רא"ה על ברכות מ

גמ'. קרית שמע ותפלין דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. פי' דקסבר לילה לאו זמן תפלין 76 בעירובין צו, א מבואר דגם למד"א לילה זמן תפלין אם שבת וי"ט לאו זמן תפלין חשיב מ"ע שהזמ"ג וצ"ל כונת רבינו אם שוי"ט זמן תפלין. והילכך הזמן גרמא שאינה אלא ביום, וקרית שמע בשכבך ובקומך 77 יעו' שאג"א סי' יב שביאר דמה שק"ש חשובה מ"ע שהזמ"ג אינו מחמת שזמן קימה מוגבל ונמצא שאינה נוהגת כל היום והלילה אלא מצד ששל לילה זמנה בלילה ושל יום זמנו ביום וה"ה דזכירת יצ"מ נשים פטורות, ודלא כמג"א בסי' ע דמחייב להו בזכירת יצ"מ ודלא כמג"א בסי' נח דהק' על הכ"מ דזמנה מה"ת כל היום דא"כ אינה הזמ"ג, וכ"ה בדברי רבינו דלכן חשובה מ"ע שהזמ"ג כיון דזו בשכבך מחייב לה וזהו זמנה וזו בקומך מחייב לה וזהו זמנה והרי היא מצוה שהזמן גורמה, (ונראה עוד דק"ש עדיפא מזכירת יצ"מ כיון שמצותה בזמני שכיבה וקימה ולא ביום ולילה וגם אם במקרה שוכבים כל הלילה ועומדים כל היום מ"מ עצם מצותה נתלה בזמנים מסויימים ודוק). , אבל חייבין בתפלה דרחמי אינון 78 כ"ה בגמ', אבל ברי"ף לפנינו כלל תפלה בכלל מ"ע שלא הזמ"ג (אך בגי' רבינו לא נזכר תפלה כלל ברי"ף) וכ"כ הר"מ ריש הל' תפלה, ועיין רש"י שכתב הכי גרסינן תפלה דרחמי נינהו ולא גרס פשיטא דהא לאו דאורייתא היא, אבל לפני הרי"ף והר"מ היה הגירסא שרש"י מחקה, ואכן הר"מ ביאר דתפלה מדאורייתא היא ואין לה זמן קבוע מה"ת ולכן חשובה מ"ע שאין הז"ג (ויש להסביר כן כונת רש"י דלאו דאורייתא היא דאם היה מה"ת היו חייבות דאינו הזמ"ג אבל תוס' פי' כונת רש"י באו"א ע"ש). והנה דעת רבינו דתפלה מה"ת כדעת הר"מ וכמבואר בדבריו לעיל י, ב ולעיל יד, א ולקמן מח, ב ואפ"ה סובר דצריך לטעמא דרחמי, וי"ל לפמ"ש י, ב דאינו יוצא מה"ת אלא ביום דוקא ולא בלילה ע"ש ומש"ה חשיבא מ"ע שהזמ"ג, עוד י"ל דמודה דבחיוב של תורה יש לחייבן בלא טעמא דרחמי אבל בסדר תפלות דרבנן בזמניהם ומנינם ותיקונם ומטבע שלהם צריך לטעמא דרחמי, ולדעת הר"מ כתב המג"א בסי' קו דאפשר שאי"צ אלא לקיים תפלה דאורייתא ולא חייבום חכמים יותר, אכן יעו' בספ"ו תפלה דנשים ועבדים וקטנים חייבין בתפלה והשתא כמו דקטנים דין חינוך שלהם אסדר תפלות דרבנן נאמר ה"ה נשים ר"ל בסדר תפלה דרבנן והכי הוא פשטא דדברי הר"מ ומתני', והיינו כיון דבעיקר החיוב גם נשים בכלל ממילא מה שרבנן חייבו שלש פעמים ובמטבע מסויים גם נשים בכלל זה דאמנם מה"ת סגי פ"א ולא במטבע זה אבל רבנן הצריכו לקיים מצות תפלה (של תורה) שלש פעמים ובמטבע זה (ועיין תר"י), ורבינו פליג דאין לחייבן בדבר הנתלה בזמן כלל ולכן בעינן לטעמא דרחמי. . ובמזוזה ובברכת המזון דהוה ליה שלא הזמן גרמא נשים חייבות. פי' ומיהו בגמרא מספקא לן נשים חייבות בברכת המזון דאוריתא או דרבנן 79 עיין בעה"מ ומלחמות ושאר ראשונים מש"כ בזה. (ומוכח דעת רבינו דכזית אינו חייב בבהמ"ז מה"ת דאל"כ ליכא למימר דנשים בבהמ"ז מדרבנן וכמש"כ במלחמות). .

