רא"ה על ברכות לח

פיסקא. העומדים בשורה. תנו רבנן שורה הרואה את הפנים פי' חלל ששם האבל 69 וכן פי' רש"י שרואין את חלל ההיקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם, וגי' רש"י כדלפנינו שורה הרואה פנימה אבל בדברי רבינו מבואר דגם לגי' הרי"ף הרואה את הפנים יש לפרש כן, אבל תר"י פירשו דרואים פני האבל וכ"ה בר"מ פ"ד ק"ש. פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת רבי יהודה אומר הבאים מחמת אבל כלומר קרוביו 70 והיינו לגי' הרי"ף דהבאין מחמת כבוד חייבין ומפרש רבינו דהיינו דבאין לנחמו ואפ"ה חייבין ומחמת האבל היינו משפחתו אבל לגי' שלפנינו הבאין מחמת עצמן חייבין פירש"י דהבאין מחמת כבוד בשביל לנחם פטורין אבל הבאים לראות את המאורע חייבין. ובתר"י מבואר דגם לגי' הרי"ף איכא לפרושי דהבאין לנחמו מיקרי באין מחמת האבל ומחמת כבוד אינו לנחם אלא לכבוד בעלמא (וע"ש שנסתפקו אי קאי ארישא או אסיפא ובדברי רבינו אין הכרע בזה). פטורין ומחמת כבוד חייבין.

אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. פי' ולפיכך פושטו בשוק בפני כל אדם ואינו חושש לכבודם 71 לכאורה הוא טעות וצ"ל לכבודו (אע"פ דלשון ואינו חושש לא משמע כ"כ הכי) דאין לומר דבזיון עצמו לא בעינן להך דאין חכמה ואין עצה וכו' ופשוט הוא שהאיסור מחייבו גם במקום שמתבזה בזה אבל כבוד אחרים הו"א דמצותו לכבד אחרים דוחה איסור כלאים ולהכי מייתי אין חכמה ואין עצה וכו' דאין חולקין כבוד לרב במקום ח"ה, דהלא בגמ' לקמן הק' היכי מתעלם מאבידה מפני כבודו לימא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' ומשני שאני התם דכתיב והתעלמת ולא ילפי' איסורא מממונא והרי דגם בכבוד עצמו בעינן להך קרא ולולי זה לא היה חייב להתבזות בשביל המצוה, וכן הוא בשבועות ל, ב דת"ח חייב להעיד בדבר איסור קמי בי"ד דזוטר מיניה משום הך דאין עצה ואין חכמה וכו', (ועוד דלענין איסור דרבנן דאמרו בגמ' שאין אומרים בו אין חכמה וכו' אלא כבוד הבריות דוחהו נראה במנחות לז, ב ובשבת פא, ב ובעירובין מא, ב דאף כבוד עצמו דוחה האיסור). גם אינו מובן כ"כ מה החסרון כבוד לאחרים כשפושט בגדו בפניהם אף דיש מקום להבין הדבר שכשפושט עצמו לפני אחרים הרי זה אינו חושש לכבודם. והא דקאמר אין חולקין כבוד לרב אע"פ דבכבוד עצמו איירי, הנה גם בשבועות שם דאיירי בודאי בכבוד עצמו מייתי הא דאין חולקין כבוד לרב, וע"כ דהכי ילפי' מקרא דאין חכמת הרב חשובה לנגד ה' במקום ח"ה והוא כלל גדול הנלמד מהך קרא וממילא כיון דכבוד אחרים נדחה ואפי' כבוד הרב ה"ה כבוד עצמו. ועיין בר"מ כלאים י, כט וברדב"ז דגרס גי' אחרת וכ"כ ב"י יו"ד שג והגר"א ולע"ד ל"צ לזה ודינא דסוגיין כתב בסוף ההלכה ואם היה של תורה פושטו מיד דמשמע על הלובש ואל"כ למה כפל הדבר ע"ש ומש"כ בתחלת ההלכה מקורו בדף כ, א קם קרעיה מינה וכ"נ בשטמ"ק שם שהיה בגד כלאים ומש"כ ואפי' הוא רבו ממ"ש אין חולקין כבוד לרב (ומעירובין סג, א). .

פי' ואסיקנא בגמ' דוקא בכלאים דאורייתא שוע טוי ונוז אבל בכלאים דרבנן לא דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה בלאו דלא תסור, דכל מיליהו דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו, ולאו דקרא (לא) משתעי בהכי כלל אלא אסמכתא דרבנן בעלמא הוא וקרא לא משתעי אלא בדאורייתא 72 זהו דעת הרמב"ן בהשגות לסהמ"צ שורש ראשון דאינו אלא אסמכתא אבל עיקר קרא איירי בדברים שלמדו חז"ל מן המקראות או הללמ"ס ע"ש ודלא כהר"מ. ונראה דאין כונת רבינו להוכיח מסוגיין דאינו אלא אסמכתא דגם אי נימא דהוא לאו גמור כשי' הר"מ מ"מ רבנן לא אסרו במקום כבוד הבריות והלאו דלא תסור הוא על מה שרבנן אסרו וכיון דמעיקרא לא נא' איסורא במקום כבוד הבריות וכל' הגמ' דבמקום כבודו שרו רבנן ליתא נמי ללא תסור (וכ"ה בהל' כלאים פכ"ט ה"י) אלא כונת רבינו לבאר דבר בפ"ע דאסמכינהו היינו אסמכתא ולא שהוא לאו גמור כמו שהיה משמע ממה שאמר שדוחה ל"ת שבתורה, וכ"ה עולה בלשון רבינו שכתב ולאו דקרא משתעי וכו' כדבר בפ"ע ולא שיש ללמוד כן מסוגיין, ואף הרמב"ן שהוכיח מכאן בסה"מ שם שאינו לאו גמור אין כונתו אלא ללישנא דאסמכינהו דמשמע דאין בזה לאו אלא אסמכתא בעלמא. [ממה שלא הביא רבינו הך דשוא"ת שאני אע"פ דהביא חילוק דדאורייתא ודרבנן משמע קצת דלית ליה הא מילתא וכהר"מ בהל' כלאים שם שלא הביא דשוא"ת שאני אך ודאי דאינו מוכח]. .