רא"ה על ברכות יז

אמר רבי אחא ברבי חנינא אמר רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי שמעון בן יוחאי אמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. כלומר משום דברכה זו משום מזיקין הוא דתיקון לה וכיון דיממא הוא לא צריך 19 רש"י פי' הטעם דסוף שכיבה הוא, אך רבינו סובר דכיון דזמן שכיבה הוא יש לאומרה ואף דסמוך להנה"ח הרוב כבר קמו מ"מ משמע דמשעלה השחר מיד אין לאומרה, ועוד דיאמר מיהא שאר הברכה וכפ"מ דס"ל באמת להרי"ץ גיאת הובא בראשונים, ולכן פי' רבינו הטעם מחמת שאין חשש מזיקין ביום ולכן אין לומר ברכה זו שנתקנה מחמת מזיקין מעה"ש. .

פי' ודאי מסתברא דהני תרתי דרבי שמעון בן יוחאי לא פליגי אהדדי מדלא רמינן להו בגמ' אהדדי ולישני ליה הא דידיה הא דרביה אלא ודאי לא פליגי 20 כן דעת הרי"ף שבסמוך שכתב דתרוייהו הילכתא נינהו והרז"ה תמה דהני תרי ברייתות פליגי דלקמייתא דערבית עד עה"ש ודשחרית מעה"ש ולבתרייתא דערבית עד הנה"ח ודשחרית מהנה"ח והמלחמות השיב דלא פליגי מדלא רמינן דר"ש אדר"ש וכמו שכתב רבינו, וכן דעת רוב הראשונים. , ותרוייהו נמי הילכתא נינהו, קמייתא הא פסקינן לה כלישנא דגמ', אידך נמי אע"ג דפסקינן לה בלישנא דאיכא דמתני לה, [הא] איכא נמי דר' זירא דמפרש לה דלא לימא השכיבנו 21 היינו דמדאמר ר"ז דמ"מ לא יאמר השכיבנו ש"מ דהילכתא היא, ומבואר בדברי רבינו דלא תליא זה בזה דגם אי נימא דמהני הא דאיכא דקיימי מעה"ש להחשב זמן קימה איכא למימר דלא חשיב זמן שכיבה עד הנה"ח אע"ג דאיכא דגנו ולכן הוצרך להוכיח מדר' זירא, וכן מוכח גם ממש"פ הרי"ף דשל ערבית עד הנה"ח לא יצא בהזיד ואילו של שחרית מעה"ש יצא אף בהזיד. , ולא תיקשי לך היכי אפשר למיפק בחד שעתא בשל יום ובשל לילה, דמשום לישנא דקרא הוא דלאו תליא מילתא בזמן לילה ויום אלא בשכיבה וקימה וכיון דהאי שעתא תרוייהו איתנהו בה ודאי עולה לכאן ולכאן 22 מבואר דמעיקר הדין חשיב זמן ק"ש בין דערבית בין דשחרית דזמן שכיבה וקימה הוא וכן נראה דעת הרשב"א וכ"כ תוס' ט, א ד"ה לעולם בתי' בתרא, ועיין מש"כ להלן על דברי הרי"ף שכתב דרק בשעת הדחק נאמר דין זה. , וגם לענין תפלה מצינו כן לקמן [כז, א] בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ושניהם מתפללין בשעה אחת וזה יוצא בשל ערבית וזה יוצא בשל מנחה, ואע"ג דהתם משום דהיא דרבנן אקילו בה מכל מקום מצינו שעה אחת עולה לכאן ולכאן 23 צ"ב טובא דהתם הפי' דיכול לנהוג כדעת ר"י או כדעת רבנן, (אי משום ספיקא דרבנן לקולא אם דכך הכרעת ההלכה שיכול לקבל דעת ר"י או דעת חכמים יעו' קה"י סי' א בזה), ומה שייך דבר זה לכאן דעיקר הדין דשעה זו יוצא בה גם של ערבית וגם של שחרית, ונראה דעת רבינו דפי' מ"ש דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד דהכריעו שזמן זה הוא גם זמן למנחה וגם זמן לערבית והיא הכרעה שלישית לא כדעת ר"י ולא כדעת רבנן אלא דזמן זה יכול להחשב זמן של מנחה ויכול להחשב זמן של ערבית וזהו שהביא לענין ק"ש דחשיב זמן ק"ש דערבית וזמן ק"ש דשחרית, וכתב דאע"פ דהתם הקלו בה מחמת שהיא מדרבנן מ"מ מצינו עצם הדבר דשעה אחת יכולה לעלות לכאן ולכאן. והנה לענין מנחה וערבית לא מצינו דיוכל להתפלל באותו זמן מנחה וערבית זאח"ז, ובדברי רבינו דהכא שכתב בשנים מתפללין שזה