רא"ה על ברכות לב

מתני'. רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם אני איני כשאר כל בני אדם אסטניס אני. פי' ולאו למימרא דאיכא סכנתא במילתא כלל 102 כן פירשו ר"ח (הובא בתר"י) ורב האי גאון (הובא ברשב"א) וביאר הרשב"א דאין הכונה לסכנה ממש דמותר אף באנינות דאורייתא אלא סכנת חולי שזה לרפואה ולא לנקיות ותענוג ומיושב קו' רבינו. ותוס' ותר"י כתבו כרבינו, וכ"מ ברש"י שכ' איסטניס אדם מעונג ומפונק. דהא אמרינן לקמן דלא שארי לאיסטניס גופיה אלא בלילה, ומשום דאנינות לילה דרבנן כדפריש עלה, ואי משום סכנה אפילו ביום שארי ליה, [אלא] משום שלא נאסר לאבל אלא תענוג וכל היכא דלאו איכא תענוג מותר. תדע שאפילו בתשעה באב 103 בגמ' ביומא מבואר לענין יוה"כ והו"ל למינקט יוה"כ דהוא רבותא טפי וביה איירי ביומא, ולכאורה י"ל דיוה"כ משום עינוי ולכן כל שאינו לתענוג לא חשיב ביטול עינוי אבל אבילות י"ל דאף שאינה של תענוג אסורה ולהכי קאמר ת"ב דאסור משום אבילות, אך זה אינו דת"ב גופא הא לא ידעינן אלא מיוה"כ אלמא דילפינן זמ"ז. ובירושלמי כאן מפורש בין יוה"כ בין ת"ב. דחמיר התירו למי שמלוכלך בטיט ובצואה לרחוץ כדרכו [יומא עז, ב] ומי שיש לו חטטין בראשו לסוך למי שמתכוין לרפואה [שם] 104 לכאו' ה"ה משום צערא וכמ"ש גבי זוהמא, ולא נראה כ"כ לחלק בין צער גדול או קטן דמ"מ אינו לעונג, אך כנראה דאין בחטטין משום צערא אלא רפואה ולא למעט כתב כן אלא ביאר דכיון שכונתו לרפואה ולא לתענוג מותר. , וכן בכאן באיסטניס שמצטער על הזוהמא שהיא קשה לו הרי זו כעין חטטין בראשו. ובדין היה להתיר אפילו ביום הראשון ממש כפי הטעם שכתבנו, ובודאי לא גרע מעובר לשמור פירות [שם] 105 דאלמא אע"פ שנהנה מ"מ כיון שאינו מתכוין לכך ליכא איסורא והכ"נ כיון שאין כונתו לתענוג אלא להסיר צערו אע"פ שמתענג מותר, וצע"ק למה לעיל מייתי מחטטין ולכלוך ועתה לענין דמותר אפילו ביום הביא מעובר לשמור פירות ואין לומר דמייתי דאפי' בדאורייתא מותר דהא חטטין ולכלוך נמי לענין דאורייתא נאמרו. (ודעת ר"ח ורה"ג נראה דלרפואה או להסיר טינוף לא חשיב רחיצת תענוג דאין ענינה הנקיות אלא הרפואה שבזה או הסרת הטינוף אבל להסיר הזוהמא אף שמצטער בכך זוהי רחיצה דתענוג דרחיצה של נקיות היא ורבינו סובר דבעי' להתענג ולא להסיר צער. ועיין בר"מ הל' ברכות פ"ז ה"ח ובראב"ד שם ובתורת האדם לרמב"ן ובר"ן פ"ח דיומא). , אלא משום דענין איסטניס אינו דבר נראה לעין ואינו דבר הניכר החמירו עליו ביום גופיה דהיא דאורייתא ולא הקלו עליו עד הלילה דהיא דרבנן.

