רא"ה על ברכות מא

[רי"ף יב, ב] אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא קרית שמע ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב קסבר קרית שמע דרבנן אמת ויציב דאוריתא. פי' ובספק לו גם כן אי אמר פרשת ויאמר 86 אבל ודאי לו שקרא שאר ק"ש דאם לא קרא ק"ש אינו יכול לברך אמת ויציב וכמ"ש רבינו בסמוך. דאילו אמרה תו לא הוי אמת ויציב דאורייתא 87 כמ"ש בגמ' לקמן מאי טעמא מברך אי משום יציאת מצרים הא אדכר ליה בק"ש. , אלא הכא מיירי בספק לו בשתיהן והשתא אמת ויציב דאורייתא משום הזכרת יציאת מצרים דהיא דאורייתא. ובודאי כיון דאית ליה למיהדר עדיפא ליה למימר פרשת ויאמר טפי מאמת ויציב, ומכמה אנפי, דהיא פרשת תורה 88 היינו דעדיף הזכרת יציאת מצרים בקריאת פרשה של תורה מאשר במטבע דרבנן של אמת ויציב, ולפ"ד רבינו נראה דאמו"י לא נתקן בשביל מצות הזכרת יצ"מ דהא בלאו הכי מזכיר בפר' ויאמר דעדיפא מינה, וגם אם היה עיקר תקנתה בשביל הזכרת יצ"מ היה ראוי להעדיפה על פני פר' ויאמר כיון דקבעו רבנן מצות הזכרת יצ"מ במטבע זה, וע"כ אמת ויציב נתקן מטעם אחר אלא דלמעשה מזכיר בה יציאת מצרים, וכן פר' ויאמר עיקרה מפני פר' ציצית אלא דלמעשה מזכיר בה יציאת מצרים דאין לומר דפר' ויאמר נתקנה גם מחמת מצות הזכרת יצ"מ דא"כ הו"ל לרבינו לומר טעם זה דלהכי ויאמר עדיפא כיון שהיא נתקנה בעבור הזכרת יצ"מ, (ועיין בתוספתא פ"ב ה"א הקורא את שמע צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב ונראה מבואר כמוש"כ דלא תיקנו קיומה ע"י ויאמר או דכל אמו"י מחמת הזכרת יצ"מ נתקנה דהא אמרוה כהזכרה שצריך להזכיר באמו"י אך צ"ע כיון דהזכיר בק"ש למה לו להזכיר באמו"י), ומיהו גם אין יכול להזכיר הזכרה בעלמא דאם היה יכול להזכיר הזכרה בעלמא לא היה צריך לחזור על ויאמר או אמו"י אלא אומר איזה דבר או פסוק של יצ"מ וע"כ קיומה לכתחלה או ע"י ויאמר או ע"י אמו"י ולהכי אינה ברכה לבטלה כשחוזר אמו"י כיון דזהו אופן אחד מאופנים שתיקנו וסידרו קיומה של מצוה זו, ורבי דלמד שמעתא דאית בה יצ"מ כדלעיל יג, ב היה לו פטור כיון שלימד תורה לרבים משא"כ בסתמא. וברש"י ופיה"מ לעיל יב, ב נראה דעיקר קיומה של הזכרת יצ"מ ע"י ויאמר דוקא, וברשב"א שם ובתר"י (א, ב) נראה דעיקר אמו"י או אמת ואמונה משום מצות הזכרת יצ"מ, אך בדברי רבינו מבואר לא כן ולא כן וכאמור. ועיין תר"י כאן דסובר דחוזר ואומר אמו"י ולא ויאמר, ונראה דהוא לשיטתו דעיקר הברכה מחמת מצות הזכרת יצ"מ נתקנה. ועיין מג"א סי' סז. ואית בה תרתי הזכרת יציאת מצרים ומצות ציצית 89 ע"ד שאמרו בגמ' לקמן ק"ש עדיפא דאית בה תרתי. , אלא דהשתא לא נחית להכי אלא למימר דקרית שמע דרבנן והזכרת יציאת מצרים דאורייתא. והיכא דאית ליה ספיקא בתרוייהו דאית ליה ספיקא בויאמר ואמת ויציב אי אמר חד מינייהו 90 פי' שספק לו שמא לא אמרם כלל אף לא אחד מהם. והדר אמר אמת ויציב יצא ואינו חוזר ואומר ויאמר אף על גב דפרישנא דויאמר עדיפא 91 לכאורה פשיטא דהא גם אם הזכיר יצ"מ בפסוק בעלמא דיעבד יצא כדמוכח לעיל יג, ב וכ"כ במ"א סי' סז (ועיין לקמן הערה 102, מיהו רבינו לעיל יג, ב מפרש חוזר וגומרה לשאר ק"ש). ואולי הכונה דאע"פ דהשתא לא נחית להכי מה עדיף ויאמר או אמו"י מ"מ סו"ס הרי נראה בגמ' דאם יאמר אמו"י יצא, וע"ז כתב דאה"נ ואין כאן מקום טעות כיון דבאמת אם יאמר אמו"י יצא אלא דלכתחלה ויאמר עדיפא ולא נחית להא מילתא. . והאי דנקט רב יהודה אמת ויציב ולא נקט ויאמר לרבותא נקטה דאף על גב דקרית שמע פרשתא דאורייתא ספק קרא אותה אינו חוזר וקורא, ואף על גב דאמת ויציב מטבע דרבנן זימנין דהוי אמת ויציב דאורייתא בספק לו אם הזכיר יציאת מצרים כלל הרי זה חוזר בספק משום דספיקא דאורייתא הוא 92 פי' דרצה לנקוט שני הקצוות דק"ש שהיא פר' תורה אין חייב בה מספק ואמו"י שהיא מטבע דרבנן חייב בה מספק דעתה מוטל עליו או אמו"י או ויאמר כיון דאין יודע אם אמר אמו"י. .

