רא"ה על ברכות לה

ופטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה. ובשבת מיסב ואוכל. כלומר אפילו דרך כבוד ותענוג. ואוכל ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין עליו. פי' כאדם אחר דעלמא, והיכא דהוי בור ואידך סופר מברך האיך ובור יוצא 24 היינו לפי' רמב"ן דאין מברכין עליו בהמ"ז בלא זימון א"כ צריך לפרש מברכין עליו כשהוא בור, אבל לרש"י דאין מברכין עליו המוציא הרי בהמוציא אין מצוה ליחלק, והיינו להתוס' מה, א ד"ה אם אבל לרש"י גופיה שם בע"ב אף בהמוציא מצוה ליחלק. . ומזמנין עליו וחייב בכל מצות האמורות בתורה. פי' מדנקט בשבת דוקא בשבת דאין לו עסק קבורה כלל, אבל ביום טוב אפילו ביום ראשון כיון דאיכא עסק קבורה דאפשר על ידי גוים דינו שיפטר מכולן כחול 25 כ"ה בתורת האדם יעו"ש שהביא ראיה לזה מהירושלמי. .

פי' ומדאמרינן הכא בשבת כיון דאין המת עומד ליקבר בו ביום חייב בכל המצות האמורות בתורה, מכאן הורו רבותינו בעלי התוספות ז"ל 26 בתורת האדם העתיק כל תשובתו של רבי יצחק הזקן בעל התוספות ז"ל בענין זה. ועיין תוס' ותר"י ורא"ש ושא"ר. במי שתפשו שלטון ומת בתפישה ולא הניחו השלטון ליקבר דאף על גב דלא חל עליהו אבילות דלא נתיאשו ממנו ואין אבילות חל בכיוצא בזה אלא כשנתיאשו ממנו 27 פי' דבמס' שמחות פ"ב הי"ב מבואר דנתייאשו מקבורתו חל עליהם אבילות אבל הכא לא נתייאשו לגמרי שהרי רוצים כל הזמן להוציאו משם, יעו"ש בתשובת ר"י הזקן ובראשונים הנ"ל. , אפילו הכי אין דינו כמתו מוטל לפניו כיון שאין המת עומד ליקבר ומותרין לאכול בשר ולשתות יין, אבל היה האבל בבית האסורין, אף על פי שאין בידו להתעסק בקבורתו, כיון שהמת עומד ליקבר וזה ראוי להתעסק בקבורתו, זה כבודו של מת שלא יסיח מי שחייב באבילותו דעתו ממנו לענין אחר כלל, ודינו כמתו מוטל לפניו 28 לשיטתו לעיל דאחותו נשואה אע"פ דאין קבורתה עליו מ"מ אין לו להסיח דעתו לענין אחר עד שתקבר ה"ה הכא כיון דאחרים הא מתעסקין בקבורתו ועומד המת ליקבר אסור לו להסיח דעתו עד שיקבר משום כבוד מתו. אבל הרא"ש כתב דה"ה אם האונן בבית האסורים אוכל בשר ושותה יין כיון שאין מוטל עליו לקוברו, וכ"פ בטוש"ע יו"ד שמא, ואע"פ דגם להרא"ש פטורו מצד כבוד המת מ"מ סובר דכבוד המת היינו כשעליו מוטל הקבורה, ואף באחותו נשואה נמי כיון דאילו לא היה בעלה היה הוא מחוייב בזה פטור מן המצות דבעצם המצוה גם עליו אלא דלבעלה איכא חיוב ממוני ומדיני האישות לקוברה וכמ"ש הרא"ש דלא כר"ת, אבל נמצא בבית האסורים דאינו מוטל עליו אין כאן חסרון בכבוד המת כשעוסק באכילת בשר ושתיית יין, משא"כ לרבינו עצם מה שמתו עדיין לא נקבר והוא מסיח דעתו לדברים אחרים חשוב חסרון בכבוד המת. ואסור לאכול בשר ולשתות יין 29 והיינו דגם בשר ויין משום כבוד מתו שלא יעסוק בדבר אחר ודלא כהרשב"א דהוא שמא ימשך ולא יעסוק בקבורה הובא לעיל הערה 8. .

