רא"ה על ברכות נב

תנו רבנן טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת. פי' דרבנן לא אטרחוה בכולן 14 פי' דבעצם יש לו להתפלל מנחה של חול שאותה צריך להשלים, אלא דבאמת בשבת גופא צריך להתפלל תפלת חול ורבנן לא בעו להטריחו ותיקנו נוסח של שבת תחת של חול וכדלעיל כא, א וא"כ השלמה דמנחה נמי יוצא ע"י תפלת שבת מטעם זה גופא דלא נטריחנו. ועיין מ"ב סי' קח סקכ"ה. . טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול. פי' דגברא בר חיובא הוא בכל הברכות בשבת ורבנן הוא דלא אטרחוה 15 כדלעיל כא, א. ואם היה עיקר דין תפלת שבת להתפלל שבע לא היה צריך להשלים אלא שבע אבל השתא דבעצם חייב בשמ"ע אלא דבשבת לא אטרחוהו השתא שהוא חול משלים שמ"ע. וכיון דעברה שבת חזר לדינו, ודוקא מנחה הוא דמשלים ולא של מוספין כדפרישנא לעיל. מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה. פי' דתפלה של אותה שעה קודמת ושל תשלומין מאוחרת לה. ואם הבדיל בשניה ולא בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו דמיבעי ליה לאקדומי חובת שעתיה ברישא וכיון דלא אבדיל בקמייתא ואבדיל בבתרייתא גלי דעתיה דהא בתרייתא היא חובת שעתיה הילכך בעי למיהדר צלויי אחריתי כדי לאקדומי חובת שעתיה ברישא ואי אבדיל בתרויהון אע"ג דלא מיבעי ליה לאיניש למעבד הכין לא מיחייב לאהדורי ואי נמי לא אבדיל בחדא מינייהו לא מהדרינן ליה דתניא טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה על הכוס. פי' ומיהו דוקא היכא דאיכוין בקמייתא לשם חובה, אבל בקמייתא לשם תשלומין לא מהניא ליה טעותיה דטעי בשניה דלא אבדיל דמשום הכי תיסק ליה קמייתא, דהא אי אידכר ואבדיל בשניה לא סלקא ליה קמייתא, והוא הדין השתא, וזה ברור 16 כ"כ בשו"ע סי' קח, אבל המג"א כתב דדוקא בגילוי דעת להדיא שראשונה לתשלומין ושניה לחובה לא יצא אבל מחשבה בעלמא אינה פוסלת (והא דראשונה לא עלתה לו אע"פ שאין ניכר בה שהיא לתשלומין דשמא שכח מ"מ על ידי הבדלה דשניה יש כאן גילוי דעת על הראשונה וה"ז כגילה דעתו בראשונה ושוב אין השניה עולה לתשלומין אלא לחובה), ובדברי רבינו מפורש כהשו"ע, ועיין בשיטמ"ק ובחת"ס על השו"ע ובמאירי. . ונמצא מחשבה פוסלת בתפלות לאיזו כונה מתפלל אותה.

איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תיקנום. פי' אברהם אבינו שחרית ויצחק אבינו מנחה ויעקב אבינו ערבית כדאיתא בגמרא, ולאו בנוסח זה קאמרינן אלא כלומר שהתפללו. רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידים תיקנום תניא כותיה דרבי יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר היה הולך וקרב עד חצות רבי יהודה אומר עד ארבע שעות שהרי תמיד של שחר הולך וקרב עד ארבע שעות ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים הולך וקרב עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים הולך וקרב עד פלג המנחה. פי' דרבי יהודה ורבנן פליגי בתפלות ופליגי בקרבנות, ומשום פלוגתייהו בקרבנות איפליגו בתפלות דעיקר פלוגתייהו בקרבנות ומינה איפליגו בתפלות משום דנתקנו כנגדן 17 וכ"כ רבינו במתני' יעו"ש בהערות. ומברייתא זו משמע כן דבכל הברייתא ר"י אומר שהיה קרב והולך עד זמן זה וחכ"א שהיה קרב והולך עד זמן זה. .

