רא"ה על ברכות נא

אמר רבי יהושע בן לוי ספר תורה עושה לו מחיצה עשרה טפחים. כתב רבינו ז"ל והני מילי היכא דאין לו בית אחר אבל יש לו בית אחר מנח ליה התם.

פיסקא. וכמה ירחיק מהם ומן הצואה ארבע אמות. אמר רבה אמר רב סחורה אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו כמלא עיניו וכן לתפלה. לא יעמוד אדם כנגד בית הכסא ויקרא קרית שמע ויתפלל ואף על פי שאין בו צואה ודוקא ישן אבל חדש לא. פי' לא מיתסר כנגדו 236 היינו דדין זה דלא יעמוד כנגד בהכ"ס ויקרא ליתיה בחדש, אבל בתוכו איבעיא לן בסמוך ולא איפשיט, ואסור מספק לרבינו לקמן. אבל תר"י מפרשים בדברי הרי"ף דבחדש מותר אפי' בתוכו דסד"ר הוא ואזלי' לקולא ע"ש (ד"ה ודוקא וד"ה והזמנה). . אמר רבא הני בית הכסא דפרסאי אף על פי שיש בהן צואה כסתומות דמו. פי' להתפלל כנגדן 237 דברי רבינו מחודשים דהיתרא דפרסאי אינו אלא לענין כנגדן ולא ראיתי כן בשא"ר מלבד משמעות פירש"י שהביא בספר הנר (וליתא לפנינו) וכ"מ במאירי. והביאור נראה דכנגדו אינו אסור אלא מחמת צואה שיש בו ושהיתה בו דהא בחדש מותר, ולכן בפרסאי דאין הצואה שוהה שם אין איסור דכנגדו, אבל בתוכו דבעי למיסר גם בחדש דאלמא עצם יעוד המקום לתשמיש זה גנאי הוא אף להצד דמותר בחדש דהזמנה לאו מידי היא אבל דפרסאי שמשתמש בו לזה מקום גנאי הוא ואסור להתפלל בתוכו. ועוד י"ל דבפשוטו הך דפרסאי איירי שהיתה הצואה מתגלגלת בתוך בור ולא היתה נראית בתוך בהכ"ס, אבל בלשון רבינו משמע לכאורה שהיה הקרקע בשיפוע והצואה מתגלגת למטה ולא היתה נראית כנגד פתח בהכ"ס ולכן לא התיר אלא כנגדן כיון שאין הצואה נראית כנגדן, ואע"פ דגם באין בו צואה אסור היינו כיון שהיה בו צואה נאסר אף כשאין בו צואה ונעשה מטונף כצואה עצמה, אבל הכא דמתגלגל ואין נראה כנגד בהכ"ס ליכא איסורא דכנגדן אך בתוכו אסור דהא יש בו צואה, ולהך פירושא מבואר דאיסור כנגדן אינו אלא על מקום הצואה עצמה ולא על כל בהכ"ס ומחיצותיו שנעשים כגרף של רעי מחמת שמיועדים לקבל צואה דאל"כ הרי גם דפרסאי מחיצותיו מיועדים לקבלת צואה, וכן דייקנו לעיל הערה 188 מדברי רבינו שם וכדעת הב"י ע"ש. (ונפ"מ בין שני הפירושים לבהכ"ס דידן אי נימא דחשובים כפרסאי דלפי' ראשון לא יהא מותר אלא כנגדן ולפי' בתרא יהא מותר גם בתוכן). ועפ"ז יש ליישב השמטת הר"מ להך דינא (ולא ראיתי שעמדו בזה) דהוא ג"כ מפרש ההיתר לענין כנגדן, וממילא לפי' קמא כיון דכתב הר"מ דבתוכו אסור בחדש וכנגדו בישן ש"מ דתליא בצואה בתוכו או לאו וממילא ה"ה פרסאי מותר כנגדו דדמו לחדש ולפי' בתרא הרי פשוט כיון דאין נראית כנגדו מותר, ומשא"כ אי נימא דמותר בתוכו הו"ל להר"מ לאשמועינן להך מילתא. לפי שהיו עשויות במדרון ואין הצואה כנגד פיהם.