רבן גמליאל אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן ואמר רבי יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו. פי' דלתנא קמא דאמר דחייב בכל המצות האמורות בתורה לא מחייב אפילו הגיע עונתו דאיכא חיוב מצוה אפילו הכי לא מחייב, וכל היכא דלא מיחייב בודאי מיתסר דענין קלות הוא אצל אבל אף על גב דאכתי לא חיילא עליה אבילות, ורבן גמליאל סבר דחייב בעונה כשאר מצות אבל כל היכא דלא מיחייב במצות עונה אלא ברשות לכולי עלמא ודאי אסור 30 וכ"כ כל זה תר"י משמיה דהרי"ף וכ"ד הרמב"ן בתוה"א אבל בשם ה"ר יוסף הלוי כתב תר"י לא כן יעו"ש, ועיין בשא"ר בסוגיין ובמו"ק כג, ב. .

קתני מיהת אוכל בבית אחר ואפילו הכי פטור מקרית שמע ומן התפלה. פי' ואף על גב דלאו מתו מוטל לפניו. אמר רב אשי כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי. פי' ומוטל לפניו מיקרי דכתיב ואקברה מתי מלפני, אטו ההיא שעתא קמיה הוה רמיא, אלא כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי, כלומר כל זמן שעומד ליקבר 31 פי' דמוטל עליו לאו דוקא בשיכול לעסוק בקבורתו, וכמ"ש לעיל דגם כשהוא בבית האסורים פטור, אלא ר"ל שראוי הוא להתעסק בקבורתו ועומד ליקבר. .

תנו רבנן המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה היו שנים זה משמר וזה קורא וזה משמר וזה קורא. פי' ומתניתין דקתני מתו משום דמתו אף על פי שאינו משמרו פטור 32 כ"ה בגמ'. ועיין הערה 7. .

