רא"ה על ברכות כו

תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כונת הלב דברי רבי מאיר אמר רבא הלכה כרבי מאיר. תניא ספקוס בן יוסף אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר רב אחא בר יעקב ובדל"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחית. ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חייא בר אבא חזייה כלומר רבי חייא בר אבא לר' ירמיה דהוה קא מאריך טובא כלומר באחד אמר ליה למה לך כולי האי אמר ליה ואלא עד כמה אמר ליה כדי שתמליכהו על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם. פי' בחי"ת ימליכהו על השמים ועל הארץ 16 וכ"כ באהל מועד בשם גאון ותר"י בשם רבני צרפת דבחי"ת יאריך כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ ובדלי"ת כשיעור שימליכהו בארבע רוחות העולם, וזהו שלא יחטוף בחי"ת שגם בה צריך להאריך מעט בכונה זו, ומצד עיקר הכונה סגי במה שה' הוא אחד ואין זולתו, אבל חייבו להאריך בדלי"ת כשיעור שיכוין שה' אחד ומולך בדלי"ת רוחות ולהאריך מעט בחי"ת שה' אחד בשמים ובארץ, ונראה שחי"ת יש לה גג והרי זה כאילו פנים החי"ת וקרקעה זה הארץ וגגה זה השמים ולכן מאריך ומכוין בה שה' אחד ומלך בשמים ובארץ, ועיין בתר"י מש"כ ע"פ הגמ' במנחות כט, אכן דעת רש"י שמאריך בדלי"ת ומכוין בה הכל ולא מצד דלי"ת אלא שבסוף התיבה דמשתמע אחד אז יש מקום להאריך כשיעור שיעשנו בלבו אחד בשמים וארץ וד' רוחות והיינו שימשוך התיבה עד שיחשוב ויכוין שלימות יחודו ית', ובחי"ת כתב דאין טעם לכוין דאכתי לא משתמע מידי, ולא יחטוף בחי"ת הכונה שמחמת אריכות הדלי"ת יכול למהר בחי"ת שלא ישמע קמ"ץ שלה, וכן דעת הר"מ דמאריך בדלי"ת ושלא יחטוף בחי"ת שלא יהא כאומר אי חד, וצ"ע להיגוי שלנו לאות דלי"ת שא"א לנו להאריך בה מה דיננו. [ובדל"ת] (ו)על ד' רוחות העולם כלומר כי הוא יתעלה המשגיח ממכון שבתו על כל בריותיו 17 מפרש רבינו כן ענין המלכת ד' רוחות שה' מולך על כל בני האדם שבכל קצוות ארץ ומשגיח ממכון שבתו על כל בריותיו (והוא קרוב ללשון הפסוק בתהלים לג, יד) ומזה נובע קבעומ"ש כיון שה' משגיח על כל בריותיו ואין דבר נעלם ממנו, (ועיין חינוך מצוה תכ). ויש להביא בזה דברי רבינו בחי' למכילתין אשר הובא קטע מהם בספר במ"ח ח"ב פט"ו והביא לזה הרמ"י בלוי בשיטת הקדמונים למכילתין וז"ל כתב הרא"ה ז"ל שני עיקרים יש בק"ש אחד להודיע אחדותו ית"ש, ושני להודיע שהשגחתו ומלכותו והנהגתו דבקה בנו יותר משאר אומות ולכך אנו אומרים אלהינו, וכן אמרו בספרי עלינו הוחל שמו ביותר, וכלל בפסוק ואהבת כל המצוות, מצוות האמונה היינו בכל לבבך, איסור מאכלות אסורות וביאות אסורות שהנפש מתפעלת מהן ומחמדתן היינו בכל נפשך, מצוות התלויות בממון היינו בכל מאדך, ואמר ואהבת את ה' אלהיך בלשון יחיד לומר שהוא לכל אחד ואחד מישראל לתועלתו ולשמירתו ולהנהגתו ועל ענין זה נקרא אלהי אברהם ע"כ. .