גרסינן בפרק יציאות [ה]שבת [י, א] אמר רב אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקימנא במרחץ חדש שעדיין לא רחץ בו אדם אבל מרחץ ישן לא ותניא הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדים שם לבושים קורין שם קרית שמע ותפלה ואין צריך לומר שאילת שלום ומניח תפלין ואין צריך לומר שאינו חולץ נכנס למקום [ש]מקצתן עומדין שם לבושין ומקצתן עומדין שם ערומים יש שם שאילת שלום ואין שם קרית שמע ותפלה ואינו חולץ תפליו ואינו מניח לכתחלה מקום שבני אדם עומדים שם ערומים אין שם שאילת שלום ואין צריך לומר קרית שמע ותפלה אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לו לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ משום שנאמר ויקרא לו ה' שלום כלומר שלום שמו של הקדוש ברוך הוא. אמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי ליה לאיניש למימר הימנותא בבית הכסא ואע"ג דכתיב הקל הנאמן ההוא כמה דאת אמר אלהא מהימנא אבל שם גופיה לא איקרי נאמן.

והזמנה למיקם בגויה דבית הכסא ולצלויי בגויה בעיא ולא איפשיט. פי' ואפילו בית הכסא חדש הואיל ואזמניה לבית הכסא, ובהא חמיר בית הכסא מבית המרחץ. ובכל הני מסתברא דדעתיה דרבינו ז"ל לחומרא דספיקייהו איסורא דאורייתא 238 וכ"ה בר"ח שבת י, ב וכ"נ בר"מ ק"ש פ"ג ה"ג שכתב דבספק הזמנה אסור לקרוא והרי דסד"א הוא (ולהר"מ ודאי הזמנה אסור בתורת ודאי דפוסק כאת"ל דנדרים דף ז) וכן מבואר בפי' הרא"ש ותוס' בנדרים שם אבל הראב"ד בהשגות שם ותר"י והרא"ש כאן והרשב"א והר"ן בנדרים סברי דסד"ר הוא אי חיישינן לבזיון ודייקו כן ממה שלא כתב הרי"ף דספק לחומרא כמו שכתב גבי צואה דבוקה בסנדלו, ולרבינו אדרבה סמך כאן על מה שכתב גבי דבוקה בסנדלו. וטעמא דהראב"ד מחמת דהזמנה לאו מילתא, ותר"י והרא"ש כתבו דלא אסרה תורה אלא צואה או בהכ"ס שהיה בו צואה דנעשה כצואה ולא חדש (ואין ברור בלשונם אם חדש היינו הזמנה ועיין במאמר מרדכי סי' פג). , ואף על גב דקיימא לן [סנהדרין מז, ב] דהזמנה לאו מילתא היא, התם בשדעתו לשנותו ולבטל הזמנה ראשונה, אבל כאן שדעתו ודאי קיים על ההזמנה, זו ודאי הזמנה מילתא היא 239 וכ"כ בשיטמ"ק לעיל כג, ב דסודרא דאזמניה למיצר ביה תפלי אינו מותר לזוזי אלא בעוקרו ונמלך מלהשתמש בו לתפלין, והביאור פשוט דהזמנה לאו מילתא לענין דלא חל שם הדבר דא"א לעוקרו כמו בנשתמש בו, אבל מ"מ כל זמן שלא עקר הרי מיועד הוא לכך. , ואפשר נמי דדוקא לענין תפלה דבעינן קדושת מחנה דהוא מחנה אלהים יתברך 240 ע"פ הפס' (דברים כג, טו) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך כו' והיה מחניך קדוש, ולאו דוקא תפלה אלא כל עסק בדבר שבקדושה המקום הוא מחנה אלהים, וכונת רבינו דלענין קדושת מחנה לא תליא במה שחל שם הדבר על ידי ההזמנה אלא אע"פ דלא חל שם הדבר מ"מ יש כאן מיאוס וגנאי כיון שנתייעד לזה ואינו ראוי להיות מחנה אלהים, ועד"ז כתב בנמו"י. ואיסור כנגדו ליכא כיון דאין כאן חפצא של טינוף דנימא דיש טינוף מול עיניו דהא אכתי לא היה בו צואה אלא שבתוכו אינו ראוי לקריאה ותפלה דהוא מקום גנאי ומקום גנאי אינו ראוי להיות מחנה אלהים (דומיא דמרחץ דאין אסור כנגדו כמ"ש בכס"מ פ"י ס"ת ה"ו ע"פ גי' הטור יו"ד סי' רפב בר"מ וכ"ה בר"מ מכת"י והיינו דהוא מקום גנאי כיון דמלא זוהמא או מחמת שעומדים שם ערומים אבל אין כאן חפצא דטינוף לאסור כנגדו, וכן ביה"ק להר"מ דאסור מדין מחניך קדוש כמ"ש בהערה 80 דמ"מ כנגדו אין איסור דאינו אלא מקום גנאי ואין כאן חפצא של טינוף ובצד המת נמי חשיב מקום גנאי דמת תופס ארבע אמותיו וכולן מקום המת נינהו לטומאה ולק"ש), אבל לתי' קמא דהזמנה מילתא כל זמן שלא שינה נראה לכאורה דנעשה כטינוף דומיא דישן אלא דאינו מאוס כ"כ כמו ישן לאסור גם כנגדו ודוק. .

