רא"ה על ברכות מד

מתני'. היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר. פי' למאן דאמר בעל קרי אסור, ואפילו הכי לא יפסיק אלא יקצר כלומר נוסח כל ברכה וברכה. ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא ינץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא. פי' ומתניתין למי שקורא כותיקין כדאיתא לעיל [ט, ב] ולהכי נקיט שיעורא דהנץ החמה, והכי איתא בגמרא [כה, ב]. ואם לאו יתכסה במים ויקרא. פי' בעודו במים. ולא יתכסה במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים. פי' אסיקנא בגמרא [כה, ב] בפירושא דמתניתין דהכי קאמר ולא יתכסה במים הרעים ולא במי משרה כלל ולא יתפלל כנגד 136 בכה"ג שהם כנגדו דהיינו מולו לא מהני אלא הטלת מים ולא הרחקת ד"א והא דתנן כמה ירחיק וכו' היינו בשהם מצדדיו או לאחוריו. מי רגלים עד שיטיל לתוכן מים. כמה ירחיק מהם. פי' ממים הרעים וממי משרה 137 וכ"כ רבינו עוד לקמן כה, ב דמים הרעים ומי המשרה דינם כצואה יעו"ש, וכן כתבו בפסקי רי"ד ומאירי ושאר ראשונים וכ"פ בטור ושו"ע סי' פו. אכן רש"י כתב וכמה ירחיק מהם ממי רגלים יראה דסובר דממים הרעים ל"צ הרחקה, וכן הר"מ לא הזכיר הרחקה ממים הרעים ומי המשרה וכ"ה בפיה"מ ע"ש, ובירושלמי נסתפקו בדין נבילה מסרחת אם צריך להרחיק ממנה והוכיחו ממתני' דמרחיק ממים הרעים ומי המשרה אלמא דלא רק מצואה ומ"ר צריך להרחיק אלא מכל דבר המסריח אבל הר"מ לא הביא דין נבלה מסרחת, ונראה מזה דסובר דלשי' הבבלי אין דין הרחקה נאמר אלא בצואה שדרכה להסריח דזו מאוסה מצד שהיא צואה ומצטרף בה מה שדרכה להסריח אבל דבר שדרכו להסריח גרידא לא מאיס להצריך הרחקה. ובב"י סי' עט ביאר בדברי הר"מ פ"ג ה"ו שכתב צואת אדם כו' וכל צואה שריחה רע כגון אלו דמדין נבילה מסרחת למדה דאלמא לא בעינן צואה דוקא אלא כל דבר שריחו רע מרחיק, ולפ"ז כתב בסי' פו דלכן לא הזכיר הר"מ דין מי המשרה דהוא בכלל מש"כ כל צואה שריחה רע, אכן צ"ע דכונת הר"מ שם מתבאר בפשיטות, והוא דהא דצואת אדם דוקא ולא שאר צואות אי"ז מחמת שהיא יש לה מאיסות של צואה משא"כ שאר צואות ולכן בשאר צואות אין מרחיק אלא במקום שריחן רע מצד דלא גרעי מנבילה, דבאמת צואת אדם נמי צריך לזה שדרכה להסריח ומה"ט צריך צואת קטן שדרכה להסריח עיין בספ"ג דסוכה (אלא דהיכא שדרכה להסריח גם אם במקרה אין לה ריח צריך להרחיק דמאיסא כיון דהיא בעצם צואה המסרחת), ובזה גריעא צואת אדם משאר צואות במה שדרכה להסריח יותר מכולם וז"ש הר"מ דאי משכח"ל איזה צואה שריחה רע כשל אדם וכשל כלבים וחזירים שיש בהן עורות אף היא צריכה הרחקה דמאי שנא וכונתו לרבות אלו שנזכרו בירושלמי כמו צואת תרנגולים אדומין וכיו"ב וכתב כללא דמילתא דתליא בריח רע כמו של אדם, ונמצא דדין נבילה ודין מי המשרה לא הביא, גם דין אשפה שריחה רע שאמרו בברייתא כה, א לא הביא וע"כ סובר דלדינא אי"צ להרחיק כ"א מצואה ולא משאר דברים המסריחין וכ"נ בפ"ד תפלה ה"ט וזהו ג"כ שי' רש"י ועיין או"ז סי' קל בשם ר"ח דמרחיק ממי המשרה והאו"ז כתב דאינו נראה בעיניו כלל אך בסי' קלא נראה שהסכים לר"ח ועיין ספרי דברים פיסקא רנח. (עיין נזירות שמשון סי' עה דקיא ל"צ הרחקה דאינו מסריח והובא ברעק"א ומ"ב וצ"ע דהמציאות שמאד מסריח). וממי רגלים. ומן הצואה ארבע אמות.