תנו רבנן לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו ולא 33 לפנינו ברי"ף ויקרא בו ויתפלל, ובגמ' ס"ת בזרועו וקורא (וליתא ויתפלל). ועיין בהערה הבאה. יקרא בהן ויתפלל. פי' ולא יקרא בהן אפילו על פה 34 גם לגי' דקמן כתבו תוס' דס"ת בזרועו לאו דוקא וה"ה בעל פה נמי אסור וכדמוכח מקו' הגמ' ומהך דאמר מת תופס ד"א לק"ש, אך לגי' רבינו דגרס ולא יקרא בהן ניחא טפי דמשמע מילתא בפ"ע וגם נראה דפי' בהן היינו בדברי תורה וה"ק לא יהלך וספר תורה בזרועו ולא יקרא בדברי תורה וז"ש רבינו אפילו על פה (ועיין דק"ס). ובאמת יש בזה נפ"מ דלגי' דקמן לא נתבאר איסור בעצם מה שס"ת בזרועו אלא במה שס"ת בזרועו וקורא אבל לגי' רבינו ס"ת בזרועו אסור מצד עצמו גם אם אינו קורא בו, וכ"ה בר"מ הל' ס"ת פ"י ה"ו לא יאחז אדם ס"ת בזרועו ויכנס בו לבית המרחץ או לבהכ"ס או לבית הקברות כו' ולא יקרא בו עד שירחיק ד"א מן הקבר או מן המת או מבהכ"ס, (ואיסור תפלה בביה"ק המפורש בברייתא לגי' הרי"ף ורבינו כתב הר"מ בפי"ד אבל הי"ג ועיין פ"ד תפלה ה"ח), וכן מבואר במאירי. אבל בתוס' הנ"ל וברשב"א ובתר"י נראה דאין איסור בס"ת בזרועו בלא קריאה וחד מילתא הוא ס"ת בזרועו וקורא אלא דאינו בדוקא וה"ה דבע"פ נמי אסור כיון דלועג לרש (ותר"י כתב דנקט הכי מחמת שדברים שבכתב אסורים להאמר בע"פ). ולדעת רבינו והר"מ והמאירי צ"ל דעצם אחיזת הס"ת שבה המצות לפני המת יש בזה לעג למת. ובאמת בדברי הר"מ נראה דאסר משום בזיון הס"ת מדכלל ביה"ק בהדי מרחץ ובהכ"ס וסיים אכולהו אע"פ שהוא כרוך במטפחת ונתון בתוך התיק שלו, וגם באיסור קריאה בע"פ נראה דהוא משום לתא דמחניך קדוש לדעת הר"מ מדכלל בהכ"ס בהדי קבר ומת, וכן נראה ממש"כ בהל' תפלה פ"ד ה"ח טהרת מקום התפלה כיצד כו' וכשם שמרחיקין מצואה ומ"ר וריח רע ומן המת ומראית הערוה לק"ש כך מרחיקין לתפלה, וכן נראה בהל' ק"ש פ"ג ה"א ומיושב בפשיטות השגת הראב"ד שם, וצ"ל דמפרש הר"מ בברייתא דלועג לרש מילתא בפ"ע היא דאם עשה כן הוא לועג לרש אבל עיקר איסורו משום בזיון התפלין וס"ת ומשום מחניך קדוש, וטעמא דלועג לרש לא נזכר כלל בדברי הר"מ, גם נקט ביה"ק בסתמא ומשמע אף של גוים, וכ"נ כדברי הר"מ מל' הברייתא בירושלמי פ"ב ה"ג הרי שהיה עסוק עם המת בקבר והגיע עונת ק"ש הר"ז פורש למקום טהרה ולובש תפלין וקורא את שמע ומתפלל (ומצאתי בפסקי רי"ד שגורס כדאמר מר מת תופס ד"א לטומאה וזה משמע כמ"ש להר"מ). אך בדברי רבינו נראה כפשטא דגמ' דמשום לועג לרש אסור, ובס"ת בזרועו איכא לועג לרש וכמ"ש, ועיין בכ"מ הל' ס"ת שם. ולא יתפלל שם. ואם עשה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו ודוקא בתוך ארבע אמות דאמר מר מת תופס ארבע אמות לקרית שמע. פי' ולכל דכותה 35 ר"ל כל קריאת ד"ת ולאו דוקא ק"ש (וה"ה לכאורה תפלין וס"ת), וצ"ע באמת מה דנקט ק"ש, ונראה מדוייק כשי' הר"מ רפ"ג ק"ש דאם קרא בצד המת לא יצא ולהכי נקט ק"ש דמת תופס ד"א לק"ש דאם קרא בצדו לא יצא דאילו להראב"ד שם דאסור ויצא יד"ח (דסובר דאין האיסור אלא משום לועג לרש) הא איסור בכל ד"ת איכא, וי"ל דהראב"ד סובר כהרא"ש סי' ו ובתוס' הרא"ש ג, ב דבפני המת אסור ד"ת אף חוץ לד"א והיינו אע"פ דעיקר איסור דסמוך למת או לקבר שוה בד"ת וק"ש ואין איסור בד"ת סמוך לקבר אלא בד"א וכדאמרי' בגמ' התם תוך ד"א וכו' מ"מ כשמתעסקין בקבורתו ומספידין אותו אסור למשתתפים לספר בד"ת בפניו אף חוץ לד"א (ותוך ד"א משמע ברא"ש דגם דבריו של מת אסור) אבל לענין ק"ש דמחוייב לקרותה וקבעומ"ש היא ליכא הך איסורא דבפני המת אלא איסורא דד"א דמת ולפ"ז י"ל דלהכי נקט ק"ש כיון דד"ת משכחת לה דאסור בפני המת גם מחוץ לד"א. אך אין ללמוד מדברי רבינו שכתב ולכל דכותה דמשמע דד"ת נמי אין האיסור אלא בתוך ד"א, דסובר כשי' תוס' ג, ב דאיסור ד"ת בפני המת היינו בתוך ד"א, דרבינו באיסור דסוגיין איירי ואף במת שאין עוסקים בקבורתו אלא מוטל לפניו בעלמא דכה"ג שוה ד"ת לק"ש וכמ"ש. ובגמ' משמע דאם נמצא בביה"ק פטור מק"ש, וכגון באינו יכול לצאת מביה"ק לא יקרא אף שעובר זמנה, דאל"ה מאי מקשי מתו ומשמרו אין אבל מהלך בביה"ק לא והתניא וכו' הרי נפ"מ דמתו ומשמרו פטור מק"ש, וצ"ע להראב"ד ופשטא דגמ' דמשום לועג לרש אסור היכי דחי לועג לרש מצות ק"ש. . אבל חוץ לארבע אמות שרי.

