רא"ה על ברכות כב

[רי"ף ה, ב] מאי מברך אמר רב יעקב בר אידי אמר רב הושעיא יוצר אור ובורא חשך ונימא יוצר אור ובורא נוגה אמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום. פי' וכיון דבעינן לאדכורי בעינא לישנא דמיבריר ודאי שאינו יוצא ידי הזכרה בלשון מסופק דמשמע נמי אור, ולא אמר יוצר אור ובורא לילה דגבי אור לא שייך לילה אלא גבי יום וכיון דאמר יוצר אור דבעי למימר הכי אי משום לישנא דקרא אי משום דעל מאורה הוא מברך ובההוא חותם וכיון דכן דבעי למימר יוצר אור אמר נמי בורא חשך דהוא הפכו 100 וכ"כ בשיטמ"ק (והרבה מדבריו הם העתקת דברי רבינו ובד"כ לא ציינתי לזה). . מדת לילה ביום יוצר אור ובורא חשך מדת יום בלילה גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור. פי' מסתברא דהיינו לישנא קמא דהוו אמרי נינהו 101 ר"ל שלא היה בנוסח שלהם מתחלה בורא יומם ולילה. בברכה ראשונה בערב דאילו לדידן הוה ליה למימר בורא יומם ולילה דקדים. וברכה שניה מאי היא אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם וכן הוא אומר אהבת עולם אהבתיך תניא נמי הכי אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם. כתב רבינו ז"ל וקיימא לן כרבנן והאי דאמרינן לקמן אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לשנות קודם שיקרא קרית שמע צריך לברך לאחר שקרא קרית שמע אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה פי' דמשמע מיניה דאהבה רבה קאמרינן ההיא מימרא דשמואל היא דהוה מרה דשמעתא קמייתא ורבנן פליגי עליה וכבר אידחי לה דשמואל דתניא כותייהו דרבנן.

פי' הא דאמר רב יהודה קרא קרית שמע אינו צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה פירשו בירושלמי [ט, ב] 102 הובא בתוס' ושאר ראשונים. והוא ששנה על אתר פי' לאלתר, וטעמא משום דאהבה רבה אינה ברכה מיוחדת לתלמוד תורה, ולתלמוד תורה 103 עיין שיטמ"ק. ברכה אחרת מיוחדת יש לה, אלא שמכל מקום כיון דקרית שמע בכלל תלמוד תורה כיון שבירך עליה ושונה לאלתר הרי הוא פטור בכך 104 עיין עוד דברי רבינו להלן ד"ה וכיון. וביאור הדברים דאין אהבה רבה עומדת תחת אשר בחר, דלעולם בסתמא היכא דשונה ומחוייב בברכה"ת צריך לברך הברכה המיוחדת שתיקנו לת"ת דהיינו אשר בחר, אבל בשונה מיד אחר ק"ש כיון דאה"ר ברכה על ק"ש היא וק"ש נמי ת"ת היא לא חייבוהו בברכה מיוחדת דת"ת אלא יוצא באה"ר שבירך בשביל ק"ש, ובפשוטו לביאור רבינו לא נפטר כי אם מה ששנה לאלתר אבל שנה לאלתר והפסיק וחזר ושנה מחוייב בעיקר ברכה"ת ולא אהני ליה אה"ר כי אם למה ששנה לאלתר וכן נראה מדבריו להלן, וכן כ' תוס' והרשב"א ע"ש. והרא"ש מפרש כונת הירושלמי באו"א דלא נראית ברכה לשם עסק התורה אלא בשנה על אתר אבל בשנה על אתר נראית שפיר ברכה לשם עסק התורה ויוצא בה כמו