רא"ה על ברכות לז

[רי"ף יא, ב] אמר ר' לוי כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם שנאמר והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל. פי' מטים דריש מלשון מטה 55 פי' לאחר מיתתן כשמוציאים אותם לקבורה ע"ג מטה, ולהכי קאמר אחר מטתן כיון דמייתי לה מדכתיב המטים, ודלא כפי' ר"ח הובא עה"ג בשם הערוך דאחר מטתן מל' הטייה ומחיים, ולפי' רבינו בפשוטו עיקר החומר אחר מטתן אבל מחיים אינו בכלל חומר זה ויל"ע אי אחר מטתן דוקא או כל אחר מיתתן בכלל. ועיין בר"מ פ"ו מהל' ת"ת ובמאירי ושטמ"ק. ועיין רש"י ותוס' מש"פ בכונת הגמ'. , וקאמר דכשהן עושין עקלקלות על מטתן של תלמידי חכמים דמסתמא עליהם קאמר, אפילו בשעה ששלום על ישראל כלומר שאלמלא אותו עון היו ראויים לשלום דהיינו גן עדן, יוליכם ה' את פועלי האון.

פיסקא. נושאי המטה וחילופיהן. תנו רבנן אין מוציאין את המת סמוך לקרית שמע. פי' מפני ביטול קרית שמע. ואם התחילו אין מפסיקין. פי' ומיהו בגמ' אמרינן דאדם חשוב בתורה אפילו אתחולי מתחלינן 56 וכן הרא"ש לא הביא דין אדם חשוב וכתב הטור בסי' עב דאינו יודע למה השמיטו וע"ש בב"י בזה. .

תנו רבנן העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין. פי' ולא כולן, שלא יניחו את המת יחיד משום כבודו של מת 57 מבואר דלולי טעמא דכבוד המת היו הכל מפסיקים לקרות ולא אמרי' העוסק במצוה וכו' ולכן באינו לפניהם כולן יושבין וקורין וביאר רבינו הטעם לקמן כיון דאינה מצוה עוברת דאח"כ יכולים לחזור להספיד ויעומ"ש בזה לקמן. , ואין יכולין לקרות עם המת משום דאסור כדאמרן לעיל 58 לפ"ז מי שחוץ לד"א קורא במקומו. . אין המת לפניהם הם יושבין וקורין והוא יושב ודומם הם עומדין ומתפללין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר 59 ברי"ף לפנינו, ואומר צדיק אתה ה' על כל הבא עלינו. ובגמ' אי' ואומר רבון העולמים הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף אלא דדחי לה דלא יפתח פיו לשטן ולכן כתב הרי"ף נוסח אחר של צידוק הדין, וגם לגי' רבינו ברי"ף צ"ל כן דהא קאמר והוא עומד ומצדיק עליו את הדין. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור פרצותינו ופרצות עמך ישראל ברחמים.

מתני'. קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור, פי' קרית שמע, ויהיה 60 צ"ל ולא יהיה שהות ביום וכדמוכח בהמשך דברי רבינו שכתב דטעו וסברו דיהיה שהות ביום, ומפורש בדברי רבינו בסמוך דמצות שורה פוטרתו ממצות ק"ש אלמא דגם בלא יהיה שהות ביום מצות שורה קודמת, ועל כרחך צ"ל ולא יהיה, והכי פירושא דאם יש שהות ביום גם אם יוכל להתחיל ולגמור לפני שיגיע לשורה אי"צ להתחיל דהא יכול לקוראה אח"כ בניחותא ובפרט באופן שאין יכול לקרות אלא פס' אחד, ולכן פי' דאין שהות ביום ואפ"ה אם יגיעו לשורה לפני שיגמרו מצות שורה קודמת למצות ק"ש וכפי שביאר בסמוך הטעם בזה. אכן בר"מ ק"ש פ"ד ה"ו כתב ואם לאו לא יתחילו אלא ינחמו את האבלים ולאחר שיפטרו מהן יתחילו לקרות ומבואר דאיירי בדאיכא שהות ביום ומדוייק דאם לא יוכלו לקרות אח"כ יש להם לקרוא ק"ש ואח"כ לנחם וכן דייקו בכ"מ ובקרי"ס (ובסמוך יתבאר פלוגתייהו דרבינו והר"מ בזה) ולהר"מ אע"פ דיש שהות ביום אם יכולין להתחיל ולגמור