רא"ה על ברכות קכ

הנכנס לבית הכסא אומר התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון תנו כבוד לאלהי ישראל שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא כי זה דרכן של בני אדם. כתב רבינו שלמה ז"ל למלאכים המלוין לו לאדם אומר כן דכתיב כי מלאכיו יצוה לך וגו'. כד נפיק אומר ברוך אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע שאם יפתח אחד מהם או אם יסתם אחד [מהם] איני יכול להתקיים אפילו שעה אחת ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות. פי' וכל שעה שנכנס שם ויוצא משם הוא מברך כן שעל הרפואה שיש באותו דבר הוא מברך כן 104 אולי בא לומר דלא נימא דמברך פעם אחת ביום על החכמה שביצירת האדם שנברא בנקבים נקבים חלולים חלולים וכו' ומה שמברך כשיוצא מבהכ"ס מחמת שאילו נסתם הנקב לא היה יכול להתקיים אבל אין מברך בכל פעם להכי קמ"ל דמברך בכל פעם על הרפואה שיש ביציאה וכמ"ש רש"י בפי' רופא כל בשר דרפואת כל הגוף הוא. . ודעת מקצת הראשונים שאין צריך כן על הקטנים אלא על הגדולים 105 הרשב"א בסי' תקצה, הובא בב"י סי' ז, כתב דמי שסובר כן טועה דהאדם צריך לקטנים כמו לגדולים, וע' הגמ"י פ"ז תפלה. , דיקא נמי דקתני הנכנס לבית הכסא ואילו לקטנים לא שייך למימר ביה הנכנס 106 ע' תוס' סוכה לו, ב דהנכנס משמע שמוקף מחיצות, וזהו בגדולים אבל קטנים לא היו נפנים במקום מוקף מחיצות. .

הנכנס לבית המרחץ אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מזה ומכיוצא בו לעתיד לבא. פי' ואינו פותח ואינו מסיים בברוך. וכד נפיק מאי אומר אמר רב אחא ברוך שהצלתני מן האור. פי' ובהזכרת שם ומלכות 107 לפנינו בגמ' אי' דאומר מודה אני וכו' אבל ד' רבינו לגי' הרי"ף דאומר ברוך וכו' וכ"כ רבינו לקמן גבי מקיז דם דברוך היינו בשם ומלכות, וע' ב"י סי' רל גבי מקיז דם דכתב כן שצ"ל בשם ומלכות וכ"כ הט"ז שם, וע"ש בשעה"צ סק"ט שכ' שאין להב"י ראיה ברורה לזה ואיכא למימר דתפלה בעלמא היא דומיא דבא"י שומע תפלה שבתפלת הדרך והביא דכן מתבאר בכ"מ ברכות י, א אכן בד' רבינו מפורש כהב"י, והיינו דאינו תפלה אלא ברכה (ובס' הפרדס שער ח גבי יוצא ממרחץ הביא גירסא בגמ' דאי' בא"י אמ"ה, ומיהו דעתו כהר"מ וכדלפנינו דאומר מודה דבהודאות עסקי' ולא בברכה). .

הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה. פי' ואינה פותח[ת] ואינה מסיימת בברוך. וכד נפיק מאי אומר אמר רבא ברוך רופא חיים 108 כ"ה ברי"ף דפו"ר אבל לפנינו ברי"ף רופא חנם, ובגמ' רופא חולים, וע' דק"ס דהביא גמ' כת"י כגי' רבינו. ואולי להכי לא אמרינן רופא חולים לגי' רבינו דמי הוו כולי עלמא קצירי ואף בריאים מקיזים דם, וכמ"ש בגמ' גבי חתימת אשר יצר. . פי' ובהזכרת שם ומלכות 109 ע' לעיל בהערה 58. .

