רא"ה על ברכות מח

תנו רבנן היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו עד צוארו וקורא קרית שמע ויש אומרים עד לבו ותנא קמא הרי לבו רואה את הערוה. פי' דודאי גילוי ערוה לא משום חזיתא בלחוד איתסרא, דהא סומא ערום בודאי אסור לקרות קרית שמע, וכן מי שמעצם עיניו והוא ערום או בלילה ואינו רואה והוא ערום בכולן אסור לקרוא קרית שמע, אלא שאין ראוי שתהא ערותו גלויה כנגד האברים הנכבדים והם העליונים 179 לכאורה מבואר מדברי רבינו כדעת החולקים על השו"ע בסי' עה דערוה כנגדו גם בסומא ועוצם עיניו ובלילה אסור ע"ש במג"א וט"ז ובהגר"א וש"א, אכן הרי באמת גם לדעת השו"ע בערום אסור גם אם אין מסתכל בערותו או בלילה וסומא (יעו' פר"ח ומאמר מרדכי), וזהו ג"כ דעת רבינו דרואה ערות חבירו אינו אלא ברואה הערוה בעיניו וכשי' השו"ע, וזהו שכתב דמכל מקום ערות עצמו מגולה לא משום שרואה אותה כמו ערות אחרים שרואה אותה, אלא ערותו מגולה אסורה מצד שגלויה כנגד אבריו הנכבדים העליונים, והוא טעם מיוחד בערות עצמו דליתיה בערות חבירו, ובלא יראה נכלל תרתי, חדא דלא תראה ערותו כנגד אבריו העליונים בשעה שעוסק בדבר שבקדושה ועוד דלא יביט בערות חבירו כשעוסק בדבר שבקדושה, וכן נראה בלשון רבינו לקמן כה, ב שכתב שלא יביט בערות הקטן בשעה שהוא מברך על המילה דערות קטן ערוה גמורה והרי משמע דבלא יביט סגי ולא צריך להחזיר פניו דערות חבירו ליכא איסורא אלא בחזיתא בלבד, אבל גילוי ערוה דידיה אינו מצד שמביט בערות עצמו אלא עצם מה שנראית מגולה לפני אבריו הנכבדים העליונים אינו ראוי וגנאי הוא, וצריכים להיות מסולקים מחלק הערוה שלו שלא תהא גלויה כנגדם. ולפ"ז לבו רואה את הערוה לא נאמר אלא לענין ערות עצמו דלא תהא מגולה כנגד לבו, אבל ערות חבירו מגולה כנגד לבו לית בזה שום איסורא, וזה דלא כתוס' ריה"ח ותוס' הרא"ש כד, א וטור ורמ"א סי' עד דלבו רואה ערות חבירו אסור. (ובעיקר פלוגתייהו דהשו"ע והאחרונים, כבר כתבנו דבדברי רבינו משמע כהשו"ע, וכ"ד רשב"ץ, אכן להרשב"א דצואה כמלא עיניו נמי מלא יראה נפקא הרי דלא יראה לאו ראייה דוקא דהא צואה אף בעוצם עיניו אסור ומה שהוכיח בב"י מהרשב"א דחוהו הט"ז והמ"א, וכן נראה בלשון הר"מ דדין ערוה שוה לצואה, וכ"ה ברוקח ומרדכי כדהביא ב"י גופיה, ולכאורה גוף הדין דלבו רואה ערות חבירו אסור לריה"ח והרא"ש והטור מוכיח כן דהא אין הלב רואה אלא שהערוה כנגדו ובאמת בשו"ע לא כתב דין זה וצ"ע). ומבואר מדברי רבינו דערום דאסור בק"ש אינו מצד עצם מה שערותו מגולה אלא מה שהיא מגולה כנגד אבריו הנכבדים, ואמנם נראה דאם יחוץ בין לבו לערוה וערותו מגולה לעין כל עדיין חשיבא מגולה כנגד אבריו הנכבדים ורק כשהוא תחת הטלית סגי בחציצה בין לבו לערוה, אך מ"מ אין עצם מה שערותו מגולה אוסרו דרחמנא אמר לא יראה דזה כולל שלא יביט בערות חבירו ושלא תהא ערותו גלויה כנגד חלקו הנכבד אבל אין חסרון בעצם מה שהוא ערום וערותו גלויה לעין כל, אבל הרשב"א כד, א בשם הראב"ד חידש דלא יראה משמע לא יראה הרואה בך דמה שהוא ערום לפני חבירו אוסרו בק"ש ועד"ז משמע ברש"י ב"מ קיד, ב אלא דברש"י נראה דלא יראה היינו הקב"ה ולא חבירו (ולכן לא פי' בקו' דעגבות כהרשב"א אלא מצד דנגעי אהדדי וכן הוא הפי' לרבינו) ועיין בהקדמת פמ"ג ומ"ב לסי' עד. , וכיון שכן גם כן יש לחוש כל זמן שהיא גלויה כנגד הלב, ומתרץ קסבר לבו רואה את הערוה מותר. פי' לפי שהוא אבר פנימי. והילכתא לבו רואה את הערוה אסור.

תניא אמר רבי חנינא אני ראיתי את רבי שתלה תפליו מיתיבי התולה תפליו יתלו חייו דורשי חומרות 180 לפנינו חמורות, ומש"פ רבינו כמין חומר מתאים לגירסתו, ורש"י כאן ובפסחים נד, א פי' מקראות הסתומים. אמרו. פי' דורשין מקראות כמין חומר, כלומר כמין טבעת, כלומר שדורשין יפה. והיו חייך תלואים לך מנגד זה התולה תפליו. פי' דכתיב בהו למען ירבו ימיכם וימי בניכם. ואסיקנא דרבי בכיסיה תלה אבל תפלין גופייהו אסור לתלותן בין ברצועה בין בקציצה. אבל בכיסיה שרי, וקא משמע לן דלא בעו הנחה כספר תורה.

[רי"ף טו, ב] המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. פי' שנראה שדעתו שהבורא יתברך אינו שומע בחשאי. והמגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר. פי' שכן היה דרכן וכדאמרינן במעשה אליהו זכור לטוב [מלכים א יח, כז] אולי ישן ויקץ. גיהק. רוטאר בלע"ז. ופיהק. בדלאר בלע"ז. לרצונו הרי זה מגסי הרוח שלא ברצונו אין בכך כלום והמתעטש מלמטה סימן רע לו ויש אומרים ניכר שהוא עכרן. כלומר שהוא מכוער. אבל המתעטש מלמעלה סימן יפה לו כשם שעשו לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה והרק בתפלתו כאילו רק בפני המלך אבל אם נזדמן לו רוק כשהוא עומד בתפלתו מבליעו בטליתו ואם היתה טליתו יפה מבליעו באפרקסותו ואי אנינה דעתיה שדי ליה לאחוריה. פי' ויש אומרים 181 הראב"ד הובא ברשב"א ונמו"י. שאם יש שם גמי שיתכסה בו הרוק מותר אפילו בלפניו. ואסור לו להתעטף. פי' לתקן טליתו 182 רש"י פי' שאם נפלה לא הגביהה ועיין תוס' בשם ר"ח דלתקן קצת שלא יפול מותר אך לשון רבינו משמע דאסור גם לתקן שלא יפול. בעוד שהוא מתפלל. ולהניח ידו על סנטרו כשהוא עומד בתפלה. פי' קרוב לפיו תחת לחיו לפי שהוא ענין גסות, וכן כל כיוצא בזה.

המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין דעתו בלחש אבל אינו יכול לכוין דעתו בלחש מותר והני מילי בינו לבין עצמו אבל בהדי ציבורא לא מאי טעמא דילמא אתי למיטרד בציבורא. פי' דהוא מטריד לציבור. תניא היה עומד בתפלה ונתעטש. פי' למטה. ממתין עד שתכלה הרוח ויתפלל. פי' וחוזר למקום שפסק. ביקש להתעטש. פי' והיה עומד בתפלה. מהלך אחריו ארבע אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח וכשיכלה הרוח אומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו חרפה וכלימה בחיינו ורמה ותולעה במותנו ומתפלל. [פי'] וחוזר למקום שפסק, ולפי שחוזר למקום שפסק צריך לומר וידוי זה. וכן הדין למים שותתין לו על ברכיו למאן דאמר דחוזר למקום שפסק דצריך לומר וידוי זה גם כן 183 אבל תר"י כאן כתבו דאינו אומר כן גבי מים שותתין לו על ברכיו ע"ש הטעם. . אבל כשחוזר לראש כיון שחוזר ואומר כל התפלה בודאי לא תיקנו בו וידוי זה.

אמר רב חסדא תלמיד חכם אסור לעמוד במקום הטינופת לפי שאי אפשר לו בלא הרהור תורה ואמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא תניא לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ולא עוד אלא אם היה קורא ובא פוסק לא פסק מאי אמר ר' מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים. כלומר דאינם טובים להם כיון שענושים בקיומם כגון זה שענוש כשקורא קרית שמע. רב אדא בר אהבה אמר (כגון) כי דבר ה' בזה. פי' והיינו דיבור השם יתברך. רבא אמר הוי מושכי העון בחבלי השוא. כלומר מושכו, כאילו אונס אותו שיבוא עליו, בזה שדוחק לקרות במקום שקריאתו עון. פסק מאי אמר רבי אבהו עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכון ימים. כלומר בדיבור זה דהיינו בקריאה זו, כיון שמקיימה כהוגן, יתקיים בו מקרא שכתוב למען ירבו ימיכם.

כתב רבינו ז"ל וכשהוא חוזר. כלומר לקרות את שמע. חוזר למקום שפסק ואף על פי ששהה כדי לגמור את כולה והכי מסקנא בסוף מסכת ראש השנה [לד, ב] וכן בתקיעת שופר וכן בהלל וכן במגילה אבל בתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. פי' לא בשוהה כדי לגמור ממקום שפסק ואילך אלא כדי לגמור את כולה 184 כן הוא במגילה יח, ב. . פי' ומסתברא כשהן שמין, שמין באדם בינוני 185 אכן בירושלמי רפ"ב אי' דבקורא משערינן ולא באדם בינוני והובא ברשב"א שם וכ"ה לדינא בשו"ע סי' סה וסי' קד. והנה סברת הירושלמי דלא כסברת רבינו, אכן באמת י"ל לדעת רבינו דדעת הירושלמי דלגמור את כולה היינו ממקום שהוא אוחז עד הסוף (וכ"ה לפי' החרדים בירושלמי שם בבעיא דהפסיק שלישה) ולכן מסתברא דתליא בקורא דאם שהה הקורא כ"כ עד שהיה גומרה זהו הפסק. אבל לדעת הבבלי דלגמור את כולה היינו מתוע"ס ואף אם אוחז בסופה, הרי הגדר דהפסק של שיעור קריאה של כולה הוא הפסק חשוב לענין זה, ולאמוד מהו שיעור קריאה מסתבר דהוא דבר בעצם דהיינו באדם בינוני ולא תליא בקורא זה ודוק. .

[רי"ף טז, א] אמר רב הונא היתה טלית חגורה לו על מתניו קורא קרית שמע תניא נמי הכי היתה טלית של בגד ושל עור ושל שק חגורה לו על מתניו קורא קרית שמע ולתפלה עד שיכסה את לבו. פי' משום כבוד תפלה.