מתני'. זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה. פי' אף על פי שעדיין אחר טבילה עומדין בטומאתן משום זובו ומשום נדתה, אף על פי כן צריכין טבילה לקירויין משום תקנת עזרא, שתיקן טבילה לבעלי קריין ולא לטמאין. ומשום הכי תיקן לבעלי קריין ולא לטמאין לפי שהוא ענין קלות ראוי לאדם שיטהר ממנו לתורה ולתפלה 241 גמ' כב, א מה להלן באימה וביראה כו' מכאן אמרו כו' ופירש"י דטמאים יכולים להיות באימה אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחיחות הדעת (ועיין חינוך מצוה קפ). , ועוד לגדור ישראל מן הקלות 242 ירושלמי כו, ב כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו משמש מטתו ועולה ויורד ואוכל, וכ"כ הר"מ בהל' תפלה פ"ד ה"ד והסביר בזה למתני' דאע"פ שטמאין טובלין לקריין כיון שאינו לשם טהרה אלא גזירה שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים ע"ש. ומשמע שם בר"מ דאחר שביטלוה שוב אין בזה אף חומרא וענין כלל דמעיקרא לא היתה לטהרה אלא מחמת הגזירה (אלא רחיצה לתפלה משום היכון), אבל לטעמא דקלות הרי הוא ראוי גם לאחר שביטלוה אלא שאינו חובה ואסור לבטל מתורה ותפלה בעבור זה. וכן מוכח ברש"י יח, ב ד"ה ונחת דגם לפני שתיקנוה היו שנהגו בה, דאלמא אינו גזירה אלא יש בה ענין בעצם. . ורבי יהודה פוטר. פי' כיון שאינו עולה בטבילה זו לגמרי מטומאתו 243 דסו"ס הא היתה התקנה להטהר וכיון דאין יכול להטהר לגמרי ליתא לתקנה. . כתב רבינו ז"ל מיהא מתניתין שמעינן דזבים וזבות ונדות כולהו חייבין בתפלה דדיקינן טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע הוא שצריכין טבילה הא נדה שלא פלטה שכבת זרע וזב שלא ראה קרי אין צריכין טבילה וחייבין בתפלה לדברי הכל. פי' והאידנא הא ביטלוה לטבילותא דהיינו ארבעים סאה ולנטילותא דהיינו ט' קבין 244 צ"ע טובא דלנטילותא היינו נט"י לתפלה כמבואר בדף כב, א ודף טו, א. ועכ"פ הכונה דלא רק מ' סאה ביטלו אלא גם ט' קבין. וכדכתיבנא לעיל [כב, א] בסייעתא דשמיא 245 דגם לתפלה ביטלוה דלא כמ"ש הרי"ף שם בשם רה"ג דבעינן ט' קבין לתפלה. .

סליק פירקא בסייעתא דשמיא

[רי"ף יח, א] תפלת השחר עד חצות. פי' דקסברי רבנן עד חצות מיקרי בוקר, דבוקר כתיב ביה בקרבן שחרית את הכבש אחד תעשה בבוקר [במדבר כח, ד], ותפלות נסמכו לקרבנות כדאיתא בגמרא. רבי יהודה אומר עד ארבע שעות. פי' דעד כאן מיקרי בוקר 1 בגמ' הכריעו הלכה כר"י מדתנן בעדיות על התמיד של שחר שקרב בארבע שעות והרי דשורש פלוגתייהו בתמיד דלרבנן קרב עד חצות ולר"י עד ד"ש, גם מש"כ רבינו בטעם הדבר דלר"י לא נקרא בקר אלא עד ד"ש מפורש בגמ' כז, א אי ר"י עד ד"ש נמי צפרא הוא וכו' ע"ש, וכ"ה בפירוש ר"ח ור"י מלוניל ומאירי ושאר ראשונים דהכשר התמיד לר"י אינו אלא עד ד"ש דעד ד"ש מיקרי בקר (ועיין רמב"ן שמות יב, ו). והר"מ בפ"א תו"מ כתב דמצותו לשוחטו קודם שתעלה החמה וכו' ופעם אחת דחקה השעה והקריבוהו בארבע שעות ור"ל דבשעת הדחק איחרוהו עד ד"ש אבל לא יותר, ולא כתב להדיא דאחר ד"ש