמה, והנה דעת רבינו דפלג הוא שלש דקות לפני שקיעה וא"כ מדאמר וזרחה החמה משמע דנתברר שלא היה פלג, וכ"פ במאירי, אבל תר"י ובעה"מ מפרשים דהיה טעותם אחר פלג (והובא במאירי בשם י"מ) ומשמע דאם טעו לפני פלג גם ציבור חוזרים ומתפללים וכ"פ בשו"ע סי' רסג, ותר"י לשיטתיה בריש פירקין דמנחה עד הערב היינו שקיעה ופלג שעה ורביע לפני שקיעה וכמ"ש בהע' 2 וא"כ הא דקאמר וזרחה החמה לא משמע אלא קודם שקיעה ולא קודם פלג, ופליגי נמי רבינו ותר"י לענין יחיד שטעה אחר פלג וכדלקמן. , משום דטעותא דרבים לא הדרא משום טירחא דציבורא דלא מטרחינן להו, ודוקא לענין תפלה דרבנן אבל קרית שמע דאורייתא לעולם בעונתה. ומיהו אי איתרמי להו בערב שבת אף על פי שיצאו ידי תפלה משום דלא מטרחינן להו כדפרישנא, אבל לענין עיקר דינא כיון דאיגלי מילתא דיום גמור וזרחה חמה 45 כתב האמת דכיון דזרחה חמה א"א לקבל שבת, אבל ה"ה טעו אחר שקיעה דקבלה בטעות אינה קבלה וכדכתב לענין יחיד שטעה ומאי שנא ציבור מיחיד, והא דנקט יחיד משום רבותיה דגם יחיד יוצא ידי תפלה בטעות לאחר פלג. הרי הדין כאילו לא התפללו לענין היתר מלאכה שהן מותרין לעשות מלאכה, והכי איתא בגמרא 46 כ"כ בעה"מ ותר"י והרשב"א והרא"ש, אמנם מש"כ דכן איתא בגמ' צ"ב, ונראה דגורס כגי' שבשיטמ"ק דהתפללו של ע"ש בשבת וסלקא דעתן דלהכי קאמר רבי הואיל והתפללו התפללו דטעותא לא הדרא הואיל והתפללו כבר וצריכים להתנהג כפי טעותם בין לקולא דיצאו ידי תפלה בין לחומרא דאסורים במלאכה וקשיא אהא דהתיר אביי לרב דימי לעשות מלאכה ומשני דלעולם טעותא הדרא והתם נאמרה קולא מסויימת לענין ציבור בתפלה דלא מטרחינן להו למיהדר אע"פ שהתפללו לפני זמנה אבל מותרים במלאכה, וכ"נ כונת רמב"י מנרבונה בתר"י ע"ש (ומיהו צע"ק דתר"י שם גרס של מוצ"ש בשבת), אכן במאירי הובאה דעה דהואיל ואין חוזרים ומתפללים אסורים במלאכה ע"ש ועיין במג"א סי' רסג. ועיין בהע' הבאה. . וכן מי שהתפלל ביחיד אחר שקיעת החמה, ומיהו טעה כסבור שהוא חשיכה, ועל דעת כן התפלל, לא שבדעתו להוסיף עליו בקדושת היום באיסור מלאכה, ואחר [ש]התפלל נתגלה הדבר והוברר שעדיין לא חל איסור שבת לענין מלאכה שלא הגיע עדיין זמן בין השמשות, הרי זה מותר במלאכה שאין קבלה בטעות קבלה ואין קבלתו אוסרתו לעולם אלא לדעת, ומיהו ידי תפלה יצא כיון שכבר שקעה חמה 47 ואע"פ שלא חל תוספת יצא משום דרבי יהודה, ושקעה חמה לאו דוקא אלא מעט קודם לכן מפלג. וביאור דברי רבינו דאע"פ שיצא ידי תפלה מעיקר הדין מ"מ לא קיבל עליה שבת ואפשר להתפלל תפלת שבת מבעו"י בלא לקבל עליו שבת אלא דבסתמא מקבל עליה שבת אבל בטעה וחשב שהוא חשכה הרי שלא רצה לקבל שבת מבעו"י. אכן המאירי כתב דלא נראה כן, והיינו דבשלמא ציבור דיצאו משום שלא מטרחינן להו לענין היתר מלאכה נשארו כיחיד אבל יחיד שיצא מעיקר הדין ידי תפלת שבת ממילא הוא דחל עליו שבת וא"א להתפלל תפלת שבת