לפני שיגיעו לשורה יתחילו כיון שהגיע זמן ק"ש דסובר הר"מ דכל שהגיע זמנה צריך לקיימה מיד ולא לדחותה וכ"מ בה"ה שם וכן בפ"ב ה"ה (ובברייתא ד, ב תניא דלא יאכל ויישן אדם לפני ק"ש ותפ"ע שמא ימשך אבל הר"מ הביאה לענין תפלה בלבד בפ"ו תפלה ה"ז אבל לענין ק"ש לא הביאה ונר' דסובר דק"ש אגב תפלה נקט דבק"ש לא בעינן לטעמא דשמא ימשך אלא מעיקר דינה מיד שהגיע זמנה הוטלה עליו המצוה וצריך לעשותה אלא דכל שעשאה עד עה"ש יצא יד"ח). ובמאירי כתב דאם רצו לקרוא ויכולין להתחיל ולגמור לפני שיגיעו לשורה יקראו והיינו דמפרש דיש שהות ביום וסובר דאי"צ לקרותה משהגיע זמנה ולהכי מפרש לה ברצו (וע"ש דהביא מחלוקת באופן שלא יהיה שהות ביום אח"כ אם מצות שורה דוחה למצות ק"ש או לאו ויתב' בסמוך). שהות ביום עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. פי' שורה זו היא שורה שעושין לאבלים בחזרתן מבית הקברות ואומרים שם דברים 61 דברי תנחומין לאבלים (ול' רבינו שורה שעושין לאבלים ר"ל שנעמדים בשורה לפני האבלים ולא שהאבלים עומדים בשורה ופשוט). , ואף על גב דאמרינן לעיל דאין מוציאין את המת סמוך לקרית שמע הא אתיא בשטעו וכסבורין שיש שהות ביום 62 וכן הק' ותירצו בירושלמי (כד, א) הובא בראשונים, וצ"ע למה לא הק' הירושלמי ורבינו אהא דתנן דנושאי המטה פטורין מק"ש והיכי משכחת לה הא אין מוציאין סמוך לק"ש (ואכן בתר"י הק' כן אההיא דנושאי המטה). והנה בדברי רבינו שכתב וכסבורין שיש שהות 'ביום' יראה לכאורה דהא דאין מוציאין סמוך לק"ש אין פירושו סמוך להגעת זמנה דבזה ליכא ביטול ק"ש אלא סמוך לסוף זמנה ר"ל באופן שבגמר הקבורה כבר לא יהא שהות ביום לקרוא, וזהו דהקשה כיון דהכא איירי בשאין שהות ביום לקרוא לאחר תנחומי האבלים וכדפי' לעיל היכי הוציאו באופן שלא יגמרו כל סדר הקבורה לפני סוף הזמן ומשני דטעו וחשבו שיהא שהות ביום לקרוא לאחר הקבורה ובסוף לא היה שהות ודינם דאם יכולין להתחיל וכו', ועוי"ל דלעולם גם לרבינו סמוך לק"ש פירושו להתחלת זמנה אלא דהטעם מחמת דעד שיגמר סדר הקבורה יעבור זמן ק"ש אבל אם יש לשער שלא יעבור הזמן מותר והיינו דאיירי הכא דטעו וחשבו שיהא שהות ביום לקוראה. אכן בשאר ראשונים לא נראה כן ומפרשי ההיא דהכא בהגיע זמן ק"ש ויש שהות ביום וכמ"ש לעיל בשם הר"מ והמאירי. אי נמי באדם חשוב. העומדים [בשורה] הפנימיים פטורין והחיצונים חייבין. פי' [וטעמא] דמתניתין דאמר דפטירי פנימיים משום עוסק במצוה פטור מן המצוה 63 וכ"כ תר"י, והוסיפו דתנחומי אבלים מה"ת דבכלל גמ"ח הוה (וגם להר"מ בכלל מצות ואהבת הוא עיין סה"מ שורש ב והל' אבל רפי"ד), משמע דמצוה דרבנן אינה פוטרת ממצוה דאורייתא משום עוסק במצוה וכו'. וזה דלא כמ"ש בקו"ש ב, לב. ועיין פמ"ג סי' עב. , וכיון שכן תמיהא מילתא עד שלא הגיעו לשורה אמאי אין מתחילין קרית שמע וגומרין 64 פי' דיתעכבו ויקראו אע"פ שאם ילכו יגיעו לשורה לפני שיגמרו. וליפטרו ממצות [שורה] משום עוסק במצוה דהא עסקי בקרית שמע, איכא למימר דאתחלתא דהא מצוה משעת קבורה היא דשורה מענין קבורה היא וכבוד מתים 65 משמע דניחום האבל יש בו כבוד למת דהאבילות בעצמה משום כבוד המת דנוהג מנהג אבילות להראות כבוד מתו כל' רש"י סוכה כה, א וזה שמשתתף עמו באבילותו משתתף בכבוד מתו (וכן מבואר מדברי המאירי והובא דבריו בסמוך, וכן מפורש בר"מ אבל פי"ד ה"ז). אמנם הא דחשיבא מכלל מצות הקבורה משמע דגם כבוד חיים בכלל המצוה כיון דעושים שורה מיד אחר הקבורה וכולה ענין כבוד לכבד המת לקברו ולכבד החיים לנחמם לכן חשיב כולה כחדא מצוה. וחיים וכיון דכן אישתכח דהיא קודמת 66 ונתבאר בהערה 60 דלרבינו גם בלא יהיה שהות ביום לקרוא אחר ניחום האבלים לית לן בה דפטור מק"ש כיון דעוסק במצוה אלא דאם יש לו זמן להתחיל ולגמור לפני שיגיע לשורה הרי דאי"ז סתירה כלל אבל באין לו זמן להתחיל ולגמור פטור מק"ש, וכ"נ דעת תר"י דחשיב עתה עוסק במצוה ופטור מק"ש. אבל דעת הר"מ הובא לעיל דאינו פטור מק"ש ואיירי הכא בדאיכא שהות ביום וכן פסק הרמ"א בסי' עב, וכתב המג"א הטעם בזה כיון דעדיין לא התחילו לנחם לאו עוסקים במצוה נינהו וכקו' רבינו. ובקרי"ס כתב דתנחומי אבלים יכולים לנחם אח"כ אבל ק"ש מצוה עוברת וזה ע"ד מש"כ רבינו בסמוך לחלק בין תנחומים להספד אלא דרבינו כתב דתנחומי אבלים מצוה עוברת וי"ל דרבינו דאיירי במצות תנחומין דמכלל הקבורה וכמו שביאר שהיא חלק ממצות קבורה הך מצוה עוברת היא דעד שיגמור לקרוא ילכו האבלים אבל הקרי"ס סובר דמצוה בפ"ע היא ויוכל לנחמם אח"כ גם בביתם, ולהקרי"ס גם בהגיע לשורה ושוב ראה שעובר זמנה יקרא ואח"כ ינחם משא"כ להמג"א. והמאירי הביא בשם הגאונים דאם עובר זמנה יקרא ואח"כ ינחם שאין כבוד המת מבטל מצות ק"ש כמ"ש בגמ' יט, ב כ"מ שיש ח"ה וכו' (עיין הע' הקודמת) ויש חולקים דעוסק במצוה קרינא ביה. . וכי תימא מאי שנא הא דפטרינן להו לכולהו פנימיים מקרית שמע טפי מיהא דתניא לעיל בגמ' העם העוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין אין המת לפניהם הם יושבין וקורין, איכא למימר התם אין הקריאה מעכבת בהספד שאפשר לחזור בו 67 בשטמ"ק, שאפשר לחזור למצותו. ולפ"ז הא דבמונח לפניהם נשמטין אחד אחד לאו משום עוסק במצוה פטור מן המצוה אלא כמו שכתב רבינו לעיל דאינו כבוד המת להניחו יחיד ע"ש בהערה 57 אבל אם עובר הזמן לכאורה יש לכולם להפסיק, מה שאין כן שורה פטרינן לכולהו פנימיים העומדים בשורה מקריאת שמע כמו שכתב רבינו כיון דמצות שורה עוברת דהאבלים הולכים להם. ויש לדחות דגם לרבינו כיון דאינו כבוד המת להניחו יחיד ממילא הרי הם חשובין עוסקים במצוה במה שאין מניחין אותו ואפי' עובר זמנה לא יפסיקו אך בפשוטו אינו כן ואדרבה אין חכמה ואין עצה וכו' כמ"ש יט, ב ובמאירי הנ"ל סוף הערה הקודמת וצ"ע. ובעיקר דברי רבינו לכאורה מבואר דעסק במצוה שאינה עוברת אינו פוטר ממצוה עוברת וקשה הא מתעסק באבידת חבירו פטור מצדקה אע"פ דהעני מסתלק ובאבידה יכול לעסוק אח"כ, וחופר קבר למת יכול לקרוא ק"ש ואח"כ לחזור להמשיך בחפירתו, ונושאי המת יפסיקו ויקראו ויחזרו לישא אותו, וגם לתוס' בסוכה כה, א דאפשר לקיים שניהם ליכא פטור דעוסק במצוה היינו בשעת חנייתן דשלוחי מצוה אבל בשעת הליכתן לא נימא דיפסיקו גם אם לא יתבטלו בזה ממצותן, וכיו"ב קשה על מש"כ בקרי"ס שהובא בהערה הקודמת דניחום אבלים אין פוטר מק"ש כיון דיכול לנחם אח"כ והא עסק במצוה פוטר גם ממצוה עוברת אע"פ דהמצוה שעוסק בה אינה עוברת. וי"ל דלעולם מצוה עוברת אין נדחית מפני שאינה עוברת ושאני נושאי המטה דמשום כבוד המת