רא"ה על ברכות כה

[רי"ף ז, א] היה קורא בתורה, פי' וקורא בפרשת שמע. והגיע זמן המקרא, פי' זמן קרית שמע. אם כיון לבו יצא, כלומר לצאת 1 היינו לפום פשטא דמתניתין אבל בגמ' מסקינן למד"א מאצ"כ מאי אם כיון לבו לקרות. , יצא. ואם לאו לא יצא .

פי' וכי קתני כיון לבו יצא ידי קרית שמע, אבל לא יצא ידי ברכות, ושמעינן מינה ממתניתין דקתני אם כיון לבו יצא דברכות אינן מעכבות, אע"פ שאינן כשאר ברכת המצות שהן מטבע קצר, דהנהו פשיטא דלא מעכבי, אלא אפילו הני שהן מטבע ארוך ובנוסח מיוחד וקבועות לקרית שמע, אפילו הכי אינן מעכבות, והכי דאיק בירושלמי עלה דהא, (דקרית שמע) דברכות [דקרית שמע] אינן מעכבות 2 הובאו דברי הירושלמי בתוס' ובשאר הראשונים, ורבינו הוסיף בזה דאף דחיובא דברכות ק"ש היינו כשמקיים מצוה דק"ש, ובחיובא דבהמ"צ בעלמא פשיטא לן דאם כבר עשה המצוה בלא ברכה אינו חוזר ועושה אותה בברכה (עיין לקמן טו, א ולא בברכה תליא מילתא), שאני בהמ"צ דהן מטבע קצר כללי לכל המצוות ולא חשיבי, אבל ברכות ק"ש הם מטבע ארוך ובנוסח מיוחד וקבועות לק"ש וס"ד דחשיבי ונאמר חיובם לעיכובא דצריך לחזור ולעשות המצוה עם הברכות, לזה קמ"ל מתני' דיצא ידי ק"ש ואין חוזר וקוראה בברכותיה. והנה בתוס' הקשו ממ"ש יא, ב דסדר ברכות אין מעכבות זא"ז הא ברכות עצמם מעכבות וכה"ק רה"ג הובא ברשב"א שם, וקושייתם תמוהה דהתם מבואר דמעכבות זא"ז שאין יכול לברך אחת בלא השניה אבל קרא ק"ש בלא ברכותיה מהיכ"ת דמעכבות, וכ"כ המאירי יא, ב והשלמה ורשב"ץ אמתניתין יעו"ש וכ"כ הגר"א בשנו"א והב"ח סי' ס ע"ש, ואף רבינו לא הק' כלל מהתם, וצ"ב בדעת רה"ג ותוס' מאי קשיא להו. והנה הרשב"א יא, ב בסו"ד ובח"א סי' שיט כתב פירוש חדש בכונת הירושלמי דברכות אין מעכבות בק"ש אבל חוזר וקוראם בפ"ע דעיקר חיובם הוא חיוב עצמי שאינו תלוי בק"ש אלא שנאמרה בהם הלכה נוספת לסדרם לפני ואחרי ק"ש וזה אינו מעכב, ולדרכו כתב שם דל"ק קו' תוס' הנ"ל דברכות מעכבות זא"ז לענין חיובא דברכות דאחת מעכבת חברתה אבל לענין חיובא דק"ש אינם מעכבות, ואף המאירי שם כתב כהרשב"א דחוזר ומברך הברכות בפ"ע ולדרכו שפיר כתב דל"ק קושיית רה"ג, אכן רה"ג ותוס' שהקשו מהתם מוכח דלא סברי כהרשב"א דחיובא דברכות הוא חיוב בפ"ע אלא חיובם יחד עם ק"ש, ויל"ע דהרשב"א הביא שם בשם הגאונים דאין ברכות ק"ש ברכות של שמע שהרי אין מברכים אקב"ו, ונראה דכונת הגאונים לומר דאין ברכות ק"ש קשור ותלוי במצות ק"ש אלא חידשו חכמים סדר וחטיבה בפ"ע של ק"ש וברכותיה המתקיים גם כשעבר זמן מצות ק"ש ומ"מ אין מברך הברכות בפ"ע רק יחד עם ק"ש לפניה ולאחריה ודלא כהרשב"א, ומעתה נראה דהנה בדברי רבינו