ברכה"ת דאשר בחר לכולי יומא. והנה מה שמבואר בדברי רבינו דאה"ר ברכה על ק"ש היא זה כשיטתו שהובאה בהערה 39 והערה 86 דברכות ק"ש ברכות קבועות ומיוחדות לק"ש הם, ולא כהרשב"א שהם ברכות הנאמרות בפני עצמם בעיקר תקנתם אלא שסידרום לפני ואחרי ק"ש, וגם לא כהאופן שנתבאר שם להגאונים שהברכות כחטיבה אחת הם עם ק"ש ואינם ברכות עליה אלא ברכות הנאמרות עמה (ולהדיא אמרו הגאונים דק"ש אין לה ברכה עליה לפניה אלא לאחריה דהא אין מברכים אקב"ו), אלא ברכות ק"ש המה ברכות הנאמרות עליה שבמקום מצות ק"ש תיקנו להאמר עליה ברכות לפניה וברכות לאחריה. וברכת אה"ר נראה בדברי רבינו כאן דתיקנוה מעין בהמ"צ בשביל ק"ש, וכן מבואר ברמב"ן בלקוטות לדף יא דאה"ר ברכת המצות דק"ש היא, (וגם בד' רע"ג ותר"י בריש מסכתין מתבאר דאה"ר בהמ"צ דק"ש היא אלא שבדבריהם נראה כמ"ש המאירי בדף יא דמלבד מה שהיא ברכה הנאמרת בפ"ע הרי היא גם תחת בהמ"צ לק"ש אבל בד' רמב"ן ורבינו מבואר דכל עיקרה הוא ברכה על ק"ש), ולכאו' בשלמא בשחר הרי הוא אומר וקרבתנו כו' ליחדך באהבה אבל בערב היכן אומר בהמ"צ לק"ש, אך על כרחך מה שאומר בשכבנו ובקומנו נשיח בחקיך זה נחשב כבהמ"צ דק"ש, והביאור לפמ"ש רבינו דק"ש נמי ת"ת היא ומבואר בדבריו דאי"ז מידי דממילא שיש בה גם לימוד תורה אלא ברכת אה"ר ברכה על ת"ת דק"ש היא, והיינו דמצות ק"ש מצות שינון ד"ת היא, וכ"ה ברמב"ן הנ"ל בהמשך דבריו דמצות ק"ש על כל יחיד ויחיד שיהא משנן בפיו ומקורו בירושלמי כה, ב וכ"ה בדברי רבינו להלן מה, ב יעו"ש בהע', ובכמה מקומות מבואר בירושלמי לשון שינון על ק"ש (עיין שם ח, ב יג, ב ועוד) והוא מן האמור ושננתם לבניך ודברת בם דמצות ק"ש הנלמדת מודברת בם חלק ממצות ושננתם היא, ומבואר בירושלמי כמה פעמים דאע"ג דק"ש מה"ת דספק קרא חוזר וקורא (עיין שם א, ב) מ"מ אי"צ לקרוא פרשיות אלו דוקא אלא איזה פרשה בתורה וחז"ל תיקנו פרשיות אלו מפני עשרת הדברות שבהם או טעם אחר, וגם אם שיטת תלמודין בתחלת פ"ב לא כן מכל מקום להרמב"ן אין זה מחלוקת בעיקרו של דבר אלא דהתורה חייבה דוקא שינון פרשה זו או פסוק ראשון שבו יסוד הדת אך הא מיהא עצם המצוה הוא שינון ד"ת, וע' קרית ספר תחלת הל' ק"ש שחידש דכל מה שקורא בתורה בכלל ק"ש יש בו קיום של מצות ק"ש, וע' רמב"ן בליקוטים לדף כב דק"ש אינה אלא ד"ת ושינון הוא ולכן ליכא למימר דחמירא מסתם ד"ת לענין צואה. וע' בנדרים ח, א ומנחות צט, ב. וע' רשב"א י, ב שהק' על מה שאמרו דק"ש בעונתה עדיפא על ת"ת דמה חידוש הוא הא היא עצמה תורה, וע' רשב"א בסוגיין דהביא גי' בירושלמי והוא שקרא על אתר דאם קרא ק"ש על אתר יצא ידי חובת ברכה"ת לכולי יומא, (ולהרמב"ן במלחמות פ"ג דר"ה אינה צריכה כונת הענין דכיון שקרא ושינן יצא וגם לרבינו בתחלת פ"ב דבעי כונת הענין י"ל דמדרבנן הוא וקראי אסמכתא, או דעיקרה מצות שינון מיהו חייבה תורה שינון ד"ת אלו דוקא שיש בהם יסוד הדת וצריך לקרוא בכונה מחמת שיש בהם יסוד הדת ונוסיף בזה דהך מצות שינון לא בכדי ללמוד ד"ת דזהו מצוה אחרת ללמוד כל התורה ולידע אותה אבל כאן הוא מצוה לשנן ד"ת בעת שכיבה ועת קימה בגדר קבלת עול תורה ומצות ע"י שמשנן ד"ת ובשביל זה חייב לשנן ד"ת אלו בכונה לקבל עליו יסוד הדת ולהירושלמי כל ד"ת שקורא יש בזה קבלת עול תורה עליו), ולכן לדעת הרמב"ן ורבינו בשכבנו ובקומנו נשיח בחקיך הוא הנוסח הראוי למצות ק"ש שהיא גם כן שינון ד"ת וזהו מצותה, ומיהו אע"פ שמצותה מצות שינון מ"מ ישנו מצות עסק התורה שאין לו גבול (בקיומה עכ"פ) שעל זה תיקנו ברכה"ת וזהו שביאר רבינו דהלומד תיקנו לו ברכה מיוחדת של אשר בחר ואין יוצא באהבה רבה אבל באופן ששונה לאלתר אחר ק"ש כיון דק"ש נמי שינון ד"ת היא ובירך עליה ברכת אהבה רבה אהני ליה אהבה רבה אף מה שהוא שונה לאלתר ולא חייבוהו לברך הברכה המיוחדת לת"ת. אבל להרשב"א חשיבא אהבה רבה ברכה"ת מצד עצמה כיון שאומר בה ותן בלבנו וכו' כדפירש"י ולאו משום שק"ש ד"ת היא דאין אהבה רבה ברכה אק"ש אלא דמ"מ לא מהני ליה אלא למה ששונה סמוך לה בלא הפסק והיסח הדעת כיון שאינה ברכה"ת ממש ע"ש ברשב"א. ומיהו בזה מודה הרשב"א דק"ש נמי ד"ת היא כמבואר בדבריו כאן לגי' והוא שקרא ובדבריו י, ב גבי גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה וכמ"ש. ובגמ' שם י, ב מייתי לה מדתנן לא הפסיד כאדם הקורא בתורה הרי דבעונתה חשיבא טפי מקורא בתורה, ובפשוטו משמע דאשמעי' דקוראה שלא בעונתה אינו חשוב כקוראה בעונתה וזהו דתמה הרשב"א דפשיטא דבעונתה הא נמי קורא בתורה וגם בעונתה הוא ופי' דאשמעינן דעדיף אף מן העוסק בה בעיון דצריך להפסיק לת"ת אך בפיהמ"ש להר"מ משמע כפשטא דגמ' ועל כרחך לדעתו דבעונתה אין בה קיום של ת"ת דמצוה בפני עצמה היא של ק"ש שלא בתורת קריאת לימוד אלא קריאת דברים אלו שיש בהם יסוד הדת (וכמו הקורא מקרא בכורים שאין מקיים מצות ת"ת הכ"נ הקורא ק"ש, ומצותה כפי המבואר בתחלת פ"ב הוא 'והיו הדברים האלה על לבבך ודברת בם' דצריך לקבל עומ"ש בקריאת דברים אלו בכונת הלב) וזהו גופא מה דאשמעינן מתני' דקראה שלא בעונתה חשיב קורא בתורה והיינו אע"פ שקוראה בתורת קבעומ"ש כמו בעונתה דלכן בעונתה לא חשיבא קורא בתורה מ"מ כיון דכבר אינו עונתה הרי זה קורא בתורה ורק בעונתה חולקת שם וענין לעצמה בתורת ק"ש וזהו דילפי' ממתני' דקורא ק"ש בעונתה גדול מן הקורא בתורה אע"פ שבעונתה אין בו קיום של קריאה בתורה מ"מ קריאה בתורת ק"ש וקבעומ"ש גדולה מקריאה בתורת קריאה בתורה, זהו דנראה לפום פשטא דגמ' ודעת הר"מ ואכמ"ל, ונתבאר בס"ד תמצית הענין. ובעיקר דברינו בכונת רבינו, יעו' עוד מש"כ להלן הערה 120 ובפ"ב יד, א ובפ"ז מה, ב. .