פי' ובגמרא אמרינן רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי לבית הקברות הוה שדיא תכלתא דרבי חייא 36 לפנינו, דרבי יונתן. על קבריא 37 לפנינו ליתא על קברא, ועיין דק"ס אות ת דכ"ה כגי' רבינו בכ"י ובב"נ ובכי"פ ובילקוט שמואל וקהלת ובתר"י ורא"ש, ועיין בסמוך. אמר ליה רבי יונתן דלייה שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. פי' והשתא ודאי לא אסרינן ליה משום לועג לרש דהא לא מדכרינן ליה להאי טעמא כלל, ולא אסרינן ליה משום דלבוש טלית בבית הקברות 38 פי' דמלבד שלא נזכר לועג לרש גם מוכח דלית הכא משום לועג לרש דהא לא אמר לו אלא להגביה הציציות מן הקברים אבל עצם לבישת טלית מצוייצת בביה"ק אין בה איסור ולא כתפלין וס"ת שעצם היות תפלין בראשו וס"ת בזרועו אסור בביה"ק. וכדאמרינן לעיל לא יהלך אדם בבית הקברות ותפלין בראשו וספר תורה בזרועו ד[התם] הוה מצוה מיוחדת בפני עצמה אבל כאן שהיא מצוה שבטליתו אין אומרין שלא ללבוש טליתו 39 פי' דס"ת ותפלין הוו חפצא של מצוה אבל בציצית אין הטלית חפצא של מצוה כי אם מלבוש אלא שהמצוה להשים ציצית במלבושו ואין ראוי לחייבו לפשוט לבושו. והנה תר"י כתבו לבאר החילוק דשאני ציצית שתלוי במלבוש ואינו יכול להסיר המלבוש בשעה שהולך לביה"ק, והוסיפו דאפשר לומר דדוקא בזמנם שהטלית היתה לשם מלבוש אבל בזמננו שאינו אלא לשם מצוה יש לו להסירם בביה"ק משום לועג לרש, וכ"כ הרא"ש, והובא בטור או"ח סי' כג. והב"י שם הביא דברי רבינו בשם מהר"י ן' חביב (ויעו"ש קצת שינויים בלשון) וכתב מהר"י דאפשר שרבינו חולק ומתיר אף בזמננו שלבוש לשם מצוה כיון דמ"מ תלוי במלבוש דכתיב על כנפי בגדיהם וכתב הב"י דהדבר ברור שאי"ז מוכרח דהא אפשר לומר שאינו חולק ומהיכ"ת דחולק, אכן לכאורה נראה בביאור דברי מהר"י דהא טעמי רבינו ותר"י חלוקין דתר"י כתב משום שאין יכול להסיר לבושו ולפ"ז בלבוש לשם מצוה שפיר יכול להסיר שאי"צ לו בשביל לבוש מפני החום או הקור וכיו"ב אבל רבינו אתי עלה משום שאין הטלית חפצא של מצוה אלא מלבוש ואין לועג לרש מחייב להסיר מלבושו אלא שלא להביא חפצא של מצוה, וזהו גם בזמננו שהוא לשם מצוה דמ"מ לא נעשה הטלית חפצא של מצוה אלא מלבוש בעלמא שהרי זהו המצוה להשים ציצית בלבושו וכמ"ש על כנפי בגדיהם, (ועיין ב"י סי' יג דמותר לצאת בט"ק בשבת דמלבוש הוא ובד"מ השיג דאינו למלבוש אלא למצוה והוה משאוי יעו"ש ולכאורה דעת הב"י דמ"מ מלבוש הוא כיון דזהו המצוה להשים בלבושו ולובשו דרך מלבוש כדי שיוכל להשים ציצית בלבושו), ומש"כ מהר"י בלשון אפשר לומר היינו דגם לרבינו י"ל דכיון שהוא לשם מצוה שוב ראוי הוא לומר לו לפשטו, ומ"מ שפיר יש בזה סברא דכיון דעצמות הטלית לא נעשית חפץ מצוה אלא מלבוש אין לועג לרש מחייב להסיר לבושו משא"כ לתר"י דאתו עלה מצד דאינו יכול להסיר בגדו. ויעו"ש בב"י דלתר"י מה שאנו בזמננו אין פושטין הט"ק היינו משום שהוא מכוסה דכיון דלא מתחזי ליכא משום לועג לרש, והביא תשובת הרשב"א שכתב לשואל שרצה לומר כן דתפלין מכוסין שרי וראייתו מהך דציצית וכתב לו הרשב"א דלדבריו צריך לפרש דלייה וכסייה, ופסק כן בשו"ע. אכן לגי' רבינו ותר"י דגרסי שדייה על קברא כנ"ל הערה 37 הרי ליכא לפרושי דלייה וכסייה דהך לישנא לא משמע אלא דלא יהיו נגררים על הקבר ולא שיצניעם, ולדבריהם גם ליתא לראיית השואל מציצית להמציא חילוק זה, והמאירי כתב להדיא דתפלין אסור גם בהצנעה, ובהך דציצית כתב ע"ד רבינו ותר"י ע"ש, וכן משמעות דברי רבינו דאילו היה ציצית כתפלין היה אסור עצם לבישתה ולאו דוקא במה שנראית. (ולהאמור יש להחמיר בתפלין מכוסין). משום הכי לא אשכח ליה לאיסורא שום טעמא 40 דלא מצא שום טעם לאסור הדבר מכחו. , אלא דאמר ליה למדלייה דלא לרמא תכלתא על קבריה. ואהא דייקינן בגמ' אי ידעי אי לא ידעי, למימרא אי איכפת להו אי שדי תכלתא על קברא, ואילו לעיל גבי לועג לרש לא דיקינן הכי כלל דאפילו לא ידעי כלל איכא משום הכי, אבל בהא דקפידא משום דתכלתא שדיא אקברא בהאי איכא אי ידעי וקפדי בהכי או לא 41 בדברי רבינו מתבאר דגם הא דאמר לו שיגביהם אינו משום לועג לרש דלועג לרש לא תלי בידעי ולא ידעי, והיינו דלועג לרש הוא עצם הבאת חפץ של מצוה לביה"ק וקיום מצוות בביה"ק ולא מצד צער המת אלא מצד מדה רעה בעצם שלועג לרש אבל הא דלא יהו נגררים על הקברות אינו אלא משום צער המת אם יודעים הנעשה בין החיים. ומובן לפ"ז מה שלדעת רבינו איכא לועג לרש בספר תורה בזרועו, עיין הערה 34, אע"פ דאין מצוה בהאחיזה דמ"מ עצם הבאת חפץ של מצוה לבית הקברות הוא לועג לרש ולא מצד שהמת מצטער שרואה שהחי מקיים מצוה והוא אינו יכול לקיים מצוה. ומבואר טפי דעת רבינו דליכא לועג לרש בציצית ואף בזמננו שלבוש לשם מצוה כמש"ב בהערה 39 עפ"ד מהר"י ן' חביב דכיון דאין הטלית נעשה חפצא של מצוה בעצם אין בזה משום לעג לרש בהבאתה לביה"ק דלא קיום המצוה לפני המת הוא שחשוב לועג לרש אלא הבאת חפצים של מצוה לביה"ק משא"כ בטלית דהבאתה אינה אלא כהבאת בגדיו. ומבואר גם כן הא דלרבינו גם אם כיסה התפלין אסור וכמ"ש בסוף הערה 39 כיון דאינו משום צער המת שרואה אותו מקיים המצוה אלא עצם הבאת חפץ מצוה לבית הקברות ועשיית מצוות בבית הקברות ולכן גם תפלין מוצנעין אסור. אבל המאירי כתב דנגררים על הקבר משום לועג לרש וכ"נ בשאר הראשונים, ולדבריהם אין לועג לרש אלא משום דידעי המתים ומצטערים בזה, וכן הוא בשטמ"ק ע"ש. .