אינו קרב אף דיעבד אבל נראה שאי"צ לאמרו דכיון שלא כתב שכשר אחר ד"ש ממילא נשמע מינה דפסול ועד ד"ש אפשר לאחרו בשעה"ד ותו לא. ובמשכנו"י או"ח סוס"י פ הק' מלקמן סב, ב רבי יוחנן אמר עד חצות ממש והיינו עד סוף זמן הכשר הקרבת התמיד וכ"פ מהרש"א שם אך י"ל בפשיטות דריו"ח סובר כחכמים אבל אנן קיי"ל כר"י, (וראיות שהביא שנקרא בקר עד חצות ע"ש שאינן מוכרחות), מיהו צ"ע בתוס' פסחים ב, א שכתבו דמוכח בתמיד נשחט דעד חצות נקרא בקר ותמוה דהוא פלוגתא דר"י ורבנן וגם לא נמצא זכר לזה בתמיד נשחט וצ"ע. . תפלת המנחה עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. פי' תפלת המנחה עד הערב, עד חשכה 2 לשון רש"י, ומבואר בדברי רבינו להלן דהיינו עד צאה"כ וכן משמע בתוס' ריש מכילתין ד"ה מאימתי וכ"כ הרמ"א בסי' רלג וכ"מ בריטב"א רפ"ד דתענית, אבל תר"י והר"מ (בפיה"מ ובפ"ג תפלה) והמאירי כתבו דזמנה עד שקיעה"ח וכ"נ בד' רה"ג אשר הובאו במרדכי, ולא נתבאר בדבריהם אם כונתם לתחלת שקיעה או לסוף שקיעה (אליבא דר"ת ועיין להלן הע' 21), ודעת הגר"א דזמנה עד תחלת שקיעה, והנה בגמ' מבואר דפלג המנחה שעה ורביע לפני סוף י"ב שעות, ומהו סוף י"ב שעות, דעת הגר"א ודעימיה שהוא תחלת שקיעה ולפ"ז פלג שעה ורביע לפני שקיעה. אבל דעת תוס' פסחים יא, ב שסוף י"ב שעות הוא צאה"כ ולפ"ז פלג שעה ורביע לפני צאה"כ, וכ"ה בדברי רבינו להלן וברשב"א לעיל ב, א דפלג שלש רגעים לפני תחלת שקיעה דשקיעה שעה וחומש לפני צאה"כ ופלג שעה ורביע קודם, ולכן התוס' ורבינו והרשב"א מפרשים בהכרח עד צאה"כ דאל"כ אין הבדל בין ר"י לרבנן אלא בשלש דקות, (ומשמע דעד צאה"כ ממש ולא עד ביה"ש ולא מחמרינן במנחה דרבנן, גם שמא הל' כר' יוסי עיין שבת לה, ב וע"ש בתוד"ה הקשה) ונמצא דאין לפרש עד תחלת שקיעה אא"כ נימא דשעות זמניות מנה"ח עד השקיעה או דנימא דצאה"כ הוא ג' רבעי מיל אחר שקיעה וכשי' הגר"א, וצ"ל דתר"י והר"מ והמאירי (אם כונתם לתחלת שקיעה) סברי דשעות זמניות נמנין מנה"ח עד השקיעה, דאין לומר דסברי דצאה"כ ג' רבעי מיל אחר תחלת שקיעה דשי' המאירי להדיא כר"ת ברפ"ק ובפ"ב דשבת וגם תר"י מסתמא סברי כר"ת וכרוב הראשונים. ובאמת להגר"א בע"כ שעות זמניות מנה"ח עד השקיעה דאם מעלוה"ש עד צאה"כ אין חמה באמצע הרקיע בסוף שש שעות שהוא חצות כיון שאין הזמן שבין עלוה"ש להנה"ח שוה לזמן שבין שקיעה לצאה"כ. ועיין בתר"י מה שכתב מדין זריקת דם התמיד ומש"כ בזה בשאג"א סי' יז. ועיין מ"ב סי' רלג. וע"ע בהערה הבאה בדעת המאירי. . רבי יהודה אומר עד פלג המנחה, דהיינו עד אחת עשרה שעות פחות רביע כדמוכח לקמן. וכעין שחלוקין כאן, כך חלוקין בהקרבת תמיד של בין הערבים 3 וכן משמע בברייתא כו, ב דרבנן אמרי דהתמיד קרב והולך עד הערב ור"י אומר עד פלג המנחה ומשמע דר"י פליג גם בתמיד דאין כשר אחר פלג המנחה וכ"כ רבינו על הברייתא שם, וכן מבואר בפירוש ר"ח ובהשלמה, אכן בלח"מ פ"ג תפלה העיר בדברי הר"מ שכתב לענין תמיד דזמנו עד הערב ולכאורה הא תליא בפלוגתייהו דר"י ורבנן וכתב דלכו"ע