מאי טעמא. פי' מאי טעמא רחץ בלילה הראשון, ומשני ד אנינות דאורייתא ביום היא דכתיב ואחריתה כיום מר. פי' אנינות הוא לענין קדשים דאונן אסור לאכול קדשים. ורבנן הוא דגזרו בלילה ובאיסטניס לא גזרו ביה רבנן. פי' והוא הדין באבילות גופיה דיום ראשון דאורייתא 106 כונתו דבאמת אונן מותר ברחיצה ואין איסור אלא באבל דהיינו לאחר קבורה ואם כן מאי קאמר דסבר אנינות לילה דרבנן הא אנן באבילות עסקינן ולא באנינות כלל, וע"כ דדין אבילות כאנינות דהאונן משנקבר מתו הוא אבל ועל כן ביום המיתה שהוא אונן מה"ת משנקבר המת הוא אבל מה"ת כל זמן שהוא אונן מה"ת, ושפיר אמרינן דר"ג דרחץ בלילה ע"כ משום שסובר אנינות לילה דרבנן דנמצא שאינו אבל מה"ת ולא גזרו באיסטניס. וזהו דעת הגאונים והרי"ף בסמוך, אבל דעת התוס' דכל עיקר אבילות מדרבנן וכונת הגמ' דמדלא רחץ ביום ש"מ דלא רצה לרחוץ בזמן שיש לו עיקר מה"ת דהיינו דאיכא אנינות שמחייבת מרירות בלב כדכתיב ואחריתה כיום מר אע"פ דהאבילות מדרבנן וא"כ הא דרחץ בלילה ע"כ משום שאנינות לילה דרבנן. ובתוה"א כתב בדעת הגאונים דאיכא איסורי אבילות באונן לענין שלא יעשה דברים של שמחה שהם האסורים מדין אבילות דאורייתא. אך בד' רבינו נראה דאין איסורי אבילות לאונן (עיין פ"ג הערה 2), ושייכות דאבילות לאנינות היינו דכך הוא הסדר שכל זמן שלא נקבר הוא מתאונן וממרר עליו בלבו ומשנקבר הוא נוהג בו מנהג אבילות, ומה"ת אין כל זה אלא ביום המיתה. ועיין בדברי רבינו לעיל יד, א ובהערה 62. ומש"כ הרי"ף בשם מקצת רבוותא דבריהם צ"ב דכיון דאבילות לדעתם שבעה ימים מה"ת אלא דמספק"ל אם רק בימים או גם בלילות מאי שייכא הא מילתא לאנינות דהא אנינות לכו"ע אינה אלא ביום המיתה, ויראה מד' הרי"ף בכונתם דאם אנינות נוהגת רק ביום אף אבילות אינה אלא ביום ואם אנינות נוהגת אף בלילה ה"ה אבילות ואין הנידון באנינות אם יום המיתה תופס ללילו וחשיב עדיין כיום המיתה אלא הנידון אם אנינות נאמר בה דין יום דוקא ואבילות כאנינות, אך לכאו' לו"ד הרי"ף היה נראה דהם מפרשים אנינות דסוגיין דהיינו אבילות וקרי לה בסוגיין אנינות ולא שייכא כלל לסוגיא דזבחים אלא נידון בפ"ע אם אבילות נוהגת בלילות ובזה אמרו דקיי"ל דנוהגת אף בלילות. ושאר ימים עד שבעה דרבנן, מיהו באבילות איכא אחריתי דלא מיחייבי עד אחר קבורה, הילכך לא הוי אבילות דאורייתא אלא יום מיתה וקבורה.