יוצא של ערבית וזה יוצא של מנחה משמע דאחד אינו יכול להתפלל שניהם זאח"ז וכ"ה בדבריו להלן כז, ב ע"ש, והביאור דיכול להתייחס לזמן זה כזמן של מנחה ויכול להתייחס לזמן זה כזמן של מעריב, וא"כ משמע דהכא נמי דכוותה דלא יוכל לקרוא שניהם כאחת בין עה"ש להנה"ח, דיכול להתייחס לשעה זו כזמן שכיבה וזמן דק"ש של ערבית ויכול להתייחס לזמן זה כזמן קימה וזמן דק"ש של שחרית דיש בשעה זו שני הדברים, אבל באותה שעה לקרוא שניהם אי אפשר דאינו זמן שכיבה וקימה כאחד וגם התורה חילקה לקרוא שני ק"ש פעמים ביום בשני חלקי היום בזמן שכיבה וזמן קימה ואין יכול לקרותם זאח"ז, וכן הרי נראה מדברי הגמ' שהרי לדברי רבינו מעיקר הדין חשוב זמן של ערבית וזמן של שחרית וא"כ הול"ל דיכול לקרות שניהם זאח"ז בין עה"ש להנה"ח וע"כ דאי אפשר, ועיין בזה במלחמות (ב, ב) וברשב"א וברא"ש ובשו"ע סי' נח ס"ה ובמשכנו"י או"ח סי' עח ואכמ"ל. .

ורבינו ז"ל כתב הנהו כולהו הילכתא נינהו, מיהו הא דאמר רבן גמליאל וההיא דאמר רבי שמעון בן יוחאי עד שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא, ואפילו עבד הכין במזיד וקרא אחר חצות קודם שיעלה עמוד השחר נפיק ידי חובתיה ואע"פ שאינו רשאי לעשות כן דתניא [ד, ב] חכמים עשו חיזוק לדבריהם, פי' ואמרו עד חצות 24 מבואר דרבינו מפרש הברייתא לענין לקרות לפני חצות וכ"ה בהמשך דבריו בפי' הברייתא, אכן בשאר ראשונים מבואר דהך ברייתא מילתא בפ"ע היא ואף לר"ג, דיש לו לקרותה בצה"כ ולא לאכול או לישן קודם שיקרא, מלבד במלחמות (ב, א) דמבואר כרבינו דלענין חצות איירי וכ"כ בשיטמ"ק ע"ש, ואמנם גם רבינו מודה דאסור לאכול לפני ק"ש כמבואר בדבריו לעיל ב, ב ולקמן יג, ב ולקמן כו, ב אבל אינו מברייתא זו אלא ממתני' דשבת ט, ב. וצ"ע לפ"ז מאי קאמר דיאמר אלך לביתי ואוכל קימעא וכו' הא אסור לאכול לפני ק"ש וצ"ל דלאו סעודת פת קאמר אלא אכילה קימעא בעלמא, ולפ"ז משמע דלישן קימעא מותר לרבינו לפני ק"ש. והנה רבינו הק' להלן על דברי הרי"ף שכתב דר"ג דיעבד קאמר דאילו לכתחלה הא תניא ד, ב חכמים עשו חיזוק וכו', ותמה רבינו דההיא לחכמים אבל לר"ג אף לכתחלה לית ליה סייג דחצות, וקושייתו לשיטתו דברייתא בחצות איירי ולפ"ז כונת הרי"ף דר"ג דיעבד איירי דלכתחלה קוראה לפני חצות, ושפיר הק' רבינו דזהו רק לחכמים, אבל לשאר ראשונים שפי' דברייתא באיסור אכילה ושינה לפני ק"ש איירי, כונת הרי"ף דלכתחלה צריך לקרותה מיד בצה"כ וכמו שביאר הרשב"א דהרי"ף מפרש דלא נאמר בזה רק איסור אכילה ושינה לפני ק"ש אלא דלכתחלה אסור לו להתעכב וקוראה בתחלת זמנה וכ"כ תר"י בריש פירקין, ולפ"ז כתבו תר"י דחכמים אסרו דיעבד ק"ש לאחר חצות ולא קיי"ל כותייהו אלא חצות לית לן כלל וצריך לקרותה מיד בתחלת זמנה לכתחלה, ובמלחמות מבואר דברייתא אחצות קאי אלא דסובר הרי"ף דאין פלוגתא כלל בין חכמים ור"ג דר"ג עיקר זמנה קאמר וחכמים אמרו סייג שיקרא קודם חצות, ועיין מש"כ בהערה 5, ולפי' המלחמות ורבינו נמצא דגם לענין תפלת ערבית נאמר דין חצות אבל לשאר ראשונים בק"ש בלבד נאמר ולא לענין ערבית (וע' פמ"ג סי' קח במ"ז סק"ג ובמ"ב שם סקט"ו), ועיין אבות דר"נ פ"ב ה"ח דמשמע כפי' רבינו והמלחמות דאחצות קאי, ומשמע שם דגם ר"ג מודה לזה ולא פליגי כלל וכמ"ש המלחמות. ועמ"ש בפ"ג הע' 60. , כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אלך לביתי אוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קרית שמע ואתפלל ואם הטיבתו שינה נמצא ישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה בערב ילך לבית הכנסת אם היה רגיל לקרות קורא לשנות שונה ואחר כך קורא קרית שמע ומתפלל וכל העובר על דברי חכמים כלומר שלא קרא עד חצות ובמזיד חייב מיתה, והא דרבי שמעון בן יוחאי דאמר פעמים שאדם קורא קרית שמע של ערבית קודם הנץ החמה דוקא בשעת הדחק כגון מי שהיה שכור או חולה 25 הנה לדברי רבינו לעיל עיקר זמנה לרשב"י עד הנה"ח הוא כיון דאיכא דגנו עד הנה"ח, עיין הערה 22, ולפ"ז צ"ל דהא דלא אמרינן לה אלא בשעת הדחק לאו מעיקרא דדינא אלא דר"ג הא פליג ארשב"י וסבר דזמנה עד עה"ש ובגמ' לעיל פסק שמואל דהלכה כר"ג ולא עבדינן כדעת רשב"י כי אם בשעת הדחק, וכפשטא דגמ' דר"ג ורשב"י פליגי ועיקר הלכה כר"ג אבל בשעת הדחק סמכינן ארשב"י דכדאי הוא ר"ש לסמוך וכו', ולפ"ז הך שעת הדחק ל"צ למימר באנוס ממש אלא דהיה דחוק וכמו בעלמא דאמרינן כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק דלאו באונס איירי אלא בשעת הדחק הכ"נ בשעת הדחק סמכינן ארשב"י ושכור או חולה לאו אנוסים נינהו אלא דשעת הדחק חשיבא, אכן ברא"ש מתבאר דר"ג ורשב"י לא פליגי כלל אלא עיקר זמנה עד עה"ש אבל מי שהיה אנוס יכול לקרותה עד הנה"ח דאכתי מיקרי זמן שכיבה לגבי מי שנאנס והא דקאמר כדאי הוא ר"ש אינו מתפרש כמו בעלמא אלא דמה שאמר ר"ש לענין דין שעת הדחק סמכינן עליה ולפ"ז שכור או חולה באנוסים איירי, ולהני דסברי באו"ח סי' צט דשכור פטור מק"ש ע"כ אנוס הוא, ורבינו סבר כהמחייבים וכהרמב"ן כב, ב ע"ש, ובר"מ ק"ש פ"א ה"י מבואר ג"כ כהרא"ש דדוקא באנוס הוא נאמר דלגבי אנוס אכתי מיקרי זמן שכיבה יעו"ש בכ"מ קצת ביאור בזה, ועיין מלחמות שנסתפק בזה אי פליגי וסמכינן אר"ש בשעת הדחק או דלא פליגי ור"ש דין שעת הדחק ואונס קאמר ע"ש היטב ואכמ"ל, ועיין רשב"א. אבל אם עשה כן במזיד או בפשיעה לא יצא ידי חובתו דאמרינן כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר הא דרבי אחא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דבריה דרבי יהושע בן לוי ולא קרו קרית שמע אתו לקמיה דרבי יהושע בן לוי אמר להו כדאי רבי שמעון בן יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק, וכן הא דרבי שמעון בן יוחאי דאמר פעמים שאדם קורא קרית שמע של שחרית לאחר שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא או בשעת הדחק כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא בו אבל לכתחלה לא 26 היינו דלכתחלה תנן ט, ב מאימתי זמנה, ומעה"ש דיעבד הוא, וכן דעת רוב הראשונים אבל דעת תוס' דגם דיעבד אינו יוצא מעה"ש ומה דקאמר עה"ש לאו דוקא ע"ש, ושעת הדחק שכתב הרי"ף ניחא טפי לרבינו דשעת הדחק דלעיל אין הכונה לאונס וכמ"ש בהערה הקודמת, אבל להר"מ והרמב"ן והרא"ש דשעת הדחק דלעיל היינו בנאנס נמצא דאותו לשון מתפרש בשני מובנים. זה כתב רבינו ז"ל. ואיני מבין דבריו במה שכתב דההיא דרבן גמליאל בדיעבד דודאי רבן גמליאל ורבנן בלכתחלה פליגי ורבן גמליאל אפילו בלכתחלה שרי והלכה כרבן גמליאל דאפילו לכתחלה עד שיעלה עמוד השחר 27 נתבאר בזה בהערות 5, 24. .