רא"ה על ברכות כא

תנו רבנן בית הלל אומרים יושבין וקורין עומדין וקורין מטין וקורין עוסקין במלאכתן וקורין. כתב רבינו ז"ל והני מילי בפרק שני אבל בפרק ראשון אינו עוסק במלאכתו כדבעינן למימר לקמן [טז, א; רי"ף ט, א] עד כאן. פי' ולפנינו יתבאר בעזרת השם.

תאני רמי בר יחזקאל העושה כדברי בית שמאי עושה כדברי בית הלל עושה, פי' דהא אפילו לבית הלל יוצא הוא בעושה כבית שמאי דהא לדבריהם יוצא הוא בכל ענין. ורב יוסף אמר העושה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום. פי' דעשה כן לשם חובה לא יצא ידי חובתו 81 פי' כיון שאינו עושה כן במקרה אלא לצאת ידי דעת ב"ש קנסוהו שלא יצא דאסור לעשות כמותם במקום ב"ה, וכן נראה ממה דמייתי עלה ממתני' דסוכה דלא קיימת מצות סוכה מימיך אלמא בעי למימר דלא יצא יד"ח (ובפשוטו משמע בגמ' דהא דלא קיים מצות סוכה מימיו היינו מחמת דעבד כן מצד דס"ל כב"ש אבל העושה כן בסתמא יצא יד"ח ואאיסורא הוא דעבר אך בתוס' פי' דבכל גוונא לא יצא ודמיון בעלמא קאמר ע"ש). אכן ברשב"א משמע נידון הסוגיא אם ב"ש במקום ב"ה בגוונא דמחמרי משנה או לאו דלרב יחזקאל בכה"ג משנה נינהו ויכול לנהוג כדעתם אבל לרב יוסף אינה משנה ואמנם יצא אבל לא עשה בזה כלום במה שעשה כב"ש, והוא לשיטתו בחי' סוכה כח, א דלא קיימת מצות סוכה מימיך הכונה מצוה כראוי דלפ"ז על כרחך לא מייתי אלא דב"ש במקום ב"ה אינה משנה אע"פ דהתם ב"ש לקולא רב יוסף לא מחלק, ותמה הרשב"א היכי סבר הכי רב יחזקאל הא תנן א"ר טרפון כו' כדי היית כו', וקושייתו לדרכו אבל לרבינו ודעימיה י"ל דאה"נ דלא עבד כראוי אבל יצא יד"ח אך לדרכו הק' שפיר דממתני' מוכח דב"ש אינה משנה ואדרבה אסור לעשות כמותם, וי"ל דלרב יחזקאל כונת המשנה דכיון דהלכה כב"ה לא היה בידו זכות לינצל מסכנה שסיכן בעצמו במה שעשה כב"ש דאמנם משנה נינהו לעשות כן אם רוצה אבל לא להיכנס לסרך סכנה אך לרנב"י כונת המשנה דעצם מה שעבר על דברי ב"ה לעשות כב"ש מחייבו מיתה. והר"מ לא הביא הא דאסור לעשות כב"ש וגם לא הביא שלא יצא וי"ל דמפרש כהרשב"א דגם לרב יוסף יצא (וממתני' דסוכה מייתי דב"ש אינה משנה כלל, אך בגוף הפי' של לא קיימת מצות סוכה מימיך נראה בהל' סוכה פ"ו ה"ח דלא יצא מדרבנן יד"ח סוכה וכל דין מחזקת רו"ר ושולחנו מדין זה הוא ע"ש ודלא כהרשב"א בסוכה), ולענין איסורא פוסק דלא כרנב"י אלא כרב יחזקאל, וגם רב יוסף סבר הכי דלא אמר אלא דלא עשה כלום ולא שעבר איסור, ואכן בפיה"מ משמע דמפרש כמ"ש דאם היה מת היה זה באשמתו ומתחייב בנפשו הוא ולא שחייב מיתה ע"ש. ובאוצה"ג בשם רה"ג אי' למדנו כי העושה כמי שאין הלכה כמותו לא עשה ולא כלום, ומשמעות הדברים ע"ד הרשב"א דאין כאן קנס לענין לציד"ח מחמת שעבר על דברי מי שנפסק כמותו אלא דבמקום שהוכרעה הלכה אין דעת החולק משנה כלל למעשה לא לקולא ולא לחומרא. . ורב נחמן בר יצחק אמר העושה כדברי בית שמאי חייב מיתה דתנן אמר רבי טרפון אני הייתי מהלך פי' בערב והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל. פי' כיון שהיה עושה לשם חובה.