[רי"ף יח, ב] ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע. פי' דאינה קבע, כלומר דהיא רשות. שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבעוד יום היו קרבין והולכין כל הלילה. פי' ופעמים דנתאכלו מבעוד יום וליכא קרבן בלילה כלל 18 וצריך להקטיר מבעו"י דחביבה מצוה בשעתה אלא שאם לא נתעכלו מבעו"י קרבים בלילה, וה"ק שהרי רק באופן שלא נתעכלו מבעו"י הוא שקרבין כל הלילה ונמצא שאינו קבוע וה"ה תפלת הלילה שכנגדן אינה קבועה כלומר שהיא רשות. אכן רש"י מפרש דכיון דקרבין כל הלילה לכן זמנה כל הלילה וכ"כ תר"י דאין לה קבע כולל שני דברים, וכן מבואר ברש"י במתני' דפי' של אין לה קבע היינו דזמנה כל הלילה אלא דנקט הך לישנא ולא נקט תפ"ע כל הלילה לאשמועי' שהיא רשות. ובפיה"מ מפרש דחד מילתא הוא, והא בהא תליא דכיון שהיא רשות לכן אין בה זמן קבוע ואין מדקדקין בתחלת זמנה וסופה וכן מבו' בפ"ג תפלה ה"ז ע"ש. ולפירש"י י"ל דמה שהיא רשות היינו טעמא כיון דההקטרה אינה מעכבת בכפרה דקרבנות לכן ה"ה תפ"ע לא לעיכובא נתקנה אלא רשות היא, והנה שי' רבינו לעיל שהיא רשות גמורה אבל הרי"ף ותוס' סברי שהיא מצוה ואין לבטלה בחנם אלא שאינה חובה ומבטלה מפני מצוה עוברת וכיו"ב, ונראה דלרבינו דהטעם שהיא רשות כיון דהקטרה דלילה אינה קבועה אלא באופן שלא נתעכלו מבעו"י לכן היא רשות גמורה, אבל להרי"ף ותוס' היא רשות מחמת שאין ההקטרה מעכבת בכפרה וכמ"ש ולכן אע"פ דאינה לעיכובא ומבטלה מפני מצוה עוברת וכיו"ב אבל מצוה היא כמו הקטרה דמצוה היא, שו"ר כן ברש"י ותוס' שבת ט, ב. , ותפלת ערבית שהיא כנגדן היא רשות ואינה קבועה כשם שקרבן זה אינו קבוע. ומפני מה אמרו של מוספין כל היום שהרי קרבן מוסף היה קרב והולך כל היום כולו רבי יהודה אומר עד שבע שעות שהרי מוספין קרבין עד שבע שעות. איזו היא מנחה גדולה. פי' זמנה הגדול של מנחה והתחלתו. משש שעות ומחצה ולמעלה. ואיזו היא מנחה קטנה. כלומר זמנה הקטן והסמוך, שמכאן ואילך יש לו להיזהר בתפלת המנחה ואין [לו] לעשות שום דבר שראוי לו לימשך אחריו הרבה עד שיתפלל, כדאיתא בשבת [ט, ב] 19 בשבת מסיק דסמוך למנחה הכונה למנחה גדולה, ודעת רבינו כהרז"ה שם דלדידן כונת המשנה למנחה קטנה, וכ"כ רבינו להלן כח, ב. ומשמע בד' רבינו דאין איסור אלא מט' שעות ומחצה, אך במתני' תנן סמוך למנחה ומבו' ברש"י ד"ה מנחה דהיינו חצי שעה קודם. . מתשע שעות ומחצה ולמעלה. פי' וזמן זה זמן הקרבת התמיד. והראשון, דהיינו משש שעות ומחצה, זמן שחיטתו [בערב פסח שחל להיות בשבת] 20 אך רש"י פי' מנחה גדולה מו' ומחצה שאם רוצה להקדים התמיד יכול להקדים מו' ומחצה, והר"מ תפלה ג, ב מפרש כרבינו. והנה בר"מ מבו' דלכתחלה מתפלל בט' ומחצה שאז הקריבו התמיד אלא שדיעבד יצא יד"ח מו' ומחצה כיון שבע"פ שחל בע"ש נשחט בו' ומחצה, ולענין לכתחלה ודיעבד הוא דקבעו מנחה גדולה ומנחה קטנה, וכ"פ בשו"ע סי' רלג, אך לרש"י מבואר בבהגר"א שם דלכתחלה מתפלל מו' ומחצה כיון דמעיקר דין התמיד זמנו מו' ומחצה אלא דעיקר זמנה בט' ומחצה (וכדעת הרא"ש והטור וכ"ה בריא"ז, ובפיר"ח כתב דקטנה עדיף). ולכאורה רבינו דפירש כהר"מ סובר כשיטתו, אכן באמת בדברי רבינו משמע דלכתחלה מתפלל מו' ומחצה, וכל הנ"מ דמנחה קטנה כתב לענין שצריך ליזהר מאז מדבר הראוי למשוך אחריו (והיינו כיון שהוא סמוך לסוף זמנה ומחמת שהגיע עיקר זמנה כמ"ש הגר"א) ולא לענין שאז צריך להתפלל, וכ"נ בדבריו לקמן כח, א. ונראה דלרבינו לא מייתי מע"פ שחל בע"ש דמצינו שקרב בפועל בו' ומחצה אלא מייתי דעצם הכשרו וזמנו מו' ומחצה. וי"א דאדרבה עדיף להתפלל מנחה גדולה עיין בס' המנהיג ואולי משום זריזין מקדימין או דמיקרי טפי צהרים. ועיין בר"מ הל' יו"ט פ"ו הי"ט. כדאיתא בפסח שני [נח, א].