בלא לקבל שבת. והנה תר"י לדרכו דטעות הציבור היה אחר פלג כנ"ל הע' 44 הוכיח מזה דיחיד דטעה בכה"ג חוזר ומתפלל, וי"ל דאף בחול קאמרי ואיירי בדרכו לנהוג כרבנן ואף עתה היה דעתו לנהוג כרבנן דלכן לא יצא דיעבד, ולא אמרינן דספיקא הוא דילמא הל' כר"י ואיך יתפלל שוב דהא דאמרי' דעבד כמר עבד וכו' לאו משום ספיקא אלא דיכול להכריע לעצמו כרבנן ויכול להכריע לעצמו כר"י (עיין קה"י סי' א), וכן משמע בלשון תר"י לעיל סוד"ה דעבד וכ"פ הפוסקים בסי' רסג, אך י"ל ג"כ דדוקא בע"ש קאמר דכיון דאין קבלתו בטעות קבלה ממילא אין תפלתו תפלה דא"א להתפלל תפלת שבת בלא קבלת שבת. כשהתפלל וטעמא משום דתפלה דרבנן 48 צ"ב דיצא מחמת שיכול לעשות כר"י ומאי קאמר משום שתפלה דרבנן, וי"ל דאע"פ שלא היה דעתו לנהוג כר"י (עיין הע' הקודמת) מ"מ בתפלה דרבנן הקלו דיצא. , והכי איתא בגמרא 49 נראה דעיקר הכונה להא דקבלתו לא חיילא בטעות דזה מפורש בגמ', אבל הא דאי"צ להתפלל אין מפורש בגמ'. ונראה עוד (ועיקרו מד' המו"ל הראשון) דמשמע כן בגמ' דע"כ ידעה הגמ' דאביי לא אמר לרב דימי לחזור ולהתפלל דאל"כ מה הוכיחו מאביי דאין התפלה נחשבת קבלה דילמא סבר כחכמים דא"א להתפלל לפני הערב וכקבלה בדברים בעלמא הוא דלא מהני לדעת רבינו לעיל. .

והא דאמרינן דמתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס דוקא לענין הבדלה ומשום (הא) [דהיא] דרבנן 50 כ"ה דעת רוב הראשונים אבל הר"מ בפכ"ט שבת והמפרש נזיר ד, א סברי דדאורייתא היא, ור"ל דהקלו בה שיכול להבדיל משהתפלל, ועיין הערה 33 בזה. , אבל לענין איסור ודאי זה אסור עד שיהא לילה לגמרי, וזה דבר ברור ואין צריך לאמרו.

[רי"ף יט, א] פיסקא. תפלת הערב אין לה קבע. מאי אין לה קבע אינה קבע דסבירא ליה כמאן דאמר תפלת ערבית רשות. אמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ורבי יהושע אומר רשות אביי אמר הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות וקיימא לן הלכה כרבא. וכתב רבינו ז"ל מיהו הני מילי היכי דלא צלי לה כלל אבל היכא דצלי לה לתפלת ערבית כבר שוייה עליה חובה. כלומר להאי שעתא 51 אכן ברשב"א בשם גאון מבואר דכיון דצלי לה חדא זימנא שוייה עליה חובה לעולם, ונראה דגם רבינו מודה ברגיל להתפלל ערבית שחייב בה תמיד לדעת הרי"ף שהרי כתב הרי"ף דהאידנא נהוג עלמא לשוייה כי חובה והיינו דהאידנא חובה היא דנהגו לשוייה כחובה ומפורש דע"י שרגילין בה נעשית חובה, וכן הוכחת הרי"ף מתשלומין מורה כן דהא התם לא צלי לה כלל בלילה זה וע"כ כיון דרגיל בה צריך להשלים (אלא דזה יש לדחות דרבינו יפרש דתרי מילי קאמר הרי"ף ואהא דטעה חוזר כתב דשוייה עליה חובה ואהא דמשלים כתב דמצוה היא ולא רשות), ולא קאמר רבינו אלא דצלי לה חדא זימנא אינה נעשית עליו חובה לעולם כי אם תפלה זו בלבד. וכ"ה בפיר"ח דנהגו בה נעשית חובה ולא אמרו רשות אלא בלא נהגו בה, ומשמע דצלי לה