אמר רב הונא למקרא צריך לברך למשנה אין צריך לברך . פי' דעיקר תורה תורה שבכתב ועליה צריך לברך 105 כפירש"י דלא קאי אשמואל דלעיל אלא אעיקר ברכה"ת דאינה אלא למקרא וכ"ה בשא"ר, אכן יעו' ראב"ן סי' קמב שכ' דאף לאחר ק"ש בין למקרא בין למשנה בין לתלמוד צריך לברך והיינו דמפרש דקאי אשמואל דלעיל, ואולי גורס בדרבא כפי שמוסגר בגמ' צריך לחזור ולברך, ורש"י דחה לזה מדלקמן יד, ב ור"ל דמבואר התם דרב קרא ק"ש אחר שלימד התלמידים וא"כ מאי מייתי רבא ראיה מדרב חייא בר אשי וע"כ בעיקר דין ברכה"ת איירי. . ור' אלעזר 106 ברי"ף לפנינו ישנם ארבעה דעות, רב הונא למקרא, ר' יוחנן אף למשנה, ר"א אף לתלמוד, ורב אף למדרש, אבל לגי' רבינו ישנם שלשה דעות, רב הונא למקרא, ר"א אף למשנה, ורב אף למדרש, ודין תלמוד לגי' רבינו נראה דדינו כמדרש דאינו בהסכמת הכל ולרב צריך לברך לאינך אמוראי אי"צ לברך. ולגי' שלפנינו בגמ' מדרש כמקרא ושלשה דעות ישנם, מקרא או אף משנה או אף תלמוד. ולגי' הרי"ף ורבינו מבואר מאי דמייתי מדבירך רב אהא דתני להו בסיפרא דבי רב דהוא תו"כ כמ"ש רבינו דאלמא למדרשי מקראות צריך לברך אבל לגי' שבגמ' וכדפירשה רש"י דמדרש כמקרא כיון שדורש המקראות צ"ל דסיפרא דבי רב לאו תו"כ אלא מעין גמ' שלנו (יעו' רש"י מהי גמרא). וע' תר"י. אמר למשנה צריך לברך. פי' שהוא עיקר תורה שבעל פה והכל הסכימו עליה. למדרש אין צריך לברך. פי' לפי שהוא במחלוקת ושלא בהסכמת הכל. (ור' יוחנן) [ורב] אמר אף למדרש צריך לברך דאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב (לרב) לתנויי פירקין בספרא דבית רב פי' תורת כהנים בספרא הוה מקדים וקאי ומשי ידיה [ומברך] ואתניין וכתב רבנו האי גאון ז"ל הלכתא כותיה ומנהגא כותיה.

מאי מברך אמר רב יהודה אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה ורבי יוחנן אמר 107 בגמ' אי' וריו"ח מסיים בה הכי ועיין רש"י דחתם לברכת לעסוק בד"ת וכ"ה בתוס' מו, א ד"ה וכל דברכה אחת היא אבל לגי' הרי"ף אמר ריו"ח והערב נא בפ"ע ושלש ברכות הם וכ"ה בדברי רבינו להלן במה שאין פותחים בהערב נא ובמ"ש בשם זקנו הרז"ה, אך בדף ס מבואר בדברי רבינו דברכה אחת היא וצ"ע. הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך ישראל ונהיה כולנו לומדי תורתך ויראי 108 לפנינו, ויודעי שמך. את שמך ברוך אתה ה' למדני חקיך 109 רש"י ותוס' כתבו דל"ג למדני חקיך שאי"ז שבח אלא בקשה. רב המנונא אמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה' נותן התורה והא דרב המנונא מעולה שבברכות. פי' והכי אמרינן בגמ'. אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו. וכיון דכן מסתברא ודאי לרבי יוחנן דאמר הערב נא (ו)בפתיחה הוה אמר לה דאילו בלא פתיחה ליכא למימר כיון דאינה סמוכה לחברתה, אבל אנן דאמרינן לכולהו ודאי הערב נא לא אמרינן בה פתיחה דהויא לה סמוכה לחברתה, ואע"ג דקמיתא מטבע קצר דלית לה חתימה אפילו הכי חשבינן לה להערב נא סמוכה לחברתה 110 וכן הובא בחי' הר"ן פסחים קד, ב בשם רבינו, וכ"כ רבינו לקמן מו, א ע"ש, אבל תוס' כתובות ח, א בשם ר"ת כתבו דכיון דשלפניה קצרה היה צריך לפתוח בברוך וע"כ גרסינן ריו"ח מסיים בה הכי וברכה אחת היא עם שלפניה, וע"ע מאירי מו, א ד"ה ויש מי שאומר. (ומש"כ רבינו על ברכת אשר בחר בנו כ"כ גם הרשב"א בדף יא). , אבל אשר בחר בנו אע"פ שהיא סמוכה לחברתה פותחין בה לעולם מתוך שהיא ברכה שהיא באה לפעמים בפני עצמה כשקורין בתורה בציבור, כטעם ברכת אשר ברא ששון ושמחה שהיא פותחת בברוך מתוך שהיא באה לפעמים בפני עצמה כשאין שם פנים חדשות 111 וכ"כ רש"י כתובות ח, א ועיין בדברי רבינו להלן בדף מו בזה. . ורב סבא ז"ל 112 הרז"ה בס' המאור. כתב דשלש ברכות אלו כנגד מקרא ומדרש ומשנה 113 לכאורה הול"ל מקרא משנה ומדרש וכ"ה ברז"ה, וי"ל דבדקדוק נקט הכי דברכת על דברי תורה כנגד עיקר תורה שהיא תושב"כ, והערב נא כנגד מדרש שהדרשות ורוב המחלוקות והספיקות צריכים יגיעה וליבון ולזה מבקשים הערב נא, והחתימה המלמד תורה וכו' משמעו שה' מוסיף ללמדנו תמיד דבלימוד זה מתגלה תמיד חדשות בדרשות הפסוקים בי"ג מדות וכיו"ב וכן בתלמוד שהוא בכלל מדרש (וכן הוא גם לנוסח רבינו שחותם למדני חקיך), ואשר בחר בנו מכל העמים וכו' כנגד משנה שהיא עיקר תושבע"פ שבה מיוחדים ישראל יתר על שאר העמים כדאי' בגיטין ס, ב אמר ריו"ח לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על דברים שבע"פ (ועיין שו"ת ביה"ל דרושים סי' יז). .

וכיון שבירך ברכות אלו בבוקר שוב אינו צריך כלל כל היום 114 וכן דעת שאר ראשונים, ע' תוס' ורשב"א ורא"ש ותר"י ועוד. , דלא דמי לההיא דלעיל דאהבה רבה דבעינן ששנה על אתר דההיא אינה ברכה מיוחדת אלא לקרית שמע כדפרישנא לעיל, אבל ברכות אלו שהם מיוחדות לתלמוד תורה יוצא בהן לכל היום, ולא דמי לתפלין דכל אימת דמניחן מברך עליהן [סוכה מו, א] וסוכה כל זמן שנכנס בה [שם] דהתם סילוקן מוכיח עליהן מה שאין כן בתלמוד תורה 115 ומשמע דדא פשיטא דצריך ללמוד מיד אחר ברכה"ת דאם לא כן הרי שאני ברכה"ת מבהמ"צ דתפלין וסוכה שמברכים לפני שעושה המצוה משא"כ הכא דאין מברך על העשייה שלפניו כי אם על עצם מצות לימוד וע"כ צריך ללמוד מיד ושפיר מקשי מאי שנא דבסוכה ותפלין אם הפסיק צריך לחזור ולברך ובת"ת לא. , אבל בלילה שהוא זמן שינה לכל ודאי הפסקה בשישן 116 הא בניעור אף שאינו שונה אינו הפסק (וכ"כ מג"א מז סקי"ב) דהפסקה בעלמא אין בה נפ"מ בין יום ללילה וכמו שביום לא הוכח בסילוקה וחיוב תורה עליו תמיד ה"ה בלילה, ורק כשישן השינה הפסק היא בלילה שהוא זמן שינה לכל ואינה הפסק ביום שאינו זמן שינה לכל. , מה שאין כן ביום דלאו זמן שינה לכל ולא עוד אלא דאסור לישן [סוכה כו, ב] 117 ע' טור סי' מז בשם הרא"ש דשינה ביום הוי הפסק ובב"י הביא בשם האגור כרבינו. ולא חשבו הפסקה לתלמוד תורה אלא כשהיא שוה לכל בזמן אחד כמו הלילה דהתם חשבינן הוכח בסילוקה, אבל בכל שאינה שוה בכל בזמן אחד אע"ג דמידחי גברא כגון מיעל לבית הכסא לא הויא הפסקה דכל היום חיוב תורה עליו ואין הוכח בסילוקה דפעמים בלאו הכי ששותק ואינו שונה 118 אע"פ שעושה איזה עסק וניכר שאינו לומד מ"מ מצד גוף המנעותו הרי אין כאן אלא שתיקה ושתיקה אינה סילוק מוכח דבלאו הכי וכו' ולכן אין שתיקה חשובה הפסקה מה שעתה שותק ואינו שונה אבל בתפלין וסוכה כל שאינו יושב ואינו מניח הרי יש כאן בהמנעותו סילוק מוכח, והנה לענין תפלין וסוכה נחלקו ראשונים אי בעי היסח הדעת והסתלקות או דאף אם חלצן לרגע ויצא לרגע חייב ולכאו' בדברי רבינו צ"ל דדוקא נסתלק ממש דאין דעתו לחזור להניחם מיד ומה שנסתלק הוא שמחייבו לשוב לברך ובזה חילק רבינו אם מוכח סילוקו אבל אם מחוייב לברך אף שלא נסתלק כלל אלא עצם מה שחלצן וחוזר ומניחן מחייבו לברך א"כ ת"ת נמי אע"פ שאין סילוקו מוכח הא מ"מ אינו לומד עתה, ולא נתבררו לי דברי רבינו כראוי. , ולרבנן דבי רב אשי דאמרי התם במסכת סוכה [מו, א] לענין תפלין דכל אימת דממשמשי בהו מברכי, התם הוא בתפלין בלחוד משום דכתיב ולזכרון 119 היינו דלדידהו הא מוכח דלא בעינן סילוק בכדי לחזור ולברך וא"כ הדר נימא לענין ברכה"ת דמברך כל פעם שמתחיל ללמוד ע"ז כ' דהתם הטעם משום דכתיב לזכרון (ע' ב"ח סי' לח) והיינו דבעי' זכרון שלא יסיח דעת מן התפלין ולכן כל שממשמש בתפלין יש בזה קיום מצוה שנזכר בתפלין. .

ומיהו אף על פי שבירך בבוקר על תלמוד תורה מברך אהבת עולם על קרית שמע 120 זהו להדיא כמש"נ בהערה 104 דדעת רבינו דאה"ר ברכה על ת"ת דק"ש היא שמצות ק"ש מצות שינון ד"ת ומכלל ת"ת היא ואה"ר ברכה על מצותה וזש"כ דאע"פ שכבר בירך על ת"ת מ"מ מברך אה"ר שהיא ברכה על ת"ת דק"ש דקבעו ברכה מיוחדת לת"ת דק"ש. אכן צע"ג מדברי רבינו להלן יד, א שכ' דאה"ר אינה בהמ"צ דק"ש אלא ברכה בפ"ע וע' בדברי רבינו להלן מה, ב ובדברינו שם ושם. ואשר בחר בנו כשקורא בתורה 121 פי' דאע"פ דקרה"ת בציבור מכלל ת"ת היא כיון שהיא תקנה מיוחדת נתקנה ברכה מיוחדת בעבורה. וע' תוס' ר"ה לג, א סוד"ה הא. שהן ברכות מיוחדות להן.