פלג מנחה אחרונה אחת עשרה שעות פחות רביע. פי' דמנחה אחרונה הוא מתשע שעות ומחצה ולמעלה, ונשארו לתשלום היום שתי שעות ומחצה וחציין שעה ורביע, ואם תוסיף זה על תשע שעות ומחצה יהיו אחת עשרה שעות פחות רביע, והיינו מעט קודם שקיעת החמה שמשקיעת החמה ועד חשיכה ממש שעה אחת וחומש שעה כדכתיבנא בבמה מדליקין [לד, ב] בסייעתא דשמיא 21 לא זכינו לחידושי רבינו על שבת. ודבריו כדעת ר"ת שלילה ודאי הוא ארבע מילין אחר תחלת שקיעה וכדאי' בפסחים צג, ב וביה"ש ג' רבעי מיל לפני לילה ודאי וכ"כ בחי' המיוחסים להר"ן שבת לה, א בשם רבינו וכ"כ הרמב"ן בתוה"א ענין אבלות ישנה ושאר ראשונים (וכ"ה ג"כ דעת רש"י בהשלמה שנדפסה במהדורת וגשל לעיל ב, א מדפוס שונצינו ונשמטה בדפוסים הבאים) אבל דעת הגר"א דלילה ודאי הוא ג' רבעי מיל אחר תחלת שקיעה והוא דעת הגאונים יעו' מהר"ם אלשקר סי' צו. (והגר"א נקט דג' רבעי מיל היינו מהסתתרות עגולת השמש, אבל ידוע שיש בזה שיטה אחרת דהסתתרות עגולת השמש לאו מידי הוא ועדיין יום גמור הוא ואכתי אין כוכבים נראים כלל, אלא מתחלת הסתלקות אורה ג' רבעי מיל אז הוא לילה ודאי ונמצא לילה ודאי בא"י בימי ניסן ותשרי כארבעים דקה אחר הסתתרות עגולת השמש ואז נראים ג' כוכבים בינוניים, יעו' ספר אור מאיר להגר"מ פוזן ועו"ס). ונראה מדברי רבינו דהנך שעה וחומש זמניות המה, ומה שאמרו ארבע מילין היינו כשהיום והלילה שוים, דהלא שעה ורביע דפלג זמניות המה, ומדקבע זמן דפלג לעולם שלש דקות לפני שקיעה אלמא דגם שעה וחומש זמניות המה, וכ"כ בביאה"ל סי' רסא בשם המנח"כ. , ועד כאן הוא זמן תפלת המנחה לרבי יהודה, נמצא לרבי יהודה שעד קודם שקיעת החמה זמן תפלת המנחה ולא עוד.

איבעיא להו לרבי יהודה. פי' בהא דאמר דתפלת השחר עד ארבע שעות. עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל. פי' ונמצא תפלת השחר עד שלש שעות ולא עוד. ומסקנא דעד ועד בכלל. פי' ונמצא זמנה כל ארבע שעות. ודיקא נמי דקתני פי' בעדויות [ו, א] העיד רבי יהודא בן בבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות שמע מינה. פי' דשעה רביעית עצמה בה היה קרב, ומינה לתפלה. אמר רב כהנא הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה. פי' [ב]עדויות.