חדא זימנא לא מחייב אלא נהג בה תמיד. ולדעת הגאון שהביא הרשב"א לא אמרו רשות אלא ברוצה להיפטר ממנה לגמרי אבל התפלל פ"א הכניס עצמו בחיוב, ולרבינו בדעת הרי"ף צלי לה חדא זימנא עדיין יכול להיפטר ממנה לענין חובה קבועה אבל תפלה זו נעשית עליו חובה כיון דלא פטר עצמו ממנה. ועיין בתר"י בריש פירקין. ובה"ג כתב דלא אמרו רשות אלא בדלא בעי לצלויי לה אבל בדצלי לה או דקיבלה עליה שוייה עליה כחובה וראיה מטעה בר"ח ומההיא דשבת דאם לא התיר חגורו מתפלל ואח"כ אוכל וכיון דצלי לה גלי אדעתיה דלא בעי למיפטר נפשיה ולהכי חוזר בטעה בה עכ"ד, ולכאורה כונתו דבההיא דשבת איירי ברגילים להתפלל אותה או להרשב"א דצלו לה חדא זימנא מיהא, אך בהג' בן אריה פירש בדעתו דאם בדעתו להתפלל בלילה זה חייב בה בלילה זה ואסור לאכול קודם ואם אין בדעתו להתפלל בלילה זה אינו חייב בה, והוא מדוקדק בלשון בה"ג ע"ש. ועיין ברא"ש סי' ב וסי' ז ובמעיו"ט אות ר. ומש"כ הרי"ף דמצוה היא, מבואר ג"כ ברשב"א בשם גאון, ומייתי לה מההיא דשבת דאם לא התיר חגורו מטרחינן ליה, מיהו נראה ברשב"א דאין הכונה כמש"כ תוס' דאסור לבטלה בחנם דהא א"כ תו ליכא ראיה מטעה חוזר ומתשלומין דבדצלי לה חדא זימנא נעשית חובה אלא הכונה דרשות היינו שאינה חובה ולא יענש כשאינו עושה אותה אבל מצוה היא וזהו שאמרו דמטרחינן ליה אם לא התיר חגורו והיינו דכך הוא תקנת המצוה אבל אם אכל ואח"כ התפלל לא גרע מלא התפלל כלל ואינו נענש על זה (וכעי"ז בשבת כה, ב לענין רחיצה בע"ש), וזהו גם כונת הרי"ף. ונראה דתרי מילי דגאון שייכי להדדי, דכיון דמצוה היא אלא שלא עשאוה חובה ואינו איסור כשפוטר עצמו ממנה לכן בדצלי לה חדא זימנא נעשה מחוייב בה דלא אמרו אלא שאם רוצה יכול שלא להתפלל אותה כלל אבל אם מתפלל שוב נעשית חובה. אך דעת רבינו דהיא רשות גמורה, וליכא מצוה, ולא נעשית עליו חובה בדצלי לה ובמה שנוהג להתפלל אותה, והוכיח כן מההיא דיומא, וכונתו דמשם מוכח שאינה מצוה דאם היתה מצוה הרי קמ"ל רב דבנעילה נפטר ממצוה דערבית, והרשב"א הק' דלוקמה בצלי לה חדא זימנא, ולרבינו דחדא זימנא לא מחייב ליה הקושיא דלוקמה בדרגיל בה תמיד, אך אין כונת רבינו לזה דהו"ל לפרושי, וע"כ הא לא קשיא ליה דבזמנם לא היו נוהגים בה תמיד ולכן לא אמר הכי בכונת רב לאוקמה בדצלי לה תמיד, משא"כ להרשב"א דחדא זימנא מחייב שפיר הקשה מההיא דיומא ע"ש מה שתי'. . ואי טעי הדר לרישא כדאמרינן לקמן אמר רב טעה ולא הזכיר של ראש חדש ערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין אלא ביום דשמעינן מינה שאם טעה בערבית בשבת או בימים טובים שמחזירין אותו ואמרינן נמי טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים והא דברי הכל היא וליכא מאן דפליג עלה ואפילו למאן דאמר רשות חובה הוא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשוייה כי חובה עד כאן דברי רבינו ז"ל.

