רא"ה על ברכות לד

מי שמתו מוטל לפניו פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה 1 כ"ה במשנה שבגמ' אבל ברי"ף שלפנינו ליתא מכל מצות האמורות בתורה, וכן ליתא בש"ס כת"י וברוב הראשונים כמ"ש בדק"ס, אבל אין בזה מחלוקת לדינא דבברייתא שבגמ' גרסינן לה לכו"ע כמ"ש הראשונים. אכן בתר"י כתב דבספרים המדוייקים ל"ג לה גם בברייתא, ומיהו מסקי בשם רבם דפטור אף משאר מצות יעו"ש, ועיין מאירי. . פי' טעמא דפטורא לאו משום אבלות דהא איהו לעולם לא מחייב באבילות עד שיסתם הגולל 2 כדאיתא במו"ק כז, א דאין כופין המטות אלא משיסתם הגולל. (ומיהו הרמב"ן בתוה"א כתב לדעת הגאונים דאבילות יום ראשון דאורייתא דהוא חל מיד משמת אלא שאבילות דאורייתא אינה כי אם לענין שלא יעסוק בדברים של שמחה ולא לענות ולצער עצמו מנוהג העולם ורבנן חייבו עינוי וצער משיקבר ויסתם הגולל ע"ש). , ותו דהא קימא לן [לעיל יא, א] אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין שנאמר בהן פאר 3 ועוד הו"מ למימר דאם היה פטורו משום אבילות לא הוה תליא במתו מוטל לפניו אלא כל זמן שהוא אבל. (והא דתנן דפטור מן התפלין אע"פ דאבל אסור בתפלין כל יום ראשון עיין ברשב"א. ועיין שמחות פ"ח). . ופטורא נמי לא משום צערא דמשום צערא דרשות דלאו מצוה לא מיפטר כדאיתא לעיל בגמ' [שם]. אלא משום עוסק במצוה שעוסק בקבורתו של מתו, ולאו דוקא בשעוסק אלא אפילו יושב ובטל פטור דזהו כבודו של מת שלא יסיח דעתו ממנו לענינים אחרים כל זמן שלא נקבר 4 מדברי רבינו נראה דלא בא לחדש טעם בפ"ע מצד כבוד המת אלא דזה גופא דכבוד המת פוטרו מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה הוא, והביאור דמכלל מצות האבל שלא להסיח דעתו לענינים אחרים כשמתו מוטל לפניו ועדיין לא נמסר לקבורה, אלא דכל זה להסיח דעתו לדברי רשות בעלמא אבל מצות המוטלות עליו הו"א דאין מצות האבילות דוחה אותם קמ"ל דפטור דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכיון דעתה מקיים מצותו כאבל אין מוטל עליו מצות אחרות, (ויעוין מתני' סנהדרין מו, ב דאיכא מצות אנינות בלב, אך לכאורה לאו היינו אנינות דהכא דמה שמוטל עליו לקברו עושהו אונן ושלא יסיח דעתו אלא אנינות דהתם היינו אנינות דקדשים שנוהגת אף אחר שנקבר ול"ש לעניננו, יעו' בתוס' ריה"ח, וצ"ע). אכן בדברי תר"י והרא"ש דג"כ ביארו שהוא מצד כבוד המת וכדברי רבינו משמע דל"צ בזה לעוסק במצוה כלל, והיינו דזה גופא נאמר במצות האבילות דלא יסיח דעתו לענין אחר כולל דבר מצוה ויש כאן בעצם המצוה דחייה לשאר מצוות. ורש"י כתב דפטורו משום דטרוד בקבורתו ואע"פ דאינו עוסק עדיין בקבורה מ"מ כיון דטרוד בזה פטור דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצוה, וכן מבואר בר"מ פ"ד מהל' ק"ש שביאר שהטרוד ונחפז בדבר מצוה פטור מק"ש ולכן החתן הטרוד מחמת הבעילה ומי שמת לו מת הטרוד בקבורתו פטורים שאין דעתם פנויה לקרות והיינו דכיון דאין דעתם פנויה וטרידי מחמת המצוה המוטלת עליהם אית להו פטורא דעוסק במצוה, ולשי' רש"י והר"מ אינו פטור אלא כשהקבורה מוטלת עליו דטריד במצוה, משא"כ לרבינו ותר"י והרא"ש, וכמ"ש רבינו להלן וכן תר"י והרא"ש לענין אחותו נשואה. ואיכא נמי נפ"מ לענין אם מותר לו להחמיר על עצמו דברש"י מבואר בסוגיין דיכול להחמיר ע"ע וכן מבואר בר"מ שם בסוף הפרק ואילו לרבינו ותר"י והרא"ש אסור לו להחמיר על עצמו משום כבוד המת. ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' ש כתב משום עוסק במצוה ולא כתב משום טירדא אלא מצד עצם השתדלות הקבורה ע"ש. ויל"ע למה לא ניחא ליה לרבינו בטעמא דרש"י דפטור משום טירדא דומיא דחתן, ואמנם לטעמא דרבינו נמצא דאסור לו להחמיר ונמצא דגם באין הקבורה עליו פטור אך מדברי רבינו יראה דסובר דמצד הקבורה אין לפוטרו אלא בעוסק בה ממש ולא פטר ליה משום טירדא, ונראה דהנה יל"ע בגדר פטורא דחתן אם היינו פטור דעוסק במצוה דמשעה שטרוד בה דין עוסק במצוה יש לו להיפטר מאחרות או דהוא פטור בפ"ע של טרוד במצוה, והנה נחלקו הראשונים אם עוסק במצוה בעי טירדא יעו' רשב"א בדף יא בשם רה"ג דבעינן טירדא וכן דעת ר"ח הובא באו"ז ח"א סי' פג וכן מבואר בר"מ פ"ד מק"ש ה"ב וכ"נ בדברי רש"י לעיל יא, א ובסוכה כה, א ולפ"ז ודאי חתן נמי משום עוסק במצוה, וכן מתבאר להדיא ברש"י בברכות ובסוכה דבדינא דחתן נלמד דעוסק במצוה פטור משעה שטרוד בה וכן מתבאר בר"מ שם, וגם להרשב"א דסובר דל"צ טירדא בעוסק במצוה מ"מ נראה בדבריו בסוכה דטרוד מדין עוסק במצוה הוא פטור יעו"ש ובר"ן שם ולפ"ז הטרוד פטור מכל המצות דומיא דעוסק במצוה וכן מבואר ברשב"א ור"ן שם ורז"ה ומלחמות שם ועו"ר, אכן במאירי לעיל טז, ב מבואר דהטירדא בעצמה פוטרתו והוא פטור בפ"ע ולא משום עוסק במצוה ואינו פוטר אלא מדברים שצריך בהם כונה יתירה כמו ק"ש ותפלה דכיון דטרוד אינו יכול לכוין ולא מיחייב ליתובי דעתיה לכוין כיון שטרוד מחמת מצוה, וכן מתבאר בדברי רבינו בסוכה שם דהוא פטור בפ"ע של טירדא. ולפ"ז הרי במתני' ליכא לפרושי משום טירדא אלא לרש"י והר"מ דהוא מדין עוסק במצוה ופטור מכל המצות וכ"פ הר"מ בפ"ד מאבל ה"ו אבל לרבינו אין טירדא פוטרת מכל המצות ולהכי לא מצי לפרושי במתני' כרש"י. ועוד י"ל דכיון דהטירדא בעצמה פוטרתו ולא משום שעי"ז הוא חשוב עוסק במצוה ודאי בעינן טפי טירדא שאינו יכול לחשוב בדבר אחר דומיא דחתן דטריד משום עסק בתולים אבל טירדא דקבורה אף שהוא טרוד בזה מ"מ לא דמי לטירדא של חתן שעצם הטירדא תפטרנו משא"כ לרש"י משטרוד בהמצוה דין עוסק במצוה יש לו, ועיין עוד ראמ"ה בסוכה כו, א. וצ"ע היטב בדברי המאירי כאן ע"ש. . והכי מוכח בירושלמי [כב, א] בחד לישנא דפרישנא התם טעמא משום כבודו של מת 5 בירושלמי אמרו שאסור לו להחמיר על עצמו, לחד לישנא משום שאין לו מי שישא משואו, ולאידך לישנא משום כבודו של מת, וכ"ה במס' שמחות ריש פ"י כלישנא בתרא וכמ"ש רבינו, (ויעו' בר"מ בפ"ד מק"ש ה"ז שפסק שמותר להחמיר ע"ע אא"כ הוא מבוהל ואין דעתו מיושבת עליו ונראה דהוא כטעמא דאין לו מי שישא משואו דבכה"ג טריד טובא ואין דעתו מיושבת לקרות ועדיף שלא יקרא וכ"כ במרכה"מ), אכן יל"ע דאין ראיה דפטור אע"פ שאינו עוסק ומצד כבוד המת, די"ל דפטורו רק כשעוסק, ורק לענין דלא יחמיר על עצמו אע"פ שפטור מהני טעמא דכבוד המת לאסור עליו להחמיר אבל שכבוד המת גופא יפטרנו לא נתבאר בירושלמי וצ"ע (ועיין במס' שמחות פי"ג המלקט עצמות וכו'). ובחי' רעק"א לסי' עא כתב ע"פ המ"א סי' תרצו דאם קרא לא יצא ואחר הקבורה חייב לחזור ולקרות, והיינו דלא אך דאסור לו להחמיר אלא דאם החמיר אינו כלום ולא יצא (ולא כעוסק במצוה שפטור מן המצוה אבל אם עשאה יצא יד"ח), ונראה דזהו אי נימא דכבוד המת בעצמו דוחהו מן המצות וכדברי תר"י והרא"ש אבל לרבינו דכבוד המת משום עוסק במצוה וכמש"ל א"כ אינו פטור בעצם מן המצות אלא דמדין עוסק במצוה פטור וא"כ אם עשה אע"פ שפטור ואסור מ"מ יצא יד"ח וצ"ע בזה, ועייש"ה במג"א. ועיין ברא"ש בשם מהר"ם דנורנברג. , ו[הכי נמי תני] בתוספתא דמסכת שמחות [פ"י] 6 דאסור לו להחמיר ע"ע משום כבוד המת. , ובגמ' נמי מוכח הכי דאמרינן התם מתו אף על פי שאינו משמרו כלומר אף על פי שאינו עוסק בו ואפילו הכי פטור 7 היינו דאם הוא עוסק ממש ל"צ מתו וקרובו דוקא אלא כל אדם שעוסק בו פטור, ויל"ע דלכאורה י"ל דהוא עצמו אע"פ שאינו עוסק בגופו מ"מ הדבר מוטל עליו ועוסק במצוה הוא חשוב משא"כ אדם אחר דאינו עוסק במצוה אלא אם עוסק בגופו ולעולם בעינן שיהא הדבר מוטל עליו ומתעסקים בזה ולא ביושב ובטל בעלמא או באחותו נשואה. ועיקר טעמא דכבוד המת לכאורה הוא מוכח בדעת ר"פ אלא דלדידיה ליכא משום כבוד המת אלא במוטל לפניו ממש. וכדפרישנא. הילכך אפילו בשאין המת מוטל עליו לקברו כלל כגון אחותו נשואה שהיא מוטלת על בעלה אף זה פטור 8 דאי פטור משום עסק וטירדא דקבורה הכא הא אין הקבורה מוטלת עליו אבל אי פטור משום כבוד המת אף דאין הקבורה מוטל עליו מ"מ אין לו להסיח דעתו עד שיקבר (והר"מ כתב כל שמת לו מת שהוא חייב להתאבל ומשמע אחותו נשואה נמי אע"פ דלהר"מ פטורו מצד דטריד בקבורה כמש"ל וצ"ע). ותוס' כתבו בשם ר"ת דאכל בשר ושתה יין כשמתה אחותו נשואה כיון שאין הקבורה מוטלת עליו וכ"כ הרשב"א וביאר דבשר ויין משום שמא ימשך ולא יעסוק בקבורה ולפ"ז אינו שייך לענין פטור מן המצות ועיין בדברי רבינו לקמן, ועיין ברא"ש סוס"י ג מה שתמה על ר"ת. ועיין רשב"א ח"ג סי' ש. , שזהו כבודו של מת שכל שהוא חייב באבילותו ואפילו מדרבנן 9 היינו להרי"ף לעיל י, א דאבילות יום ראשון דאורייתא דמ"מ אחותו נשואה גם ביום ראשון אינו אלא מד"ס כמ"ש הרמב"ן בתוה"א בשם י"א ע"פ מו"ק כ, א. כגון אחותו נשואה שהיא מוטלת על בעלה אף זה לא יסיח דעתו לענין אחר כלל עד שיהא נקבר. מיהו נמסר לאחרים או לכתפים אמרינן בירושלמי [כב, ב] דחייב דנמסר שאני 10 דכיון שנמסר אין בזה חסרון בכבוד המת כשמסיח דעתו כיון דנמסר למי שידאג לקבורתו. .

והאי דפריט בהני דהיינו קרית שמע ותפלה ותפלין אף על גב דהדר כאיל מכל מצות האמורות בתורה משום דהני עדיפא ליה משום דתפלין מצוה שבגופו 11 והיינו דחמיר דאינו מצות עשייה בעלמא אלא דצריך גופו להיות עטור בתפלין. ואידך זמנן עובר 12 ועיין תר"י ורשב"א ומאירי מש"כ עוד בזה. .

[רי"ף י, ב] נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן שלפני המטה ושלאחר המטה את שהמטה צורך בהן פטורין את שאין המטה צורך בהן חייבין ואלו ואלו פטורין מן התפלה. פי' דאף על גב דאין המטה צורך בהם הרי הם עומדין ומזומנין לכך אם שמא יצטרכו, ומשום הכי פטרינהו רבנן מן התפלה מיהת דהיא מדבריהם 13 וכן פי' רש"י, אך בפיה"מ פירש הטעם מחמת שלבם טרוד. והנה גי' רש"י את שלאחר המטה צורך בהם חייבין ופי' רש"י דחייבין בק"ש הואיל שכבר יצאו ידי חובתם מן המת, ותמוה דכיון דנשאוהו כבר הרי דאין למטה צורך בהם ואם יש צורך בהם למה יתחייבו וכן תמהו תוס', אך עפ"ד רבינו יש בזה ביאור דגם אלו שלאחר המטה עומדין ומזומנין לכך אם שמא יצטרכו להם ומ"מ אי"ז פוטרם כיון שכבר יצאו יד"ח מן המת וכבר זכו במצות נשיאת המת ועתה אי"ז אלא רשות ולא חובה שמוטלת עליהם, ועיין תוס' הרא"ש בשם רגמ"ה. ולפ"ז הא דקאמר אלו ואלו פטורין מן התפלה היינו אלו שלאחר המטה צורך בהם אבל שאר המלוין חייבין, וזהו ג"כ דעת רבינו דכיון שהם סמוכים למטה ואם שמא יצטרכו להם הם עומדים ומזומנים לכך פטרום מן התפלה, ואע"פ דרבינו לא גרס כרש"י מ"מ בזה סובר כמותו דאל"ה למה יפטרו אותם מתפלה, אבל בפיה"מ מבואר דכל המלוין פטורין מתפלה וכ"ה בפ"ד מהל' ק"ש ולפ"ז קשיא באמת למה יפטרו אותם מתפלה ולהכי פי' מחמת שלבם טרוד ואין יכולים לכוין לבם בתפלה. ועיין בתוה"א שהביא ממס' שמחות דפטורין גם מן התפלין וזה אתיא כטעמא דהר"מ דמשום שלבם טרוד פטורין מתפלין יעו' פ"ד תפלין הי"ג. .

[גמ'] מוטל לפניו אין שאין מוטל לפניו לא ורמינהי מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו אין לו בית לחבירו עושה מחיצה ואוכל אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין ואין מזמנין עליו. פי' יש שפירשו 14 כן פי' רש"י. אינו מברך המוציא [ואינו מזמן ברכת המזון ואין מברכין עליו המוציא] ואין מזמנין עליו ברכת המזון, ואיכא דקשיא ליה 15 הרמב"ן בתוה"א כתב מה"ט דשיטפא דלישנא נקט, ואליו נתכוין רבינו. מאי קאמר אין מברכין עליו אחרים המוציא דהא ברכת הנהנין היא ואינו מוציא אלא בשלא יצא 16 כדאי' בר"ה כט, א. וכיון שכן אותן אחרים אמאי אין מברכין לעצמן, ולאו מילתא היא דלא מיתמר לענין עיכובא דאותן אחרים אלא לענין עיכובא דאבל דאין לו לברך לא הוא ולא שישמע מפי אחרים 17 ולשון רש"י, אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם. ובשטמ"ק כתב דקמ"ל דאי"צ לחזר לאכול עם אחרים כדי לצאת בברכה ששומע מהם דפטור מברכה לגמרי. ואולי הביאור דס"ד דאינו מברך בעצמו דמחסרא בכה"ג בכבוד המת אבל יוצא ע"י אחרים לא מחסרא בכבוד המת ולכן יש לו לאכול עם אחרים דאסור לאכול בלא ברכה קמ"ל דאינו בר חיוב ברכה כלל, ולשון רבינו דאין לו לברך משמע לשון איסור וכמ"ש לעיל דאסור לו להחמיר ע"ע וקמ"ל דגם בשומע מאחרים מחסרא בכבוד המת דהא מסיח דעתו. , וכן אמרו בירושלמי [כב, ב] אם בירך אין עונין אחריו אמן ואם אחרים בירכו אין (עונין) [עונה] אחריהם אמן דאף על גב דעונין אמן אחר ברכות שאין אדם יוצא בהן 18 כדלקמן נג, ב בשלא אכל עמהן וכו'. הני מילי איניש דעלמא דאיתיה בכלל ברכה מה שאין כן בזה 19 קאי אהא דאין עונין אחריו אמן (דהא דאין הוא עונה ה"ז משום דפטור מכל המצות וה"ה ממצות עניית אמן) דהא פרישנא לברייתא דאתי למימר דאינו בדין ברכה כלל ואף מאחרים אי"צ לשמוע דפטור הוא מחיוב ברכה ואהא מייתי רבינו מהירושלמי דאפי' בירך אין ברכתו ברכה לענות עליה אמן כיון דאינו בדין חיוב ברכה (וזה לשי' הירושלמי וכמ"ש רבינו לעיל דאסור לו להחמיר על עצמו, ועיימ"ש לעיל הערה 5 בשם רעק"א דאף אם עשה אינו קיום מצוה ולכאורה ראיה לדבריו מהא דאין עונין אחריו אמן ויל"ד). .

אבל רבינו מורי ז"ל 20 הרמב"ן בתוה"א הנ"ל. מפרש ואינו מברך ברכת המזון ואינו מזמן ברכת זימון, ואין מברכין עליו אחרים ברכת המזון 21 אין הכונה בלא אכל השני, דשי' הרמב"ן במלחמות יב, א (בדפי הרי"ף) דבלא אכל אין יכול להוציא חבירו בבהמ"ז מה"ת, דלא כתוס' לקמן מח, א ורבינו מה, ב ע"ש, ואף לרבינו מדרבנן אינו מברך לאחרים אפילו בחבירו סופר והוא בור כמפורש בדבריו שם, אלא הכונה באכל חבירו דאף דשנים שאכלו מצוה ליחלק הרי בסופר ובור סופר מברך ובור יוצא וכמ"ש רבינו בהמשך. אפילו בלא זימון, והאי דתני אין מברכין עליו בלא זימון אי אמרת פשיטא דהיכא אשכחן מברך לאחרים בלא זימון 22 דשנים שאכלו מצוה ליחלק כדלקמן מה, ב. , איצטריך סלקא דעתך אמינא כיון דהוא אינו מברך להוו כבור וסופר דאמרינן לקמן [מה, ב] דסופר מברך ובור יוצא קא משמע לן דליתיה כלל בכלל דין ברכה 23 ואין מזמנין עליו פי' לחשבו במנין שלשה לזימון, תוה"א שם. וכ"פ רש"י, אך בדברי רבינו לעיל נראה דהיה לפניו ברש"י דאין מוציאין אותו בבהמ"ז בזימון. .