ומיהא ליכא למישמע מינה דלא רמינן ציצית בטלית של מת דאפילו אית להו איכא חלישות הדעת משום דלא מחייבי במצות כלל. ואדרבה משמע קצת דציציות היו להם מההיא דבבא בתרא [עד, א] דמתי מדבר דאמרינן התם דאית להו ציציות אף על גב דלא ראיה היא דהתם מחיים נכנסין לשם ולמחר בדלין החיים מתוך המתים. אבל ראיה גמורה דבטלית של מת בעינן ציצית מההיא דמנחות [מא, א] דאמרינן דזקן שעשה (לפי כבודו) [טלית לכבודו] שהיא פטורה מן הציצית, ואפילו למאן דאמר חובת מנא ומחייב (ב)ציצית בטלית אפילו אינו לובשה, כאן פוטר משום שאין טלית זה לחיים דאיהו לאחר מיתה קא עבדיה, ואמרינן התם עלה, דההיא שעתא רמינן ליה, כלומר מטילין לה ציצית, משום לועג לרש אי מכסינן ליה טלית בלא ציצית 42 עיין תוס' בסוגיין ובשאר מקומות (נסמנו עה"ג) ורא"ש בהל' ציצית סי' ט ובעל המאור מו"ק טז, א ורמב"ן במלחמות שם ובתורת האדם ענין ההוצאה וברשב"א וטור יו"ד שנא ושאר ראשונים בענין זה. (ומהך דסוגיין הוה מצי לשנויי דלא לכל המתים יש טלית בעלת ד' כנפות). .

אלא קשיא לן הא דתניא בשמחות [פי"ב] אבא שאול צוה את בניו קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפליוני. ותי' מורי רבינו ז"ל 43 במלחמות מו"ק טז, א בדפי הרי"ף ובתוה"א ענין ההוצאה. דההיא דהתם בציצית שעשאה לטליתו בחיים שנשתמש בה למצוה ומשום קדושה נגעו בה דסבר אבא שאול דשירי מצוה אין נזרקין אלא יש בהן משום קדושה, ורבנן דפליגי עליה דקתני בהדיא בסיפא וחכמים אומרים אין בהן משום קדושה אלא עושין אותו מרדעת לחמור ותכריכין למת דקסברי רבנן דשירי מצוה נזרקין 44 מגילה כו, ב תשמישי מצוה נזרקין וכו'. בכל שנעשית מצותו, וזהו כל זמן שיסלק דעתו מטליתו לאפוקי עודה במצותו דהתם ודאי אסור לנהוג בה מנהג בזיון וכדאיתא התם בשבת [כב, א] 45 דאין מתירין ציצית מבגד לבגד ואבוהון דכולהו דם ע"ש, וזה כהשאילתות סי' קכו דתשמישי מצוה נזרקין רק לאחר שנעשית מצותם דבעודם במצותם אסור לבזותם והובא בטור או"ח כא ע"ש בטור ובב"י. וכ"ה ברמב"ן שבת כב, א ובריטב"א ושיטה לר"ן שם בשם רבינו דביזוי מצוה היינו בזמן מצותם ע"ש. אבל לדברי הכל בטלית של מת וציצית שעושין להם אין בהם משום קדושה דההוא ציצית לא חייל עליה מעיקרא שם מצוה כלל 46 כיון דהטלית פטורה כדלעיל מגמ' דמנחות. , הילכך אפילו לאבא שאול כשעושין להם טלית עושין להם ציצית.

וכי תימא ולאבא שאול דאסר ציצית בטלית של מת בשעשאה לצרכו מחיים ואסר לה משום קדושה, מי חמיר ציצית מספר תורה דקימא לן [מגילה כו, ב] שגונזין אותה אצל תלמיד חכם ששונה הלכות 47 פי' דגם תשמישי קדושה דאין נזרקין אלא נגנזין גונזין אותם עם מת ת"ח וא"כ לאבא שאול דתשמישי מצוה אין נזרקין מ"מ לא חמירי מתשמישי קדושה ותי' דס"ת שבלה שראוי לגניזה הרי זהו כבודו אבל ציצית הראויה למצוה הרי זה בזיון כשמבטלה ממצותה לגונזה בקבר והרי הוא כזורקה. . לא קשיא דהתם בספר תורה שבלה שראוי לגניזה אבל כאן בעודו ראוי למצותו סבר אבא שאול דיש בו משום קדושה דשירי מצוה אין נזרקין ואין מבטלין אותו ממצותו, ורבנן סברי נזרקין ורשאי לבטלן ממצותן במסלק דעתו מהן.

וכי תימא ומאי שנא ציצית דרמינן להו משום לועג לרש, ואילו בכלאים מכסינן להו וכדתניא [נדה סא, ב] לענין כלאים ועושין אותו תכריכין למת 48 בכלאים ט, ד תנן תכריכי המת אין בהן משום כלאים אבל רבינו לא הק' מהמשנה וגם תירוצו אינו עולה למתני' דהא מתני' מסתמא בכלאים ניכרין, והביאור דבמתני' לא אמרו אלא דאין בזה משום איסור כלאים ועדיין י"ל דמשום לועג לרש אסור אבל בברייתא מבואר דעושים אותו בפועל תכריכין למת אלמא דאין בזה משום לועג לרש (ועיין בתוס' נדה ד"ה אמר) ותי' דאבד בו כלאים שאני אבל כלאים ניכרין אסור, וכ"כ בתוה"א ענין ההוצאה בשם אחרים, והריטב"א בנדה הק' ממתני' דכלאים ולהאמור מיושב, וע"ש בתוה"א ובריטב"א ובתוס' נדה ושא"ר. , איכא למימר דההיא דהתם בהדיא איירי בבגד שאבד בו כלאים ולא מינכרא מילתא וליכא למימר בהכי לועג לרש. והתם דיקינן מינה מצות בטלות לעתיד לבא דאילו אין בטלות אסור, וכי אמרינן דדיקינן מינה מצות בטלות לעתיד לבוא לאו במיתתן דהא ודאי דכולי עלמא הוא במתים חפשי דכיון שמת נעשה חפשי מן המצות 49 נדה שם, וצ"ע דהתם מייתי מינה דמצות בטלות לעת"ל וצ"ל דריו"ח דריש במתים חפשי לעולם אף לאחר שיחיה אותם הקב"ה ברחמיו אבל מ"ד אין בטלות סבר במתים חפשי בזמן מיתתן, ובריטב"א שם הביא כן בשם רבינו דלע"ל פי' לתחה"מ דלא כהרשב"א דפי' בזמן מיתתן יעו"ש בארוכה וברשב"א על האגדות לעיל יב, ב. אלא לתחיית המתים קאמרינן דאילו לא בטלות אסור להלבישן באיסורין שהן עומדין בלבושיהן 50 כתובות קיא, ב מתים שעתיד הקב"ה להחיות בלבושיהן עומדים, ועיין בדברי רבינו לקמן ספ"ד בפי' ברכת הלבנה. ונמצאו עוברין, ולמאן דאמר בטלות אף על פי שהן עומדין בלבושיהן מותר משום דאין עוברין.

אמר 51 גמ' ג, ב. ועיין לעיל הערה 35 מ"ש לבאר בדין זה. ר' זריקא אמר ר' אמי אמר ר' שמעון בן לקיש אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת. כלומר הצריכין לו 52 ל' רמב"ן בתוה"א, ומאי דבריו הלכות הספד והוצאת המת וקבורה, וצ"ע אי פליג על רבינו וסבר דדברים דשייכי למת מותר לדבר בהם אף שאין בהם צורך למת או דכונתו לדבר בהלכות אלו מה שנצרך בשביל קבורת המת. . אמר רב אבא בר כהנא לא נצרכא אלא לדברי תורה אבל מילי דעלמא לא. כלומר דדברי תורה אסור אבל מילי דעלמא שרי. ואיכא דאמרי אמר רב אבא בר כהנא לא נצרכא אלא לדברי תורה וכל שכן מילי דעלמא. וקא כתב רבינו האי גאון ז"ל משמא דקמאי דכלישנא קמא עבדינן ואין אומרים דברי תורה בפני המת אלא דבריו בלבד כלומר הצריכין לו אבל מילי דעלמא אמרינן 53 וכ"ד ר"ח אבל בה"ג פסק כל"ב ועיין טושו"ע יו"ד סי' שדמ. .

תנו רבנן המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקיא ויתנם על גבי החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהן מנהג בזיון ואם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה שאם היה מתירא מפני הגנבים או מפני הלסטים מותר להניחו על גבי חמור שהוא רוכב עליו. פי' לא אסרו אלא לרכוב עליהם אבל להטפילן לאחריו מותר 54 משמע אף בס"ת וכל' הירושלמי דסקיא מלאה ספרים, ודלא כתר"י דבס"ת אסור אף במפשילן לאחוריו, ולפ"ז בשעת הסכנה מותר גם לרכוב על הס"ת כמו עצמות, ולית ליה לרבינו דיוק תר"י שדייקו מל' הרי"ף דס"ת גם בשעת סכנה אין מותר אלא להניח ע"ג החמור בלא לרכוב עליה אלא כונת הרי"ף להניחו ע"ג חמור במקום שהוא רוכב עליו וכפשטא דגמ' דשוה ס"ת לעצמות. וכן הוא בירושלמי [כח, א].

אמר רחבא אמר רב יהודה כל הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ואם ליוהו מה שכרו אמר רב אסי עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו.