רא"ה על ברכות כז

בפרקים שואל מפני הכבוד. תנו רבנן היה קורא קרית שמע ופגע בו רבו או מי שהוא גדול ממנו 44 כ"ה בגמ' אבל ברי"ף שלפנינו גדול ממנו בחכמה. ועיין רש"י יג, א דמפרש מפני הכבוד אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום אבל הר"מ כתב כגון אביו או רבו והרשב"א כתב דוקא גדול הימנו בחכמה (ואביו ורבו מפני היראה נינהו לדעתו), ונראה דרש"י גרס כדלפנינו בגמ' ומשמע כל שגדול הימנו בין בחכמה בין בשנים שראוי שיכבדנו מפסיק אבל לגי' הרי"ף דלפנינו הרי הוא מצד שמחוייב בכבודו כיון שגדול הימנו בחכמה (ועיין סהמ"צ עשין רט ומה שהביא מב"מ לג, וע"ש ברש"י בב"מ). בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב ובאמצע שואל מפני היראה ואין צריך לומר שמשיב דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם וכן הלכה.

בעא מיניה אחי תנא דרבי חייא מרבי חייא בהלל ובמגילה מהו שיפסיק מי אמרינן קרית שמע דאוריתא פוסק הלל דרבנן מיבעיא או דילמא פירסומי ניסא עדיף אמר ליה פוסק ואין בכך כלום. פי' פוסק כקרית שמע 45 בא לומר שלא נדייק לשון ואין בכך כלום שחידש לו שיכול להפסיק לכל מה שצריך ואין בכך כלום אלא ר"ל שאין בזה משום חסרון בפרסומי ניסא ופוסק כמו בק"ש, וכן ביארו תר"י, וכ"כ הרשב"א בשם רה"ג והרא"ש, אבל בר"מ פ"ג חנוכה ה"ט כתב דימים שהיחיד גומר את ההלל מפסיק בין הפרקים והעתיק דברי רבה כלשונם ומשמע דבין הפרקים מפסיק לכל דבר ובאמצע אינו מפסיק כלל (ולא ילפי' מק"ש דפרסומ"נ עדיף) ובימים שאין גומרים מפסיק אף באמצע לכל דבר יעו"ש במ"מ. ועיין בהערה 47. דבפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד.

אמר רבה ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. פי' והם שמנה ימים של חנוכה ושני ימים טובים של פסח בגולה ושני ימים טובים של עצרת בגולה ושמנה 46 צ"ל תשעה דהא בגולה איירי. ימי החג. וטעמא דשמונת ימי החג בכולהו גומרין את ההלל אמרינן בערכין [י, ב] לפי שחלוקין קרבנותיהן וחשיב כל חד וחד כיום חג בפני עצמו מה שאין כן בפסח. בין פרק לפרק פוסק. פי' לשאול מפני הכבוד דכי האי גונא קרי פוסק. באמצע הפרק אינו פוסק. פי' לשאול מפני הכבוד אבל שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד כקרית שמע 47 דלא פליג רבה על מה שאמר לעיל פוסק ואין בכך כלום דשוה הלל לק"ש, אך בר"מ משמע דבאמצע אין פוסק כלל וכמ"ש לעיל, וכן דעת תר"י ע"ש, אבל דעת רוב הראשונים כרבינו דבימים שגומרים שוה הלל לק"ש ובימים שאין גומרים דין אמצע הפרק כבין הפרקים. . וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל. פי' כגון שאר הימים של פסח. אפילו באמצע הפרק פוסק. פי' לשאול מפני הכבוד.

פי' ובגמרא פרכינן איני והא רב בר שבא איקלע עליה דרבינא וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל הוה ולא פסק ליה ומתרצינן שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא. פי' ומדקאמרינן איקלע עליה דרבינא 48 ולא אמר לבי כנישתא, שיטמ"ק. משמע ודאי דביחיד הוה רבינא ולא בבית הכנסת, וודאי מברך היה עליו רבינא ובברכה היה קורא דאי לאו הכי הוה מפסיק לרב בר שבא 49 דהא דלא פסק ליה מחמת שלא היה נחשב לגביה מפני הכבוד ואם לא היה מברך למה לא יפסיק, והביאור דאם אינו מברך הרי דאינו כלל חפצא של הלל אלא אמירת מזמורי תהלים בעלמא ומה איסור יש להפסיק וע"כ הוא מברך דחשוב מעשה מצוה של הלל ולכן אין להפסיק, וכ"ה בתוס' בשם ר"ת, אבל בתר"י מבואר דגם אם אין מברך כיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק לשיחה בטלה. ועיין בר"ן סוכה (כב, א בדפי הרי"ף) שתמה על ר"ת דמי אסור ההפסק מחמת הברכה הא ק"ש יצא בלא ברכות ואין ברכותיה בהמ"צ ואפ"ה אסור להפסיק באמצעה וה"ה בהלל כיון שהנהיגוהו לשבח של מקום, ואדרבה מצד הברכה כיון שהתחיל במצוה יכול לדבר, אכן להאמור כונת ר"ת דאם אין מברכים אלמא דאינו אלא מזמורי תהלים בעלמא, והר"ן סובר דהוא חפצא של הלל מכח המנהג וברכה הוא דלא מברכינן דאין ברכה במנהג. אלא בודאי בברכה היה קורא, ואף על פי שהיה קורא ביחיד ובשאר הימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, ובימים אלה ודאי לא נשתנה דין יחיד מדין ציבור, ואף על גב דנקיט לישנא דאין היחיד גומר בהן את ההלל (ו)כולן אין גומרין בהן את ההלל בין יחיד בין רבים, והאי דנקיט יחיד משום רבותא דשאר ימים דאפילו יחיד גומר בהן ההלל 50 ועל כרחך הכי דהא גם ציבור קורין בדילוג ואינם גומרים כמבואר בתענית כח (אא"כ נפרש דגומר היינו קורא כמו לעיל ט, ב גבי ותיקין לפיר"ח) ומיהו למש"כ רבינו בסמוך אין ראיה מהך דתענית דהתם בר"ח דתלי במנהג משא"כ בחוש"מ. ועיין בתר"י ורא"ש בשם בה"ג ובתוס'. .

ותימה דהכא אמרינן דרבינא קרא לחודיה בימים שאין היחיד גומר, והא התם בתענית [כח, ב] אמרינן רב איקלע לההוא אתרא בריש ירחא חזינהו דקרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דמדלגי דילוגי אמר מנהג אבותיהם בידיהם ושבקינהו. תאנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר פי' בדילוג 51 דאין פירושא דגומר שאינו מדלג אלא הכונה דכיון שהתחיל אומר ההלל כמו הציבור ואינו מפסיק. וכ"כ הר"מ בפ"ג חנוכה ה"ז אבל הראב"ד שם השיג דיחיד יקרא כמו שירצה ע"ש ביאורו במרכה"מ. . והכא רבינא קרא לכתחלה 52 דבשלמא אי נימא דרבינא לא בירך לק"מ דודאי לא יתחיל היינו בברכה דבלא ברכה מה איכפ"ל שאומר מזמורי תהלים אבל השתא דפרישנא דבירך מדלא פסק לרב בר שבא קשיא דהא יחיד לא יתחיל בברכה. ומפרש רבינו כהרי"ף שבת יא, ב (בדפי הרי"ף) והר"ח בתענית דלא יתחיל פירושו שאין לו להתחיל בברכה. אבל רש"י בתענית ורב נטרונאי ורב האי (הובא בתר"י) מפרשים דאינו צריך להתחיל דמנהגא דציבור הוא אבל אם התחיל גומר, ולפ"ז שפיר י"ל דמתחיל בברכה. וכ"ה דעת ר"ת דבין ציבור בין יחיד מברכים. ודעת הר"מ סוף הל' ברכות ופ"ג חנוכה ה"ז דגם ציבור אין מברכים בימים שאין גומרים את ההלל, והך דתענית משמע בדבריו דמפרש דאין ליחיד לקוראה כלל אף שהוא בלא ברכה (ומבואר דגם לדעתו חפצא דהלל הוא ולא קריאת מזמורים בעלמא ולכן אין ליחיד להתחיל בזה דהלל דציבור הוא, ומה שאינו מברך הוא מדיני בהמ"צ שמנהג אין בו ברהמ"צ כיון שהוא בתורת מנהג ולא ציווי חכמים אע"פ שיש בו לא תסור להר"מ בהל' ממרים, וכ"ה בר"ן בסוכה הנ"ל בהערה 49 דחפצא דהלל הוא אלא דאין ברכה כי אם במצות קבועות ולא במנהג ע"ש, ויעו' חי' מרן רי"ז הלוי הל' ברכות בזה). וישנו פי' נוסף בהך דיחיד לא יתחיל דאין הלל אלא על גאולה דכל ישראל יעו' תר"י ורז"ה בשבת (ועיין בפ"ה הערה 57) ולהך פירושא גם היחיד בכלל המנהג וצריך לומר הלל, משא"כ לשאר ראשונים אינו מחוייב במנהג זה. . ואיכא למימר דשאני ראש חודש דאית ליה דינא אחרינא דקיל מכולהו, ויחיד אין לו לקרוא כלל ואפילו בלא ברכה 53 לכאו' אין הכונה דאסור לו לקרוא בלא ברכה (כהר"מ בהע' הקודמת) דבלא ברכה לרבינו אינו אלא פסוקים בעלמא כמ"ש בהערה 49, אלא הכונה דאינו מחוייב לקרות בר"ח ולא כחוש"מ שהוא מחוייב לקרות כמ"ש בהמשך הדברים. , וציבור גופייהו תלו במנהג. מה שאין כן בשאר ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל דלא תלי במנהג כלל, אלא אפילו יחיד חייב לקרות ולברך 54 דעת שאר ראשונים דגם חוש"מ מנהג הוא מדמדלגין, אבל רבינו מחדש דחוש"מ היה תקנה לקרות בברכה וחובת כל יחיד הוא אלא שכך תיקנו לדלג בו כיון שאינו יום חלוק לעצמו לחייב בו הלל שלם. ויסודו מרבו הרמב"ן בס' הלקוטות הובא בר"ן שבת יא, ב (בדפי הרי"ף) יעו"ש בביאור. . וההיא דרבינא דלעיל בשאר ימים טובים שאין היחיד גומר בהן את ההלל, ובראש חודש אפילו הציבור תלוי במנהג ויחיד אין לו לקרות כלל. ורב לא היה מנהג במקומו לקרות וכשראה אותם קורין היה סבור שבתורת חיוב הם קורין, ואילו כן בודאי היו גומרין אותו 55 ר"ל דאע"פ דבחוהמ"פ חיוב הוא ומדלגין וא"כ למה נתפייס רב כיון שראה שמדלגין דילמא קראוהו בתורת חיוב דומיא דחוהמ"פ ועל זה תי' דבחוהמ"פ שייך לומר שהוא חיוב ומדלגין כיון דמועד הוא אלא שאינו יום חלוק לעצמו ונגררין אחר היום הראשון ולכן תיקנו הלל בדילוג אבל בר"ח אם יש חיוב הרי שצריך לקרוא הלל שלם וממילא מדדילגו ש"מ דמנהג אבותיהם בידיהם. שראש חודש יום הוא חלוק לעצמו ואינו נגרר אחר יום אחר כשאר ימי פסח שנגררים אחר הראשון, וכיון שראה אותם שמדלגין בו הכיר שלא היו קורין אותו בתורת חיוב אלא בתורת מנהג ונתפייס בכך, ולא הקפיד (בכך) על הברכה שבירכו עליו [ד]בודאי מברכין היו עליו מכיון שלא הכיר רב בהן עד שראה אותם שמדלגין דאי לא (מתחלה) [מתחלת] קריאה היה מכיר בהן כיון שאין מברכין 56 וכן הוכיח ר"ת והוסיף דאין לומר דנכנס באמצע הלל דהול"ל רב הוה בבבל ואיקלע לבי כנישתא ולא איקלע לבבל (ועיין שבת קח, א). אלא ודאי מברכין היו, ולא דמי למנהג ערבה שאין מברכין עליה [סוכה מד, ב] דהתם מתחלה לא היה אלא מנהג נביאים לעצמן 57 מפרש רבינו הא דקאמר בסוכה מנהג נביאים דהיינו שנהגו לעצמן ונהגו העם אחריהם, אבל רש"י שם פירש שהנהיגו העם ואין מברכים על המנהג דאפילו לא תסור ליתא והיינו דלא אך שאינו ציווי חכמים רק מנהג שהנהיגו אלא אפילו לא תסור אין בזה, ודעת הר"מ דיש לא תסור ומ"מ אין מברכים כיון שלא ציוו חכמים אלא הנהיגו בלבד וכמ"ש הר"ן בסוכה דלא תיקנו ברכה אלא במצות קבועות ולא במנהגים דהא אפילו במצוה דרבנן איכא מד"א בסוכה דלא מברך, (ועמש"כ בהערה 52), וראשונים אחרים דחו הראיה דשאני מנהג ערבה דאינו אלא טלטול וחבטה בעלמא ולכן אין בו ברכה משא"כ הלל שיש בו שבח והודאה והנהיגוהו חכמים שפיר מברכין עליו. ונהגו העם מעצמן לעשותם כמותם ולא על פיהם שהם לא הנהיגום בכך כלל, אבל הכא מנהג זקנים במקום שנהגו ובברכה.

וכי תימא והיכי איכא למימר דראש חודש קיל מכולהו והא ספוקי מספקא התם הלל דראש חודש אי דאורייתא 58 מדקאמר זאת אומרת הלל דר"ח לאו דאורייתא ש"מ דאיכא למימר דדאורייתא הוא. , אלמא דטפי עדיף משאר הימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל דאילו בהנהו פשיטא לן דהלל דידהו דרבנן ולא אסתפקא לן בדידהו כלל, (ו)איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, איכא למימר דטפי חשיב מימים של פסח שאין גומרין בהן את ההלל לפי שהוא יום חלוק לעצמו וחלוק בקרבנותיו, ואיכא למימר דגרע מינייהו משום דאידך איקרו חג ולא ראש חודש 59 היינו דמחד גיסא עדיפא ר"ח ואם נחשב חג כפסח יש לדון לחייב בו הלל מה"ת ומאידך אם אינו חג כפסח גרע משאר ימי פסח דחג נינהו אלא דנגררים אחר יום הראשון וכיון דחג נינהו תיקנו בהם הלל בדילוג אבל ר"ח דאינו חג אין בו חיוב הלל כלל וכמ"ש בערכין י, ב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה שאין מקודש לחג אין טעון שירה והיינו ר"ח דלא איקדיש בעשיית מלאכה. , ואסיקנא הכי בגמרא דהלל דראש חודש לאו דאוריתא.

ומיהו האי לישנא דאמרינן לאו דאוריתא לאו דוקא דהא כולהו אידך לאו דאורייתא (אלמא) אלא כלומר לאו מילתא דעיקר 60 כלומר שאינו חובה אלא מנהג בעלמא, ולכאורה לפ"ז תו לא צריך למה שכתב לעיל דישנו צד חומר בר"ח יתר על חוהמ"פ דלכן מספק"ל בר"ח אם מה"ת הוא ואילו בחוהמ"פ לא מספק"ל בזה, ואילו לדבריו עתה לא ס"ד כלל דר"ח דאורייתא הוא אלא דחובה הוא והרי חוהמ"פ נמי חובה הוא, אכן באמת זה אינו דעל הצד דר"ח חובה הוא היה חיובו בהלל שלם דומיא דימים שגומרים את ההלל ואילו בחוהמ"פ פשיטא לן דאין בו עיקר דין הלל אלא בדילוג והרי שיש בו צד חומר יתר על חוהמ"פ. (וצ"ע אם הלל דחוהמ"פ ידחה מעמד כיון שאינו מנהג או דדינו כר"ח). . אי נמי אפשר דהלל בימים שהיחיד גומר בהן את ההלל דאוריתא דמן התורה חייב אדם לומר שירה באותן מקומות אבל נוסח שלו מדרבנן 61 הרמב"ן בסה"מ שורש א שצידד כן וכתב דהוא הל"מ או שהוא בכלל מצות שמחה דשירה שמחה היא כדאי' בערכין יא, וצ"ע לפ"ז למה אין חיוב אלא ביוט"ר של פסח, אכן יעו' להלן פ"ז הע' 203 דמבואר דעת בעה"מ ורבינו דליכא חיוב שמחה בחוה"מ, והא דגומרים ההלל בחוה"מ סוכות, אף להרמב"ן אינו משום חיוב שמחה מה"ת אלא מדרבנן מועד חייב בהלל, וכדמוכח שם בערכין דהקשו מר"ח ור"ה ויו"כ דלימא בהו הלל כיון דאיקרו מועד. ומש"כ רבינו דהנוסח מדרבנן כן מבואר בפסחים קיז, א יעו' רמב"ן שם. אבל הר"מ שם ובפ"ג חנוכה סובר דהלל די"ט מדברי סופרים הוא. ומ"ש בסוגיין הלל דרבנן צ"ל לרבינו כמ"ש הרמב"ן שם דאימים שאין היחיד גומר ההלל קאי (והוא מתאים לשיטתו דחיובא דרבנן הוא). והא דפסחים קיז, א נביאים שביניהם התקינו כו' על כל פרק ופרק וכו' והיינו בכל רגל ורגל, ר"ל ההלל בנוסח זה, אבל עיקרו מה"ת. ועיין רש"י תענית שם. . ותמצא כעין זה בתלמוד הרבה דבמועד קטן [יד, ב] מוכח דאבילות דאורייתא והתם נמי מוכח דהוי דרבנן 62 דילפינן התם טו, א פרטי איסורי אבילות מקראי דיחזקאל אלמא לאו מה"ת נינהו ואמרינן התם יא, ב ימי אבלו דמדרבנן הוא ומשמע אף יום ראשון ועל זה כתב דעיקרו מה"ת ופרטיו מדרבנן. ודברי רבינו כהרי"ף בסוף פירקין אבל שי' תוס' דאבילות דרבנן, ועיין להרמב"ן בתוה"א בארוכה. והוא בענין זה דודאי אבילות דאורייתא אבל פרטים שלו מדרבנן. וכענין זה תפלה דודאי היא דאורייתא 63 וכ"כ רבינו לעיל י, ב ולקמן מח, ב. וכדקיימא לן [תענית ב, א] במאי דכתיב ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שבלב זו תפלה אבל נוסח שלה מדרבנן. מורי רבינו ז"ל 64 מוסב על דבריו לעיל בדין הלל דחוהמ"פ והלל דר"ח, וכדהובא בהערה 54 מרמב"ן בלקוטות. ואולי מוסב גם על הא דהלל דאורייתא וכמ"ש רמב"ן בסה"מ הנ"ל. אבל לענין תפלה דעת רמב"ן דעיקרה מדרבנן. .

פי' אמרו בגמרא בעא מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי, השרוי בתענית מהו שיטעום, אכילה ושתיה קביל עלויה והא ליכא או דילמא הנאה קביל עלויה והא איכא אמר ליה טועם ואין בכך כלום, ועד כמה (אמ') רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא. פי' הא ודאי ליכא ספיקא לענין תענית דלא חשיב הפסק 65 פי' לענין ביטול תעניתו וכמו שהביא הרי"ף בתענית (ד, א) מהירושלמי בנדרים רפ"ח נדר להתענות ושכח ואכל כבר איבד תעניתו (וחייב לצום יום אחר) ע"ש. אלא באוכל ככותבת 66 וכ"כ רבינו בפי' לרי"ף תענית הנ"ל, והובא בר"ן שם, אבל לשון הירושלמי לפנינו אכל כזית וכן הובא ברא"ש בתענית וכ"ה בטור סי' תקסח. ובשותה ביצה ומחצה דהיינו רביעית 67 צע"ג דמלשון רבינו נראה דבין אכילה ובין שתיה שוה שיעורם ליוה"כ, והרי ביומא רפ"ח תנן דשותה מלא לוגמיו ביוה"כ חייב אלמא לא בעינן רביעית, ובאמת לפירוש רבינו בסוגיין מוכח דשיעור שתיה ברביעית דהא אמרינן דמותר לטעום ולבלוע עד רביעית לכתחלה (וקאי לרבינו אשתיה אבל אכילה עד ככותבת), ובמג"א סי' תקסח כתב דאף לדידן דקיי"ל אכילה בכזית מ"מ שתיה כמלא לוגמיו דהא הר"ן מדמי לה ליוה"כ לגמרי (וכונתו דאף דאנן לא מדמינן לה ליוה"כ לגמרי ואמרינן דאכילה דקביל עליה היינו בכזית אבל הא מיהא מדמינן לה ליוה"כ דשתיה דקביל עליה אפילו במלא לוגמיו ואיבד תעניתו וחייב לצום יום אחר), והנה מסוגיין ל"ק עליה דהא שאר ראשונים מפרשי לה בפולט אבל שתיה ממש אפילו במשהו אסור, אבל בדברי רבינו שהוא היסוד לדמות ליוה"כ הא מבואר דשיעורו ברביעית, אלא שדברי רבינו צ"ע כאמור, ונראה ליישב דהנה ברא"ש פ"י דפסחים סי' יח מובא דעת הגאונים דקידש ולא טעם רביעית לא יצא וכדתניא דקידש ולא טעם מלא לוגמיו לא יצא, והרא"ש ושאר הראשונים (ויעו' ריצ"ג ח"א עמ' ז) נחלקו על זה דמלא לוגמיו הכונה כמלא לוגמיו כדי שיסלקנו וכו' כמו ביוה"כ ולא מלא לוגמיו ממש, דמלא לוגמיו ממש מוכח ביומא פ, א דהוא יותר מרביעית מדמבואר התם דאם מלא לוגמיו דיוה"כ היינו מלא לוגמיו ממש נמצא ב"ה לקולא דלב"ש סגי ברביעית והרי דהוא יותר מרביעית, וע"כ הכונה כמלא לוגמיו דהוא פחות מרביעית וכדמוכח ביומא שם דכיון דאמרי' כמלא לוגמיו נמצא דבאדם בינוני ב"ה לחומרא. ובפשוטו דעת הגאונים דמלא לוגמיו היינו רביעית והא דמוכח ביומא דאם מלא לוגמיו ממש ב"ה לקולא היינו כיון דבבינוני אתו ב"ה כב"ש וביותר מבינוני ב"ה לקולא שפיר חשיב מקולי ב"ה אבל אם כמלא לוגמיו דנמצא בבינוני ב"ה לחומרא למה חשיב מקולי ב"ה ומשני דאיתשיל לגבי עוג שהוא יותר מבינוני, ולפ"ז לענין יוה"כ מיהא לכו"ע שיעורו בפחות מרביעית ולענין קידוש פליגי אם הוא רביעית או פחות מרביעית ופלוגתייהו מהו מלא לוגמיו ממש, אכן בספר העתים אות קמא מובא מר"ש הנגיד דנקט בדעת הגאונים דגם לענין יוה"כ אמרוה והיינו דמלא לוגמיו ממש יותר מרביעית הוא וכמלא לוגמיו היינו רביעית וקידוש כיוה"כ דתליא בכמלא לוגמיו, ומהך דיומא י"ל דכונת הגמ' דבשלמא אם מלא לוגמיו ממש קאמרי ב"ה הרי לחומרא נינהו דבעו בבינוני יותר מרביעית אבל אם כמלא לוגמיו קאמרי נמצא דבבינוני לא פליגי כלל דהוא לכו"ע ברביעית וכל פלוגתייהו בפחות מבינוני ויותר מבינוני ונמצא לענין פחות מבינוני ב"ה לחומרא דחייב בפחות מרביעית ומשני דלענין עוג איתשיל דהיינו לענין יותר מבינוני דלב"ה חייב ביותר מרביעית. ולפ"ז י"ל דזהו דעת רבינו, ומה שכתב דשותה ברביעית והוא ממ"ש דטעמי עד רביעתא לדרכו בסוגיין, היינו כיון דבבינוני חייב לכו"ע ברביעית דמלא לוגמיו דיוה"כ היינו רביעית. ויעו' ריטב"א עירובין עט, ב בשם רבינו דמלא לוגמיו ממש הוא יותר מרביעית ולענין קידוש בכמלא לוגמיו משערינן ולהאמור לדעת רבינו היינו ברביעית. וע"ש בספר העתים בסוף דבריו שכתב שאין להוכיח מסוגיין דטעמי עד רביעתא, דמלא לוגמיו דיוה"כ היינו רביעית, דכבר פירשוה רבנן בפולט, והרי ממילא לרבינו דאינו מפרשה בפולט מוכח מסוגיין דמלא לוגמיו דיוה"כ היינו רביעית לבינוני. (ומוכח דעת ספר העתים לדמות תענית דעלמא ליוה"כ כדעת רבינו ואף לענין שתיה, אלא דסובר דסוגיין בפולט ואיסור שתיה איתיה גם במשהו, אבל לענין הפסק תענית דינו כיוה"כ וכמ"ש רבינו. ועיין רא"ש בתענית פ"א סי' טו בשם בעל העתים). ואב לכולן יום הכפורים, אלא דהכא לענין לכתחלה קאמר אי שרי לכתחלה ואמרינן דאין בכך כלום, ומסתברא דדוקא לצורך כעין מטעמת ולאו במתכוין לאכול 68 מבואר דעת רבינו דהיתרא דטעימה בתענית משום שאינו אוכל ושותה כשיעור שמבטל תעניתו, ולא קביל עליה אלא אכילה ושתיה הסותרים תעניתו ולא הנאה בעלמא, אלא שלא התירוהו חכמים לכתחלה כי אם לצורך כגון לטעום התבשיל, ואע"פ דחצי שיעור אסור מה"ת, יעוין בריטב"א שבועות כב, א שהביא בשם רבינו דנשבע שלא יאכל מותר לאכול פחות מכזית ולא אמרינן ח"ש אסור מה"ת כיון שהאיסור בא ע"י קבלתו ופחות מכזית לא קביל עליה, והכא נמי אכילה ושתיה קביל עליה אבל הנאה לא קביל עליה כמ"ש בגמ', ואף דרבינו לא חילק בין תענית שקיבל יחיד ע"ע לבין תענית שחייבו חכמים, י"ל דלא חייבו חכמים אלא כמו תענית שאדם מקבל עליו, אכן דעת הר"מ רפ"ד משבועות דנשבע שלא יאכל אסור בפחות מכזית וכ"כ הר"ן על הרי"ף שם דכיון דחזי לאיצטרופי אסור ע"ש. ועיין ריב"ש סי' רפז. , ואיכא דמפרשי דדוקא בפולטת מה שמכנסת לפיה 69 כן פי' הר"ח והרי"ף ריש תענית (ד, א) והר"מ פ"א תענית הי"ד ושאר ראשונים, ואף רבינו בפירושו להרי"ף בתענית לא השיג עליו. ולדרך רבינו דמיירי בבולעת קשה למה מטעמת אי"צ ברכה הא לענין ברכה מברכים אף על כל שהוא כמ"ש הרי"ף ושא"ר לט, א (דלא כהשאילתות), ונראה דהנה הא דמותר לטעום ולפלוט היינו משום דטעימה בלא בליעה אינה אכילה, וסובר רבינו דאף בבולעת, כיון שלא הכניסה לפיה בשביל לבלוע כי אם לטעום, ורק כיון שנמצא בפיה בולעת אבל בעצם לא איכפ"ל לה לפלוט, אין צריך לברך על בליעה זו שבולעת בלא כונה, ולא דמי למתרפא ברפואה שיש לה טעם דמברך על הנאתו כדלקמן לו, א אף שאין מתכוין ליהנות דהתם מתכוין מיהא לבלוע משא"כ הכא, אכן סובר רבינו דכל זה ניחא בברכה, אבל בתענית אין לו לבלוע אף באופן זה כיון דעכ"פ אוכל ואינו מתענה, ומשום הכי פירש דאין איסור לאכול פחות משיעור שמבטל תעניתו, כל שיש בזה צורך כגון מטעמת, (ועיין בעה"מ פסחים יח, ב ומלחמות שם). והנה הר"מ בפ"א ברכות כתב דמטעמת אי"צ ברכה, וכתב הטור סי' רי דמדסתם ולא כתב דצריכה לפלוט משמע דאף בבולעת אי"צ לברך, והוסיף ב"י שם דהר"מ מחלק בין ברכה לתענית, ודייק כן גם בדברי הרי"ף בתענית, והק' המג"א דברכה ותענית בהדי הדדי איתמר ומשמע דבחד טעימה מיירי, ועוד קשה דהר"מ כתב דביותר מרביעית צריך לברך ומקורו ממ"ש כן לענין תענית והרי דחד טעמא לברכה ותענית ולכן למד מתענית לברכה, אכן להאמור א"ש דיסוד הדין דטעימה בלא בליעה אינה אכילה, אלא דבברכה אף דבולעת כיון שאין לה כונה וענין בזה רק אגב שנמצא בפיה בולעת אי"צ ברכה, משא"כ בתענית אסור לבלוע וצריך לפלוט. ודעת הרי"ד בפסקיו כרבינו דאף לענין תענית מיירי בבולע, אכן בטעמו נראה דסובר דגם לענין תענית אין איסור בבליעה שבלא כונה דאין לזה שם אכילה כיון שבולעת רק אגב שנמצא בפיה, ועיין לרש"י בהפרדס סי' קפה שכתב דהיתר טעימה בתענית בטעימה בלא בליעה ואף אם בולעת קימעא אין בכך כלום והיינו כיון שאין מתכונת לזה רק כיון שנמצא בפיה נבלע קימעא שרי, ואף ביוה"כ משמע שם דשרי ע"ש. והנה בשוח"ט שמואל פי"ז קאמר ר"ל על המעשה שהשביע שאול את העם שלא לאכול לחם וטעם יונתן מעט דבש ואורו עיניו ופסק שאול דינו למיתה ויפדו העם את יונתן, שטענו העם דלא אכל אלא טעם ומטעמת אין בה משום אכילה ושתיה ואין בה משום הפסק תענית ואי"צ ברכה, ובמג"א רי סק"ו הק' מכאן על הב"י דמפרש בדברי הרי"ף והר"מ דמיירי אף בבולעת וע"כ לדרך זו הא דאינו מברך משום שכונתה לטעום התבשיל ולא ליהנות והרי בההיא דיונתן נתכוין ליהנות ואכילה גמורה היא, והמכוין לבלוע להנאתו גם אם כונתו להנאת החיך ולא להנאת מעים אכילה גמורה היא וכ"ש בההיא דיונתן שנתכוין להאיר עיניו ולא להנאת חיכו, ועל כרחך דהיתרא דמטעמת משום שטועם ופולט דכיון שאינו בולע אינו אכילה ואף במתכוין ליהנות אינו מברך, וכן יונתן לא רצה אלא להאיר עיניו בטעם הדבש אבל הדבש עצמו פלט, ואף דבלע הטעם כיון שאין לו ממשות ואינו ניכר לא חשיב, וע"ע מג"א תקסז סק"א שהוכיח כן ממדרש זה דאף מתכוין ליהנות מותר לו לטעום ולפלוט, וע"ע מג"א רי סק"ט דאף ללעוס אוכל ולפלוט מותר, ועיין בשל"ה שער האותיות נח, ב בהגה"ה שכתב דאסור לשוח בעודו לועס לפני שבלע דהוי הפסק בין ברכה לאכילה דהא טועם ופולט אי"צ ברכה ואלמא דלא מיקרי אכילה אלא בבליעה אלא דלא ברירא ליה הך סברא לחייבו לחזור ולברך בשח בדיעבד (ועיין מג"א קסז סקט"ז, ובמ"ב שם הביא די"ל דכיון דמתכוין לאכילה הו"ל לעיסה אתחלתא דאכילה), ובח"א סי' מט אות ד כתב דאם בלע הטעם שמצץ בפיו מן הלעיסה צריך לברך ושאני ההיא דמטעמת שאין כונתו לאכילה אלא לטעימה דאטו המוצץ מאיזה דבר הקיוהא שיש בו לא יברך והרי בסי' רב סט"ו איתא דמוצץ קנים מתוקים מברך, ולהאמור אף במתכוין ליהנות ולבלוע הטעם אינו אכילה כל שפולט גוף הדבר, ושאני ההיא דמוצץ קנים דנסחט המיץ שבהם ובולעו, וכן מפורש בראבי"ה סי' תתסא הובא בב"י סי' תקסז דכיון דטעימה מותרת מותר לכוס עצי קנמון ללחלח גרונו ולפלוט, וב"י בבדה"ב שם לא הקשה אלא על הוכחתו ולא על עצם הדין ע"ש, (וע"ע ראבי"ה הל' ברכות שהק' למה אין הטועם מברך הא אף המריח מברך ותי' דבריח איכא אסמכתא והרי דמיירי גם במתכוין ליהנות ורק כיון שאינו אכילה אינו מברך ועיין מג"א רי סק"ט לענין עישון), ולפ"ז המוצץ גומי לעיסה אין מברך ומותר למצוץ בתענית, ועכ"פ קשיא קושיית המג"א מההיא דיונתן על דרך הב"י בדעת הרי"ף והר"מ, וכן קשה משם על רבינו והרי"ד שכתבו להדיא דמיירי בבולע, אכן להאמור לכו"ע הטעם משום דטעימה בלא בליעה אינה אכילה ואלא דמה שבולעת אגב שכבר נמצא בפיה אי"צ לברך על זה ולהרי"ד אף בתענית אין איסור בזה, ואף לדידהו מיירי ביונתן דטעם ופלט אבל בבלע כיון דהיתה כונתו להאיר עיניו אף דאי"צ לגוף הדבש רק לטעמו מסתבר דלכו"ע חשיב אכילה, והמג"א הבין בטעמא דהב"י דכיון דמכונת לטעום ולא ליהנות אי"צ לברך, אכן להאמור זה אינו טעם שלא לברך דלא שנא מאוכל לרפואה דמברך על הנאתו אף שאינו מתכוין ליהנות, אלא הטעם משום דמכונת לטעום ולא לבלוע ורק אגב שנמצא בפיה בולעת. אמנם ילה"ע על דרך רבינו שמפרשה בטועם ובולע וסובר דההיתר בתענית משום שלא אכל כשיעור, דבמדרש שם משמע דחד טעמא לברכה ותענית דטעימה אינה אכילה, וע"כ או דמיירי בטועם ופולט או דגם טועם ובולע אינו אכילה במטעמת וכמש"נ, אבל משום אכילה פחות מכשיעור לא פטרוהו, ואף לרבינו ודעימיה דמותר לנשבע לאכול פחות מכשיעור צ"ל דהתם טעם כזית ורק כיון שטעם ולא בלע לא עבר על איסור. ועיין ריב"ש סי' רפח לענין טעימה באיסורים, ועיין ירושלמי רפ"ח דנדרים דאין בטעימה משום דמאי, ועיין בזרע אמת יו"ד סי' מ. וע"ש בירושלמי דאין בה משום גזל וע"כ בטועם ופולט ובאופן שלא נמאס יעו"ש. (וע"ע במג"א סוף סי' רי שהעתיק בשם הירושלמי שם לא אמרן אלא בלע אבל טעם לא אך לפנינו הלשון אלא אכל). ולדרך רבינו ניחא הא דטעמי עד רביעתא ולא יותר דכל ההיתר משום פחות מכשיעור (וע"ע ברי"ד), אבל להסוברים דטועם ופולט צ"ב, ועיין בב"י סי' תקסז די"א דיותר מרביעית הוי הנאה חשובה ואסרוהו, וי"א דאם יטעם יותר מרביעית בפ"א יש לחוש שיבלע מעט, ולענין ברכה דעת סמ"ג ואהל מועד מובא בב"י סי' רי דאסור לו לטעום ולפלוט יותר מרביעית וכן משמע בר"מ כמ"ש במג"א רי ססק"ו, וצ"ל לדידהו דתיקנו ברכה גם על הנאת טעימה בשיעור חשוב, ודעת הרא"ש והטור דאף ביותר מרביעית אי"צ לברך דאין ברכה אלא בהנאת מעים דהיינו באכילה ולא בטעימה. , ולא נהיר, אלא ודאי אפילו בבולעת וכדפרישנא, עד כאן.

[רי"ף ח, א] אמר רב כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תיקרי [במה] אלא במה ודוקא במשכים לפתחו אבל כשאינו משכים לפתחו שרי דתנן בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. פי' ומיהו דוקא מפני הדחק כגון שואל מפני הכבוד או משיב בכל אדם אבל לשאול בשלום חבירו דרך רשות [ולאו מפני הכבוד] בודאי אסור (ולאו מפני הכבוד), ואף על פי שאינו מתפלל עדיין, ומינה אמרי ר' יונה ור' זירא בגמרא 70 ליתא קמן, ועיין דק"ס. ולגירסא דקמן קיימינן כפשטא דמילתא דבאין משכים לפתחו מותר גם לשאול בשלומו ורק בין הפרקים אין היתר אלא מפני הכבוד, ורבינו לגירסתו הוצרך לומר דר' יונה ור' זירא חידשו איסור מלבד הך דעשאו במה והיינו באין משכים לפתחו. גם הרשב"א כתב כרבינו, ומוכח שם שהיתה גירסתו כרבינו דאסרו בגמ' ליתן שלום אפי' מוצא חבירו בשוק, אבל לגירסתנו ליכא איסורא, וכ"נ בשא"ר דליכא איסורא. ובב"י סי' פט הביא דהרשב"א כתב כן אהא דאסור לעשות חפציו ועפ"ז כתב במ"ב דאינו איסורא אלא דהוא ראוי, אכן ברשב"א מפורש דאסור ולא קאי אחפציו אלא גרס ע"ד גי' רבינו. דאסור לאדם ליתן שלום לחבירו קודם שיתפלל. הילכך תלתא דינין נינהו, במשכים לפתחו כאילו עשאו במה, בשאינו משכים לפתחו ושואל בשלום חבירו דרך רשות ולאו מפני הכבוד אסור, כל היכא דמפני הכבוד מותר ואפילו בין הפרקים, ומשיב שלום לכל אדם דינו כשואל מפני הכבוד.

אמר רב יצחק בר אשיאן אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו ואמר רב אידי בר אבין כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. כלומר מעיקרא צדק לפניו ואחר כך וישם לדרך פעמיו.

מתני'. אלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. פי' מדחשבינן בין הפרקים בין אהבת עולם לשמע ישראל שמעינן מינה דלא חשבינן אהבת עולם לגבי קרית שמע כברכת המצות דעלמא דאם כן אפילו כל דהו נמי הוי הפסק כברכת הנהנין דעלמא 71 כדלקמן מ, א אבל בלקוטות הרמב"ן לדף יא כתב דאה"ר בהמ"צ היא, ולכן נפטר על ידה מברכת התורה דברכת שינון תורה היא, ואל מלך נאמן הפסק הוא וחוזר ומברך ע"ש, וקשה קו' רבינו, וכה"ק המאירי במגן אבות סוף ענין הראשון, ואף להרמ"ה דאין לומר אל מלך נאמן כמ"ש בטור סי' סא מ"מ הובא שם בטור בשמו דעונה אמן אחר הש"ץ מידי דהוה אשאלת שלום, ונראה דע"ש במאירי דסובר דאמן אי"ז הפסק שהר"ז כהפסק בדבר שצורך הברכה בו דאמן הוא קיום השבח וההודאה שבירך וכן כל ענין שבח לבורא מענין הברכה הוא ואינו הפסק, אכן לדעת הרמב"ן נראה דאדרבה שיחה בעלמא אינה הפסק דדוקא בבהמ"צ ממש אין הברכה ברכה אלא בשאין מפסיק בינה לבין המצוה בשיחה וכמו ברכת הנהנין דבעצמה אין הברכה כלום אלא בשאכל או קיים המצוה אחריה מיד אבל כאן ברכת אה"ר יש בה תוכן ותורת ברכה מצד עצמה אלא דנתקנה בתורת בהמ"צ בעבור ק"ש ולכן שיחה בעלמא אינו הפסק, אבל כשאומרים דברים מעין הברכה וק"ש אדרבה זהו הפסק בינה לבין המצוה דנמצא בסדר שבחו שאין אהבה רבה סמוכה לק"ש ומשבח בדבר אחר בינה ובין ק"ש דאי"ז שיחה בעלמא אלא קבעה בין אה"ר לק"ש והפריד בזה חיבורם ודוק, והא דשל ערבית חשיבא בהמ"צ היינו מה שאומר בה בשכבנו ובקומנו נשיח בחקיך וכמ"ש רמב"ן דברכת שינון תורה היא, ולרמב"ן אע"פ דסדר ברכות אין מעכבות זא"ז כדלעיל יב, א מ"מ לא יאמר יוצר אור בין אהבה רבה לק"ש. ואף המאירי שסובר דאינה בהמ"צ מ"מ מבואר בדבריו דעומדת גם תחת בהמ"צ וכ"כ תר"י בריש מכילתין. , ותו אם כן דאהבת עולם כברכת המצות הוה להו לתיקונה מטבע קצר כנוסח שאר ברכות המצות 72 וכ"ה ברשב"א לעיל יא ובתשו' בשם הגאונים דאינה בהמ"צ דהא אין אומרים אקב"ו לקרות את שמע. ואע"פ דאינה בהמ"צ מ"מ לרבינו אין נאמרת אלא עם ק"ש ואף שאר ברכות ק"ש דכותה כמוש"ב בריש פירקין. וקשה בדברי רבינו ממה שכתב בפ"ק דהמברך ברכה"ת מכל מקום מברך על ק"ש ועל קרה"ת בציבור שהן ברכות מיוחדות להן והרי משמע דאה"ר ברכה על שינון דק"ש היא ולכן הו"א דכיון דבירך ברכה"ת שוב אי"צ לברך אה"ר ועל זה אמר דהיא ברכה מיוחדת לשינון דק"ש דומיא דקרה"ת בציבור שהיא ברכה מיוחדת על מצות קרה"ת בציבור, וכן בדבריו לעיל שם גבי נפטר מברכה"ת באהבה רבה נראה דבהמ"צ דק"ש היא (יעו"ש בהערות 104, 120) וצ"ע. ועיין עוד בדברי רבינו לקמן מה, ב דמותר לענות אמן אחר הש"ץ באהבה רבה אבל לא יענה אמן אחר ברכת עצמו דאין להפסיק בינה לק"ש ע"ש. , אלא [היא] ברכה (היא) שעיקרה על חסד שגמלנו הקדוש ברוך הוא ואהבנו ללמדנו תורות אמת וחקים ומשפטים צדיקים וליחד שמו באהבה, ומקצתה בקשת רחמים להאיר עיננו בהם, ונתקנה על קרית שמע לפי שבה יחוד שמו ואהבתו יתברך והזכרת המצות ונצטוינו לקרותה פעמים.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה ואמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב וה' אלהים אמת. פי' הילכך בין אני ה' אלהיכם לאמת ליכא הפסקה כלל 73 והיינו דאינו כאמצע הפרק בלבד אלא אסור להפסיק כלל וכ"ד תר"י והרא"ש אבל דעת הר"מ פ"ב ק"ש הי"ז דהוא כאמצע הפרק. . חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת. פי' כשמתחיל לברך אחר קרית שמע. רבי יוחנן אמר חוזר ואומר אמת. פי' דחשבינן אני ה' אלהיכם אמת כאילו הוא מפרשתא גופא דקרית שמע הילכך בעי למימר זימנא אחרינא אמת 74 בתשו' מהר"ם אלשקר סי' סו הובא לשון רבינו באורך יותר וכנראה היו בידו חידושי רבינו על הגמרא, ולשלמות חי' רבינו אעתיק לשונו שם, וכ"פ הרא"ה ז"ל חוזר ואומר אמת כשמתחיל לברך אחר ק"ש כלומר משום דאמרינן דצריך לחתום בין אלהיכם לאמת ובין אלהיכם לאמת לא יפסיק כלל והשתא קא בעי דאחר שחתם באמת כשהשלים אם צריך לאמרה פעם אחרת כשפותח בברכה וקאמר דצריך לאמרה פעם שניה דחשבינן אני ה' אלהיכם אמת כאילו היא מפרשה גופא דק"ש הילכך בעינן למימר זימנא אחרינא אמת ורבא פליג ואמר דאינו חוזר ואומר אמת דלא חשבינן כאילו היא מפרשה גופא דק"ש עד כאן מיסודו ז"ל (ולמד מזה מהר"ם אלשקר דאינו חוזר ר"ל אינו צריך ולא שאסור ע"ש בארוכה). ותר"י והרא"ש פירשוה בשהה בינתים דאל"כ מה צורך יש שיאמר פעמים ובדברי רבינו נתבאר הצורך בזה, וכ"מ כרבינו דלאו דוקא בשהה מעובדא דההוא דנחית קמיה דרבה עיין בגמ'. . רבא אמר אינו חוזר ואומר אמת והילכתא כרבא.

פי' וכל היכא דיש לו רשות להפסיק כלל אפילו להשיב מפני הכבוד מפסיק לכל עניני תפלה כגון אמן יהא שמיה רבה מברך וברכו ומודים 75 וכן דעת רוב הראשונים עיין תוס' ותר"י ורא"ש ושא"ר וטור סי' סו. , וקרוב בעיני לומר אפילו לענות אמן אחר ברכות שהוא שומע 76 בטור שם בשם סמ"ק מבואר לא כן, וע"ש בטור (לפירוש חי' הגהות) דסובר לדעת הרא"ש דמפסיק לכל אמן. ועיין בדברי רבינו לקמן מה, ב. .

מתני'. אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה. פי' מצות תפלין 77 דאף למד"א לילה זמן תפלין מ"מ אין מניחן בלילה מדרבנן. ורש"י פירש דמשתעי בתלמוד תורה. . ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד. פי' דסבירא ליה דציצית אינה נוהגת אלא ביום 78 פלוגתא דתנאי במנחות מג וקיי"ל דאינה נוהגת בלילה. .

פי' ובגמרא איתמר בה טעמא אחרינא משמיה דרבי שמעון בן יוחאי משום דפרשת שמע יש בה ללמוד וללמד ולעשות, פי' ללמוד דכתיב ודברת בם, ללמד דכתיב ושננתם לבניך, ולעשות דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך. והיה אם שמוע יש בה ללמד, פי' דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, ולעשות דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך. ויאמר אין בה אלא עשייה בלבד, פי' ועשו להם ציצית.