[רי"ף ז, ב] אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה [עד] על לבבך בעמידה פירוש שאם היה מהלך והתחיל בקרית שמע צריך שיעמוד עד על לבבך ואחר כך יהלך ומפורש בירושלמי רב הונא ורב יוסי בר אידי בשם שמואל צריך לקבל עול מלכות שמים מעומד מה אם היה יושב עומד, פי' בתמיהה כלומר הא ודאי לא, אלא שאם היה מהלך עומד ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה. כתב רבינו ז"ל ולית הילכתא לא כרב נתן ולא כרבי יוחנן דקיימא לן כרבי מאיר דלא צריך כונה אלא פסוק ראשון בלבד וכבר ראינו מי שדחה דברי רבי יוחנן דאמר כל הפרשה כולה בעמידה מדפסק רבא הלכה כרבי מאיר ופסק כרב נתן דאמר עד על לבבך בעמידה והדין פיסקא לאו מעליא הוא דכי היכי דדחו דברי רבא דברי רבי יוחנן הכי נמי דחו דברי רב נתן.

אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא. פי' בקרית שמע של ערבית 18 לכאורה גם בשחרית שייך דין זה שנאנס בשינה עד סוף זמנה, ואי משום הזכרת יצ"מ הא יכול להזכיר כל היום, ואי משום תפלה הא יכול להתפלל אחר סוף זמן ק"ש, ומשמע דלא נאמר הך דינא וקולא דיצא בפסוק ראשון בנאנס בשינה ואי"צ לצערו לקרוא יותר אלא בערבית דנאנס בשינת הלילה משא"כ בבוקר חייב לקום ומצערין אותו בכל ק"ש, אך יש לדחות דפשוטו משמע דאיירי בערבית דהתחיל לקרוא ונאנס בשינת הלילה אבל ה"ה בשחרית. (ויעומ"ש בפ"א הערה 36 פי' ריא"ז בסוגיין). , ויצא ידי קרית שמע, ואע"ג דאכתי בעי לאדכורי יציאת מצרים, אפשר דיציאת מצרים בלילה דרבנן היא אע"ג דאסמכוה אקרא 19 היינו דשל יום דאורייתא היא כמפורש לקמן כא, א אבל של לילה י"ל דמדרבנן היא ומה דילפינן לה מריבוייא דכל אסמכתא בעלמא הוא, אכן הרשב"א בספ"ק כתב דגם בלילה דאורייתא היא. ובדברי רבינו צריך תוספת ביאור דגם אם מדרבנן היא הא לכאורה גם על חיובים דרבנן יש להצטער ולצערו לקיימם, ובק"ש בלבד אמרינן כיון דמה"ת סגי בפס' ראשון ורבנן הוסיפו בה ג' פרשיות בכה"ג דנאנס בשינה הקילו דיוצא בעיקרה שמן התורה אבל הזכרת יצ"מ שהוא חיוב בפ"ע אינו נפטר ממנו כמו שאין נפטר מק"ש דאורייתא, אכן י"ל בכונת רבינו דכיון דרבנן הם שחייבו הזכרת יצ"מ בלילה אי"ז חיוב בפ"ע שלא מכלל ק"ש וברכותיה אלא כללו בק"ש וברכותיה הזכרת יצ"מ וא"כ מאן דפטור משאר ק"ש ה"ה מהזכרת יצ"מ שבה דיוצא בעיקר ק"ש דאורייתא. ועמ"ש בפ"א הערה 40. , ולא עדיפא ליה משאר קרית שמע דקאמר רב נחמן לעבדיה דלא ליצעריה אלא בפסוקא קמא 20 מבואר דמפרש רבינו גמ' כפשטה דהשאר אינו צריך לקרוא כלל, ואי"ז פטור אונס דהא על פסוק ראשון יכול להצטער ועוד דהא אמרו יצא ולא אמרו אונס רחמנא פטריה אלא דבכה"ג של אונס שינה העמידוהו על דין תורה שיוצא בפסוק ראשון, וכ"ה במלחמות ר"ה דף כח ולשונו שם דאף מצות קריאה בדיעבד אינה אלא בפס' ראשון, וכן משמע בר"מ ק"ש פ"ב ה"ג (אך בכ"מ לא פי' כן), אכן ברש"י משמע דגם השאר צריך לקרוא, ובפסוקא קמא צערן פירושו שלא יתן לו להתנמנם אלא יצערנו עד שינער יפה ויקרא בכונת הלב וכ"כ תר"י והביאו כן בשם רה"ג וכ"כ הרא"ש. ולפירושם אין מכאן ראיה אם שאר ק"ש מדרבנן אבל לפי' רבינו והרמב"ן מוכח דשאר ק"ש דרבנן, (ומיהו ביראים מצוה רנב מבואר דכל הפרשה דאורייתא אבל נאנס בשינה יוצא בפס' ראשון שהוא עיקר המצוה ע"ש, וכיו"ב כתב בערוה"ש סי' סז דכל הפרשיות מה"ת כדמשמע בר"מ רפ"א מהל' ק"ש ומ"מ נאנס בשינה יצא בפס' ראשון בלבד וכפשטות דברי הר"מ בפ"ב ה"ג, וצריך ביאור בזה). ומה שפטור מן הברכות הרי רבינו לשיטתו בזה דאינם חיוב בפ"ע אלא מכלל מצות ק"ש שנתקנו עליה וכי היכי דמק"ש דרבנן פטור הכ"נ מהברכות. .

ומיהא איכא למישמע דהלכה פסוק ראשון דהא רב נחמן עבד בה עובדא 21 צ"ב דבשלמא למאן דמפרש שקרא רב נחמן כולה אלא שלא ציער עצמו לקרותה בכונה כי אם בפס' ראשון שפיר מוכח דהלכה כר"מ דפס' ראשון בלבד צריך כונת הלב, אך לפי' רבינו דלא קרא שאר ק"ש אע"פ דמצות קריאה לכו"ע איתיה בשאר ק"ש וע"כ כיון דמדרבנן הוא במקום אונס שינה העמידוהו על עיקר חיוב ק"ש של תורה, א"כ נימא דבדליכא אונס שינה צריך כונה לא רק בפס' ראשון ואלא דבמקום אונס שינה נפטר בפס' ראשון שהוא מה"ת וכי לא שייך מצות כונה במה שהוא מדרבנן, וצ"ל דלא פטרו אותו משאר ק"ש בנאנס בשינה מצד זה בלבד ששאר ק"ש מדרבנן אלא כיון דגם בדליכא אונס שינה אי"צ כונה אלא בפס' ראשון אלמא עיקר ק"ש אינו פס' ראשון שבו צריך כונת הלב ומה שחייבו רבנן לא חייבו אלא קריאה בלא כונה לכן במקום אונס שינה סגי ליה בפס' ראשון, ושפיר מוכח מדר"נ דפס' ראשון בלבד צריך כונת הלב דהלכה כר"מ. ועוד יש לפרש דבאמת צ"ב טעמא דר"מ למה אינו מצריך כונה כי אם בפס' ראשון הא כתיב והיו הדברים האלה על לבבך וניבעי לכה"פ כונת הלב עד על לבבך ומפרש רבינו דעיקר שי' ר"מ דאין חיוב קריאה מה"ת אלא בפס' ראשון ונמצא כל דין כונה אפס' ראשון ושאר תנאי בסוגיין סברי דגם שאר ק"ש מה"ת אם פרשה ראשונה אם אף פרשה שניה אבל ר"מ חולק דפס' ראשון בלבד מה"ת, ולפ"ז שפיר מוכח מדר"נ דהלכה כר"מ. דאמרינן אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן, כלומר שלא תניחני לישן עד שאקרא פסוק ראשון טפי לא תצערן. פי' ואי משום תפלה, דאע"ג דרבנן היא 22 ונימא דכמו דלא ציער עצמו על שאר ק"ש כיון דמדרבנן היא ה"ה לתפלה. אך לכאו' גם על דרבנן יש להצטער ושאני ק"ש דהעמידו רבנן חיובה במקום אונס שינה על דין תורה ויוצא בעיקרה שהוא פס' ראשון אבל תפלה חיוב בפ"ע היא (ועיין לעיל הערה 19). ומש"כ רבינו דהויא לה ודאי מילתא דעדיפא צ"ב בכונתו. הויא לה ודאי מילתא דעדיפא, הא קיימא לן ודאי תפלת ערבית רשות 23 כדלקמן כז, ב. .

פי' ובגמרא אמרינן תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא קרית שמע של רבי יהודה הנשיא. פי' שהיתה תורתו אומנותו ולא היה רוצה להפסיק ולהתבטל לקרותה כולה, פי' ביום 24 אולי ר"ל דבלילה לא משכח"ל דכשהולך לישן קוראה כולה משא"כ ביום עובר זמנה אחר ג"ש. , כיון דמדאורייתא ליתא חובה אלא בפסוק ראשון 25 ולפ"ז מה שאמרו בשבת יא, א דאף בתורתו אומנתו מפסיק לק"ש היינו לפסוק ראשון שהוא מה"ת, אבל הרא"ש כתב דגם תורתו אומנתו מפסיק לכולה (וכ"ה בר"מ פ"ב ק"ש) ושאני הכא דהיה מלמד לרבים (כדפירש"י בד"ה לא) דדי לו בהפסקה לפס' ראשון. ועיקר הדבר שכתב רבינו דפס' ראשון בלבד מה"ת כן הוא ג"כ דעת הרשב"א והמאירי בסוגיין והרמב"ן במלחמות ר"ה כח והחינוך במצוה תכ וכ"ה בטור סי' מו בשם ר"י החסיד. אבל להרא"ש לכאורה ליכא ראיה מסוגיין דשאני מלמד לרבים דפטור מעיקר הדין מק"ש ולא חייבוהו אלא בפס' ראשון דהוא קבעומ"ש (מיהו בפס' ראשון הוא מחוייב כדמוכח ממ"ש רב לרבי חייא לא חזינא לרב דמקבל עליה עומ"ש) וכ"כ הפר"ח בסי' סז. ודעת תר"י לק' טז, א דפרשה ראשונה מה"ת וכן כתב בשאג"א. ודעת הפר"ח שם דשני הפרשיות שמע והיה א"ש מה"ת, וכתב דכך מטין דברי הר"מ רפ"א ק"ש, ויש לסייע עוד בזה דהא להראשונים על כרחך קרא דממעט למפרע היינו קורא פס' ראשון מסופו לתחלתו אבל בר"מ בפיה"מ ובחיבור נראה דבכה"ג ל"צ קרא כלל דחוכא וטלולא הוא וע"כ דלא רק פס' ראשון מה"ת וממילא מסתבר דגם פרשה שניה מה"ת דהא רק לר' יאשיה אמרי' בסוגיין דלדבר בם בד"ת אבל לשאר תנאי לא אמרינן הכי, וכן דעת בעל מנחת כהן, ובפי' חרדים שעל הירושלמי דף ז, ב כתב דגם ויאמר מה"ת שכך קיבלו חכמים מפי השמועה, ועיין בתומת ישרים סי' יג, ועיין לעיל הע' 20. .

ובגמרא מספקא לן אם חוזר וגומרה לאחר שעמד מבית המדרש או לא, ואמרינן דרבי שמעון ברבי אמר חוזר וגומרה, ואפילו הכי מהדר רבי בבי מדרשא אשמעתא דאית בה ענין דיציאת מצרים משום דהזכרת יציאת מצרים ביום ודאי דאורייתא כדאיתא בגמרא [כא, א] ואף על גב דאפשר ליה כולי יומא מכל מקום כיון דקבעוה בקרית שמע הוה ניחא ליה למימרא בקרית שמע וסמוך 26 לשון הגמ' כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה, ופירש"י דזמנה של יצ"מ הוא בזמן ק"ש, ומתבאר בדברי רבינו דאי"ז זמנה דהזכרת יצ"מ מצד עצמה ואם מזכיר בלא ק"ש אין צריך להזכיר בזמן ק"ש אלא דכיון דקבעוה בק"ש סמכה לק"ש, ואע"פ דאחר ג"ש קרא ק"ש דרבנן כמוש"ב רבינו בסמוך רצה רבי לסומכה לק"ש דאורייתא. ומבואר דיצ"מ מדרבנן שייכא לק"ש והביאור בזה דהזכרת יצ"מ ענינה חיזוק אמונת ההשגחה יעו' רמב"ן ס"פ בא ולכן שייכא לק"ש שהיא קבעומ"ש שהוא מלך ומשגיח בכל. ולכאו' היה אפ"ל פירוש אחר דבזמנה היינו בזמנה של יציאה שהיה בבקר, וכדמצינו בתורי"ח ובמאירי בספ"ק דפלוגתא דתנאי אם צריך להזכיר גם בלילה היינו אם מזכיר רק גאולה דיממא שהיא עיקר גאולה או גם גאולה דאורתא (יעו' לעיל ט, א) והרי דההזכרה מתייחסת לגאולה שבאותו זמן ולכן יש להזכיר של יום בבקר בזמנה של יציאה ודוק, ועיין בהערה הבאה דכן מוכרח לכאורה לדעת הרשב"א. .

פי' והא דאמרינן חוזר וגומרה פי' חוזר וגומרה בברכות, דכיון דחוזר וגומרה ודאי מסתמא בברכות הוא 27 נראה כונת רבינו דלא מסתבר דחזר וגמרה בשביל ק"ש בלבד שאינו אלא כקורא בתורה וע"כ חזר וגמרה בברכות ולזה שפיר יש לו לחזור ולגומרה (והוצרך לחזור ולגמור ק"ש וכשי' רבינו שנתבאר בריש פירקין דאין חוזר הברכות בלא ק"ש וזה מתבאר גם מדבריו כאן). ומאן דאמר דאינו חוזר וגומרה נראה עפ"מ דמצאתי בהשלמה רפ"ד דלא הפסיד ברכות לאחר ג"ש אינו אלא רשות אבל חובה ליכא (ועיין בלשון הר”מ סופ"א ק"ש והטור סי' נח), אך צ"ע אם רבינו סובר כן ומיהו גם אם נמצא דאינו סובר כן י"ל דהוא מחמת דקיי"ל דחוזר וגומרה ויפרש רבינו דסובר ר"ש ברבי שהוא חובה לחזור בברכותיה (אבל לההשלמה לכו"ע רשות היא ופליגי מאי עבד רבי). והנה מבואר בדברי רבינו דחזר וגמרה לאחר ג"ש, וזהו פשטא דמילתא, אבל ברשב"א ריש פירקין משמע דחזר וגמרה בתוך ג"ש ולא חזר על פס' ראשון אלא גמר שאר ק"ש, יעו"ש שהוכיח מכאן דשהה לגמור את כולה באמצע ק"ש יצא יד"ח (אבל לרבינו גומרה היינו קוראה כולה ועיין לעיל ט, ב גומרין אותה ובראשונים שם), ומד"א אינו חוזר וגומרה להרשב"א צריך לומר בטעמו דכיון דבשעה שקרא פס' ראשון לא היה מחוייב ביותר מזה כבר יצא יד"ח ואי"צ לגומרה אף שהוא בתוך ג"ש, והא דקאמר להזכיר יצ"מ בזמנה וקשה דגם אח"כ הרי הוא בתוך ג"ש בזמן ק"ש ולכאורה מוכרח כמש"כ לפרש בהערה הקודמת דבזמנה היינו בזמנה של יציאה בבקר מיד. , דאף על גב דנפק רבי ידי חובתיה דקריאת שמע דאוריתא חוזר ואומרה בברכות והוי קרית שמע גופיה וברכות דרבנן, [ו]שמע מינה דאף על גב דנפיק איניש ידי קרית שמע דאוריתא אפשר ליה למיקרי קרית שמע בברכותיה בתר הכי 28 נראה הכונה דאם קרא ק"ש כולה אינו יכול לחזור לקוראה בברכותיה לדעת רבינו וכמו שנתבאר בריש פירקין מדברי רבינו שם דהברכות המה קבועות במקום מצות ק"ש וכשכבר קיים המצוה בלא הברכות יצא ואין יכול לומר הברכות והרי זה כקיים מצוה בלא ברכת המצות שלפניה, אבל הכא דלא יצא אלא מצות ק"ש דאורייתא אכתי מצי לקיים מצות ק"ש דרבנן בברכותיה (ואיכא מצות ק"ש מדרבנן דהא כיון דקבועות במקום מצות ק"ש בעל כרחך הא דמברך הברכות לאחר ג"ש היינו דאיכא מצות ק"ש), ולא אמרינן דאינו קוראה בברכותיה אלא כשלא יצא מצות ק"ש כלל אלא אע"פ דיצא ק"ש דאורייתא אכתי איכא ק"ש דרבנן בברכות. , הילכך אנן דקרינן בצפרא רבונו של עולם ואמרינן ביה ומיחדים את שמך פעמים באהבה ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מקמי דניקרי קרית שמע בברכות ונפקינן בה ידי קרית שמע דאוריתא אפילו הכי קרינן בתר הכי שמע דרבנן בברכות דרבנן 29 וכ"כ בטור סי' מו בשם ר"י החסיד דכיון לצאת ידי ק"ש בזה שלפעמים היו הציבור מתעכבים אחר זמנה ואמר שהיה יוצא בזה וכדאמרי' דזו היא ק"ש של ר"י הנשיא. ואע"פ דמדרבנן צריך לקרותה כולה משמע דעת ריה"ח דבזמן קימה אי"צ לקרות אלא פס' ראשון אבל מה שרבנן הוסיפו שאר ק"ש וברכות זה חלק מהתפלה וזמנם כזמן תפלה, וזהו טעם הנהגתו של ר"י הנשיא, וכעי"ז חזינן בדברי רבינו לקמן שנסתפק בק"ש של ערבית שקראה לפני זמן שכיבה דלא יצטרך לקרות בזמן שכיבה אלא פס' ראשון (אבל בדברי רבינו כאן אין מבואר דבר זה דהא י"ל דאיירי ביקראנה כולה קודם ג"ש ושאני רבי דתורתו אומנתו, ולא באנו להוכיח מרבי אלא דשייך לקרוא ק"ש בברכות אחר שיצא יד"ח ק"ש דאורייתא), ויש לדחות הראיה מדברי ריה"ח דכיון דלא היה אלא חשש שמא יתעכבו הציבור ואם היה קורא כולה היה מפסיד הברכות (כדעת הרבה ראשונים) לכן לא חשש אלא לפס' ראשון שהוא מה"ת אבל אם ודאי יעבור זמנה צריך לקרותה כולה בזמן קימה, ונראה לדון עוד דגם למ"ש רבינו להסתפק בערבית אם חוזר על כל ק"ש בזמן שכיבה או על פס' ראשון בלבד הנ"מ בערבית שכבר קרא ק"ש דרבנן אבל בבוקר שעדיין לא קרא כלל לכתחלה צריך לקרות כולה בזמן קימה. , ואפשר לן דהא רבינו הקדוש הוה עביד הכי, מיהו לא מיחוור שפיר דאילו רבינו משום דוחקא דגירסיה הוה עביד הכי ומשום דתורתו אומנותו, וטפי (בטפי) עדיף לציבורא למימרא ברכות דקרית שמע אקרית שמע דאורייתא, הילכך הכי מיבעי לן למימר ומיחדים את שמך פעמים באהבה ואומרים ה' אלהינו ה' אחד, וכן קיבלתי מפי מורי רבנו ז"ל 30 הובאו דברי רבינו בב"י סי' מו, והביא דבאהל מועד ג"כ כתב כן בשם הרמב"ן, ויעו"ש לענין קרא כולה אם חוזר וקוראה בברכותיה או אולי ברכותיה בפ"ע וכתבנו בזה בריש פירקין. ועיין מג"א ובהגר"א. .