וכי תימא ומספיקא היכי אפשר ליה למהדר אמת ויציב ומספק היכי מברך והא איכא ספק איסורא דאורייתא משום ברכה שאינה צריכה ומשום לא תשא 93 לכאורה הקו' ע"פ שיטתו לעיל הע' 88 דאין עיקר הברכה משום הזכרת יצ"מ דאם היה עיקר הברכה בשביל הזכרת יצ"מ הרי זהו דינו דמוטל עליו לקיים הזכרת יצ"מ מספק באופן שקבעוה בברכת אמו"י ואי"ז ברכה שאי"צ וכ"ה בתר"י ע"ש ולשיטתם לעיל הע' 88. , פירש אדוני הרב ר' אשר 94 הוא דוד רבינו אחי זקנו רבי אהרן (עיין חי' ע"ז עמ' צב) בן רבי משולם מלוניל. בן אדוננו זקננו הרב ר' משולם ז"ל דאיסור ברכה שאינה צריכה לאו דאוריתא אלא דרבנן 95 וכה"ק ותירצו תוס' ר"ה לג, א ועיין שיטמ"ק לג, א ביתר ביאור, והובאו דברי רבינו בתשו' ריב"ש סי' שפד. ועיין ר"מ הל' ברכות פ"א הט"ו דנראה דאיסור תורה הוא וכ"כ המג"א סי' רטו סק"ו בדעתו. , ופי' דלא תשא דדרשינן [להלן לג, א] גבי ברכה שאינה צריכה (ד)אסמכתא בעלמא ולאו דאורייתא.

פי' ולרב יהודה דאמר קרית שמע מדרבנן ומשום הכי קאמר דאינו חוזר וקורא, מאי דכתיב בשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב שאדם חייב ללמוד 96 משמעות הדברים דאין כלל חיוב מסויים של עת שכיבה ועת קימה אלא דחייבתו תורה ללמוד תמיד בשבתו בביתו ובלכתו בדרך ובשכבו ובקומו (דומיא דמ"ש לעיל יג, ב ההוא בד"ת כתיב וכו'), וכן נראה בתוס' סוטה לב, ב ע"ש, וכן נראה באו"ז ח"א סי' צד בשם ר"ח. ולכאורה למש"פ הרי"ף דק"ש דאורייתא תו לית לן קרא לחיוב ת"ת תמיד, אכן נראה דנלמד מן הכתוב ושננתם לבניך שהוא חיוב לימוד בעצמו ולאחרים כמ"ש בסה"מ עשין יא, וגם אושננתם לבניך קאי הא דכתיב בשבתך בביתך וכו' כמו דקאי אודברת בם (שיש אתנחתא על מלת בם וממילא ההמשך אתרוייהו קאי), אלא דלענין ושננתם לבניך פירושו שחייב ללמוד תמיד, ועיין בדברי רבינו לעיל יא, ב דחיוב תורה עליו תמיד כל היום, ומ"ש בנדרים ח, א דאי בעי פטר נפשיה וכו' יעו' בר"ן שם מש"כ בזה. אכן בתר"י נראה דלא פליג שמואל בעיקר מצות ק"ש ופירושא דקרא אלא דסבר דלא בעינן ק"ש דוקא אלא כל מקום בתורה (וכנראה דקשיא ליה קו' תוס' סוטה הנ"ל), ופלוגתייהו אי ודברת בם היינו פרשה זו או כל דברי תורה, וקשה טובא מאי קאמר דאינו חוזר וקורא כיון דחייב לקרוא איזו פרשה בלאו הכי, ועוד דיש לו לקרוא פרשה זו שחכמים קבעו פרשה זו לקיום מצות ודברת בם בשכבך ובקומך. ועיין בשאג"א הל' ק"ש דסובר כפי' תר"י והאריך בזה יעו"ש. ובשטמ"ק העתיק דברי תר"י ואח"כ כתב דמאי דמוכחו כולהו תנאי לעיל מהאי קרא חיוב ק"ש לשמואל אסמכתא היא, וצ"ע כיון דגם לשמואל איזו פרשה בתורה חייב, ורק מברייתות דרפ"ב עד היכן צריך כונה משמע דלא כשמואל וצ"ע. (ואולי יש ללמוד מזה דגם תר"י לא נתכונו למה שמקובל בכונתם אלא מפרשי כרבינו ושא"ר). והכי מפרשינן לה בגמרא.

ור' אלעזר אמר ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא חוזר וקורא. פי' דקרית שמע נמי דאורייתא וכיון דכן בספיקו חוזר. ואפילו ודאי לו שקרא פסוק ראשון וספק לו על השאר חוזר על מה שספק לו ואף על גב דפסוק ראשון בלחוד דאורייתא 97 כדעת רבינו לעיל יג, ב. ולכו"ע אין ויאמר מה"ת כמ"ש הפר"ח בהל' ק"ש ומ"מ ספק אם אמרה לכאורה צריך לחזור ולאומרה לדברי רבינו דהא חלק מק"ש היא ועיין לקמן הערות 102, 103. מכל מקום כיון דקרית שמע כלל 98 ר"ל דעיקרה חיוב תורה. דאורייתא החמירו בספיקו לחזור בכולו 99 הרשב"א בתשו' ח"א סי' שכ למד ממ"ש חוזר וקורא דאין די לו במה שחוזר וקורא פס' ראשון שהוא מה"ת אלא כיון שהוא חייב לקרות קורא הוא כעיקר תקנתו, אך בדברי רבינו מבואר יתר על כן דגם אם כל ספיקו הוא על שאר ק"ש דנמצא התחלת ספיקו בדרבנן חייב לחזור ולקרות כיון דעיקרה מה"ת נתנו לכולה חומר של תורה, אבל בדברי הרשב"א נראה דרק אם מסופק בפס' ראשון חוזר וקורא כל ק"ש עם פס' ראשון כיון שמחוייב לקרות קורא כעיקר תקנתו אבל אם כל ספיקו על שאר ק"ש אי"צ לחזור, וכן נראה ממה שביאר עפ"ז דברי הר"מ ק"ש פ"ב הי"ג לענין ברכות ק"ש בספק, וכמו דספק בהברכות אין חוזר ה"ה ספק בשאר ק"ש. והמג"א בסי' סז הביא בשם התוי"ט דבכה"ג שאין ספיקו אלא בשאר ק"ש אי"צ לחזור אבל מהשו"ע בסי' סד ס"ג גבי טעה בין פרשה לפרשה הוכיח דחוזר וקורא והיא בעצם הוכחת רבינו מדלעיל טז, א מיהו להאמור פלוגתת רבינו והרשב"א הוא. ועיין בהע' הבאה. . והיינו דאמרינן לעיל [טז, א] טעה בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה 100 אלמא אע"פ דברור לו שקרא פרשה ראשונה כיון שמסופק בפרשה שניה חוזר וקוראה, אכן תר"י לעיל (ט, א בדפי הרי"ף) כתבו בשם רבם דאף לשמואל דק"ש דרבנן הני מילי במסופק אם קראה אבל כשהתחיל לקרוא אפילו שמואל מודה שאם טעה יש לו לתקן כיון שהתחיל, ובזה מיושב דעת הרשב"א בהע' הקודמת. (וממה שהק' תר"י רק משמואל יראה קצת דס"ל כרבינו). וכתבה רבינו ז"ל וקבעה הילכתא 101 ר"ל דלולי זה י"ל דהך ברייתא כמד"א דגם פרשה שניה מה"ת אבל אנן דקיי"ל דפסוק ראשון בלבד מה"ת אי"צ לחזור אך הרי הרי"ף הביאה וקבעה הלכה. . והוא הדין נמי לאמת ויציב נמי דאורייתא 102 היינו דבזה לא פליגי וגם לר"א הזכרת יצ"מ מה"ת, אך ראבי"ה בח"א סי' סד הביא בשם ר"ח דאמו"י דרבנן ובספק אינו חוזר וקורא, ונראה כונתו עפ"ד רבינו דגם במסופק אם קרא שאר ק"ש מה שאינו מן התורה חוזר וקורא והרי כל דין חזרה דאמו"י אינו אלא במסופק ג"כ בפר' ויאמר וכיון דמסופק בפר' ויאמר הרי בלאו הכי צריך לחזור ולקרות ויאמר משום ספק ק"ש ושוב אי"צ לומר אמו"י משא"כ למד"א ק"ש מדרבנן אי"צ לחזור משום ספק ק"ש רק משום ספק הזכרת יצ"מ ושפיר קאמר דחוזר בספק אמו"י, ועיין ב"י ב"ח וט"ז בסי' סז. ונראה עוד בביאור דברי ר"ח דהנה לעיל יג, ב אמרו חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה ומפרשים הראשונים דקאי אשאר ק"ש חוץ מפס' ראשון, אכן באו"ז ח"א סי' לה הביא בשם רבנו חננאל דאפר' ויאמר קאי והיינו אע"פ דכבר עסק בשמועה של יצ"מ כדי להזכיר יצ"מ בזמנה מ"מ חזר וקרא ויאמר כדי לקיים ההזכרה כמו שתיקנוה, ובתשו' הרשב"א ח"א סי' סט מפרש חוזר וגומרה על ברכת אמו"י והיינו נמי משום הזכרת יצ"מ אלא דלהרשב"א קיומא דהזכרת יצ"מ קבעוהו ע"י אמו"י יעו' רשב"א יב, ב ולעיל הערה 88 אבל להר"ח קבעוה ע"י פר' ויאמר, (אך שא"ר סברי דכיון דקיים הזכרת יצ"מ של תורה אי"צ לחזור ולקיימה באופן שקבעוה מדרבנן ועיין מג"א סי' סז), ונר' לדעת ר"ח דלמד"א ק"ש מדרבנן קבעוה ע"י אמו"י אבל למד"א ק"ש מדאורייתא