כתב רבינו ז"ל חזינן למקצת רבוותא ז"ל דקא כתבי הא דרבן גמליאל דקא סבר אנינות לילה דרבנן היא לא קיימא לן כותיה ואע"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל ומחזא מילתא דסבירא להו להני רבוואתא ז"ל דשבעת ימי אבילות דאורייתא נינהו וגמרי להא מילתא מדכתיב [בראשית נ, י] ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולאו הכין היא מילתא דהא בהדיא אמרינן בפרק טבול יום ומחוסר כיפורים פי' בזבחים [צט, ב] הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם ואכלתי חטאת היום אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה אסור דברי רבי יהודה. פי' אונן אסור לאכול בקדשים, וקסבר רבי יהודה דאנינות יום ולילה, ומאי דקאמר אני היום אסור ובלילה מותר הוראת שעה היתה שהתיר להם הקדוש ברוך הוא הלילה כדאיתא התם בזבחים בהדיא, בין לקדשי דורות בין לקדשי שעה, כלומר בין בקדשי אותן קרבנות שנתחייבו באותה שעה שנתחנכו תחלה אהרן ובניו, בין בקדשי דורות כלומר בקדשים שנהגו לדורות, בכולן הותר באותה שעה לאכול בהן אהרן ובניו בלילה שכך היתה הוראת שעה על פי הדבור. ומה ששרפו שעיר החטאת מפני טומאה שנטמא באונס כשהיו רוצים לשהותו עד הלילה לאכלו, הילכך כהנים לדורות אסורין בין ביום בין בלילה דהא לא הותרה הלילה אלא לאהרן ובניו ובאותה שעה בלבד, ואלו דברי רבי יהודה. ורבי שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ואפילו לדורות מותרין הן מן התורה לאכול בקדשים בערב. ואמרינן נמי התם [ק, ב] עד מתי מתאוננין עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו. פי' תופס לילו של יום קבורה, ואין צריך לומר בין מיתה לקבורה ואע"פ שאינו יום מיתה. אמרוה רבנן קמיה דרבא מדקאמר יום קבורה תופס לילו מדרבנן. כלומר יום קבורה אע"ג דלאו יום מיתה, פי' מדקאמר כל זמן שלא נקבר 107 דמשמע אף שעבר זמן מיום המיתה כ"ז שלא נקבר כשנקבר תופס לילו. . מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא. פי' דבאנינות לא אחמירו ביה יום קבורה כיום מיתה 108 פי' דאין להחמיר ביום קבורה יותר מיום מיתה וכיון דיום מיתה שמן התורה אינו תופס לילו מה"ת יום קבורה שמד"ס אין לו לתפוס לילו מד"ס. . וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא והא תניא הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה אסור דברי רבי יהודה. פי' כדפרישנא לעיל. רבי אומר אנינות [לילה] אינו מן התורה אלא מדברי סופרים. והיכי קאמר דאנינות לילה דאורייתא. לעולם דרבנן. פי' לעולם אית ליה לרבי דאנינות לילה אפילו ביום מיתה דרבנן. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. פי' דעשו יום קבורה בלא יום מיתה תופס לילו, ועיקר היום כיון דלאו יום מיתה אינו אלא מדרבנן, ונמצא חמור מיום מיתה לדין תורה, שאינו תופס לילו מדינא דאורייתא, אע"פ שיום מיתה עצמו (אינו) מן התורה. וגרסינן נמי בפסחים [צא, ב] אונן טובל ואוכל פסחו לערב קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. פי' [אע"ג] דבאכילת פסחים ליכא כרת במי שאינו אוכל, מכל מקום אין שוחטין את הפסח אלא על הראויים לאכול ובעשיית פסח איכא כרת. פי' ומאי דאמרינן שאונן טובל לאו מדאורייתא דכיון דלא נטמא לא בעי טבילה אלא מדרבנן ומעלה [ב]עלמא. וכיון דאשכחן הני תנאי כולהו דסבירא להו דיום ראשון בלחוד דאורייתא אבל לילו דהוא ליל יום שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן ורבי יהודה לחודיה הוא דסבר דיום מיתה תופס לילו מדאוריתא שמעינן דלית הילכתא כותיה וקימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים הילכך יום ראשון דהוא יום מיתה הוא דאיתיה מדאורייתא אבל מליל שני ואילך דרבנן היא והיינו סברא דרבן גמליאל דקסבר אנינות לילה דרבנן הוא והילכתא כותיה. והני שבעה יומי גופיהו לאו על ויעש לאביו אבל שבעת ימים אסמכינהו. פי' דילמא יוסף הוא דעבד לאבוה הכי 109 בירושל' פ"ג דמו"ק ה"ה מייתי אבל שבעה מהך קרא ודחי לה ולמדין דבר קודם למתן תורה, וכ"ה בר"מ פ"א אבל ה"א אע"פ שנא' בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ומשה רבינו תיקן להם לישראל ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה. אבל רבינו דחי מטעם אחר דדילמא יוסף עבד הכי לאביו, ועד"ז כתב בשאילתות לה דילמא יעקב דהוה חשוב עבדו ליה מילתא יתירה (ע"ש בש"ש והע"ש). ותוס' מו"ק כ, א כתבו דהיה לפני קבורה. וצ"ע עוד דהא לא היו כלל שבעה ימים שאחר המיתה אלא הרבה אחריה. . אלא אהאי קרא דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה. ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בפרק ואלו מגלחין במועד [יד, ב] אבל אינו נוהג אבילותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך אי אבילות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. פי' אתי עשה דרבים ושמחת בחגך שהוא כולל עכשיו כל ישראל שהם חייבין בשמחה בזמן זה ודחי עשה דאבילות דהאי יחיד. דשמעת מינה דחיובא דאוריתא איכא בתר דנפק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה. פי' דאי לא אמאי קרי ליה עשה דיחיד. ההיא לא קשיא מידי דהכי קאמר אבל אינו נוהג [אבילותו] ברגל לדברי הכל ואפילו למאן דאמר יום ראשון תופס [לילו] מדאורייתא דאי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. כלומר ולרוחא דמילתא נקיט ליה.

[רי"ף י, א] מתני'. וכשמת טבי עבדו של רבן גמליאל קיבל עליו תנחומין אמרו לו תלמידיו רבנו לא למדתנו רבינו (רב) שאין מקבלין תנחומין על העבדים אמר להם טבי עבדי אינו כשאר העבדים כשר היה.

[גמ'] תנו רבנן העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה. פי' דרכן היה לעשות שורות לאבל בחזרתו ואין שורה פחותה מעשרה 110 משנה מגילה כג, ב. . ואין אומרים עליהם ברכת אבלים. פי' ברכות הן שהיו אומרין ברחבה וסדורן במס' כתובות [ח, ב]. ומעשה שמתה שפחתו של רבי אליעזר ונכנסו אחריו תלמידיו לנחמו כיון שראה אותם עלה לעלייה ונכנסו אחריו נכנס לו לאפולין ונכנסו אחריו נכנס לטרקלין ונכנסו אחריו אמר להם כמדומה אני שאתם נכוין בפושרין עכשיו אי אתם נכוין אפילו בחמי חמין לא כך שניתי לכם העבדים והשפחות אין עומדין עליהן בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. פי' סלקא דעתך אמינא 111 בא להסביר ההו"א שיהא בזה ברכת ותנחומי אבלים. ובירושלמי מפרש משום שעבדו המשמשו חביב עליו כבנו ע"ש. כיון דגופו קנוי לו כגופו דמי קא משמע לן דלא. אלא כשם שאומרים לו לאדם על שורו וחמורו שמתו המקום ימלא חסרונך כך אומרים לו לאדם על עבדו ושפחתו שמתו המקום ימלא חסרונך והעבדים [והשפחות] אין מספידין אותם ואין קורין אותן לא אבא פלוני ולא אימא פלונית. פי' שלא יבוא לטעות אחר הקורא ולומר בן עבד הוא ויבא לפסלו 112 וכ"פ הר"מ נחלות פ"ד ה"ד. . ואין קורין אבות אלא לשלשה. פי' דרך כבוד קאמר דאין קורין אבות דרך כלל לכל ישראל אלא לשלשה אברהם אבינו יצחק אבינו יעקב אבינו 113 וכן פי' רב האי גאון הובא ברשב"א ע"ש. . וכן אין קורין אמהות אלא לארבע שרה ורבקה רחל ולאה.

מתני'. חתן אם רוצה לקרות את שמע בלילה הראשון קורא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. והילכתא כתנא קמא.

סליק פירקא בסייעתא דשמיא