היה קרב עד הערב אלא שבפועל היה קרב עד פלג ור"י סובר דתיקנו התפלות כנגד ההקרבה בפועל (וכדמצינו להר"מ לענין התחלת זמנה), ופירש כן דברי התוס' בע"ב ד"ה עד ע"ש. והרמב"ן בתוה"א כתב דקסבר ר"י לענין תפלה בתר שימשא אזלינן דבעי' למנחה יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים לערבית. והנה בטעם הדבר לר"ח ורבינו, יעו"ש בר"ח שכתב ילפותא מקרא דשוה זמן תמיד של ביה"ע לשל שחר ע"ש, וכעי"ז בהשלמה. וי"ל באופ"א בזה, דלשון הכתוב תעשה בין הערבים, והכונה בין ערב לערב (כפירש"י עה"ת ע"ש) והנה ערב ע"ש נטיית השמש מערבה דבחצות הוא התחלת נטייתה לצד מערב וזהו ערב ראשון ובסוף היום שוקעת במערב והוא ערב אחרון, ונחלקו ר"י ורבנן דלרבנן נקרא ערב דשקיעה כששקעה השמש לגמרי ואילו לר"י משמתחילה השמש לשקוע נקרא ערב וזהו בפלג המנחה כאשר כתב המאירי בדף כז, א דמי"א שעות פחות רביע חמה מתחלת להשתקע ואינה נראית לרוב בנ"א (והיינו לדעת רבינו ודעימיה לעיל הע' 2 דפלג שלש דקות לפני תחלת שקיעה, ולפ"ז צ"ל כונת המאירי דמנחה עד השקיעה ומעריב משקיעה דר"ל סוף שקיעה דעד אז קרב התמיד). וע"ע במאירי. ויעו' בראשונים ב, א שהביאו שי' ר"ת דק"ש לר"י מפלג המנחה כמו שנקרא ערב לערבית ה"ה לק"ש (יעו' לשון תשובת ר"ת בהג"מ פ"ג תפלה אות ח ובמגן אבות למאירי סוף ענין יא) ותמה הרשב"א דעדיין השמש על הארץ ושאני ערבית דכיון שכלה זמן מנחה ממילא הוא זמן ערבית, אכן להאמור נראה דסובר ר"ת דאין הטעם מחמת שכלה זמן מנחה אלא דהטעם שכלה זמן מנחה הוא מחמת שכלה זמן תמיד והטעם שכלה זמן תמיד מחמת שנקרא כבר ערב לר"י כיון שמתחיל קצת שקיעה ולכן נקרא ערב גם לתפלת הערב לר"י וכיון שכן גם מהני לק"ש שאין צריך בה לילה שתלוי ביציאת הכוכבים אלא שקיעה וביאת השמש וערב (יעו' דברי רה"ג ברשב"א ב, ב) דלר"י נחשב ערב מפלג ולא מגמר השקיעה. וע' עוד בפיר"ח שכתב דהוא זמן ערבית מפלג כיון שהוא חשוב לילה לענין תמיד, והרי דאתי עלה מהא דמצינו דחשוב לילה לענין תמיד ולא מצד שכלה זמן מנחה. מיהו יל"ע דלדברינו גם פסח לא יהא זמנו לר"י אלא עד פלג המנחה וצ"ע. ועיין רש"י ורמב"ן שמות יב, ו מש"כ בפי' בין הערבים. ובעיקר הדבר מצינו גם לרבנן לענין תוספת שבת דאיכא דס"ל דמקבל שבת בפיו מפלג המנחה, וצ"ב מהיכ"ת מפלג המנחה, והרי שיש בזה איזה התחלה של שקיעה וביאת יום הבא. (ועיין בהע' 33 בזה). ובפלוגתייהו דר"י ורבנן לענין מוספין ג"כ כתב רבינו דחלוקין בהל' קרבן מוסף, ולהלח"מ הנ"ל י"ל דזמן הקרבתו בפועל עד שבע היתה דלכן הוא נקרא פושע גם לרבנן, ור"י בתר הקרבתו בפועל אזיל (וע' הע' 59), אבל לרבינו צ"ב למה אינו כשר אלא עד שבע הא ביום השבת כתיב ובפנ"י כח, א כתב דמפרש ביום בעיצומו של יום עיין רש"י יומא לד, א. (ובמגילה כ, ב יליף מקרא דכשר כל היום אלמא צריך קרא). , ולפיכך הם חלוקין בתפלה. תפלת הערב אין לה קבע. פרישנא בגמרא [כז, ב] דאינה קבע, דאינה חובה אלא רשות. ושל מוספין כל היום רבי יהודה אומר עד שבע שעות. פי' שכן חלוקין בקרבן מוסף.

[גמ'] תפלת השחר עד חצות ורמינהו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. פי' אלמא דתפלת השחר מצותה עם זריחת השמש 4 דק"ש אין בה מעליותא להיקרא בהנה"ח. אכן דעת ר"ח לעיל ט, ב דמשום ק"ש בעי' הנץ וקשה מסוגיין, ואולי מפרש דזהו גופא השקו"ט דס"ד דמשום תפלה בעי הנה"ח ומשני ההיא לותיקין דבעו לה משום ק"ש וכ"נ בשטמ"ק ע"ש. ובר"מ פ"ג תפלה מבואר דמצותה דשחרית עם הנה"ח, אבל גם לענין ק"ש נראה בפ"א ק"ש דמצותה מצד עצמה עם הנה"ח וצ"ע. . כי תניא ההיא לותיקין דאמר רבי יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה 5 בגמ' וברי"ף לפנינו זהו סיום דברי ריו"ח. כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. פי' כלומר דותיקין היו עושין כן שמדקדקין על עצמן יותר מדאי להשלים מצוה מן המובחר 6 משמע דלא ס"ד להביא מהברייתא דבעי' הנה"ח לעיכובא בשחרית אלא דעכ"פ כך הוא מצותה לכתחלה ואילו מתני' משמע דזמנה לכתחלה עד חצות ומשני ההיא לותיקין כלומר דאה"נ דאף לכתחלה מצותה עד חצות וההיא למצוה מן המובחר נאמרה לותיקין העושים יותר ממה שמספיק מן הדין, והא דקאמר מצותה וכו' היינו לותיקין העושין מן המובחר, אבל בר"מ פ"ג תפלה וברא"ש נראה דמצותה עם הנץ אלא דזמנה לציד"ח עד חצות. . אבל לכולי עלמא לדברי רבנן עד חצות ואע"ג דליתא לרבנן דאמרי עד חצות היכא דטעה וצלי לאחר ארבע שעות שכר תפלה יהבי [ליה] שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה. והכי איתא בגמרא 7 בגמ' אקשינן עד חצות ותו לא והא טעה מתפלל מנחה שתים, ומשני כולי יומא מצלי ואזיל עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה מכאן ואילך שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה, ולא גרע אחר ד"ש לר"י מכולי יומא לרבנן. והנה קו' הגמ' צ"ב הא שפיר תנן דזמנה עד חצות, אלא דטעה יכול להשלים, והלא ישנם הסוברים דתשלומין לאו דוקא בתפלה הסמוכה אלא לעולם כל שאינו מזיד, וכי נקשה לפ"ז היכי תנן עד חצות והא יכול להתפלל גם למחרת. והנראה דהכי פירושא דבהנך זמנים דתפלות י"ל בשני אופנים, או שהזמן הוא גוף המחייב של התפלה וכל דינה וענינה של שחרית להתפלל בבקר, או שאין הזמן המחייב של התפלה דתפלה ענינה רחמי ולא תליא בזמן אלא דקבעו מנין מסויים של תפלות בזמנים ידועים ונמצא הזמן דבר נוסף ולא עצם ענינה של התפלה, ונראה דזהו דמייתי מתשלומין דכיון דיכול להשלים אלמא דאין הזמן מהוה עצם ענין התפלה דנימא עבר זמנו בטל ענינו אלא ענינה רחמי דשייכי בכל זימנא, ולכן חובת תפלה שנתחייב בשחרית יכול להשלימה במנחה, והיינו דבאו לבאר דאין עצם התורת תפלה תלוי בזמן דחצות אלא ענין נוסף הוא להתפלל התפלה בזמנה אבל גם שלא בזמנה תפלה מיהא הוי וכולי יומא מצלי ואזיל. ולפז"נ דתשלומין חשיב טפי מתפלה שלא בזמנה ומ"ש כולי יומא מצלי ואזיל לאו היינו תשלומין אלא אף שלא בתורת תשלומין. והיינו מש"כ הרי"ף דגם לאחר ד"ש חשוב תפלה אלא שאינה תפלה בזמנה. וכ"כ הר"מ בפ"ג תפלה שיש חיוב תפלה של תורה ותיקנו להתפלל ג"פ, ומלבד זה תיקנו בהם זמנים ידועים אבל תפלה היא גם שלא בזמנה. והנה הרי"ף כתב טעי וצלי אבל הר"מ כתב עבר או טעה, ויל"פ כן גם כונת הרי"ף וכתב טעי משום דלא איירי בעבריין, ולפמ"ש הוא פשוט דאמנם לדין תשלומין בעינן טעה אבל לדין כולי יומא מצלי ואזיל לא תלי בטעה כלל אלא מיקרי תפלה כולי יומא ולא מיקרי תפלה בזמנה אלא עד חצות או ד"ש. מיהו בר"מ שם נראה דעבר ולא התפלל עד חצות אין יכול להתפלל בשאר היום, ולפמ"ש לכאורה יוכל להתפלל, ובספר הבתים כתב ע"ד הר"מ דרוב גדולי האחרונים סוברים דכל היום מתפלל והוא מבואר למש"כ אבל דעת הר"מ צ"ב, וצ"ל להר"מ דמ"ש כולי יומא מצלי ואזיל היינו תפלת תשלומין, ולשיטתו שם בספ"ג דאין תשלומין אלא בתפלה הסמוכה. וביאור הדברים דלהני דסברי דמשלים לעולם חשוב יותר מתפלה שלא בזמנה דהוא השלמה דשחרית, וכולי יומא מצלי ואזיל מילתא אחריתא היא (ולא מייתי מתשלומין אלא דאין הזמן מהוה עצם ענין התפלה כמ"ש). אבל להר"מ גדר תשלומין כלשון הגמ' דמתפלל מנחה שתים, והיינו דעיקר תפלה מצוה של תורה וחייבו חכמים שלש פעמים בזמנים ידועים אבל המתפלל אחת משלשת התפלות גם שלא בזמנה מצות תפלה בידו שאע"פ שלא קיים תפלה בזמנה מ"מ קיים מצות תפלה שחייבוה ג"פ מיהו כל זה באינו זמן תפלה אחרת אבל בזמן תפלה אחרת אין לו להתפלל ב"פ דלא אמרו חכמים ג' תפלות אלא בזמנים חלוקים ולא שיכללם ביחד (עיין להלן לא, א) אלא דבאופן שטעה אמרו שיקיים חיוב תפלה ג"פ במנחה ב"פ תחת שחרית, והיינו דפסק הר"מ דעד חצות אף בעבר מתפלל דמ"מ אחת מג' תפלות היא אבל הגיע זמן מנחה אינו יכול לקיים חיוב תפלה ג"פ אלא ע"י מנחה שתים ובאופן שטעה דוקא ודוק. .

אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים טעה ולא התפלל שחרית יתפלל מנחה שתים . פי' הא דרבי יצחק למאן דאמר תפלת ערבית חובה, דפלוגתא דתנאים היא, דאילו מאן דאמר רשות טעה ולא התפלל אותה אינו משלים אותה למחר 8 אבל תוס' כתבו דחובה הוא דליתא אבל מצוה איכא ואין לו לבטלה בחנם ע"ש, וכן כתב הרי"ף (יט, א) דאתיא גם למד"א רשות, והטעם לפי' תר"י דקבעה עליה חובה כיון דרגיל להתפלל, (ועיין להלן בהערה 51 שנתבאר בארוכה בד' הרי"ף), אבל רבינו סובר דהוא רשות גמור ואף מצוה ליתא, ופליג לקמן אדברי הרי"ף ע"ש. ועיין להלן הערה 18 שורש פלוגתייהו. . והכי מוכח ביומא [פז, ב] דאמרינן התם דאמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית והאמר רב תפלת ערבית רשות ומתרצינן למאן דאמר חובה, אלמא דלמאן דאמר רשות אפילו פטורה אמטולתה דתפלת נעילה לא מיתמר ליה, כל שכן דלא שייך למימר (ליה) [בה] תשלומין למחר 9 ותר"י ועוד ראשונים תי' דשאני התם דיגע מהתענית והתפלות ולא חשיב מבטל בחנם, וכתבו עוד תירוצים עיין רשב"א ותוס' ישנים ביומא ושאר ראשונים. .

איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים. פי' בגמרא מפרשינן לה דבשלמא טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים, וכן לא התפלל שחרית משלים במנחה, משום דחד יומא הוא, אבל הכא ממנחה לערבית תרי יומי נינהו עבר יומו בטל קרבנו, או דילמא תפלה רחמי אינון וכל אימת דבעי מצלי לה. פי' והא דאמרינן עבר יומו בטל קרבנו לאו דוקא שיהו תפלות שוות לגמרי לקרבן, דאי הכי טעה ולא התפלל שחרית אי אפשר לו להשלים במנחה דקרבן השחר אם אינו קרב עד ארבע שעות שוב אינו [קרב] 10 אין כונת רבינו רק להוכיח שלא השוו תפלות לקרבנות לגמרי, אלא טפי מינה מקשי דאין לומר לענין תשלומין סברת עבר יומו בטל קרבנו כיון דעיקר דין תשלומין דשחרית במנחה גופא הא ליתא בקרבן, דתמיד שעברו ד"ש אמרינן עבר זמנו בטל קרבנו, וע"כ דתמיד הזמן הוא כל ענינו של הקרבן דחייבה תורה קרבן בבוקר וכיון דעבר הבוקר בטל הקרבן אבל תפלה רחמי היא דשייכא כולי יומא ורק מנינה וזמניה קבעו עפ"י הקרבנות אך אין כל עצמותה תחת הקרבן ולכן שייכא בה השלמה (ויעומ"ש בהערה 7) וא"כ עבר היום נמי לא שייך למימר עבר זמנו בטל קרבנו אלא אמרינן דרחמי היא וכל אימת דבעי מצלי ואזיל. ויעוין עוד בדברי רבינו לעיל כא, א לענין להוסיף על ג' תפלות שכתב גם כן דתפלות אינן שוות לקרבנות אלא רחמי נינהו ומוסיף כרצונו לרבי יוחנן ודלא כהרי"ף שם ע"ש. (ועיי"ש בהערה 110). , אלא הכי קאמר לא משכחת שום קרבן אפילו באותו שהוא ראוי לכל היום כמוספין שהם כל היום שאחר שעבר היום לא יבטל הקרבן 11 ר"ל דאע"פ דבדין תשלומין הרי נאמר דאין תפלה תחת קרבן לגמרי מ"מ להא מיהא מדמינן תפלה לקרבן שלא תהא לגמרי חלוקה מקרבן, ולא מצינו קרבן הבא ביום אחר כשיש לו זמן קבוע וכמו"כ נימא לענין תשלומין דהגיע יום אחר תו ל"ש להשלים התפלה. ול' הגמ' תפלה במקום קרבן קיימא (ואיכא דל"ג לה יעו' דק"ס) ולדברי רבינו הכונה כיון דמ"מ תיקנו שחרית מנחה וערבית תחת הקרבנות לכן לענין השלמתם יש לדמות לקרבנות לענין שלא יהיו חלוקים מהם לגמרי דאפילו הראויים לכל היום בעבר היום אינם קרבים, ומסיק דג"ז לא אמרינן וכיון דרחמי היא מצלי כל אימת דבעי. . תא שמע דאמר רב הונא בר יהודה אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן טעה ולא התפלל מנחה יתפלל ערבית שתים ואין בזה משום עבר יומו בטל קרבנו. פי' משום דתפלה רחמי אינון. ודוקא דשכח אבל ביטל לא ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון.

פי' ודוקא בתפלת המנחה הוא שאמרו, אבל תפלה הבאה לחובת היום כגון מוסף דשבת ודראש חדש אם טעה ולא התפלל אותה ביומו שוב בטל הוא ואין לו תשלומין כלל שעבר זמנו לגמרי 12 דתפלה סתם רחמי היא ושייכא בכל זמן ואין הזמן מהוה בה מעצם ענינה ומהותה אבל במוסף דשבת כל ענינו להתפלל מוסף ביום השבת אבל עבר השבת עבר זמנו לגמרי. וכ"כ שאר ראשונים ע"ש. .

פי' והא נמי דאמר רבי יוחנן טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים דוקא (ד)קתני [ד]בערבית משלים בשחרית ותו לא ושחרית משלים במנחה אבל טעה ולא התפלל שחרית ולא השלימו במנחה שוב אין לו תשלומין, זה הכלל כל שטעה ישלים לתפלה הסמוכה לו ולא ליותר מכאן 13 והיינו דמתפלל מנחה שתים הוא כפשוטו דעומדת תפלת מנחה פעם שניה תחת שחרית ולכן בעי' תפלה הסמוכה דהיא יכולה להוות תשלומין לתפלה שקדמתה דטעה ולא התפלל אמרו שיתפלל אותה כפעם שניה בתפלה הבאה (וברא"ש משמע הסברא דכבר עבר זמנה לגמרי כיון שעברו שני זמני תפלות ועבר יומו בטל קרבנו), וכ"ה בר"מ פ"ג ה"י דטעה ולא התפלל שחרית ומנחה משלים מנחה בלבד דשל שחרית עבר זמנה, והראב"ד שם מסופק בזה שמא לעולם משלים ולאו דוקא בתפלה הסמוכה, והיינו דאין התשלומין להתפלל מנחה פעמים אלא דבר בפ"ע שמשלים תפלה החסרה לו, והא דקאמר מתפלל מנחה שתים ולכאו' הא אין ההשלמה תלויה במנחה כלל מבו' בראב"ד שם דבעי' שעת תפלה, ואף בנאנס כמה ימים ולא התפלל משלים תפלותיו סמוך לתפלת אותו יום. וע"ע בתר"י וברא"ש וברשב"א ושא"ר בזה. ועמ"ש בהערה 7. .