קבעוה ע"י פר' ויאמר וכדתנן לעיל יב, ב לפירש"י והר"מ שם וממילא הא דאמר ספק אמו"י חוזר ואומר היינו כיון דאית ליה ק"ש מדרבנן אבל לדידן דק"ש מה"ת אין אמו"י דאורייתא אלא ויאמר. , ובספיקא נמי היכא דמספקא ליה אי אמר פרשת ויאמר ואמת ויציב הדר חד מינייהו, ואיברא דויאמר עדיפא כדפרישנא אבל היכא דהדר אמת ויציב סגי ליה בהכי 103 צ"ע בדברי רבינו כיון שכתב לעיל דגם ספק בשאר ק"ש חוזר וקורא דהחמירו בכולה לחזור בספק ואף ביודע שקרא פר' ראשונה ומסופק בפר' שניה נמי חוזר עליה כדמוכח מהראיה שהביא רבינו מדף טז, א וא"כ יש לו לחזור על פר' ויאמר משום ספק ק"ש (ועיין בהערה הקודמת מש"כ בדברי ר"ח ועיין הערה 97), והרי פר' ויאמר קבעוה בק"ש ומכלל ק"ש היא יעו' מתני' לעיל רפ"ב, ואע"פ שבללילה אינה נוהגת כדתנן התם מ"מ ביום חלק מק"ש היא. וי"ל דדוקא פר' ראשונה ושניה דכתיב בהו ודברת בם לדבר בם אע"פ שמה"ת חיובו אפס' ראשון מ"מ מדרבנן קבעו הך ודברת בם ולדבר בם לחיוב קריאה עם פס' ראשון ולכן יש בהם חומר של פס' ראשון לחזור בספק אבל פר' ויאמר קבעוה להאמר עם ק"ש אך הוא חיוב בפ"ע ואינו בכלל ודברת בם ולכן אין בו חומר של תורה לענין ספק, ועדיין צ"ע. ועיין בר"מ רפ"א ק"ש. .

ואפילו לשמואל דאינו מודה לרבי אלעזר דאמר דחוזר וקורא משום דאית ליה לשמואל דקרית שמע דרבנן ומשום הכי אמר דאינו חוזר וקורא קרית שמע, דוקא היכא דודאי ליה דקרא אמת ויציב אבל היכא דמספקא ליה בתרוייהו באמת ויציב ובקרית שמע הדר ואמר להו תרויהו דלא שייכא למימר אמת ויציב דהיא ברכה דתקון אקרית שמע בלא קרית שמע 104 רבינו לשיטתו ברפ"ב ועוד מקומות דהני ברכות נקבעו עם ק"ש ודלא כהרשב"א דעיקרם חיוב בפ"ע אלא שסידרום לפני ואחרי ק"ש ונתבאר ענין זה לעיל רפ"ב בארוכה. ולדרכו פי' רבינו לעיל דברי שמואל ביודע שקרא ק"ש אלא שמסופק אם קרא ויאמר ואמו"י אכן תוס' (בפי' הראשון) ותר"י כתבו דמספקא ליה בק"ש ובאמו"י ולכאורה מבואר מדבריהם דיכול לומר אמו"י אע"פ שאולי לא אמר ק"ש. , ונהי דהיכא דאמרה הא נפק ליה בהזכרת יציאת מצרים ואי מספקא ליה תו בקרית שמע לא הדר קרי לה לשמואל דאית ליה דקרית שמע דרבנן, אבל היכא דאית ליה למהדרה לאמת ויציב ומספקא ליה בקרית שמע גופיה הדר ואמר תרוייהו.

ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל. פי' דתפלה דרבנן. ורבי יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. כתב רבינו ז"ל ולית הילכתא כותיה דשמואל דאמר קרית שמע דרבנן דקיימא לן קרית שמע דאורייתא והילכתא כרבי יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ומפרשי רבנן הני מילי ביחיד ואדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור וציבור בין אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות אסור דקיימא לן תפלות כנגד תמידים תיקנום וכשם שאין הציבור מביא עולת נדבה כך אין ציבור מתפלל תפלת נדבה אבל היחיד מתפלל תפלת נדבה שכן היחיד מביא עולת נדבה הילכך אין היחיד מתפלל תפלת המוסף תפלת נדבה שאין היחיד מתנדב קרבן מוסף.

והא דאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה מפרשי רבנן כגון שהתפלל תפלתו אדעתא דחובה ושכח שכבר התפלל ועמד להתפלל אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה שאם בא לגומרה נמצא כמי שהקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משום בל תוסיף ולפיכך פוסק ואפילו באמצע ברכה ובהא אפילו רבי יוחנן מודה דלא אמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו אלא תפלת נדבה כגון תחנונים וכיוצא בזה אבל תפלת חובה לא קאמר. עד כאן דברי רבינו ז"ל.

ומסתברא דהא מילתא לא שייכא כלל בקרבנות 105 היינו דכל עיקר דרכו של הרי"ף דשייכא הא מילתא לקרבן נדבה ולבל תוסיף בתמידין לא נראית לרבינו. , אף על גב דקיימא לן תפלות כנגד תמידים תיקנום לא אתינא עלה מההוא אנפא למימרא כיון דתפלות כנגד תמידין והן עולות ואדם יכול להקריב עולת נדבה 106 הוסיף הסבר בדברי הרי"ף דתמיד אינו בא בנדבה אלא דכיון שהתמיד עולה הוא שהיא באה בנדבה לכן מתפלל תפלת נדבה והיינו דבעצם חפצא דתמיד הוא עולה אלא דחייבה תורה להביא קרבן עולה תמיד בבוקר ובין הערבים וכנגד זה תיקנו שחרית ומנחה חובה אבל אם חפץ להוסיף תפלה יכול כיון דאפשר להתנדב עולה מלבד העולות הקבועים בכל יום. כך מתפלל והולך, דאם כן מאי טעמא לא פרישו לה בגמרא עלה דהא 107 היינו דהיה לריו"ח להוסיף הטעם מחמת שתפלות כנגד תמידים ויחיד מביא עולת נדבה. . ותו היכי פליג עלה רבי אלעזר 108 אע"ג דגם רבינו לית ליה מילתא דהרי"ף וא"כ נימא הכי בדעת ר"א לדעת הרי"ף, זה אינו דרבינו סובר דתפלות כנגד תמידים הוא רק בעיקר תקנתם ולא לכל פרטיהם אבל להרי"ף דלא מפרש כן אמאי פליג רבי אלעזר. אך צ"ע דילמא סבר ר"א כמד"א להלן כו, ב תפלות אבות תיקנום ואולי כיון דגם להך מד"א אסמכינהו רבנן אקרבנות כדאמר בגמ' שם ממילא גם לדידיה שפיר יכול להתפלל תפלת נדבה תחת עולת נדבה וצ"ע. . ותו דקיימא לן דרבים מביאים עולת נדבה דמרבינן לה [תו"כ ויקרא פ"ג] מדכתיב קרבנכם, ואפילו ציבור נמי מייתו לה ממותר תרומת הלשכה 109 כדתנן בשקלים פ"ו מ"ה וששה לנדבה, ומייתי לה במנחות קז, ב ותמורה כג, ב. וכן הק' הרז"ה ותר"י ובהש' הראב"ד תפלה פ"א ה"י. ומתבאר בדברי רבינו שמדברי התו"כ למד שרבים מביאים נדבה, אבל עדיין אין נלמד שציבור ר"ל כל ישראל ובתורת חפצא בפ"ע של ציבור מביא עולת נדבה, ולזה מייתי ממותרות דאפילו ציבור מביא בנדבה. וצריך ביאור גדר הבאת רבים זו, ויעו' ברש"י עה"ת שכתב קרבנכם מלמד שבאה נדבת ציבור והיא העולה הבאה מן המותרות ופי' הרמב"ן לדבריו דלכן פירש במותרות דאילו רבים המביאים אי"ז אלא שותפין דמה לי שנים מה לי אלף, וקשה ע"ד רבינו דפירשה ברבים המביאים, ובשלמא אם נפרשה בישראל המתנדבים עולות אם כל ישראל אם רוב ישראל (יעו"ש ברמב"ן) ובתורת ציבור אתי שפיר, אבל בדברי רבינו הא מבואר דאינו בתורת ציבור אלא בתורת רבים וצריך ביאור בזה. וצריך לומר דשנים אינו אלא בגדר שני יחידים המשתתפים בקרבן מעין שותפים בממון אבל רבים אין כאן כל יחיד בפ"ע אלא קובע שם בפ"ע של עולת רבים. והרמב"ן במלחמות יישב דברי הרי"ף דמפרש כרש"י הנ"ל בפירושו עה"ת ומותרות אינו חשוב ציבור מתנדב דבעצם מצד הציבור זה הבאה לשם חובה אלא דזכה בו הקדש שיהא הריוח לנדבה ואי"ז חשוב שהציבור מביאים נדבה ועולת הקדש מיקרי לא עולת איש ע"ש. ועיין בהעמק דבר ריש ויקרא מהלך מחודש בזה. ועיין מג"א סוס"י קז והוא ע"פ הראב"ד בהש' הנ"ל. . אלא ודאי אף על גב דתפלות כנגד תמידים עיקר תקנתא היא שכנגד תמידים תיקנום ולא שנלמוד לכל דיניה כדמוכח בהדיא בפרק תפלת השחר 110 עיין בדברי רבינו כו, א אהא דמשלים של שחרית במנחה ואילו גבי קרבנות ל"ש להשלים של שחר ביה"ע. ושם כח, א אהא דמקדים של מנחה לשל מוסף ואילו גבי תמידין הכלל דעליה השלם כל הקרבנות כולן. והרי דאין שוה תפלה לקרבן בפרטי הדברים ורק בעיקר התקנה אמרו כנגד תמידים תיקנום. .

אלא הכא בהא פליגי דרבי אלעזר סבר דאינו דרך כבוד 111 היינו דבעצם היה ראוי שיוכל להתפלל כמה שרוצה דתפלה רחמי היא, ושלשה תפלות לענין חובה נא' אבל אם חפץ להוסיף יכול להוסיף. (וכמו שהיה הדין לפני שתיקנו שלש תפלות, לדעת רבינו בכ"מ במכילתין דתפלה מה"ת, דמתפלל כמה שרוצה כמבואר בר"מ תפלה פ"א ה"ג). אלא דכיון שתיקנו ג' תפלות בזמנים מסויימים אי"ז דרך כבוד שיתפלל יותר וכדביאר רבינו הטעם לזה. וכ"ה בתנחומא פר' מקץ דרבי קאמר לאנטונינוס דקלות ראש היא בגבורה כשבא לפני המלך כל שעה ע"ש. ועיקר מה שמבואר בדברי רבינו דלר"א אסור להתפלל כ"ה גם לדרך הרי"ף, אבל דעת הראב"ד הביא הרשב"א דלר"א ג"כ רשאי להתפלל אלא דאי"צ להתפלל ולריו"ח צריך להתפלל, ודעת רבינו והרי"ף לריו"ח נראה דרשאי לחזור ולהתפלל ולא שמחוייב דהא ספיקא דרבנן הוא אך אי"ז מפורש בדבריהם, וע"ש ברשב"א. בתפלה דהיא צלותא 112 צלותא היינו רחמים ואינו דרך כבוד לבוא לפני המלך לבקש רחמים כל שעה משא"כ ק"ש שהיא שינון ד"ת. להתפלל ולחזור ולהתפלל שיבוא אדם בכל שעה לפני מלך המלכים אלא שעות שקבעו לו ושהורשה, מה שאין כן בקרית שמע דהוא שינון 113 לשון הירושלמי בכ"מ במכילתין (עיין פ"א הערה 104) ובאמת ל"צ לזה כיון דק"ש דאורייתא ומספק צריך לחזור, וגם בתפלה אילו היתה תפלה זו דאורייתא היה חייב לחזור, אלא דנפ"מ דיכול לקרות כמה פעמים שרוצה. (ועיין הש' הראב"ד ק"ש פ"ד ה"ז ורמב"ן בדף כב ובמגן אבות להמאירי ענין ג). . ורבי יוחנן סבר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו דרחמי אינון 114 מצינו מעין זה בדף כו, א או"ד כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל, ועיין רש"י טו, א ד"ה לק"ש. ולרבינו ליתא לכאורה למ"ש הרי"ף דציבור אין מתפללין נדבה (ובלא"ה הא סובר דמתנדבין עולה) ויל"ע דאולי ל"ש טעמא דרחמי אלא ליחיד וצ"ע. ולענין מוסף בנדבה אע"פ דלרבינו ליתא לטעמיה דהרי"ף מ"מ מטעמא אחרינא מודה בה וכדכתב דרק בתפלה של חול איירי ריו"ח שהיא בקשת רחמים. וברשב"א בשם גאון ג"כ כתב הך טעמא דתפלה רחמי היא והלואי שיבקש רחמים כל היום כולו. וכן ביאר הראב"ד בהשגות תפלה פ"א ה"י דאין הכונה משום תחת עולת נדבה אלא דבתפלת חול שהיא בקשת רחמים ותחנונים מתפלל כמה שרוצה אלא שישהה בין תפלה לתפלה שתתחולל דעתו ויתכוין דעתו לבקש רחמים. ועיין עוד בפסקי הרי"ד. . ואפשר דאפילו רבי יוחנן לא אמר אלא ביכול לחדש בה דבר כי היכי דלא תיפלוג אדרב יהודה אמר שמואל דלקמן 115 נראה הכונה דלדרך הרי"ף דאתי עלה משום תחת עולת נדבה ודאי דבעינן חידוש דבר ולא פליג דריו"ח אדשמואל, וכלשון הרי"ף דלא אמר ריו"ח ולואי שיתפלל כל היום כולו אלא תפלת נדבה כגון תחנונים וכיוצא בהן והכונה בחידוש דבר (וכ"פ בפסקי רי"ד יעו"ש) שבזה נעשית תפלתו תחנונים וכלשון הרי"ף לקמן במימרא דרב יהודה אמר שמואל, ומשמעות הך לישנא דתפלת נדבה חפצא בפ"ע היא ואין החילוק רק אם הוא לשם חובתו או לנדבתו אלא דתפלת חובה היא התפלה הקבועה כמות שהיא ותפלת נדבה היא תפלת תחנונים שעל ידי חידוש דבר, (ומיהו בר"מ דאזיל בעיקרן של דברים בדרך הרי"ף מבואר בלשונו בפ"א תפלה ה"ט דחידוש דבר היינו להודיע שהיא נדבה ולא חובה ומשמע דאי"ז חילוק בעצמות התפלה אלא כדי שיהא גלוי שהוא לנדבתו ולא לחובתו צריך לחדש דבר. ויעו' בחי' רח"ה תפלה פ"י ה"ו דהעלה מחלוקת הר"מ והרי"ף לענין תפ"ע אם לאחר שקיבלוה נעשית כחובה או שנשארה בחפצא