[רי"ף יד, א] תנו רבנן היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחוריו ארבע אמות. פי' וחוזר לראש תפלתו 138 היינו כמ"ש בסמוך במצא צואה במקומו דכיון שחטא חוזר ומתפלל ה"ה בזה, אבל תר"י כתבו בשם רבני צרפת דלא אמרו חוזר ומתפלל אלא במקום שמצוי שם צואה דחוטא הוא שלא בדק והביאו ראיה לזה מדאמרו בברייתא זו מהלך לפיו ד"א דמשמע דאי"צ להתחיל שוב בתפלה וע"כ דהכא בשלא היה מצוי שם צואה, והרשב"א ג"כ דייק דאי"צ לחזור לראש וכתב הטעם דלא הטריחוהו לבדוק כמלא עיניו משא"כ צואה במקומו היה צריך לבדוק (יעו"ש היטב סברתו) ואח"כ כתב כתר"י דגם במקומו דוקא במצוי שם צואה צריך לחזור, ועיין ב"י סי' פא דגם למסקנתו דבמקומו דוקא במצוי שם צואה מ"מ כנגדו אף במצוי ל"צ דהא דייק לה מדלא קאמר תפלתו תועבה ופליג על תר"י ע"ש ובשו"ע. אך רבינו לית ליה דיוק הרשב"א ותר"י, ומפרש דחוזר לראש תפלתו, ועיין בהערה הבאה דנראה דרבינו סובר דאף באין מצוי שם צואה צריך לחזור. . והתניא לצדדין לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. פי' דאפשר יזרקנה לאחוריו דלא אפשר לאחוריו יזרקנה לצדדין.

התפלל ומצא צואה במקומו הואיל וחטא. כלומר דאיבעי ליה לעיוני שפיר 139 דעת תוס' והרא"ש ותר"י והרשב"א ועו"ר דדוקא במקום שמצוי שם צואה חייב לבדוק וחוטא הוא שלא בדק אבל בבית אי"צ לבדוק כמ"ש בדף כה, א ספק צואה בבית מותרת ואינו חוטא, ודעת השיטמ"ק דגם אם אין מצוי שם צואה וחוטא לאו במזיד קאמר דהא אי"צ לבדוק אלא בשגגה, ורבינו סתם ומשמע דסבר דגם אם אין מצוי שם צואה וכן משמע הלשון דאיבעי ליה לעיוני שפיר דאיירי במקום שאין מצוי שם צואה דמ"מ יש לו לעיין היטב וגם לעיל גבי צואה כנגדו לא כתב כהרשב"א ותר"י דאיירי במקום שאין מצוי צואה אלא כתב דחוזר לראש ומאידך גם אינו סובר כפי' השטמ"ק דהא כתב להדיא דאיבעי ליה לעיוני, והמאירי הביא דברי הראשונים דאיירי במקום שמצוי צואה ודחה דכל במקומו פושע הוא וכונתו דסמוך לו במקומו יש לו לבדוק גם במקום שאי"צ לחוש לצואה, ורבינו נראה דמחמיר טפי דהא גם לעיל גבי צואה כנגדו כתב דחוזר לראש, ואתרוייהו קשיא מההיא דספק צואה ונראה ע"פ המאירי שם בדף כה דפי' ספק צואה בבית כגון שהיה שם צואה ואינו יודע אם הוציאוה דחזקה שהוציאוה או שהריח ריח ולא הוחזקה לו צואה לשם והיינו דאיירי בספק מסויים ולא בסתם כשרוצה להתפלל ולקרות שם אם צריך לבדוק דבכה"ג באמת צריך לבדוק להמאירי במקומו עכ"פ ולרבינו אף כנגדו דכך הוא דין מחניך קדוש שמחייבו לפני שמתפלל לבדוק המקום אם הוא ראוי לתפלה (ועיין עוד בספר הבתים ק"ש פ"ג). ועיין עוד בר"מ תפלה פ"ד ה"ז וה"ח וק"ש פ"ג ה"א (ועיין תוס' עירובין סד, א ורמב"ן בלקוטות לסוגיין). . אין תפלתו תפלה אלא צריך לחזור ולהתפלל במקום טהור.

היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר. פי' ממתין עד שיכלו המים יפה מגופו. ומדקאמר חוזר משמע שלא ירחיק כלל וכן יפה לו לחזור למקום תפלתו, ומיירי ודאי בשנבלעו המים במקומן שאין בהם טופח 140 ע"פ הגמ' כה, א דמ"ר כל זמן שמטפיחין צריך להרחיק מהם וזש"כ שנבלעו בקרקע כ"כ שאין בהם טופח, וכ"כ תוס' בשם הר"ר יוסף, אבל תוס' בעצמם כתבו דאף אם מטפיחין מותר דרבנן הוא דגזור היכא דנפול לארעא ובכה"ג שעומד כבר בתפלתו לא אטרחוהו רבנן וכ"כ תר"י הרשב"א והרא"ש, והא דממתין עד שיכלו המים בפשוטו משום שחשוב כנגד העמוד דאסור מה"ת (ועיין ברא"ש), ומיהו בלבוש בבגדיו והמים נבלעים בהם הרי העמוד מכוסה והתורה חייבה להרחיק מעמוד ולא שזה עצמו שיוצא ממנו עמוד אוסרו (ועיין בתשו' ציץ אליעזר תחלת ח"ח). . ובשביל מים שעל בשרו אינו אסור, אפילו למאן דאמר לקמן [כה, א] צואה על בשרו אסור אף על פי שמכוסה בבגדיו, מי רגלים קילי טפי, שלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד אבל על בשרו מותר ואפילו מדרבנן כיון שמכוסה בבגדיו 141 יל"ע דאיסור דעל בשרו איסור בפ"ע הוא מכל עצמותי ומאי שייכא הא דמה"ת אין איסור מחניך קדוש במ"ר לדין איסור על בשרו, וי"ל דמ"מ חזינן דאין התורה מחשיבה מ"ר כצואה ואף רבנן דאחשובינהו כצואה לא לענין איסור על בשרו אמרוה. ובאמת מש"כ דאיסור בפ"ע הוא אינו ברור דלגי' לקמן ידו בבהכ"ס משמע דחד איסורא הוא ע"ש בתר"י ולגי' ידו מטונפת לפי' המלחמות משמע דאיסור בפ"ע הוא ולא משום צואה וע"ש בהש' הראב"ד. , ומאותן מים שעל בגדיו אינו אסור שהרי יש בגד עליון שמכסה הכל 142 הא אם אינו מכוסה אסור אע"פ שבלוע בתוך הבגד כיון שטופח ע"מ להטפיח חשוב שישנם מ"ר על גבי הבגד, ועיין בדברי רבינו כה, א. . להיכן הוא חוזר רב המנונא ורב חסדא חד אמר חוזר לראש וחד אמר חוזר למקום שפסק וכתב רבינו האי גאון ז"ל דהילכתא כמאן דאמר חוזר למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. פי' דוקא בתפלה 143 כ"ה שי' הרי"ף (טז, א) והרבה ראשונים דתפלה שאני, והראב"ד מחלק בין שהה באונס למרצון, ובתוס' לא ס"ל לחלק הנהו חילוקים. ומשום דאסור להפסיק בה 144 כ"כ המלחמות שם בטעמא דהרי"ף. אית לה האי דינא, אבל בהלל ובמגילה וקרית שמע ובשאר ברכות באותן שיש לו רשות להפסיק בהן 145 צ"ע דאיזה ברכות חמורות יותר מק"ש לענין הפסק. ועיין בפ"ז הע' 82. אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש.

גרסינן בפרק בני העיר שמכרו רחובה של עיר [מגילה כז, ב] תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין והמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל אמר ליה רב נחמן בשלמא משתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל דתנן כמה ירחיק מהן [ו]מן הצואה ארבע אמות אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין אי הכי קדישתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא. פי' אם תאמר שאסור להשתין בארבע אמות במקום שהתפללו, שהרי העם פעמים מתפללין במקום זה ופעמים במקום זה ונמצא כל נהרדעא מקודשת. תני ישהה כלומר הא דתני ירחיק ישהה הוא ואמרינן בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך יתפלל משום ניצוצות. פי' שברגליו של אדם וכדי שייבשו 146 רש"י במגילה פי' שלא יטנפו בגדיו בניצוצות שבאמתו אבל רבינו מפרש שיתייבשו בבגד. ולכאורה הול"ל עד שיכלו מאמתו וכדלעיל דבעי עד שיכלו המים אבל שייבשו למה לן הא ליכא איסורא במ"ר על בשרו וכמ"ש רבינו לעיל. . אלא המתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך ישתין מאי טעמא אמר רב אשי כל כדי הילוך ארבע אמות תפלתו של אדם סדורה לו בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה.