רא"ה על ברכות מג

פיסקא. רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם. פי' בקרית שמע ובמזון כדאיתא לעיל. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה ומעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם וקורא למעלה מרבי יהודה בן בתירא ואמר לו בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אין מקבלין טומאה.

אמר רב נחמן נהוג עלמא כתלתא סבי כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה כרבי יאשיה בכלאים. פי' לענין כלאי הכרם, דכלאי זרעים דהיינו כל שני מיני זרעים, [ד]בארץ גופה לא אסירי בהנאה מדאורייתא, בחוצה לארץ שרי, אבל כלאי הכרם דבארץ גופה אסירי [בהנאה] מדאורייתא, בחוצה לארץ אסרינהו רבנן 127 כן מבואר בקידושין לט, א. וכונת רבינו דר"נ הרי בחו"ל היה וממילא על כרחך בכלאי הכרם איירי דכלאי זרעים אינם אסורים בחו"ל, (ובכלאי זרעים מודה ר' יאשיה דחייב בשני מיני זרעים וכ"כ כל הראשונים), ואף דגוף מה שנהוג עלמא כרבי יאשיה הוא גם לענין א"י כמ"ש רבינו מ"מ איירי בחו"ל שהוא מקומו של ר"נ. , וקאמרינן השתא דנהוג עלמא אפילו בארץ 128 היינו לזרוע חטה וחרצן יחד שאין בזה משום כלאי זרעים (כמו שהוכיח בהשלמה מבכורות נד, א והשיג על הראב"ד שכתב לא כן, ועיין בהש' הראב"ד כלאים פ"א ה"ו, ועיין בירושלמי כלאים רפ"ח לו, א דלר' יונתן איצטריך איסור כה"כ לאסור מין אחד והיינו חטה וחרצן דליכא משום כלאי זרעים ולר' יונתן דבעי ג' מינים איצטריך לחייבו מלקות בהתרוהו משום כה"כ, ומיהו בפ"מ שם פי' דבירושלמי בהמשך בדף לו, ב דחי לה ומסיק דגם לריו"נ ל"צ קרא דכה"כ אך הוא צ"ע והגר"א שם פי' הירושלמי בדף לו, ב באו"א וכן מוכח בתוס' בכורות שם), אבל שלשה מינים שלא במפולת יד אסור בא"י משום כלאי זרעים דחטה ושעורה (אבל נפ"מ לענין דלא לקי משום כה"כ). ודעת הר"מ בפ"ה כלאים ה"ז דאע"פ דאין מלקות במין אחד עם חרצן מ"מ איסורא דכלאי הכרם איכא, אבל רבינו שכתב דנהגו בארץ כר' יאשיה מוכח דס"ל דמותר וכמו דמלקות ליכא במין אחד ה"ה דאיסורא ליכא, ולהר"מ הא דנהגו עלמא לזרוע היינו בחו"ל דלא אסרו בחו"ל אלא מה שלוקה עליו יעו' פ"ח כלאים הי"ג, ועיין בטור יו"ד סי' רצו השיטות בזה. בכלאי הכרם כרבי יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. והני מילי דבעינן במפולת יד לענין מלקות, אבל לענין איסור הנאה אף על פי שאינו זורען באחת אלא כל המקיים שני מינין בכרם נאסר הכל בהנאה 129 וכ"כ הר"מ פ"ה כלאים ה"ז ומאכ"א פ"י ה"ו והרמב"ן והר"ן ור"א מן ההר (תוס' ר"י הזקן) בקידושין לט, א ועו"ר דהא תנן בכלאים המעביר עציץ נקוב בכרם קדש ותנן המסכך גפנו וכו' ומקרא ילפי' לה בחולין קטז זרוע מעיקרו וכו', והיינו דהאיסור הנאה אינו כתוצאה מהאיסור (וכן מוכח בר"מ ספ"ח כלאים דבחו"ל מותר לזרוע ואסור באכילה, וכן מבואר מהירושלמי ברפ"ח כלאים דל"צ לאו דכה"כ אלא להתרו בו משום כרם ולא אמרו בשביל איסור הנאה, ועיין מהר"י קורקוס כלאים רפ"ה והוא צ"ע), ודלא כתוס' קידושין ושאר מקומות בשם ר"י דכולהו משניות אינם להלכה כיון דלא אתיין כר' יאשיה. והר"מ חידש דאפילו מין אחד בכרם נאסר הכל בהנאה, ובזה פליגי הרמב"ן ושא"ר, וכן פליג עלה רבינו שכתב להדיא דבעינן שני מינים ורק מפולת יד הוא דלא בעינן לאיסור הנאה. , בזורען בתחלה בכרם נאסר בהשרשה, ואם צמחו שם מאליהן והוא מקיימן הרי הכל נאסר בתוספת 130 פסחים כה, א וחולין קטז, א זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא בתוספת. ודינו כמו שמפורש בכלאים [ה, ו]. וכר' אלעאי בראשית הגז. פי' דאמר דאין ראשית הגז נוהג בחוצה לארץ.

כי אתא רב זעירי אמר ביטלוה לטבילותא ואמרי לה לנטילותא מאן דאמר לטבילותא כרבי יהודה בן בתירא. פי' דאמר דאין דברי תורה מקבלין טומאה. ומאן דאמר לנטילותא. פי' דהיינו נטילת ידים. כדרב חסדא דרב חסדא לייט מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. פי' והא פרישנא לעיל [טו, א] דדוקא לקרית שמע משום דזמנה עוברת כדכתיבנא לעיל 131 ושם כתב דה"ה לתפלת שחרית ורק מנחה שיש לה שהות גדול צריך לחזר אחר מים. .

פי' וכי תימא והא קיימא לן דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין וכיון דכן היכי בטלי לטבילותא דהא קיימא לן [עדיות א, ה] דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, איכא למימר מיקם הוה קים להו דעזרא מעיקרא הוה תקין דאי חזו בית דין לבטלה יבטלנה, אי נמי אפשר דמעיקרא לא פשטה ברוב ישראל והיא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה 132 משמע דבעינן לא פשטה ואין הציבור יכולים לעמוד בה אבל לא פשטה לבד לא סגי וכ"כ רבינו בחי' על הרי"ף ע"ז שם (והעתיקו הר"ן שם). אך בר"מ פ"ב ממרים ה"ב נראה דכל שלא פשטה יכולים לבטלה. וכ"כ לתירוץ זה תר"י ועוד ראשונים. וכי האי גונא אפשר לבטל ואפילו בבית דין שאין גדול כמותו כדאיתא בעבודה זרה [לו, א].

כתב רבינו ז"ל ואיכא מאן דאמר הא דאמרינן ביטלוה לטבילותא בין לתפלה בין לדברי תורה ואיכא מאן דאמר הני מילי לדברי תורה אבל לתפלה צריך טבילה ולאו טבילה דוקא דהיא בארבעים סאה אלא רחיצה בתשעה קבין וכתב רבינו האי גאון ז"ל כיון דבגמרא ליכא בהא מילתא נקוט מנהג כל ישראל שבעלי קריין אף על פי שאין להם מים אין מתפללים עד שירחצו עד כאן. ועיקרא דהא מילתא דודאי לגמרי ביטלוה, ובגמרא [כב, ב] איתא לענין ברכת המזון דאמרינן רב פפא ורבה בר שמואל ורב הונא בריה דרב יהושע כרוך ריפתא בהדי הדדי אמר להו רב פפא איבריך אנא דנפול עלי תשעה קבין ורבה בר שמואל אמר איבריך אנא דטבלי בארבעים סאה ואמר להו רב הונא איבריך אנא דלא הא ולא הא כלומר שלא טבלתי 133 אכן רש"י פירש שלא הוצרכתי לא לזו ולא לזו שלא ראיתי קרי, ואולי משמע ליה לרבינו פשטא דדברי רב הונא לא כן, ועוד י"ל דסובר דטמא שנטהר עדיף ממי שלא נטמא שהתורה קראתו טהור (כמ"ש הר"מ בפיה"מ פרה ג, ב). מיהו י"ל דרש"י מודה לזה, ועכ"פ דלא עדיף מי שלא נטמא ממי שנטהר, אלא דהכא הא לא סגי בטבילה להטהר לגמרי שהרי צריך הערב שמש ולכן מי שלא נטמא עדיף. כלומר דלגמרי ביטלוה, אלמא דלגמרי ביטלוה בין לברכות בין לדברי תורה בין לתפלה 134 בפשוטו כונת רבינו ללמוד תפלה מברכת המזון דאם לא ביטלוה אלא לדברי תורה א"כ ברכת המזון עדיין אסירא כמו לענין תפלה, והיינו דקולא מיוחדת היא בדברי תורה שאינם מקבלים טומאה, אכן יל"ע בזה מדלא נזכר בדברי רה"ג ודעימיה אלא תפלה משמע דחומר מיוחד הוא בתפלה ולא קולא מיוחדת בדברי תורה ולפ"ז ברכות כדברי תורה דמו, ומתני' דדף כא הוא דנתבטל אבל רישא דדף כב והך דדף כו לא נתבטל, ויש להסביר דטבילת בע"ק משום באימה וביראה כדאי' בגמ' כב, א ותפלה בעא אימה ויראה טפי משאר מילי. והכי נהוג עלמא, ודברי מרנא ורבנא רבינו האיי גאון ז"ל לדורו או במקומו 135 היינו דאף רה"ג מודה דמצד הדין ביטלוה לגמרי אלא דכך היה מנהג ישראל במקומו, ועיין בר"מ פ"ד תפלה דבשנער ובספרד נוהגים לרחוץ עצמם לפני התפלה ובשאר מקומות לא נהגו כן, וכן בשאר הראשונים נזכר חילוקי מנהגים בזה (ועיין באגרות הר"מ ח"ב), ולפ"ד רבינו מבואר מה שכתב הרי"ף דלכו"ע לא צריך טבילה אלא רחיצה בט' קבין וכן מבואר בתשובת רה"ג שהובאה באשכול הל' בעל קרי וצ"ע דהא מסקינן בגמ' דמרגיל בעי מ' סאה וע"כ כמ"ש רבינו דלגמרי ביטלוה אלא דנהגו במקומו של רה"ג להחמיר בט' קבין לענין תפלה, ולפ"ז אין כונת רה"ג להכריע בין הדעות מכח המנהג אלא כונתו דצריך עכ"פ לקיים המנהג, ולשונו צע"ק לפ"ז, ועוד יל"ע כיון דמעיקר הדין בטלה איך מתבטלת התפלה מכח המנהג וכמ"ש רה"ג דאם אין להם מים אין מתפללים וכ"ה להדיא בתשובתו בס' האשכול הנ"ל דראה לרבי אהרן גאון מבבל שלא התפלל כל השבת מחמת שלא היה לו מים, (ובר"מ בפיה"מ ובפ"ד תפלה מבואר באמת דגם לתפלה בטלה אלא דנהגו במקומות מסויימים לרחוץ לפני התפלה משום היכון אבל נראה בר"מ דאינו לעיכובא ואם אין לו מים מתפלל בלא רחיצה), וצ"ע. ועיין באו"ז סי' קיז בשם ר"ח ובשאר ראשונים בענין זה. ועיין בתוספתא סוף ידים ובביאור הגר"א שם. אבל במקומות אלו לא נהגו בה כלל בין לדברי תורה בין לקרית שמע בין לתפלה וברכות.