הנכנס לישן על מטתו אומר משמע עד והיה אם שמוע ומברך ברוך המפיל חבלי שינה על עיני אדם והמאיר לאישון בת עין יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתתן חלקי בתורתך ותרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עבירה ותשלוט בי יצר טוב ואל תשלוט בי יצר הרע ותעמידני ממטתי לחיים ולשלום והאירה עיני פן אישן המות ברוך מאיר העולם. פי' ובהזכרת שם ומלכות בפתיחתו. וכי מיתער לימא הכי אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה יצרתה אתה בראתה ואתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא כל זמן שהנשמה תלויה 110 לפנינו ליתא תלויה. בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל המעשים ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים. פי' ולפי שברכה זו סמוכה לחברתה דהיינו לברכת השינה אינה פותחת בברוך 111 וכ"כ הראב"ד בתשובות ופסקים סי' מד והמאירי, וע' אבודרהם דהשינה אינה חשובה הפסק שאינה מעשה. וי"א דאי"צ שתהא סמוכה מפני שהיא ברכת הודאה ע' תוס' מו, א ד"ה כל וכ"כ רבינו גופיה שם. וי"א דצריך לסומכה לאשר יצר יעו' השיטות בטור סי' ו וב"י שם. והנה לפום פשטא דגמ' מברך מיד כשמתעורר והוא על מטתו וכן הוא מוכח לטעמא דרבינו, ואף שנהגו לסדרן אח"כ כמ"ש רבינו בסמוך מ"מ אי"צ לסומכה לברכה אחרת שכך תיקנוה בלא פתיחה מחמת שסמוכה מצד עיקר התקנה לברכת המפיל, ומש"כ רבינו להלן דא"א לברכם מיד מצד נקיות זה טעם למנהגנו אבל ע"כ בגמ' איירי ביודע שידיו נקיות ומברך מיד כפשטא דגמ' (ע' תר"י). . וברכות אלו של שינה אינו צריך לברך אלא בשינת הלילה ואפילו ישן לו ביום כעין שינת לילה אינו צריך לברך עליה [ו]דיו בפעם אחת דאין כונת הברכה על שינת[ו] זו אלא על מנהגו של עולם שדרכן בשינה 112 וכ"כ הראב"ד שם סי' מה, וע' ב"י סוף סי' רלא דיש חולקים ולא נהגו כדבריהם. וגם לרבינו אם לא ישן ודאי אינו מברך אלא דאם ישן בלילה מברך לפני השינה ואחריה ברכות אלו, ומיהו אם לבסוף לא יכל לישן ע' ביאור הלכה סי' רלט בשם החיי"א דאינה ברכה לבטלה דעל מנהגו של עולם הוא מברך והבה"ל פקפק בזה אך כד' החיי"א מוכח בביאור הגר"א סוס"י תלב ע"ש. .

כי שמע קל תרנגלא לימא הכי ברוך הנותן לשכוי בינה להבין בין יום ובין לילה כי לביש אומר ברוך מלביש ערומים כי מכסי סדינא אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית כי מנח ידיה על עיניה אומר ברוך פוקח עורים וכי תריץ ויתיב אומר ברוך מתיר אסורים כי נחית לארעא אומר ברוך רוקע הארץ על המים כי קאי אומר ברוך זוקף כפופים כי משי ידיה אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים כי משי אפיה אומר ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתתן חלקי בתורתך וכוף את יצרי להשתעבד לך ותנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי וגמלני חסדים טובים ברוך גומל חסדים טובים לעמו ישראל. פי' ולא גרסינן ברוך אתה ה' 113 וברי"ף לפנינו כתוב בא"י, והיינו דלהגי' דלפנינו יהי רצון וכו' סיום ברכה דהמעביר שינה הוא ואילו לרבינו מילתא בפ"ע הוא ול"ה אלא תפלה בעלמא, והובאו ד' רבינו בב"י סי' מו. דלאו חתימה היא דלימא שם. כי אסר המייניה. פי' הוא האבנט, שהוא צריך לאזור כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה 114 היינו בזמנם שלא היה להם מכנסיים חגרו אזור כדי שלא יהא הלב רואה את הערוה וכמש"כ תוס' שבת י, א בשם מחז"ו ע"ש. אכן צ"ע דאיך יכול לברך הברכות עד שחוגר האבנט הא לבו רואה את הערוה וכבר כ' בהערה 62 דלרבינו גמ' כפשטה דמיד מברך על כל מעשה וכדמוכח ממ"ש רבינו דאלהי נשמה סמוך להמפיל אלא דמנהגנו הוא לסדר הברכות כולם בבהכנ"ס וא"כ איך יכול לברך, ודחוק לומר דיצטרך לחצוץ בטליתו או בחלוקו. ולדעת מחז"ו לא בעי' הפסק אלא בשעת תפלה כדמוכח בשבת שם לפירושו, ומשום דסובר דלא בעי' הפסק בין לבו לערוה אלא לתפלה וכשי' רבו רש"י כמובא בראשונים בפ"ג דסובר דלבו רואה אסור לדינא רק בתפלה, אבל רבינו שם פסק דאסור גם לק"ש וא"כ ה"ה לכאו' בברכות. ויעו' לקוטות הרמב"ן לדף כב דהאריך לבאר דברכות דינם שוה לק"ש לענין צואה דלא יתכן חילוק ביניהם ע"ש. ואולי נימא חידוש דלבו רואה את הערוה דינא דרבנן הוא ומה"ת ליכא איסור אלא בעין רואה את הערוה ולא אסרו רבנן לברכות. וכיו"ב יש אומרים ביישוב דעת הר"מ שפסק בפ"ג מק"ש הט"ז דערות קטן אסור לקרות כנגדה ואילו בהל' מילה פ"ג מבואר דמותר לברך ברכת המילה כנגד ערות הקטן, והנה בקרי"ס הל' ק"ש כתב דערות קטן מדרבנן הוא ולפ"ז י"ל דלברכות לא אסרו. אך בפשוטו בין בד' רבינו בין בד' הר"מ מהלך זה צ"ע דלא מצינו חילוק בין ברכות לק"ש בעניני צואה וערוה והדר צ"ע. ועוד דבד' רבינו בפ"ג כד, ב מתבאר דלבו רואה את הערוה אסור מעיקר הדין ולא מדרבנן ובכלל לא יראה בך ערות דבר הוא וא"כ ודאי אין נ"מ בין ברכות לק"ש וצ"ע. . אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה כי סיים מסאניה אומר ברוך שעשה לי כל צרכי כי מהלך אמר ברוך המכין מצעדי גבר.

וכתב הראב"ד 115 כן הוא בתשו' ופסקים סי' מה שם. וכן דעת הר"מ בפ"ז תפלה ה"ז, אבל בשם הר"י אלברצלוני הביא בשטמ"ק דעל סדר מע"ב ומנהגן של בנ"א מברך, וכן דעת הרמב"ן בפסחים ז, ב ע"ש, וע' ב"י סי' מו. דברכות אלו אין מברכין אותן אלא בשעשה מעשה זה אבל אם לא שמע קול התרנגול אינו מברך הנותן לשכוי בינה 116 ותוס' כ' דברכת הנותן לשכוי בינה על מה שהוא מבחין בין חשכה לאורה נתקנה וגם אם לא שמע מברך ע"ש. , ואם הלך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי, לא רחץ ידיו אינו מברך על נטילת ידים, אבל שלא עשני גוי ועבד ואשה לעולם הוא מברך. וברכות אלו אינו צריך לברכן תיכף המעשה 117 ע"ש בר"מ דסובר דאינו ראוי לעשות כן, וע' רמב"ן פסחים שם. ומיהו ברכת על נט"י צריך ביאור איך מאחרה וע' טור וב"י ושו"ע סי' ו. ולא עוד אלא שאינו יכול לברך אותן בשעת מעשה שהרי אין ידיו נקיות לברכה 118 ע' לעיל הערה 62 דמ"מ לרבינו גמ' כפשטה ואיירי ביודע שידיו נקיות. ולעיקר הדברים, הנה רבינו ועוד הרבה ראשונים סוברים דא"א לברך מיד שאין הידים נקיות, ובלשון הרבה מן הראשונים כתוב מצד שידים עסקניות בלילה ויש לחשוש שנגעו במקום טינופת (עיין רש"י שבת יד, א וסוכה כו, ב) ועיין שע"ת ש"ג אות מד דאם נגעו ידיו בדבר הנמאס עליו ירחצם כענין שנאמר ארחץ בנקיון כפי (עיין לעיל טו, א) אך הרשב"א בח"א סי' קצג כתב דכל שנגע במקום מכוסה מיקרי מקום הטינופת לענין זה כיון שיש שם מלמולי זיעה והובא בב"י סוף סי' ד ופסק כן בשו"ע שם סי"ח וסכ"א, ומיהו ע"ש בסכ"ג ובמג"א סקכ"ז דמבואר דרק נגע בבית הסתרים אסור וצ"ע. והנה בבהגר"א הביא מקור לעיקר הלכה זו מנזיר נט, א דמיבע"ל אם מותר לחוך בבגדו בשעת תפלה ולמסקנא כיון דאין נוגע בבשרו מותר הא נוגע בבשרו אסור וזה עולה כהרשב"א אכן לשאר הראשונים זה דין מיוחד בתפלה מצד הנהגת כבוד ואימה וע"כ הכי דהא איכא מד"א התם דאפי' בבגדו אסור. ובשע"ת הנ"ל משמע דהיינו הדין נט"י דילפינן מארחץ בנקיון כפי לעיל טו, א ואינו דין בק"ש ותפלה אלא בכל דבר שבקדושה, אכן בתשו' הרשב"א ח"א סי' קנג מבואר דתיקנו נקיות לק"ש ותפלה בלבד אבל ישן בלילה דחזקה דידיו מטונפות בנגיעת בית הסתרים פסולות הן להזכרת השם (ומבואר שלא כדבריו בסי' קצג דכל שנוגע במקום מכוסה צריך נטילה ובאמת בפ' מי שמתו מוכח דקורא ק"ש ערום אע"פ שודאי נוגע בבשרו ונוגע בערוה בלבד הוא דאסור וצ"ע על הרשב"א דסי' קצג) והיינו דדין מיוחד הוא שידים מטונפות פסולות להזכרת השם, ודוקא הזכרת השם ולא בכל דבר שבקדושה וזהו המנהג לומר מודה אני כמ"ש בפמ"ג ס"ס ד, ויעו"ש ברשב"א שכתב בהך דשמעתין דינקה ידיו בכל מידי דמנקי לפני אלהי נשמה ואח"כ יברכם על הסדר האמור בגמ' ול"צ לזה רחיצה כלל אפי' לכתחלה אלא מנקה ידיו בכל מידי דמנקי, וע' עוד בתשו' הרשב"א שם סי' קצא. והראשונים נחלקו בכל יוצא מבהכ"ס אם מברך על נט"י יעו' השיטות בטור סי' ז, והטעם לברך על נט"י מצד שכדי שיוכל לברך אשר יצר צריך רחיצה, ונראה דלדידהו היינו כהשע"ת הנ"ל דהוא נלמד מארחץ בנקיון כפי דדף טו ולכתחלה בעי רחיצה במים דוקא כמבואר בגמ' בדף טו ולכן מברך על נט"י דיוצא מבהכ"ס מסתמא נגע במקום הטינופת, משא"כ להרשב"א הך דדף טו לק"ש ותפלה בלבד אבל לברכה בעלמא ליכא דין רחיצה רק שלא יהיו ידיו מטונפות ואין ברכת על נט"י על נקיונם. (ויתכן דלדרך השע"ת יהא אסור אף בלא הזכרת השם דמ"מ דבר שבקדושה הוא וכ"מ בשע"ת שם דהוא מכלל דין הרחקה מצואה וערוה וזה דלא כמנהגנו לומר מודה אני. ויעו' ב"י סי' פה דמבואר שם דפשיטא ליה דידים מטונפות אסור לדבר ולהזכיר השם אבל הרהור מותר ולא כמו בצואה ובהכ"ס דגם הרהור אסור ויישב בזה ד' תר"י ע"ש אכן להאמור יתכן לדעת ר"י בשע"ת דגם הרהור אסור וכ"מ בריטב"א פסחים מו, א ע"ש, וכ"מ בשע"ת שם דמיאוס בידיו שוה להרחקה מצואה, וע"ש בריטב"א דצריך לילך עד פרסה בשביל מים לנקות ידיו וזהו כאמור דלשיטה זו לא סגי במידי דמנקי והיינו נט"י דדף טו, ודברי תר"י שהביא הב"י י"ל באופ"א דאין איסור הרהור אלא בד"ת ולא בברכות ושמות הקודש דאין בהו מצוה וקדושה אלא בדיבור והזכרה ואכ"מ). והרא"ש כאן סובר דהך דדף טו לק"ש ותפלה אבל לברכות ל"צ נקיון כלל וחולק על כל עיקר דין זה דידים נקיות לברכה, וזהו ג"כ דעת הר"מ בהל' תפלה פ"ז דמברך מיד אף שלא ניקה ידיו ותר"י תמהו עליו אך הר"מ פליג על כל עיקר הלכה זו, וע"ע הל' ק"ש פ"ג הי"א דמוכח הכי. ובצוואת ר"א הגדול מפורש דלא יברך בידים מזוהמות. אלא ממתין ומסדרן וכן נהגו.

[רי"ף מד, ב] גרסינן בפרק התכלת במנחות [מג, ב] תניא היה ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך מאה ממש אמר ר' [חייא] בר רב אויא בשבתות וימים טובים דלא נפישי ברכות ממלי בהו באספרמקי ומגדי. פי' מאה ברכות בכל יום היינו תשע עשרה ברכות דתפלה תלת זימנין ביומא ערבית ושחרית ומנחה שהם נ"ז ברכות, ושלש ברכות דקרית שמע דשחרית וארבע ברכות דקרית שמע דערבית הרי ס"ד ברכות, וברכת השינה ברוך המפיל שינה וברכת המעביר שינה וברכת נטילת ידים ואשר יצר (את) אלהי נשמה הנותן לשכוי בינה שלא עשאני גוי עבד אשה פוקח עורים זוקף כפופים מתיר אסורים מלביש ערומים רוקע הארץ על המים אוזר ישראל בגבורה עוטר ישראל בתפארה 119 בנוסחת הרי"ף לעיל לא נזכרה כלל ברכה זו, ולפנינו בגמ' אי' כי פריס סודרא על רישיה לימא ברוך עוטר ישראל בתפארה כי מעטף בציצית לימא ברוך אקב"ו וכו' אך ברי"ף מכסי סדינא היינו סדין מצוייץ, ורבינו במנין מאה ברכות הזכיר עוטר ישראל בתפארה ואילו ברכת ציצית לא הזכיר. ואף ברכת תפלין לא הזכיר רבינו. שעשה לי כל צרכי המכין מצעדי גבר, ברכות התורה שתים אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה ואשר בחר בנו דאילו הערב נא ממטבע של ראשונה היא 120 צ"ע דבד' רבינו לעיל יא, ב מבואר דהערב נא ברכה בפ"ע ע"ש הערה 107 וצ"ע. , ושתים דפסוקי דזמרה ברוך שאמר וישתבח, נטילת ידים לסעודה, המוציא ארבע דברכת המזון וכן לסעודה שנייה, ברכת היין שתים אחת לפניה ואחת לאחריה, הרי ל"ו ברכות וס"ד דלעיל הרי מאה ברכות. ובשבת חסרו להו מן התפלה דמעומד שהרי אין מתפללין אלא ז' בכל תפלה ותפלה, והיינו דקאמר רבינו ז"ל דמשלים להו במיני מגדים ומברך עליהו.

תניא היה ר' יהודה אומר חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום שלא עשאני גוי עבד ואשה. פי' עבד ואשה דפטירי ממקצת מצות. רב אחא בר יעקב שמעיה לבריה דקא בריך שלא עשאני בור אמר ליה כולי האי נמי ואלא היכי איבריך שלא עשאני עבד היינו אשה עבד זיל טפי. פי' שאסור בבת חורין מה שאין כן באשה.

מתני'. חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה. כלומר על כל אחת כראוי לה על הרעה דיין האמת ועל הטובה הטוב והמטיב. דכתיב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע. פי' מדלא כתיב בכל לבך וכתיב בשתי ביתי"ן. ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך ובכל מאדך אפילו הוא נוטל את ממונך דבר אחר בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך בכל הוי (מודד) [מודה] לו.

[גמ'] חייב לברך על הרעה ברוך דיין האמת ומקבלה עליה בשמחה כענין שהוא מקבל את הטובה דכתיב חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה אם משפט אשירה וכתיב באלהים אהלל [דבר] בה' אהלל דבר. פי' אלהים מדת הדין ה' מדת רחמים 121 בראשית רבה לג, ג. . וכתיב כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא וכתיב ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. פי' מסתברא דטעמא דמילתא 122 פי' דאף שנדע שמשפט האלהים צדק ואמת קל אמונה ואין עול ונצדיק עלינו דינו באהבה מ"מ מה מקום לשמחה (ובפיה"מ פי' הכונה שיכבוש המית רגשותיו ויברך השם בנפש חפצה ובדעת מיושבת) ועל זה באו דברי רבינו שהיסורים תכליתם מירוק העונות ויש לו לשמוח שממרק ה' עונותיו ביסורי עוה"ז ותחת זה זוכה לעידון הנצחי שרגע אחד ממנו ככל חיי והנאת העולם הזה. משום דאין איש בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ובידוע שכל עון נפקד על מי שעשאו או בעולם הזה או לעולם הבא, הילכך כשרואה עצמו באחד מן היסורין יש לו לשמוח ולגמור בדעתו דמירוק עונותיו הוא, ומוטב שישלמוהו בעולם הזה משישלמוהו לו בעולם הבא דיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה 123 משנה אבות ד, יז. . לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד מן שמיא לטב 124 לפנינו ליתא מ"ש כל דעביד מן שמיא לטב, וע' בפיה"מ דנראה דגרס הכי. כל דעביד רחמנא לטב. פי' היינו הך דאמרן שיתלה יסוריו לחסד הבורא יתברך כי למרק עונותיו ניתנו לו.