ואין דברי רבינו ז"ל ברורים, דההיא דאמר רב טעה ולא הזכיר, וההיא נמי דתניא טעה ולא התפלל ערבית, תרוייהו למאן דאמר חובה ולאו למאן דאמר רשות, והכי פרישנא לעיל [כו, א]. ו[כדמוכח] בההיא דיומא [פז, ב] דאמרינן תפלת נעילה פוטרת של ערבית, ופרישנא לה התם בגמרא למאן דאמר חובה ולאו למאן דאמר רשות 52 נתבאר דעת רבינו בהע' הקודמת. . והא דאמרינן התם בשבת בפירקא קמא [ט, ב] דלמאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון דשרא ליה המייניה כלומר כדי לאכול לא מטרחינן ליה להפסיק, דמשמע דהא לא שרא המייניה דהיינו חגורו כיון דלא התחיל כלל מטרחינן ליה, ההיא בדקבלה עליה לצלויי (לההיא) [בההיא] שעתא 53 אף דלרבינו רשות גמורה היא וגם במתפלל אינו אלא כמתנדב, מ"מ בדקיבלה עליה הוא מחוייב מחמת קבלתו משום קבלה לדבר מצוה. ומש"כ בההיא שעתא משמע דיכול לקבל להתחייב בלילה זה ולא לעולם דאל"ה הול"ל בדקיבלה עליה ותו לא וצ"ע הטעם בזה. , ואפילו הכי כיון דעיקר תפלת ערבית רשות לא מחמרינן עליה לאטרוחיה להפסיק כיון דשרא ליה המיניה דחשיב התחלת סעודה אלא (ב)גמר למיכל ומצלי לה בתר הכי. ומיהו ודאי במוצאי שבת מסתברא דהויא חובה משום דבעי למימר הבדלה בחונן הדעת 54 דאין הבדלה כהזכרת ר"ח שהוא מדיני התפלה אלא היא מצוה בפ"ע של הבדלה שקבעו לעשותה בתפלה כדלקמן לג, א ועל כרחך חייבו להתפלל בשביל לחייב להבדיל בה, אכן בר"מ פ"ג ה"ז מבואר דגם במוצ"ש רשות היא, ולמש"כ בפ"ה הערה 90 דלהר"מ עיקר הבדלה על הכוס והבדלה דתפלה מילתא בפ"ע מדיני התפלה א"ש. ונראה לדון עוד דדברי רבינו לדרכו שהיא רשות גמורה אבל להתוס' דאסור לבטלה הרי דקבעו בה הבדלה מחמת שצריך להתפלל אבל באופן שמותר לו לבטלה הוא הדין דאי"צ להבדיל בה אלא על הכוס. ויל"ע מההיא דיומא דנעילה פוטרת ערבית והא איכא הבדלה דמוצאי יוה"כ וליחייב בערבית משום הבדלה ואולי אפשר להבדיל בנעילה וצ"ע. ועיין בפ"ה הערה 87 דמוכח מדברי רבינו דבליל שבת אין חיוב קידוש בתפלה מדלא כתב דת"ע דליל שבת חובה. . מכל מקום נקטינן מינה מדקיימא לן רשות דלא קפדינן בה לעולם במיסמך גאולה לתפלה, למימרא דאי מזדמנא ליה מילתא טפי לצלויי ברישא עביד 55 וכ"כ רבינו לעיל בסמוך ובדף ד, ב אהא דרב צלי של שבת בע"ש אע"פ שא"א לברך הברכות (לשיטת רבינו בדף ה, א) דהוא משום שתפ"ע רשות (ורב לשי' ביומא פז, ב) אכן לשא"ר גם למד"א רשות צריך לסמוך גאולה לתפלה בערבית והך דרב צורך מצוה הוה וכמ"ש בפ"א הערה 31 ומיהו קילא משחרית למ"ד רשות כמ"ש שם הערה 30. וע"ש בהע' 30 דנראה דדברי רבינו לדרכו שהיא רשות גמורה ואף בדצלי לה הוא התנדבות דלכן אי"צ לסמוך גאולה לתפלה דהתפלה בעצמה רשות היא וזהו שכתב מכל מקום נקטינן מינה כו' והיינו למ"ש שהיא רשות גמורה אבל להרי"ף דבדצלי לה שוייה עליה חובה צריך סמגל"ת, וכן להתוס' שהוא מצוה ואין לבטלה בכדי יש לסמוך גאולה לתפלה. ובר"מ תפלה פ"י ה"ו כתב דפתח על דעת נדבה ונזכר שהתפלל פוסק אבל תפ"ע אינו פוסק דמתחלה לא התפלל אותה אלא על דעת שאינה חובה, וכתב רח"ה דפליג הר"מ על מש"כ הרי"ף דהיכא דצלי לה שוייה עליה חובה ונעשית כתפלת חובה בחפצא אלא נשארה רשות ונדבה גם כשמתפלל אותה והאידנא דמחוייבים בה אינו אלא משום שקיבלוה עליהם עיין בפ"א ה"ט ולא שנעשית חובה ולכן אינו פוסק דנדבה היא ולא חובה. אבל הראב"ד השיג אין כאן נחת רוח ופי' הכ"מ דאם מפסיק בשחרית ה"ה בערבית דקבילו עלייהו חובה (ויעוין פ"ג הע' 118 דנראה כפירושו) והיינו דסובר הראב"ד כהרי"ף דנעשית בחפצא חובה יעו"ש. וע"ע בר"מ פ"ג ה"ז, ובפ"ט ה"ט, ובפ"ו ה"ז, ובפיה"מ בריש פירקין. , מיהו כל היכא דכי הדדי נינהו ודאי מיסמך גאולה לתפלה עדיף, למימרא דליצלי לה לבתר קרית שמע.