פי' והשתא שמעינן דאף על גב דקרא איניש קרית שמע דאוריתא בלא ברכות אפשר לו לחזור ולקרות קרית שמע בברכות, אף על גב דהשתא ליכא קרית שמע דאורייתא כלל, ודוגמא לזו איכא למידן מינה דאפשר למיקרי ברכות דרבנן אקרית שמע דערבית מקמי זמנה אף על גב דליכא קרית שמע דאורייתא 31 ביאור הדברים דממתני' דמברך הברכות אחר ג"ש אע"פ דליכא ק"ש דאורייתא אין ראיה לענין ערבית די"ל כמ"ש רבינו לעיל ה, א דדוקא בשחרית שכבר עבר זמנה אמרו שלא הפסיד אבל בערבית יש לו להמתין עד שיגיע זמנה ויברך הברכות על ק"ש, אבל השתא דאמרינן דאע"פ דיצא ידי ק"ש דאורייתא אפ"ה חוזר וקוראה בברכותיה אלמא דאיכא מצות ק"ש מדרבנן שהיא כחלק מהתפלה וזמנה כזמן תפלה ואומר עליה הברכות והוו ק"ש וברכות דרבנן, ממילא כמו"כ בערבית איכא מצות ק"ש דרבנן דתליא בזמן תפלה וכיון דמתפלל ערבית יכול לברך הברכות על ק"ש, ואין הפי' של לא הפסיד ברכות מחמת שהפסיד קריאתה בזמנה נתנו לו אפשרות לקוראה בברכותיה לאחר ג"ש אלא אפילו אם יצא ק"ש דאורייתא אכתי איכא ק"ש דרבנן שהיא כזמן תפלה. , ואהא איכא למימר דסמכו למקרי קרית שמע בברכות מקמי צאת הכוכבים 32 יעו' בד' רבינו לעיל ה, א שהאריך במנהג זה ומסיק דא"א לברך הברכות לפני זמן שכיבה, אבל כאן העלה דאפשר לברך הברכות לפני זמן שכיבה דאיכא ק"ש דרבנן דתליא בזמן תפלה. דרבנן שריוה משום דוחקא דציבורא, וכיון דשקעה חמה 33 הך לישנא צ"ע דלרבנן מתפלל מצאה"כ ולר"י מפלג המנחה דהיינו כמה רגעים לפני שקיעה"ח כמבואר בד' רבינו ברפ"ד, וצ"ל דלאו דוקא מששקעה חמה אלא מפלג שהוא סמוך לשקיעה. ועיין בפ"א הערה 40 כיו"ב. ומטא זמן תפלת ערבית כדאיתא לקמן בתפלת השחר [כז, ב] שרו ליה רבנן למיקרי ברכות דקרית שמע דרבנן בהדי קרית שמע, ולמיסמך גאולה דברכות דרבנן בהדי צלותא ולצלויי ציבורא צלותא בהדדי דלא ליצלו ביחיד 34 דאם לא יוכלו לברך עתה הברכות יתפללו בלילה כדי לסמוך גאולה לתפלה ולא יתקבצו שוב בלילה אלא יתפללו ביחיד. . ולפי זה ראוי אחר כך לכל אדם קודם שיאכל בלילה וכן קודם שיישן 35 דאסור לאכול ולישן לפני ק"ש כדתנן בשבת ט, ב לענין אכילה וכ"ש לענין שינה (אבל ברייתא דלעיל ד, ב אחצות קאי לפי' רבינו שם) ועמ"ש בפ"ק הערה 24. אכן רש"י לעיל ב, א כתב דבק"ש שעל מטתו יוצא יד"ח וכבר הק' שם תר"י דאסור לאכול לפני ק"ש אך לרש"י מוכח דבכה"ג התירו לו כיון שכבר קרא ק"ש והתפלל, ועיין רשב"א שם (ובהערה 36 שם) ומג"א ריש סי' רלה. לקרות קרית שמע כולו 36 ברש"י ב, א מבואר דבפרשה ראשונה שעל מטתו סגי, ור"ל דהקלו בכה"ג שאי"צ לקרות יתר על כן כמבואר ברשב"א שם (ועיין בפ"ק הערה 36) דאין לומר דיצא בק"ש שקרא בבהכ"נ דרש"י שם כתב דאינה אלא לעמוד לתפלה מתוך ד"ת, ובר"ח שם (הובא בפסקי ריא"ז רפ"ב) מבואר דקורא שמע והיה אם שמוע אבל פרשת ציצית לא שאין זמן ציצית בלילה. ולקרות פרשת ציצית להזכיר יציאת מצרים בלילה 37 היינו דלא יצא במה שקרא בבהכ"נ דאכתי לא הוה לילה (ודלא כתר"י בריש מכילתין דמשקיעה"ח חשיב לילה לזכירת יצ"מ), וצ"ע לפ"ז מה שהמשיך דאי"צ לקרוא שאר ק"ש דדרבנן הוא וכבר יצא יד"ח דרבנן דמ"מ יד"ח הזכרת יצ"מ לא יצא וצריך לקרוא ויאמר בשביל הזכרת יצ"מ כמו בספק הזכיר יצ"מ לק' כא, א. ועיין לעיל גבי נאנס בשינה דנסתפק רבינו אולי הזכרת לילה אינה אלא מדרבנן ול"צ לצער עצמו ונתבאר בהערה שם דכונתו דרבנן קבעוה כחלק מק"ש, ולפ"ז יש ליישב דבריו כאן דכיון דיצא ק"ש דרבנן לפני צאה"כ יצא ג"כ הזכרת יצ"מ שקבעוה רבנן בק"ש. ועיין בד' רבינו לעיל ה, א. , ואפשר לדון דבפסוק ראשון סאגי ליה דאידך דרבנן הוא וכבר נפיק ידי חובתיה דרבנן בההוא קרית שמע דאמר בהדי ברכות 38 היינו דלא בעי' בזמן שכיבה אלא ק"ש דאורייתא אבל ק"ש דרבנן חלק מהתפלה היא ולא מדין ובשכבך. ועיין לעיל הערה 29. , ומכל מקום (פסוק מיהת חובה) למי שנוהג בזה 39 פי' למי שנוהג כן לקרוא לפני צאה"כ. הרי פסוק ראשון חובה, ואפילו לתלמיד חכם דאמרינן לעיל [ה, א] דלא צריך 40 בשביל מצות ק"ש שעל המטה אלא פסוקא דרחמי, אבל בכה"ג הא צריך לקיים מצות ק"ש דאורייתא. אלא פסוקי דרחמי. אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבא אבוך היכי עביד אמר ליה בפסוקא קמא מצער נפשיה מכאן ואילך לא מצער נפשיה.

אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קרית שמע. פי' פוריא קיד או פוריא קדל כלומר פניו למטה או ערפו למטה ופניו למעלה ושניהם בכלל פרקדן 41 וכ"כ הרשב"א והמאירי וכ"ה בר"מ ק"ש פ"ב ה"ב (אבל בהל' איסו"ב פכ"א הי"ט לא כתב אלא פניו למעלה ואולי חלוק אפרקיד מפרקדן) וכ"כ הג"מ חומ"צ פ"ז ה"ח אבל רש"י מפרש פניו למעלה ובשם הערוך כתבו תוס' בנדה דמפרש פניו למטה. ושניהם קשים להרהור 42 היינו לרבינו בסמוך דאיסור פרקדן בק"ש משום הרהור. . מיקרא הוא דלא ליקרי הא מיגנא שפיר דמי והא רבי יהושע בן לוי לייט מאן דגני אפרקיד מיגנא כי מצלי פורתא שפיר דמי. פי' לישן כשמוטה מעט על צדו מותר. מיקרי אף על גב דמצלי אסור. פי' לקרות קרית שמע אע"פ שמוטה קצת אסור דלענין קרית שמע חשו יותר להרהור 43 אך רש"י פירש מחמת שהוא מקבל מלכות שמים דרך שררה וגאוה, והנה פירש"י א"ש טפי לפירושו דפרקדן פניו למעלה דהוא דרך גאוה, ופי' רבינו א"ש טפי לשיטתו דבין למעלה בין למטה נכללין בפרקדן ומשום הרהור. ועוד דרש"י כאן מפרש איסורא דפרקדן שמא יתקשה וכו' ולא מצי לפרש כרבינו, אבל לרבינו איסורא דשכיבת פרקדן משום הרהור כפי' הר"מ בפכ"א איסו"ב ושפיר קאמר דבק"ש שאסרו אפילו מוטה היינו דחששו יותר להרהור (ואשכחן נמי בדף כד ודף כה דחששו להרהור בשעת ק"ש ודבר שבקדושה). ועמ"ש בפ"ג הע' 172. . והא דרבי יוחנן דמצלי וקרי שאני רבי יוחנן דבעל בשר הוה. כלומר ולא אפשר ליה.