רא"ה על ברכות מז

והיכן מניחן אמר רב ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו אמר רב המנונא בריה דרב יוסף יומא חד הוה קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי לי תפילאי ואתאי ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דההוא [יומא] יום טבילה הוה. פי' שטבלה ביתו. ולאגמורינן הלכה למעשה הוא דבעא. פי' כי אמר לי אייתי תפילאי. פי' והוא שהן כלי בתוך כלי 167 משמע דהכר לא חשיב כלי אלא מלבד הכר צריכין להיות כלי בתוך כלי וכן מתבאר בל' הר"מ פ"ד תפלין הכ"ד אכן תר"י כתבו דהכר חשיב כלי וכ"פ במג"א סי' מ סק"ד. ואע"פ שגם רבינו מודה דאם פורס סודר ע"ג כלי התפלין חשוב כלי בתוך כלי (וכדפי' בסמוך הא דקאמר ופריס סודרא עלייהו) שאני התם דהסודר מכסה מלמעלה ומן הצדדין והרי התפלין בתוך הסודר אבל כשהם תחת הכר שמכסה מלמעלה אינם בתוך הכר אלא מתחתיו. דאי לא אסור לשמש מטתו בבית שיש בו תפלין אלא אם כן מונחים כלי בתוך כלי, וכן בית שיש בו ספר תורה אלא אם כן עושה מחיצה עשרה, כדאיתא לקמן [כה, ב].

ובגמרא אמרינן רב פפא צייר להו בכילתא, פי' בכילה. ומפיק להו למורשיהו, פי' לקציצה לפי שיש בה בתי התפלין. לבר, שלא כנגד ראשו. ואפשר שהיו כלי בתוך כלי חוץ מן הכילה, או אפשר שהיו בכליין וחשיב כילה כלי אחר 168 פשוט שאם כלי התפלין בכילה שאין הוא בתוכה אין כאן צד ספק דסגי בזה, אבל כיון דגם הוא בתוך הכילה איכא למידן בתרתי, חדא דילמא אינה כלי אלא אהל ורשות והרי התפלין עמו ברשות אחת בכליין בלבד (ולכאורה תליא אם גבוהה עשרה טפחים יעו' סוכה י, ב דגבוהה עשרה טפחים אהל היא וערום אין מוציא ראשו ממנה וקורא דאינו כלבוש ומכוסה על ידה), וגם אם היא כלי י"ל דלא סגי במה דהתפלין בעצמותן אין מונחין בגילוי כי אם כלי בתוך כלי אלא בעינן דלגבי המשמש יהיו כלי בתוך כלי וכיון דהוא בהכילה נמצא דלגביה אינם אלא בכליין בלבד ועיין. . רב שישא מנח להו אשרשיפא ופריס סודרא עלייהו. פי' שרשיפא הדום רגליו שלפני המטה. ואפילו הכי בכלי בתוך כלי סגי והיינו דפריס סודרא עלייהו חוץ מכליין 169 עיין מג"א סי' מ סק"ב. .

שנים שהיו ישנים בטלית אחת קיימא לן כרב יוסף דאמר אשתו כיון דכגופו היא מותר להחזיר פניו ולקרות. פי' שיחזירו שניהם פניהם וערפו של זה כנגד ערפו של זה דאי לא הוה נוגע בערוה ואסור 170 הוא ע"פ הגמ' כה, ב דעקבו נוגע בערותו אסור בק"ש והרי דנוגע בערוה אסור לקרוא (ואע"פ דלרבא אליבא דרב זביד התם מותר י"ל דערות חבירו חמירא טפי ולכו"ע אסור לקרוא), ונראה מבואר דאין האיסור משום הרהור שעל ידי שנוגע בערוה דהא אשתו דכגופו היא לא קפיד בנגיעתה ולא מהרהר, ובגמ' הוכיחו דעגבות אין בהם משום ערוה והרי דאילו היה בהם משום ערוה אסור והרי מציאות ההרהור אינה תלויה בתורת דין ערוה דידהו, וע"כ גוף הנגיעה בערוה אוסרת בקריאת שמע, ונראה דכמו דרואה ערוה אסור בק"ש מה"ת כדכתיב ולא יראה בך ערות דבר הכ"נ אסרו רבנן נוגע בערוה דכמו דזילא וגנאי הוא כשרואה ערוה הכ"נ בנוגע. אבל רש"י כתב ואפילו אשתו עמו והוא שיחזיר פניו דכל זמן שהם פונים פנים כנגד פנים פשיטא ליה דאסור דאיכא הרהור נגיעת ערוה על ידי אברי תשמיש, ומבואר דלכן בעינן החזרת פנים כדי שלא יגעו ערותן זב"ז דאיכא הרהורא בזה (ובקו' הגמ' והאיכא עגבות פירש"י דנגעי אהדדי וצ"ל דלאו דוקא נגיעת אברי תשמיש אלא בכל נגיעת ערוה בערוה אסרו). ולרש"י סגי במה שהוא מחזיר פניו אע"פ שהאשה לא החזירה פניה וכלשונו והוא שיחזיר פניו דהא תו ליכא נגיעת אברי תשמיש זה בזה (ולכאורה גם האשה תוכל לקרוא אף שלא החזירה פניה כיון שהאיש החזיר פניו וקשה דממ"ש זה יחזיר פניו וזה יחזיר פניו מבואר דלא סגי בהחזרת פנים דאחד וצ"ע), משא"כ לרבינו בעינן ששניהם יחזירו פניהם כדי שיוכל האיש לקרוא וכדכתב להדיא שיחזירו שניהם וכו' דאל"ה הרי נוגע בערוה, ומיהו לכאורה סגי במה דהאשה תחזיר פניה שיוכל האיש לקרות דהא אינו נוגע בערוה דידה, ואין לומר דמה שגופה נוגע בערותו אוסר דלמש"כ גדר האיסור הוא דנוגע דומיא דרואה וזה בין בנוגע בערות עצמו בין בערות חבירו אבל במה שאחר נוגע בערותו למה יאסר הוא והך דעקבו נוגע בערותו מצד שהוא נוגע בערוה ולא מצד שנוגעים בערותו וצ"ע (ובענין מי צריך להחזיר פניו ע"ע במג"א ובהגר"א ופמ"ג וברכ"י). ובין לרש"י בין לרבינו אין צריך אלא דלא יגעו זה בזה דכיון דשוכבין בטלית אחת נוגעים זב"ז ממילא אבל אם הם זה מול זה ואין נוגעים זב"ז ליכא איסורא וכ"ה בשו"ע סי' עג ס"א שנים שהיו ישנים בטלית אחת ובשר שניהם נוגעים זה בזה וכו' משמע דאין נוגעים אפי' החזרת פנים ל"צ (ומיהו בפמ"ג חידש דה"ה פנים להדי פנים ואין נוגעין זב"ז דלא פלוג רבנן וצ"ע). אכן בתוס' ריה"ח מבואר דגם אם אין נוגעים זב"ז אסור כיון שאין הפסק בערותן (והובא באו"ז סי' קלג) ונראה דסובר דהכא משום לא יראה דאורייתא בעינן שיחזיר פניו דהרי ערות חבירו כנגדו ואע"פ שמכוסה בהטלית כיון שגם הוא תחת הטלית חשיבא ערוה גלויה כנגדו דאסור משום לא יראה וכ"נ ממש"כ הר"מ בפ"ד ק"ש דאסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו ומסתבר דמקור הך לישנא דעד שיחזיר פניו מסוגיין הוא אלמא דהחזרת פנים משום ערוה כנגדו הוא (ולדידיה סגי במה שהאיש בלבד מחזיר פניו וכ"ה בלשון הר"מ) וכן מתבאר בחי' הרשב"א גבי והאיכא עגבות בפירושו לדעת רש"י ובלשונו בסוה"ד ע"ש. ויל"ע בזה בראשו בתוך הטלית ובראשו מחוץ לטלית ואכמ"ל. והשתא מותר, ואף על גב דנגעי עגבות בהדי הדדי לית כאן משום נוגע בערוה אלא כנוגע בשאר בשר שבה 171 וכדאמרו והא איכא עגבות מסייע ליה לר"ה דאמר עגבות אין בהן משום ערוה ופירש"י והאיכא עגבות דנגעי אהדדי (אבל מצד עגבות עצמן דמגולות לא פריך דהא מכוסות בהטלית, והישן ערום בטליתו אם אך מפסיק בין לבו לערוה קורא דערותו מכוסה, והרשב"א בשם הראב"ד חידש שמה שמגולות לחבירו שעמו תחת הטלית קרי' ביה לא יראה ע"ש). . ומיהו באשתו לא קפיד בנגיעתה ולא מהרהר אבל באיניש דעלמא מהרהר משום נגיעת עגבות 172 יעו' ביאור הלכה סי' עג