תפלת נדבה ולהאמור נראה דהוא לשיטתייהו דלהרי"ף דהוו תפלות חלוקות בעצמותם ותפלת נדבה היינו תפלת תחנונים ולהכי בעינן חידוש דבר ממילא כיון דקבילו עלייהו תפ"ע כאחת מן התפלות הקבועות נפיק מכלל תפלת נדבה ונעשה חפצא של תפלת חובה אבל להר"מ כל החילוק בין חובה לרשות הוא בזה דזו חובה וזו רשות ואין חילוק בעצמותן וממילא כיון דתפ"ע רשות היא הרי דיש לה דין תפלת נדבה. ומיהו צ"ב לדרכנו הא דלכתחלה צריך לחדש דבר בכל ברכה וברכה ע"ש בר"מ), משא"כ לרבינו דלא אתי עלה משום תחת עולת נדבה אלא דתפלה רחמי היא וכל כמה דבעי לצלויי צלי היה נראה דריו"ח פליג אדשמואל דכיון דיכול להתפלל כמה שרוצה דרחמי היא ולית בהא משום בל תוסיף כלל דלא דמי לתמידין אלא בעיקר תקנתם וזמניהם ממילא ל"צ חידוש דבר. וכ"ה באמת דעת הראב"ד בהשגות בפ"א ה"ט דאע"פ שלא יחדש מתפלל כל היום והיינו לטעמיה בהשגתו דה"י דמשום רחמי מתפלל כמה שרוצה, וכ"ה דעת בה"ג ורש"י (שהביא לדברי בה"ג) דריו"ח פליג אדשמואל ולא בעי חידוש דבר אלא דבה"ג פוסק כריו"ח בספק בלבד אבל בודאי פוסק כשמואל, וכ"ה דעת הרי"ד בפסקיו ע"ש, וכן נראה ברשב"א עייש"ה, וכולהו לטעמייהו דפירשוה משום רחמי כטעמא דרבינו. אבל רבינו בא לומר דגם לדרכו אין הכרח לעשות מחלוקת ביניהם ואף ריו"ח בעי חידוש דבר, ונראה הביאור דבלא חידוש דבר אינו דרך רחמים אלא דרך קבע (עיין בגמ' כט, ב) וע"י שמחדש בה דבר לצרכיו נעשית תפלה של רחמי ואמרינן בה דכמה דבעי לצלויי מצלי. אלא דמשמע ליה לרבינו דריו"ח בא לחלוק אר"א דבספק חוזר ומתפלל התפלה הקבועה ובלא חידוש דבר, ולכן כתב דכיון דבודאי התפלל מתפלל שוב בחידוש דבר בספק מתפלל אף בלא חידוש דבר, ומשמעות הדברים דלהרי"ף אינו כן (וכן משמע בר"מ תפלה פ"י ה"ו דבספק אינו חוזר ומתפלל אלא דיכול להתפלל מדין ולואי שיתפלל וכו' שבזה כבר ביאר בפ"א דבעי חידוש דבר) והיינו דלהרי"ף דבעי חידוש דבר בשביל שתהא חפצא של תפלת נדבה וכאמור א"כ אין נפ"מ בזה ואף בספק מ"מ כיון דאדעתא דנדבה מתפלל בעי חידוש דבר שתהא תחנונים (וכן להר"מ צריך להודיע שהיא נדבה) אבל לרבינו דמשום רחמי אתי' עלה א"כ אף דבודאי התפלל לא התירו לו לחזור ולהתפלל אלא בתוספת חידוש דבר דתהא רחמי ממש אבל בספק כיון דאולי לא התפלל כלל התירו לו ודין הוא שיוכל להתפלל אף בלא חידוש דבר או דלית כאן חשש לדרך קבע אלא בכבר התפלל בודאי (ולא נראה בלשונו שהוא מצד החידוש שבחזרה בספק כמ"ש ראשונים אחרים). ועיקר הדבר הא מבואר בדברי בה"ג הנ"ל דיש לחלק בין ספק לודאי בזה אלא דבה"ג סובר דפליגי ואנן קיי"ל כריו"ח בספק ואילו לרבינו לא פליגי וגם ריו"ח בעי חידוש דבר בודאי אלא דע"י דאמרינן ולואי וכו' בודאי אמרינן דבספק חוזר ומתפלל אף בלא חידוש דבר. ועיין תוס' בשם ר"י. , ומיהו קסבר רבי יוחנן כיון דביכול לחדש בה דבר רשאי לחזור להתפלל כל בספק התפלל אפילו בלא מחדש בה כלום (ש)חוזר ומתפלל 116 וכ"כ תר"י ע"ש, ועיין בהע' הקודמת בזה. , אבל כל היכא דנזכר שהתפלל כיון שלא היה בדעתו לחדש בה דבר (אבל) [אלא] להתפלל לשם חובה פוסק ואפילו באמצע ברכה וכדכתב רבינו ז"ל לעיל 117 יראה מדברי רבינו דדבר זה הוא למה שפירש עתה דריו"ח ג"כ מודה דבעינן חידוש דבר דלכן אם תחלת תפלתו לא היתה ע"מ לחדש בה דבר אין לו רשות להתפלל תפלה זו, ולדרך הרי"ף נראה דל"צ לזה דכיון דהתפלל אדעתא דחובה הרי דחפצא דתפלת חובה היא ואין נהפכת מעתה לתפלת נדבה וכמש"כ דלהרי"ף שני מיני תפלות הם, אבל לרבינו דאי"ז מין תפלה של נדבה אלא דיכול להתפלל כמה שרוצה כיון דתפלה רחמי היא ממילא אף דפתח אדעתא דחובה יתפלל מעתה אדעתא דרשות ורחמי ולית כאן משום בל תוסיף שני תמידין לרבינו, אלא דכיון דבעינן חידוש דבר בשביל להתפלל בודאי התפלל לכן בלא היה דעתו לחדש בה דבר אינו חשוב יכול לחדש בה דבר כשיחדש בה דבר מעתה דצריך שתהא תפלתו ע"מ כן, וכן נראה ברשב"א דלריו"ח יכול לגומרה אדעתא דנדבה ותחנונים והיינו דשמואל לשי' דבעי חידוש דבר לכן אם פתח שלא ע"מ לחדש בה דבר אין יכול לגומרה, וכן ביאר רח"ה בכונת הראב"ד בהשגות תפלה פ"י ה"ו שהשיג ע"ד הר"מ שכתב דינא דשמואל דשכח שהתפלל ונזכר באמצע מפסיק מלבד בתפלת ערבית שהיא מתחלתה לשם רשות והשיג הראב"ד אין כאן נחת רוח וכתב רח"ה כונתו דהשיג דאין חייב לפסוק ולשיטתו שהשיג בפ"א ה"ט דאי"צ לחדש בנדבה וכריו"ח ודברי שמואל לשיטתו דבעינן חידוש דבר דעל כן בעינן פתח בה ע"מ לחדש בה דבר יעו"ש, ודלא ככ"מ דפי' ההשגה על תפ"ע. אכן באמת בדברי הראב"ד ל"צ לזה דהא השיג להדיא על הרי"ף דמה שאמר שמואל פוסק ר"ל אם רצה פוסק וכן הביא הרשב"א בשמו, וכן הוא בהשגתו בפ"א תפלה ה"י בספר השגות הראב"ד שיצ"ל ע"פ כת"י ע"ש (ובדפוסים שלנו ניכר חסרון), וכן פי' באו"ז ח"א סי' צה ע"ש, והיינו דכיון דהתפלל אותה אדעתא דחובה וכבר יצא יד"ח תפלת חובה אי"צ לגומרה דאין תפלת חובה פעמיים (ועיין מה שהק' על זה ברשב"א ובהשלמה אכן באו"ז סי' צו שם יישב הקושיא יעו"ש ולפ"ז א"ש ביותר מש"פ בפ"א ה"ט דל"צ חידוש להתפלל בנדבה). אכן נראה דיש לקיים לדברי הכ"מ דאם כונת הראב"ד לשי' דאם רצה פוסק קאמר אי"ז נוח הלשון של אין כאן נחת רוח וגם הרי הרי"ף מפרש כהר"מ ועוד דבהשגות בפ"א ה"י שע"פ כת"י כבר השיג בזה וגם יישב שם דעת הגאון דחייב לפסוק יעו"ש, ואם כונתו כרח"ה לשי' בפ"א ה"ט גם כן אין נוח לשון זה כיון דלהר"מ לשיטתו שפיר קאמר, ולכן נראה דעל גוף הדין לא השיג כיון דהרי"ף וגאון מפרשים כן וביאר דעתם בפ"א ה"י, אלא דאי אמרי' כהרי"ף א"כ ערבית נמי יפסיק כיון דקביל עליה חובה וזהו שהשיג על כל דברי הר"מ דאין כאן נחת רוח ודוק. . ונראה ודאי דעד כאן לא קאמר רבי יוחנן אלא בתפלה של חול שהיא שאלת צרכיו ובקשת רחמים על עצמו דהיינו ברכות אמצעיות אבל בשבתות וימים טובים אפילו ספיקו אינו חוזר 118 וכ"כ הראב"ד בהש' תפלה פ"א ה"י דל"ש כאן טעמא דרחמי ע"ש. .

[רי"ף יג, א] ו אמר רב יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר בתפלתו כדי שתהא תפלתו תחנונים יתפלל ואם לאו אל יתפלל. אמר רב נחמן כי הוינן בי רבה [בר] אבוה איבעיא לן הני בני בי רב דטעו ומתחלי בתפלת חול בשבת מהו שיגמור אמר להו גומר כל אותו ברכה דבדין הוא דבעי לצלויי שמנה עשרה ומשום כבוד שבת לא אטרחוה רבנן. פי' ובתפלת מוספין דליכא למימר האי טעמא דאמרינן דבדין הוא דבעי לצלויי שמנה עשרה, פוסק ואפילו באמצע ברכה 119 וכ"ד הר"מ תפלה פ"י ה"ז ותר"י וסמ"ג, אבל הראב"ד הביאו הרשב"א פליג וכן דעת הרא"ש והטור סי' קז. , לבד מאתה חונן שאם התחיל בה גומר שאם אין דעה אין תפלה וכדאיתא התם בירושלמי [לא, ב] 120 בירושלמי שם מבואר דגם למד"א דנזכר שהוא שבת אין גומר הברכה אתה חונן שאני דאם אין דעה וכו' ולמד רבינו מזה דה"ה למוספין דאמנם אין ראוי לי"ח ברכות אבל אם אין דעה אין תפלה הוא טעמא גם במוספין וכ"כ המאירי. ובמג"א רסח סק"ב פסק בשם כנה"ג לא כן. .