פי' ומיהא 82 לכאו' לא רק דאסור ילפינן מהכא אלא אף דלא יצא יד"ח היכא דבעי לציד"ח, ואולי אין ללמוד קנסות חכמים ממקום למקום אבל הא מיהא איסורא למעבד כמאן דפליג שפיר ילפינן מהכא לכל דוכתא, וע' לעיל מאוצה"ג בשם רה"ג דלמד מדרב יוסף דלא עשה כלום לשאר דוכתי אבל להאמור לעיל רה"ג ס"ל דיצא יד"ח גם לרב יוסף. שמעינן דכל היכא דאיפסיקא הלכתא כחד מרבנן אי נמי דאפשיטא הלכתא כותיה ואיכא מאן דפליג עליה אסור למעבד כאידך אפילו לחומרא וחייב למעבד כהיתרא דהאיך דאיפשיטא הילכתא כותיה וטעמא דמילתא משום דמחזי כחולק על רבותיו, אבל לההוא מרבנן גופיה דאסר שרי לנהוג כדבריו לחומרא והתם נמי דוקא בצנעה וכי האי גונא דלא מיפרסמא מילתא והכי מוכח ביבמות [טו, א] 83 ר"ל דמתיב התם מר זוטרא אמד"א לא עשו ב"ש כדבריהם מהא דתנן בסוכה דשמאי הזקן סיכך בשביל תינוק ומשני הרואה אומר לאפושי אויר קעביד והרי להקל לא מהני טעמא דהרואה דמעיקר הדין הוא דחייבין לעשות כב"ה וע"כ דלא היתה קו' מר זוטרא מעצם מה שעשה כדבריו דודאי שאני לחומרא מלקולא דלהחמיר למה לא יעשה כמותו אלא דמ"מ סבר דבשלמא אם לקולא עושים כדבריהם הרי דיכולים לעשות לחומרא כדבריהם אף בפרהסיא אבל אם לקולא לא עבדי כדבריהם א"כ אף להחמיר אין להם לעשות הדבר בפרהסיא כיון דהלכה כב"ה ואסור להקל שלא כמותם ומשני דאינו בפרהסיא דהרואה אומר וכו', וכן דעת הרמב"ן שם יד, ב והריטב"א שם, וע"ש בריטב"א דפי' קו' מר זוטרא דכיון דסגיא ליה לעשות שלא בפרהסיא למה עשה בפרהסיא ומשמע דרק אם יכול להחמיר בצינעא צריך לעשות בצינעא אבל בדברי רבינו משמע דלעולם אין לו להחמיר אא"כ יכול לעשות בצינעא, וע"ש בתוס' דמשמע דפליגי בזה וחומרא שוה לקולא. .

מתני'. בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום. פי' בהדיא מוכח בתוספתא [א, ז] דמאי דאמרינן אחת ארוכה ואחת קצרה אדלעיל מינה קאי ואמאי דתני בערב [מברך] שתים לפניה ושתים לאחריה 84 לאפוקי מפי' הר"מ בפיה"מ והרשב"א דקאי אשתים שלפניה דשחרית וערבית דראשונה מטבע ארוך שפותחת וחותמת ושניה מטבע קצר שחותמת ולא פותחת. , דהתם בתוספתא אמרינן ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה ולמה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שנהגו להאריך וכו', הרי כאן מבואר דאחת ארוכה ואחת קצרה אשתים דלאחריה קאי 85 אכן לפנינו בתוספתא לא כתוב ושתים לאחריה אחת ארוכה ואחת קצרה אלא מתחיל למה אמרו וכו' ולפ"ז אין ראיה דלא כהר"מ והרשב"א. , וכיון דכן ליכא לפרושי אחת ארוכה ואחת קצרה מטבע ארוך ומטבע קצר דהא תרוייהו מטבע ארוך, [ועוד] דלא הוי לעולם מטבע קצר אלא כשפותחת ואין לה חתימה והני תרתי דלאחריה יש להן חתימה ולא פתיחה משום דהויין לה סמוכות לחברתה אמת ואמונה לאהבת עולם והשכיבנו סמוכה לאמת ואמונה וקרית שמע דבאמצע לא הוי הפסק כיון שהברכות כולן עליה 86 זה קושיא נוספת על פי' הר"מ והרשב"א דראשונה ארוכה ושניה קצרה, ואף אין לפרש דשלפניה ארוכה ושלאחריה קצרה, דהא טעמא דאינו פותח בשניה ובשלאחריה משום דהו"ל סמוכות לראשונה והיינו דהו"ל כאילו פותחות בברוך וא"כ אינם מטבע קצר אלא כמטבע ארוך שפותח וחותם חשיבי, והרשב"א כתב דאין שלאחריה סמוכות לשלפניה שהרי הקריאה מפסקת ביניהם, אלא מטעם אחר תיקנו בהם חתימה בלא פתיחה ודייק כן בברייתא מו, א חוץ מברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבק"ש, אבל רבינו דחה דאין הקריאה מפסקת שהברכות כולן עליה, ומה שהק' הרשב"א ממגילה וברכת התורה תירצה רבינו לקמן מו, ב ע"ש, והא דתניא חוץ מברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבק"ש פי' רש"י ורבינו שם מו, ב דקמ"ל דאף דק"ש מפסקת ביניהם חשיבא סמוכה לחברתה וכ"כ הרמב"ן מט, א ובלקוטות סוף פסחים ע"ש, ועיין עוד ברשב"ם פסחים קד, ב ובחי' הר"ן שם, עוד כתב הרשב"א דאף שניה חשיבא מטבע קצר, דכיון דברכות ק"ש אין להם סדר ויכול להקדים שניה לראשונה כמ"ש יב, א דסדר ברכות אינו מעכב לא חשיבא כפותחת בברוך אלא כאילו נתקנה מעיקרא בחתימה בלבד, ורבינו סובר דאמנם אין הסדר מעכב אבל ודאי יש להם סדר לכתחלה וכך תיקנום ולכן אין לקרות לברכה שניה ברכה קצרה דהו"ל כפותחת בברוך ע"י דסמוכה לחברתה, עוד כתב הרשב"א דאין להחשיב ברכות שלאחריה סמוכות לברכות שלפני ק"ש דהרי הגאונים כמר רב יוסף ורב צמח ורב האי ורב יצחק בן גיאת זצ"ל אמרו דברכות שלפני שמע לא הוו ברכות שמע וברכה שלאחריה ברכת שמע היא וא"כ על כרחין דין הוא שתהא ק"ש מפסקת כיון שהברכות שלפניה אינן ברכות ק"ש, אכן רבינו כתב דהברכות כולן עליה, ומוכח בדבריו לקמן יג, א דפליג על דברי הגאונים וסבר דברכות של שמע נינהו ולשיטתו שפיר קאמר דאינה מפסקת, אמנם גם להגאונים כל זה לפ"מ דנקט הרשב"א בתשו' ח"א סי' מז ובעוד מקומות בביאור דבריהם דהנהו ברכות הוו תקנה בפ"ע ואחר זמן ק"ש מברך בלא ק"ש אלא שסידרום לפניה ולאחריה של ק"ש וא"כ הקריאה ודאי מפסקת, אך נתבאר בהערה 39 דיש בזה אופן נוסף דאמנם לא הוו בגדר ברכות שעל שמע דומיא דבהמ"צ וכמ"ש הרשב"א בתשו' בשם הגאונים דהא אין מברכים אקב"ו לקרות את שמע אבל מ"מ אינם נאמרים בפני עצמם אלא יחד עם ק"ש והוה הכל חטיבה אחת של ק"ש וברכותיה וענינים המבוארים בברכות משתייכים ומשתלבים עם האמור בק"ש וא"כ עדיין י"ל דאין הקריאה מפסקת כיון דכך הוא מעצם דינם להאמר עם ק"ש לפניה ולאחריה, ומיהו רבינו סובר כאמור דהוו ברכות שעל שמע מגדר בהמ"צ וכמבואר בדבריו לקמן יג, א דאין מעכבות בק"ש כמו שבהמ"צ אין מעכבת המצוה, ונתבאר בזה בהערה 39 וברפ"ב. , הילכך הני תרתי דלאחריה ודאי מטבע ארוך נינהו, אבל ודאי פירושא דאחת ארוכה ואחת קצרה בנוסח שלהן קאמר 87 וכן פי' רש"י ועוד ראשונים וכ"כ הרמב"ן לקמן מט, א ע"ש, והרשב"א הק' מדלא תיקנו ולא השמיעונו הנוסח, אבל רבינו סובר דל"ק דנוסח הברכות ערוך בפי כל ישראל, עוד הק' הרשב"א דבברית ותורה בבהמ"ז וכיו"ב אמרו דמעכב הא שאר הנוסח אין מעכב, ואמרו דמוסיף בשמו"ע בכל ברכה וברכה מעין הברכה, ופתח בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא אע"פ שהאריכה, ולקמן מ, ב אסיקנא דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא יצא, יעו"ש שהאריך ומסיק דלכתחלה רשאי לקצר ולהאריך בנוסח, אכן לרבינו לא קשיא דהא כתב לקמן דדיעבד ודאי יצא בקיצר או האריך וכדמוכח מ, ב אבל לכתחלה אינו רשאי משא"כ ברית ותורה דמעכב, ומיהו רבינו מט, ב סובר דאינו מעכב אך עיין בהע' 89 דגם לרבינו מיעוט ויתור קצת בנוסח אין קפידא אבל ברית ותורה אף שאינו אלא מיעוט קצת איכא קפידא לכתחלה וא"ש, ומברכות שמו"ע תי' רבינו לקמן. ועיין בתוספתא ה"ח וה"ט דמבואר דמקצרין ואין חותמין תרי מילי נינהו, וקשה משם על פי' הר"מ והרשב"א, ועיין בדברי רבינו מו, ב וברמב"ן מט, א. דנוסח אחת מהם ארוך והיינו אמת ואמונה ונוסח השנית קצר דהיינו השכיבנו, ומינה קאמר דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך דאינו רשאי לשנות נוסח המטבע ולהוסיף בו בכדי שיראה נוסח ארוך.

וזו קשיא למה שאנו נוהגין לומר פיוטין בברכות של קרית שמע 88 וכן כתב הרמב"ן לקמן מט, א דאינו כשורה מה שמוסיפין פיוטין, וכן בטור סי' סח הביא דהרמ"ה אוסר הפיוטים מכח מתני' דידן ומכח ר' יוסי מ, ב (אך רוב הראשונים פסקו כר"מ שם) יעו"ש בזה. , ויש לומר שלא אמרו אלא בתורת קבע שאסור לקבוע בהן אריכות או קיצור לשנות ממטבע חכמים, ודוקא אריכות או קיצור הניכר שינוי מטבע 89 שאין איסור בהוספת מלים או מיעוט מלים אלא בשינוי עיקר צורתה לעשות ארוכה לקצרה וקצרה לארוכה. , אלא כל שאינו בקבע לא אסרו 90 וכ"כ ריטב"א בהל' ברכות פ"ו הי"ד. , תדע דאפילו בברכות של תפלה דקיימא לן דאסור לו לאדם לשאול בהן צרכיו מעין כל ברכה וברכה אומר [ע"ז ח, א] 91 פי' אע"פ דשואל צרכיו בשומע תפלה בלבד אבל אומר בכל הברכות מעין כל ברכה וברכה. ואין ספק שאסור לעשותו קבע במטבע 92 משמע דאסור ליחיד להוסיף הוספה קבועה בתפלתו אלא יאמרנה בשומע תפלה. וע' תר"י להלן (כב, ב). , ואפילו בשלש ראשונות שאסור לשאול בהן כלל אפילו מעין ברכה אמרו במסכת סופרים [יט, ח] 93 הכי אי' התם כשם שחתימתן של ר"ה ויוה"כ משונה משאר ימים טובים כך תפלתן ואין מזכירין בג' ראשונות ובג' אחרונות (בריטב"א ר"ה לב, ב ואין אומרים זכרנו ומי כמוך בג' ראשונות) אלא בב' ימים טובים של ר"ה ויוה"כ בלבד. וע' בטור הנ"ל בשם יש מהגאונים ובה"ג שאין לאמרו משום שואל צרכיו בג' ראשונות ורב האי תי' דצרכי רבים שאני והביא הטור למס' סופרים הנ"ל (בשינוי לשון ע"ש). שאומרים בהם זכרנו ומי כמוך ומאריך באתה קדוש 94 מבו' דובכן תן פחדך וכו' חשיב שאלת צרכי רבים ולא כשבח. מפני שהם רחמים לרבים 95 היינו דצרכי רבים נינהו וכטעמא דרה"ג כנ"ל מיהו לרבינו דוקא באין קובע כן. וכן יש פיוטין רבים לר' אלעזר הקליר שמקובל שהיה בימי התנאים 96 ע' תוס' חגיגה יג, א ורא"ש להלן פ"ה סי' כא ותשובה מאהבה ח"א סי' א. וכן נהגו בכל מקום מימות קדמונינו ז"ל, אלמא כל שאינו קובע כן במטבע לעולם מותר, ועל זה נהגו לומר שירות ותושבחות ואפילו בשלש ראשונות.

והוי יודע דעד כאן לא אמרינן אלא דאינו רשאי אבל ודאי אפילו עבר ועשה יוצא הוא 97 יעו' לעיל הערה 87. שאפילו במטבע ארוך שאמרו במטבע קצר או ששינה נוסח הברכה יצא והכי מוכח בגמ' בפירקין 98 היינו לקמן יב, א דפתח בדשיכרא וסיים בדחמרא יצא אע"פ שאומר שהכל נהיה בדברו בפה"ג וכדהובא לעיל הערה 87 בשם הרשב"א, וע' עוד מלחמות (ז, ב) וא"ת במה יצא במה שאמר בא"י יוצר המאורות והלא שנינו אין רשאי לקצר איכא למימר הא אם קיצר יצא וה"נ מוכח בפ' כיצד מברכין א"נ דלא דמי ההוא דמצלי וטעי לההוא דמצלי ולא טעי. ובאידך פירקין ובאידך דוכתי במכילתין 99 באידך פירקין היינו לק' יד, ב מודים אנחנו לך וכו', ובאידך דוכתי במכילתין הוא לק' מ, ב דפליגי ר' יוסי ור"מ באומר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה ומשמע בדברי רבינו דגם לר"י יצא הכא והיינו דהתם אינו שינוי נוסח בעלמא אלא חשוב שינוי מטבע ברכה, וע"ש בגמ' דמנימין רעיא בריך אריפתא בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ואמר רב דיצא ופריך בגמ' פשיטא והרי משמע דגם לר"י יצא בכה"ג (אך במאירי שם מבואר דתליא זב"ז ופסק כר"י דלא יצא ועיין עוד בטור סי' סח בשם הרמ"ה אבל רוב הראשונים פסקו כר"מ) ועכ"פ כונת רבינו לההיא דמנימין רעיא, וכן לקמן נד, ב בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא (הובא במאירי שם). וכ"כ הרמב"ן לקמן מט, א. ובר"מ יש בזה סתירה יעו' הל' ק"ש פ"א ה"ז דשינה המטבע לא יצא והל' ברכות פ"א ה"ו דשינה המטבע יצא ובכ"מ תי' דבהל' ק"ש איירי בשינוי במטבע דפתיחה וחתימה והגר"א בסי' סח דחה דבריו וכתב דהר"מ חזר בו בהל' ברכות, ועמ"ש בפ"ו הע' 216. .