משמע דברכות ק"ש קשורים למצות ק"ש מדכתב חילוקים ביניהם לבהמ"צ ולא כתב חילוק פשוט דהתם בהמ"צ תלויה בקיום המצוה משא"כ כאן שהוא קיום בפ"ע של ק"ש וברכותיה אף בדליכא מצוה, ולשיטתו ל"ק כלל מדלעיל יא, ב דאמנם ברכות מעכבות זא"ז שא"א לברך אחת בלא השניה אבל אין מעכבות בק"ש לחייבו לחזור ולעשות המצוה עם ברכותיה, וכן להרשב"א שהברכות הם חיוב בפ"ע שאין תלוי בק"ש ודאי לק"מ מההיא דברכות מעכבות זא"ז וכמ"ש, אבל להגאונים דהוא חובה וסדר בפ"ע של ק"ש וברכותיה שפיר הקשו דאף דמצד חובת המצוה פשוט דאין הברכות מעכבות הרי עדיין מוטל עליו סדר דק"ש וברכותיה וע"כ דאין סדר זה אלא לכתחלה בשעה שקורא ק"ש אבל אם כבר קראה בלא ברכותיה לא הצריכוהו לחזור ולקוראה עם ברכותיה וכיון שהוא לכתחלה בעלמא לא מסתברא דיעכבו זה את זה שהרי הא דמעכבות זא"ז אין הטעם דהוו כברכה אחת שהרי הקורא ק"ש של ערבית לפני הנה"ח אין מברך השכיבנו ומברך שאר ברכות דכיון שאין מחוייב בהשכיבנו מברך שאר ברכות לבדם אבל היכא דמחוייב בכל הברכות חיוב אחת מעכב בחברתה ואיך יעכב חיוב אחת בחברתה בשעה שכל עיקר חיובם אינו לעיכובא רק לכתחלה גרידא, (ויש מקום להסביר הקושיא גם באופן אחר ומ"מ אינו אלא לדרכם דהוא סדר בפ"ע דק"ש וברכותיה), ותי' רה"ג ותוס' דהא ביחיד הא בציבור, והיינו דבציבור נאמר הוספה של ברכות לעכב בסדר מצות ק"ש ואם קראוה בלא ברכותיה צריכים לחזור ולקרותה בברכותיה אבל יחיד שקראה בלא ברכותיה יצא ואי"צ לחזור ולקוראה בברכותיה, וצ"ע אם רוצה לחזור ולקרותה בברכותיה אם יכול או דהוו לבטלה דכבר יצא יד"ח. ועיין שו"ע סי' ס ס"ב ונראה לי וכו' ובפמ"ג וביאה"ל שם ולהאמור צדקו דברי הפמ"ג ונפשט מדבריו הספק שנסתפקנו דאם רוצה היחיד לחזור ולקוראה בברכות יכול הוא ולא הוו לבטלה. ויש לתמוה על הב"י בסי' ס שלמד מדברי רה"ג דברכות מעכבות זא"ז תליא בברכות מעכבות, אע"פ דאזיל שם ובשו"ע בדרך הרשב"א דחוזר ומברך אח"כ הברכות בפ"ע, ולדרך הרשב"א הרי מפורש בדבריו בחי' ובתשובה דלא קשיא כל עיקר קו' רה"ג דלא תליא ברכות מעכבות בברכות מעכבות זא"ז וכמש"נ, ועיין מ"ב שם סק"ו ובביאה"ל ד"ה שאם שהוא עפ"ד הב"י ודבריהם צע"ג. ועולה מן האמור, דלרבינו ברכות ק"ש קשורים למצות ק"ש, ולהגאונים קשורים לק"ש אבל לא למצותה בדוקא, ולהרשב"א אין קשורים כלל לק"ש ועיקר חיובם הוא חיוב עצמי. ויעו' עוד במש"כ לעיל בפ"ק הע' 53, 132 וע"ע דברי רבינו כא, א. ובספר הבתים הל' ק"ש הביא שלש דעות, דעת הריצ"ג דקרא ק"ש בלא ברכותיה יצא וי"א דלא יצא ודעת הראב"ד דידי ק"ש יצא ידי ברכות לא יצא, דעת הריצ"ג דיצא היינו ע"פ הירושלמי דאין מעכבות ומפרש דאי"צ לברך כלל, דעת האומר דלא יצא נראה שהוא דעת הר"מ ק"ש פ"ב הי"ט שכתב שאם נסתפק אם בירך או קרא בלא ברכותיה אינו מברך, הא אם ודאי לו שקרא בלא ברכותיה חוזר וקוראה בברכותיה, (ועיין במפרשי הירושלמי דיתכן שלמסקנא בירושלמי שם אין ראיה ממתני' דאין מעכבות ע"ש), ודעת הראב"ד היינו דעת הרשב"א והמאירי דחוזר ומברך הברכות בפ"ע, ועיין השגות הראב"ד על הרז"ה (א, א ב, א). (בירושלמי).

והאי דקתני היה קורא בתורה אף על גב דקרי בתחלה פרשת ציצית והדר שמע שכן הוא סידורן בתורה, אף על פי כן אין בה משום קורא למפרע דאמרינן בגמרא דלא יצא, דלא חשיב קורא למפרע אלא בפסוק אחד שקורא התיבות למפרע שקורא תיבה אחרונה ראשונה אבל בפרשיות לא חשיב מפרע 3 וכ"כ הר"מ ק"ש פ"ב הי"א שהקדים פרשה לפרשה יצא כיון שאינה סמוכה לה בתורה, וכ"כ הרשב"א ללמוד ממתני' וכד' רבינו, וכ"כ הריטב"א במגילה יז, ב ועיין תר"י אמתניתין טו, א. והגר"א באו"ח סי' סד הק' על זה מהתוספתא, ועיין בברכת אברהם לר"א בן הר"מ סי' לו שהק' השואל כן יעו"ש מש"כ ליישב. ומש"כ רבינו דלמפרע היינו קרא הפסוק למפרע לאו למימרא דקרא פסוק לפני הקודם לו יצא אלא בין תיבות בין פסוקים למפרע הוא ולא יצא אבל פרשיות לא חשיב למפרע, ורבינו מסופק בדין קורא פרשיות למפרע וביאור הספק כיון דחז"ל תיקנו פר' שמע ואח"כ והיה אם שמוע ואח"כ פר' ציצית מטעם האמור במתני' או טעם אחר הרי מעתה זהו חפצא דק"ש לקרוא שמע והיה א"ש ויאמר ואם הקדים פר' ציצית לשמע הרי היפך וסירס הענין המכוון כפי שקבעוהו חז"ל, ולענין מגילה ביאר הריטב"א במגילה שם דגם היפך הפרשיות לא יצא שהרי היפך וסירס הענין וכולה כחדא פרשה היא וזהו הספק לענין ק"ש אם הסדר של הפרשיות לכתחלה בעלמא נאמר דכך עדיף בסדר זה או שזהו עיקר צורת וסדר ק"ש וממילא קרא הפרשיות שלא כסדר היפך וסירס לק"ש, אבל פסוקים פשיטא דאם קוראם למפרע ודאי דהיפך וסירס וקורא למפרע הוא כמו תיבות, ותפס רבינו דוגמא דתיבות וה"ה פסוקים דאין סברא לחלק ביניהם ועיקר הכונה דתיבות דוקא שיש בהם היפוך וסירוס משא"כ בפרשיות. ואף רש"י שכתב בד"ה מדברים דלמפרע היינו ובשעריך ביתך מזוזות לאו לאפוקי פסוקים למפרע אלא תיבות וה"ה פסוקים כל שאינו כסדר. והר"מ סובר דלמפרע לא משום מהפך ומסרס דבאמת דין הקריאה חל על כל פסוק ופסוק אלא נא' דין לקרות כל פסוק במקומו וכסדרו, יעו' מש"כ בהע' 14, ולכן בפרשיות ל"ש הך דינא. , אי נמי איכא למימר דכי אמרינן היה קורא בתורה לאו למימרא שיקרא כסדר הכתוב בתורה אלא שקורא בתורה מעט כאן ומעט בכאן שלא כסדר ונזדמן לו וקרא הפרשיות כסדר יצא, ואי נמי איכא למימר דלא אמר יצא אלא מאותה שקרא כראוי.

בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב. בגמרא אמרינן ואין צריך לומר שמשיב. ובאמצע. כלומר באמצע הפרק. שואל מפני היראה ומשיב. פי' ואין צריך לומר שמשיב, אבל אינו משיב מפני הכבוד. רבי יהודה אומר בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. פי' מפני היראה לאו דאיכא סכנה דהא לא צריכא למימר אלא כלומר מפני היראה שלא יזיקנו 4 ורש"י פירש שירא שלא יהרגהו וקשה דהא פשיטא, וצ"ל כמ"ש רבינו לב, ב לענין הפסק בתפלה מפני מלכי גוים דאין אלא חשש בעלמא ע"ש, ושא"ר פירשו דהכונה לאדם שחייב במוראו, ועיין פיה"מ ומאירי. .

פי' ובגמרא דיקינן אמתני' שמעת מינה מצות צריכות כונה, פי' מדקתני דאם לא כיון לבו לא יצא, ומתרץ מאי אם כיון לבו לקרות, פי' דלא כיון לצאת קאמר כדקא סלקא דעתין וכדפרישנא לעיל במתני', אלא אם (כן) כיון לבו לקרות, ודיקינן לקרות הא קא קרי ומתרצינן בקורא להגיה, פי' שאין דעתו ואין מתכוין לקריאה מכוונת 5 עיין רש"י דאפילו לקריאה לא מתכוין ותוס' תמהו דהא קורא אך בדברי רבינו מתבאר דכיון שכונתו להגהה ולא לקריאה הרי שהיא קריאה שלא בכונה וכמתעסק בעלמא נפקא מיניה ואף שמוציא מפיו בכונה כדי להגיה מתוך כך המלים אין קריאה צפצוף המלים בעלמא אלא מעשה עם תוכן שקורא הדברים וזה שמוציא מפיו בעלמא בכדי להגיה וממילא הוא דקרא אבל הוא לא נתכוין לקריאה לאו קריאה היא וכדביאר רבינו לקמן ע"פ הגמ' בר"ה דגם למד"א מאצ"כ מ"מ צריך שלא יהא מתעסק בעיקר המעשה שיעשהו מתוך כונה ולא שיצא כן ממילא. וכ"ה בבה"ג פ"ז דברכות, וכ"כ הרשב"א בשם רה"ג וראב"ד כרש"י והביא מריצ"ג דהו"ל ככונת שמיעה והשמעה בשופר דבעינן לה גם למד"א מאצ"כ יעו' ר"ה כט, א ורשב"א שם, ול' ריצ"ג בח"א עמ' לו וכשהיה קורא להגיה דאינה קריאה מיושרת וצריך לחזור ולקרוא קריאה מכוונת. אכן ר"ח בר"ה כח, ב ותוס' כאן פי' שהגיה התיבות ככתיבתן ע"ש, ועיין עוד ברש"י ר"ה שם ובתר"י. , וכל שאין מתכוין לקריאה מכוונת לא חשיב קריאה כלל, ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כונה משום דלא חשיב (תקיעה) [קריאה] כלל.