הוא שצריך לקברו ואין לדחות קבורתו משום כבודו ואף בחופר קבר למת איירי בשביל לקברו מיד ולכן המצוה דוחה לק"ש, ובמטפל באבידה אה"נ דאין פטור מק"ש דמצוה עוברת היא אבל צדקה לא חשיבא מצוה עוברת אע"פ שהעני מסתלק דלא קרינן מצוה עוברת אלא שקבוע לה זמן ואם לא יקרא הוא מעוות לא יוכל לתקון דחסר לו ק"ש דזמן זה אבל צדקה לא חייל עליה מצות הצדקה ע"י המקרה שהגיע אליו עני כיון דעסוק במצוה אחרת (ולפ"ז יש ליישב לשון הר"מ פי"ג מאבידה ה"י דעוסק בשמירת האבידה פטור מכמה מצות וצ"ב מאי מכמה מצות וי"ל לפמ"ש דממצוה עוברת שקבוע לה זמן אינו פטור) אבל עוסק בהספד שפיר מצי למידחי ההספד ולקרות ושוב לחזור למצותו, וא"ש ג"כ דברי הקרי"ס. אכן מ"מ נראה ודאי דכ"ז אי נימא כשי' תוס' הנ"ל דאפשר לקיים שניהם חייב במצות אחרות ויסוד הפטור מחמת דע"י שיעסוק באחרת יגרע בזו שעוסק בה וכן מפורש בחי' רבינו סוכה כו, א דשלוחי מצוה פטורין מסוכה בשעת חנייתן היכא דיהא להם עי"ז ביטול ממצותן, אבל להר"ן בסוכה דפטור גם באפלק"ש דכל שעסוק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח לעשות מצוות אחרות דמ"ל מצוה זו מ"ל מצוה זו כולהו מלאכתו של מקום נינהו ה"ה דפטור ממצוה עוברת אף בעוסק בשאינה עוברת, ולהר"ן יקשה מהך דעוסקין בהספד, ולכאורה י"ל דזה גופא הטעם שנשמטין אחד אחד ואין מפסיקין הכל דבזה שאחד נשמט אין בזה ביטול ההספד, אכן צ"ע מסיפא דאין המת לפניהם כולן יושבין וקורין והרי דמפסיקין מההספד לקרות, ומהסיפא הוא עיקר קו' רבינו, ובאמת המ"ב בביה"ל סי' עב נסתפק בזה וכתב דלכאורה משמע דגם אם עובר זמנה נשמטין אחד אחד ולא כולם כיון דעסקי במצוה דהספד וסיים בצ"ע, (ולא ראה דברי רבינו דהספד שאני, ומיהו גם לרבינו כתבנו לעיל לצדד דבמוטל לפניהם חשיבי עוסקין במצוה ע"י דאינו כבוד המת להניחו יחיד), וע"כ נקט המ"ב דאין המת לפניהם אינם עוסקים בהספד דהספד המת עיקרו בפניו (ולא כהנראה מדברי רבינו דגם באין המת לפניהם עוסקים בהספד ומ"מ מפסיקין לקרות), וי"ל כן גם להר"ן דאע"פ דאפלק"ש נמי פטור באין המת מוטל לפניהם אינם עוסקים במצוה כלל, אבל מוטל לפניהם עוסקין במצוה חשיבי ולכן נשמטין אחד אחד שאין בזה ביטול ההספד וכש"נ. ומש"כ הטור בסי' עב דהספדנין פטורין גם באין מוטל לפניהם היינו טעמא דצריכים להכין עצמם להספיד וטרידי בהספד ולכן אי"צ לקרוא, וע"ש בב"י וב"ח ודרישה מה שהאריכו טובא בדברי הטור. אבל כאן מצות שורה מצוה עוברת היא.

[גמ'] תאנא אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק ראשון או פסוק אחד יתחילו 68 הנה להראשונים דאיירי ביש שהות ביום לקרוא לאחר שינחם א"כ פירושו דיקראו פסוק אחד וינחמו ואח"כ יגמרו השאר (יעו' מאירי), אבל לרבינו דפי' דאין שהות ביום לקרוא לאחר שינחם אין לפרש כן, ויש לפרש לדעתו בתרי אנפי, או דיקראו פסוק אחד בלבד כיון דמקיימין בזה המצוה דאורייתא לדעת רבינו ברפ"ב וגם יקראו פרשה שלמה כשיכולים אע"פ דלא קראו כולה ק"ש מ"מ אי"ז מצוה כזו שאם אין עושה הכל אף המעט אינו כלום אלא כל מה שקורא יש בזה קיום מצוה, או כמ"ש המאירי בשם רש"י (וכן הביא הב"י בשם מהרי"א בשם רש"י ולפנינו ליתא) דכיון דיכולים להתחיל ולגמור פסוק אחד יגמרו כולה וצ"ע בזה. ואם לאו לא יתחילו.