[רי"ף יב, א] ונשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. פי' דקידוש הוא דבר תורה, אבל לקדש על היין הוי דרבנן כדאיתא בנזיר [ד, א] 80 דילפי' התם מקרא לאסור יין מצוה על הנזיר ופרכינן מאי היא קדושתא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני ופי' המפרש דמה"ת מחוייב בקידוש והבדלה על היין ואיך תחול עליו נזירות וכ"ה ברש"י בהפרדס סי' קיב וכן דעת עוד ראשונים דיין מה"ת, אבל תוס' שם גרסי וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא בתמיה (דניבעי קרא דהנזירות חיילא) וכן גרס רבינו וזהו דהביא מהתם דעל היין מד"ס וכ"ד הר"מ פכ"ט שבת ופ"ז נזירות ועו"ר. אך תוס' בשבועות כ, ב דחו הראיה מהך דנזיר די"ל דטעימה מדרבנן אבל על היין מה"ת, ודעת רבינו נראה דאינו חשוב על היין אלא אם טועם וכמ"ש בתוס' רי"ד עירובין מ, ב דאם אינו טועם כוס מאי מהני. ואע"פ דאין צריך לשתות רביעית, אחצי שיעור נמי חשיב מושבע ועומד מהר סיני לריו"ח כמבואר רפ"ח דיומא. ור"ת בתשובה לראב"ן הובא בשאג"א סי' ס כתב דעל היין מה"ת ומ"מ כיון שאין מפורש בתורה חייל עלה שבועה דלא מיקרי מושבע מה"ס אלא בדבר המפורש בתורה אבל ראב"ן תמה בזה דמה לי מפורש מה לי אינו מפורש (ועיין ר"ן נדרים ח, א ויש לחלק) ודעת רבינו כראב"ן. וכדכתיבנא בנדרים בסייעתא דשמיא 81 לא זכינו לחי' נדרים. .

מתני. בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. פי' קסבר דבעל קרי אסור בדברי תורה, ומיהו בקרית שמע דאורייתא עביד מאי דאפשר והיינו מהרהר, אבל בברכות דרבנן כיון דלא אפשר כדרכן פטור לגמרי. ועל המזון מברך לאחריו. פי' דהוי דאורייתא, ומאי מברך מהרהר דלא שני לן מקרית שמע. ואינו מברך לפניו. כלל דהוי דרבנן. רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם. פי' קא סלקא דעתן בגמ' [כא, ב] דכיון דרבי יהודה מחייב ליה ואפילו בדרבנן טעמיה משום דקסבר בעל קרי מותר בדברי תורה וכיון שכן אפילו כדרכו נמי קורא ומוציא בשפתיו.

פי' בגמרא אמרינן דהרהור לאו כדיבור דמי ומדינא לא סליק ליה כלל, ואפילו הכי בדאורייתא עביד מה דאפשר 82 וכ"ה לשון רבינו לעיל במתני', אך בגמ' אי' שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל, ונראה דסובר רבינו דלמסקנא הדרינן מהאי טעמא דהא בהמ"ז אינו דבר שהציבור עסוקין בו אלא הטעם כיון דדאורייתא נינהו עביד מאי דאפשר, ושו"ר שכ"כ השטמ"ק, וי"ל דמעיקרא דלא ידע חילוק דדאורייתא ודרבנן הוצרך לפרש כדי שלא יהיו הציבור וכו' אבל למסקנא דבדאורייתא דוקא נאמר שפיר י"ל דלא רצו לבטל הימנו המצוה לגמרי ואע"פ שאינו עולה לו למצוה דמצותה בדיבור והרהור אינו דיבור מ"מ הרהור מיהא יש כאן ועביד מאי דאפשר. , והכי הילכתא 83 וכן דעת כל הראשונים. , והכי אסיקנא בגמרא 84 לא נמצא להדיא בגמ' דמסיק כן אבל סוגיא אזלא כותיה דמד"א הרהור לאו כדיבור דמי. דכן הילכתא דהרהור לאו כדיבור דמי.

פי' ובגמרא אמרינן דברכת המזון מן התורה, וברכת [התורה] מן התורה 85 בגמ' מנין לברכת התורה לפניה מן התורה וכו', והרמב"ן מנאה למצות עשה בפ"ע יעו' בסה"מ בשכחת העשין לדעת הרמב"ן מצוה טו. ועיין פר"ח או"ח סי' מז ובס' שאג"א. .