פי' ובגמרא אפליגו עלה בברייתא עד היכן בעינן כונה בקרית שמע ואיתמרו ביה סברי טובא, ותימה לפום מאי דכתיבנא אנן בפסחים [קיד, ב] 6 לא זכינו לאורו. ומחלוקת היא בראשונים אם הלכה מצ"כ או אין מצ"כ יעו' ריצ"ג ח"א עמ' לו ורי"ף ומלחמות ורשב"א ור"ן ורא"ש בר"ה כח וטור סי' תקצ ועוד רבים מקמאי. ויעו' אהל מועד הל' ק"ש שהביא בשם רבינו בפסחים שאפילו כיון להדיא שלא לצאת יצא והובא בב"י סי' תקפט. דמצות אינן צריכות כונה לצאת היכי אתו כולהו הני תנאי בקרית שמע דלא כהילכתא 7 במלחמות בר"ה דף כח באמת הביא מכאן דמצ"כ פלוגתא דתנאי היא ולכולהו תנאי דהכא מצ"כ וזה מסייע להרי"ף שפסק לדברי המלחמות דמצ"כ יעו"ש. , ויש לומר דשלשה דיני כונה הם, שנים מהם בכל המצות ואחד בקרית שמע, האחד כונה שלא יהא מתעסק כגון שלא יקרא להגיה בקרית שמע אלא שיתכוין לקרות, ומתעסק דכותה לגבי שופר שלא היה מתכוין לתקיעה ראויה 8 יעו' ר"ה כח, ב ולג, ב ורש"י ותוס' שם. וזו לכולי עלמא לא כלום, ועדיפא מינה תוקע לשיר [ר"ה כח, א] (דאפילו) [ד]למאן דאמר מצות אין צריכות כונה לצאת יצא דמתכוין הוא לתקיעה ראויה, והשני כונה לצאת (יצא) והיא בכל המצות, והיא במחלוקת אי בעינן לה או לא, וכבר כתיבנא אנן דמצות אין צריכות כונה לצאת ידי חובה דאם שמע שופר אין צריך שיתכוין לצאת ידי חובה, אבל יצא בשהיה יודע שזה ששמע הוא שופר ושזה היום חייב אדם בשופר 9 דעת רבינו דאם לא ידע שהיום ר"ה ושזה שופר לא יצא לכו"ע והיינו דמתעסק בעלמא הוא דאינו כלום, ועיין ר"ן ר"ה כח ופסחים קיד שהביא בשם רבינו שהוכיח כן ממ"ש בר"ה אלא כפאוהו פרסיים ולמ"ל למינקט בכה"ג לימא בדלא ידע שהוא מצה או שלא ידע שהיום פסח וע"כ דכה"ג לא יצא כלל דמתעסק בעלמא הוא, וכ"כ הה"מ בהל' חומ"צ פ"ו ה"ב ע"ש וכ"כ המאירי בר"ה שצריך שידע דחובת הדבר עליו עכשיו ושזה הדבר שהוא יכול לצאת בו אלא שעושהו שלא בכונה לצאת דאל"כ אינו עדיף ממתעסק (וע"ש דה"ה קרא ק"ש ביום והוא חשב שעתה לילה לא יצא ידי ק"ש), ובב"י או"ח סי' תעה הביא דרי"ו בשם תוס' (נ"ה ח"ד מג ע"ד) פליג דפירש דכפאוהו ואכל מצה מיירי שחשב שהוא חמץ דאם חשב שהוא מצה ולא רצה לאכלה הר"ז נתכוין שלא לצאת דלא יצא לכו"ע, והנה רבינו לשיטתו שהובאה לעיל הערה 6 מאהל מועד בשם רבינו דלמד"א מאצ"כ גם אם נתכוין שלא לצאת יצא ל"צ לפרש כהתוס' דחשב שהוא חמץ ושפיר הוכיח דכה"ג לכו"ע לא יצא וכ"ה באהל מועד שם דהוכיח דאפי' בע"כ יצא מכפאוהו ואכל פרסיים וכ"ה בריטב"א ר"ה (אך יש להעיר דלפ"ז נימא דלהכי נקט בכה"ג ולא בסבור שהוא חמץ לאשמועינן דאע"פ שנתכוין שלא לצאת יצא), אכן בדברי הר"ן צ"ע שהביא שם דברי רשב"ם דמתכוין שלא לצאת לא יצא לכו"ע ולא הביא חולק כלל וקשה מהך דכפאוהו פרסיים וצ"ע, ועיין בית מאיר סי' תקפט. והנה גם תוס' שהביא הב"י בשם רי"ו מודו דמתעסק לא יצא אלא דסברי דהא לא חשיב מתעסק וצ"ב בפלוגתייהו, והנה חזינן דפליגי נמי לענין קורא להגיה אי חשיב מתעסק, ויראה מזה דלתוס' רק מתעסק גמור שיצא המעשה ממילא בלא כונת עושה הוא דלא יצא משא"כ לרבינו, ולכן להגיה או שלא ידע שחובת הדבר עליו ושאפשר לצאת בדבר זה כמתעסק הוא דאף דלפעולה הוא מתכוין מ"מ אין כונתו לתוכן הפעולה שהוא קריאה ותקיעת שופר בר"ה ולא יצא (ואע"פ דעשה מלאכה בשבת וכסבור שהוא חול לא הוי מתעסק התם אין מעשה מיוחד של מלאכה בשבת רק אותו מעשה שבחול אסור לעשותו בשבת משא"כ במצוות הו"ל מעשה מיוחד של תקיעת שופר בר"ה ולכן כל שאין יודע שתוקע שופר בר"ה הו"ל מתעסק בהמעשה ולמד"א מצ"כ אף בזה לא סגי אלא צריך שיכוין לעשותו בתור מעשה דקיום מצות ה' ואל"ה הו"ל כמתעסק בעלמא). ועיין ר"ה כח, ב כסבור חמור בעלמא הוא, והרי דצריך לדעת שהוא שופר כרבינו, ולרי"ו נר' דשאני חמור ושופר לבין מצה וחמץ וגם חלוק אוכל משומע ודוק. , והשלישי כונת הלב בכל תיבה ותיבה, לא שיתכוין לצאת ידי חובה למצוה אלא שיתכוין בכל תיבה ותיבה לשם יתברך כפי מה שיודע בה 10 מבואר שכונת הלב היינו כל תיבה ותיבה בהבנה, ומש"כ לשם יתברך היינו שלא יהרהר בענינים אחרים אלא יפנה לבו להשי"ת לחשוב במה שאומר, ויל"ע למאי דקיי"ל דסגי בכונת פס' ראשון אם צריך כונת כל תיבה או דסגי בכללות הכונה שהוא כמבואר בגמ' וראשונים יחוד שמו ית' וקבעומ"ש, וכן למד"א דכל הפרשה צריכה כונה לא שצריך כל תיבה אלא שיכוין כללות הענין המדובר בפסוק, ופשטות דברי רבינו משמע שצריך כונת כל תיבה ותיבה מה שיודע בה, ויל"ע בזה בלשונות הראשונים עיין רשב"א ומאירי כאן ותר"י ריש מסכתין, ומצאתי בליקוטי ריצ"ג דמובא בשמו דאם אינו מבין לה"ק אם אפשר לו ללמוד ולהבין יישר כחו ואם א"א לו יקרא שהכל יודעים שענינה קבלת מלכות שמים, וכיון לזה רעק"א בחי' כאן שכתב דנראה לו דאף שאין מבין לה"ק יוצא דל"צ כונת פירוש המלות אלא רק כונה שמקבל מלכות שמים, אך במ"ב סי' סב סוס"ק ג משמע לא כן וכן הוא ריהטא דדברי רבינו, וצ"ע בזה. (ומיהו כונת השמות אינו פי' המלות אלא דין בפ"ע של כונת השמות ובס' היראה לרבנו יונה מבואר דגם באלהינו מכוין היה הוה ויהיה והרי דאינו כלל פי' המלות, ומצד פי' המלות סגי שחושב שהכונה להשי"ת, ומיהו אלהינו מצד פי' המלות נראה דצריך לכוין שהוא משגיח עלינו בפרטיות וייחד עלינו שמו ית' ועיין בהע' 17). , ועל כונה זו נחלקו בגמרא 11 וכ"כ ההשלמה והמאירי ותוס' הרא"ש וכ"ה מסקנת הרשב"א כאן ובח"א סי' שדמ וכ"כ הריטב"א בר"ה (ועיין עוד תר"י בריש מסכתין דצריך כונה לקבל עומ"ש), אכן הרמב"ן במלחמות ר"ה שם כתב דמאן דמפרש תרי גווני כונה לפום גמרא לא נהיר ולא צהיר וכונתו כנראה לאפוקי מהאי פירושא דרבינו ודעימיה ומשום דפשטא דגמ' דכונת הלב דהני ברייתות