שנסתפק אם בעינן טלית מפסקת בין העגבות או דבעינן שתפסיק עד סוף גופם דמה שרגליהם נוגעים זב"ז גורם הרהור, ובדברי רבינו מפורש דנגיעת עגבות היא דגורמת הרהור. ועיקר איסורא דהרהור לכאורה לא שייכא לאיסורא דלא יראה דאינו משום לתא דהרהור אלא עצם גילוי הערוה כנגדו (יעו' בהגר"א סי' עה אות י), ויעו' פר"ח סי' עג שכתב דלא יהא בזה דין חוזר וקורא כיון דאינו משום לא יראה אלא מצד דמיטריד ואתי להרהורי (והיינו דהוא איסורא אגברא ואינו מדיני עצמות הקריאה דצריכה להיות במחנה קדוש ולא כנגד ערוה, ובפמ"ג למד מדברי הפר"ח גם לענין טפח באשה ערוה דאי"צ לחזור ועיין להלן הע' 178). ובהשלמה מאירי ורשב"ץ, לפי הגירסא שהיה להם גבי טפח באשה ערוה, מבואר בדבריהם דאין איסור דהרהור אלא לענין ק"ש ולא לענין ד"ת והיינו כיון דבעא כונה יתירה ועוסק בקבלת עומ"ש לכן חיישינן טפי להרהור והרי דהוא איסור בפ"ע שלא שייך ללא יראה, ואף לשא"ר דלא חילקו בזה מ"מ י"ל דאין שייכות והוא איסור דרבנן שחידשו דבר המטריד והגורם הרהור בדבר שבקדושה. ועיין בדברי רבינו לעיל יג, ב גבי ק"ש פרקדן שכתב דגבי ק"ש חשו יותר להרהור, ואולי למד כן מסוגיין, ועכ"פ לדרכו גבי פרקדן דחשו בק"ש טפי להרהור י"ל דהכא נמי בק"ש דוקא ולא בד"ת ולפ"ז סובר כהשלמה ודעימיה, אך אי"ז מוכח. (מיהו בשו"ע הגר"ז מבואר דגם הני דמשום חימום וטירדא כשנים בטלית אחת משום לא יראה דאורייתא הוא ע"ש, והוא מחודש). , ולהכי לא שרי אלא דוקא באשתו. אבל אחר כגון בניו ובני ביתו כיון דלאו כגופיה הוא אסור לקרות קרית שמע עד שתהא טלית מפסקת ביניהן ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר ועד כמה תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד תינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד וזה וזה עד דאיכא שדים נכונו ושערך צמח. פי' שמתחיל בה סימן זה 173 וכ"ה בשו"ע סי' עג דהביאו שתי שערות צריך הפסק טלית. .

ובגמרא אמרינן דטפח באשה ערוה, פי' במקום שנהוג להיות מכוסה 174 והיינו מדקאמר שוק באשה ערוה אלמא דדוקא במקום מכוסה קאמר וקמ"ל דשוק מקום מכוסה חשוב, וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד. . ושוק באשה ערוה, וקא משמע לן דאף על גב דזימנין דמגלי 175 והרשב"א כתב דקמ"ל דמקום צנוע הוא באשה אע"פ שאינו מקום צנוע באיש, וברור מדברי שניהם דהיינו מה שתחת לברך, והט"ז והפמ"ג והמ"ב נקטו דהוא מעל לברך, ועיין חזו"א סי' טז סק"ח בארוכה. . ושער באשה ערוה. וכולהו לענין קרית שמע 176 טפח ושוק לכו"ע לענין ק"ש איירי, אבל שער וקול איכא דס"ל דגם כן לענין ק"ש נאמר וכ"ה בראבי"ה סי' עו בשם ר"ח וכ"ד רה"ג הובא בתר"י וכ"ה ברשב"א, אבל בתוס' ריה"ח כתב דשער וקול לאו לענין ק"ש וכ"נ דעת הר"מ שלא הביא לזה לענין ק"ש, והחילוק דשוק מייתי קרא דערוה הוא אבל שער וקול לא מייתי אלא דקרא משבח לה בגוייהו ולא הוו טפי מפניה וידיה בזה, והחולקים מודים דשער לא גרע מפנים וידים אלא דכיון דדרך לכסותו בנשואות ממילא גילויו בנשואות גורם הרהור וה"ה בפנים וידים במקום שמכסים חלק מהם וקול דוקא בקול זמר שאין רגיל בו יעו' כ"ז ברשב"א, והרא"ש סובר דשער לענין ק"ש איתמר אבל קול לא לענין ק"ש איתמר וכן נראה לכאורה דעת רבינו דלא הביא הך דקול באשה ערוה כלל. ואפילו באשתו 177 כן מפורש בגמ'. ומשמע דעת רבינו דאין חילוק בזה בין אשתו לאחרת וגם אחרת בשיעור טפח הוא דאסור, יעו' בראשונים דפליגי בזה, ועיין שו"ע ורמ"א סי' עה. . ובכולהו אסור לקרות כנגדן משום דבמראה איכא משום הרהור 178 וכן הוא ברשב"א בשם הראב"ד דכל הני משום דמיטריד ומהרהר, וכן הוא בהשלמה מאירי ורשב"ץ (והם גורסים בגמ' דמותר בד"ת מה"ט יעו' בהערה 172 בזה), ותר"י הביאו בשם רה"ג דדוקא במכוין לשמוע קול הזמר ומסתכל בכונה דבא לידי הרהור ושאר הראשונים פליגי בזה דסברי דגם בלאו הכי איכא חשש הרהור וטירדא. אכן יעוין ברא"ש שכתב דלאחרים אסור אבל היא עצמה קוראת אפי' ערומה כל שהערוה מכוסה כדתנן האשה קוצה חלתה ערומה ומשמע דדוקא היא עצמה אבל אשה אחרת אסור לה לקרות כנגדה וכ"כ הרמ"א בדעת הרא"ש (מיהו איהו דייק לה ממ"ש הרא"ש לאחרת אבל הגר"א כתב דט"ס ברא"ש ואכן בתוס' הרא"ש כתוב לאחר מיהו מגוף הדברים משמע הכי כאמור) והרי דלדידיה לאו מטעם הרהור דהא באשה אחרת ל"ש משום הרהור וכמ"ש הרשב"א, ועיין עוד באו"ז דקול באשה ערוה לאו לענין ק"ש דהא היא עצמה קוראת אע"פ ששומעת את עצמה (וצ"ע דהיא קוראת גם ערומה) ומבואר ג"כ דאינו משום הרהור, וברא"ש מבואר דקול לאו לענין ק"ש איתמר וצ"ב מנא ליה דילמא בקול זמר דאיכא הרהור ולדבריו צריך לדחוק דמימרא דקול דנאמרה בין שוק לשער איירי לענין שמיעה ושוק ושער דלפני כן ואחרי כן לענין ק"ש ונראה דסובר דהוא משום לא יראה ערות דבר ולכן בעינן ראייה ובקול ליכא ראייה (מיהו עדיין צ"ע לדעת רבינו שכתבנו לעיל דנראה דסובר דלאו לענין ק"ש איתמר), ובראבי"ה סי' עו ג"כ מבואר דאינו איסור בפ"ע משום הרהור וטירדא אלא משום לא יראה בך ערות דבר דדן שם אי קול דמי לצואה בעששית כיון שאינו נראה יעו"ש, ואף דכתב שם דקול לענין ק"ש איתמר ואע"פ שאין נראה לעין הא גורם להרהור נראה כונתו דעי"ז בכלל ערוה הוא ולא דעצם האיסור מצד שמא יהרהר, והאשכול הביא דברי רה"ג הנ"ל וכתב דליתא דכיון דקרא קרי לה ערוה הרי יש בזה לא יראה בך ערות דבר, ומבואר בדעת ראשונים אלו דאינו איסור בפ"ע משום הרהור אלא דכמו שמקום ערוה מקום צנוע הוא ואסרה תורה ק"ש במקום שהוא מגולה הכ"נ גוף האשה צנוע הוא כל היכן שדרכה לכסות וגילויו כגילוי ערוה (וראבי"ה סובר דגם גילוי קולה הגורם להרהור יש בזה מעין גנאי וקלות דגילוי ערוה) ולכן אף אחרת אסורה כנגד גילוי גופה של חברתה, אבל לגביה עצמה לא חשיב גילוי אלא ערוה עצמה. ונפ"מ בעוצם עיניו דכתב בפמ"ג דגם להאוסרים בערוה ממש הכא מתירים דליכא טירדא והרהור אבל להרא"ש ואו"ז וראבי"ה והאשכול אינו כן, וכן בקרא באיסור דכתב בפמ"ג דאינו חוזר וקורא כיון דהוא משום הרהור (עיין לעיל הע' 172) ג"כ תלוי בזה. .