היינו כונת הלב דתנן במתני', וצ"ע דהא משמע דנלמדת הלכה מיוחדת בק"ש שאין בכל המצות מעל לבבך דלא סגי בודברת בם אלא צריך שיהיו הדברים על לבבו שיבין ויכוין למה שקורא ופליגי בה היכן נצרכת כונה זו ומהיכן סגי בודברת בם בלבד, וכ"נ ממ"ש ר' יאשיה מכאן ואילך מצות כונה דאין חיוב קריאה אלא כונה והרי שאין מדובר בכונת מצוה אלא בכונה למה שאומר דאי"צ קריאה אלא הרהור וכונה להאמור בפרשה (יעו' שטמ"ק ומאירי). וכ"נ ממ"ש אחר דברי ר"מ תניא סומכוס אומר כל המאריך באחד כו' ר"י הוה יתיב קמיה דרחב"א חזייה דהוה מאריך טובא א"ל כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה וכו', ומשמע דאריכות וכונה זו מדין כונת הלב דאיירי בה. ואי' בגמ' שצריך לעמוד ולא להלך היכן שצריך כונה, ובדף טז, א הק' כיון דצריך כונה איך מתעסק במלאכתו וקורא, והרי שאין מדובר בכונת מצוה וקריאה אלא בכונה הצריכה שימת לב וריכוז בדברים שאומר, ובגמ' שם מייתי דין כונה משמע שמע והסכת מה להלן בהסכת והבנה אף כאן בהסכת והבנה, וכן דעת הר"מ כדנראה במו"נ ח"ג פנ"א וכ"מ בפיה"מ טז, א וכן משמע בהל' ק"ש רפ"ב וכ"כ בנו בברכ"א סי' לד, ומיהו בכ"מ לא פי' כן. , ואליבא דהילכתא היא בפסוק ראשון כדבעינן למימר קמן, ומיהו במתניתין לא איירינן בהא 12 קשיא ליה למה אוקמה בקורא להגיה וכיון לבו היינו לקרות נימא אם כיון לבו להבין מה שאומר, ואע"פ דקורא בתורה הא אין מוכרח כלל שמכוין למה שאומר אלא קורא בעלמא, (ומיהו הא נראה דסגי בכונת מה שקורא ול"צ כונה מיוחדת של קבעומ"ש דכשקורא בכונה שה' אחד יצא יד"ח), ותי' דמתני' משמע דצריך כונה זו בכל ק"ש ואילו כונת מה שאומר ל"צ בכל ק"ש, ומבואר דכונת מצוה וקריאה צריך בכל המעשה (ומיהו אי"צ שיחשוב תמיד שהוא עושה למצוה אלא אם אך תכלית כל קריאתו מחמת ובשביל לציד"ח המצוה יצא, ועיין רח"ה הל' תפלה וגל' חזו"א שם ורשב"א ח"א סי' שדמ) אך להמלחמות דמפרש הסוגיא אכונת מצוה מוכח דסגי בפס' ראשון ע"ש הטעם, ולענין כונת קריאה עיין ברשב"א דנסתפק בזה אם כיון שהוא מדרבנן אפי' להגיה יצא וכ"כ הר"מ או דכונת קריאה מיהא בעינן וכ"כ הראב"ד ע"כ, ודעת רבינו כהראב"ד, וע"ש ברשב"א מש"כ בהא דלא אוקמוה למתני' אכונת מה שאומר. מדקתני לה בכל קרית שמע בשתי פרשיותיה ובפרשת ציצית, ולכולי עלמא לא בעינן בכולהו פרשיותיה כונה זו 13 היינו דגם לת"ק דר' אחא משום ר"י סגי בפר' שניה אבל פר' ציצית ל"צ כונת הלב וכ"כ הפר"ח סי' סז ד"ה מעתה ע"ש אכן במאירי מבואר דמצריך כונה גם בפר' ציצית וגריס צריך שיכוין את לבו בכולה אך קמן בגמ' ליתא בכולה ובתוספתא פ"ב ה"ב משמע דלא פליגי אלא לענין והיה אם שמוע וכדהביא הפר"ח שם. , ומשום הכי מוקמינן למתניתין בקורא להגיה, ומינה אמרינן אם כיון לבו כלומר לקרית שמע שלא יקרא להגיה יצא ואם לאו לא יצא.

[גמ'] תנו רבנן קרית שמע ככתבה דברי רבי. פי' מצותה לקרותה בלשון הקודש כמו שהיא נכתבת (דברי רבי). וחכמים אומרים בכל לשון מאי טעמא דרבי אמר קרא והיו בהוייתן יהו. כלומר בהוייתן [כמות] שהן דהיינו בלשון הקדש. ורבנן מאי טעמיהו אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע אבל והיו לרבנן שלא יקרא למפרע הוא דאתא. פי' להכי בעינן להו בהוייתן שלא יקרא למפרע, כלומר שלא יקרא תיבה אחרונה ראשונה שבפסוק תחלה ויקרא בענין זה תיבות שבפסוק 14 וכן פי' רש"י, והביאור מה שצריך פסוק לזה צ"ל דכיון דקורא מסופה לתחלתה יש כאן קריאת הפרשה אלא שאין קוראה מתחלה לסוף כי אם מסוף להתחלה קמ"ל דצריך קריאה כענינה וכסדרה, ועיין לעיל הערה 3 דה"ה פסוקים למפרע דהא קורא למפרע ומהפך הפרשה, ובפר' למפרע נסתפק רבינו לעיל יעו"ש מש"כ בזה. אך בר"מ בפיה"מ ובפ"ב הי"א נראה דתיבות למפרע ל"צ קרא דחוכא וטלולא הוא רק פסוקים למפרע דכל פסוק דבר בפ"ע הוא בזה הו"א דיצא קמ"ל דבעי' קריאה כסדרה שיקרא הפס' כסדרן ואכמ"ל. .

וכתב רבינו ז"ל וקיימא לן כרבנן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם לן תנא דמתניתין כותיהו דתנן [סוטה לב, א] ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וודוי מעשר וקרית שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון. פי' שבועת העדות כגון שאדם השביע לעדים אם יודעים לו עדות והם כפרו בו ואמרו שאין יודעים לו עדות, וכן שבועת הפקדון כגון שתבע לאדם אחד שיש לו פקדון בידו והשביעו על כך וכפר בו וחזר והודה דמחייב קרבן שבועה, ואמרינן דשבועה זו שמשביעין לעדים או לנפקד בכל לשון היא (שאין זה) [שבאיזה] לשון שהשביעו אותם כך דינם כאילו השביעו אותם בלשון הקודש ומחייבי קרבן שבועה. וקיימא לן דסתם מתניתין ומחלוקת בבריתא הלכה כסתם מתניתין.

כתב רבינו ז"ל הא דקתני תפלה בכל לשון הני מילי בציבור. פי' דשריא שכינתא 15 ואין נזקקין למאה"ש להעברת התפלה אך ברש"י סוטה נר' דמאה"ש משום מליצי זכות אבל ציבור ל"צ מליץ דאין הקב"ה מואס בתפלת רבים. . אבל ביחיד לא דאמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם [צרכיו] בלשון ארמי שאין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי.