רא"ה על ברכות קח

אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים והולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא. פי' ולאו דוקא חולי סכנה ולא במכה של חלל דוקא אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות מפני שדומה כמי שהעלהו לגרדום לידון וצריך פרקליטין גדולים דרחמיו של הקדוש ברוך הוא נעשו לו פרקליטיו 65 הוא לשון הרמב"ן בתורת האדם שער המיחוש ענין הרפואה עפ"י הגמ' בשבת לב, א. וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"א סי' פב, אבל דעת הראב"ד הובא ברמב"ן שם דדוקא במכת חלל שיש בה סכנה וכיו"ב, ודעת הערוך ערך ארבעה בשם רה"ג הובא בתוס' הרא"ש ובשטמ"ק דאפילו חש בראשו או בעיניו נמי מברך. והיינו דלרה"ג על מה שהבריא מחוליו בלבד מברך אבל לשאר הראשונים אסכנת חיים בלבד מברך אלא דלהראב"ד בעי' סכנה ממש ולהרמב"ן ורבינו כל נופל למשכב חשוב כעולה לגרדום הנצרך פרקליט להיפטר. וע' בד' רבינו בסמוך שהביא לשון הירושלמי דכל החולים בחזקת סכנה. וע' בטוב"י ושו"ע סי' ריט. . ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא יורדי הים דכתיב יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה וכתיב ויאמר ויעמוד רוח סערה ותרומם גליו וכתיב יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע וכתיב וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם וכתיב יודו לה' חסדו הולכי מדברות דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו רעבים גם צמאים וכתיב וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב וכתיב יודו לה' חסדו. פי' והוא הדין כל הולכי דרכים צריכין להודות, ואע"ג דרב יהודה הולכי מדברות קאמר לישנא דקרא נקט ליה וכל דרך במשמע דסתם דרך סכנה, וכן הוא בירושלמי דגרסינן בירושלמי [לד, ב] גבי תפלת הדרך ר' שמעון בר אבא בשם ר' חנינא כל הדרך בחזקת סכנה ר' חנינא בריה דר' אבהו בשם ר' יהושע בן לוי כל החולים בחזקת סכנה והילכך בכולן צריכין להודות 66 כל זה דברי הרמב"ן בתוה"א שם, אך בערוך שם בשם רה"ג משמע דוקא בתועים במדבר ואין מוצאים לאכול ולשתות (ואף דבחולה שנתרפא לא בעי' סכנתא לדעת רה"ג היינו טעמא דהא מ"מ הבריא מחליו ועל זה מודה וכן יצא מבית האסורים לאו משום סכנתא אלא מודה על עצם מה שיצא משם כמבואר בערוך שם להדיא אבל הולכי דרכים אינו אלא באופן שיש בהם סכנה דמודה על מה שניצל מסכנה) וכ"כ הרא"ש דנהגו שלא לברך אלא הולכי מדבריות דשכיחי חיות ולסטים והירושלמי לענין תפלת הדרך נאמר שבכל הדרכים צריך לבקש על נפשו אבל ברכת הגומל ליתא אלא במקום סכנה ממש דבמקום קרבן תודה נתקנה, ובאמת להרמב"ן ורבינו נמי בעינן סכנתא אלא דכל הדרכים בחזקת סכנה כד' הירושלמי, ולפ"ז בית האסורים נמי במקום סכנתא דוקא וכמ"ש המג"א סי' ריט, ולרה"ג בלבד חולי ובית האסורים לאו משום סכנה אלא מצד גוף החולי או בית האסורים אבל לשאר הראשונים אינו אלא משום סכנה, וע"ש בביאור הלכה מה שהאריך בזה. . מי שהיה חולה ונתרפא דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו וכתיב כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות וכתיב ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם וכתיב יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. פי' וכל זה מי שנפל למשכב. מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא דכתיב יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל וכתיב יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק וכתיב יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם.

מאי מברך אמר רב יהודה אמר רב הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב אמר אביי וצריך לאודויי באפי עשרה שנאמר וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. וגרסינן בגמרא אמר מר זוטרא ותרי מינייהו רבנן שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו, פי' וכדאמרינן בעלמא [קידושין לב, ב] אין זקן אלא זה שקנה חכמה בלשון נוטריקון הוא 67 וכ"ה ברש"י קידושין שם. זה קנה חכמה, פי' ומיעוט זקנים שנים. ורבינו ז"ל לא כתבה [ל]הא דמר זוטרא 68 ברי"ף לפנינו הביא להא דמר זוטרא. , משמע משום דבגמרא אקשינן עליה ואימא בעשרה ותרי רבנן ואסיקנא [בקשיא] 69 הובא בביאור הלכה סי' ריט ס"ג ע"ש. . מיהו עשרה דאמרינן נמי לאו לעיכובא אלא למצוה לכתחלה 70 וכ"כ הטור בסי' ריט אבל דעת תר"י דמעכב, וע"ש בשו"ע ס"ג, והיינו דלתר"י כל עיקר חיובו הוא הודאה ברבים אבל לרבינו והטור חיובו הוא הודאה אלא דצריך לכתחלה להודות לפני הרבים, ומשה"ק בגמ' אהא דאמר פטרתן יתי דהא צריך באפי עשרה פי' בשטמ"ק דלמה נתכוין לצאת בזה הא הו"ל להמתין עד שיהא לו עשרה. , הא אם לא מצא עשרה מברך בלא עשרה ובלא תרי רבנן, מיהו אע"ג דלאו לעיכובא נינהו ראוי הדבר להמתין עד שלשים [יום] דילמא מתרמיא ליה מצוה כהילכתא, מכאן ואילך לא צריך להמתין. ונהיגי לברוכי על קריאת התורה, ואיכא מאן דיהיב טעמא משום דקריאת התורה קימא לן במקום רבנן 71 אע"פ דקורא בתורה לאו רבנן מיקרי מ"מ כיון דעוסקים בפועל בקריאת התורה יש לזה חשיבות מעין תרי רבנן. , אי נמי דניחא להו לעלמא למעבד מצוה כי אתו לאודויי על ניסייהו.

רב יהודה חלש עלו לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתון מלאודויי והא אמר אביי צריך לאודויי באפי עשרה דהוו עשרה ועני בתריהון אמן. והוא הדין בלאו הכי דקיימא לן שומע כעונה 72 צ"ב דהא בגמ' אקשינן והא איהו לא מודי ומשני דעני בתרייהו אמן ולרבינו מאי מקשי דכיון דשמע יצא וצ"ל דס"ד דיצא ע"י עצם הודאתם ומקשי והרי הוא לא הודה ותי' דעני אמן ועי"ז יצא בברכתם ועיקר המכוון דיצא על ידם אבל אה"נ דבכדי לצאת על ידם ל"צ אמן אלא בגוף השמיעה יוצא, ויש להוסיף דהנה בטור כתב בשם הרא"ש דהך אמן בדוקא דבשמיעה לא סגי דאינם מחוייבים בדבר ע"ש, וצ"ע דא"כ מאי מהני אמן הא לכאורה עונה אמן נמי משום שומכ"ע הוא ומוכח דעונה אמן אחר ברכה חשיב כמברך דומיא דעונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ול"צ מברך מחוייב בדבר (ומ"מ דוקא בששמע כל הברכה כדמוכח לעיל נג, ב) וכן מפו' בירושלמי פ"ג ה"ג דעונה אמן אחר ברכת קטן יצא יד"ח יעו"ש בפי' החרדים ובפ"מ, ולפ"ז מיושב טפי דעת רבינו דבגמ' נקט אנפא דיוצא ע"י אמן דזה אינו משום שומכ"ע אך באמת ה"ה דמצי לצאת ע"י שומכ"ע, אך בר"מ ברכות פ"א הי"א מבואר דגם באמן צריך מחוייב בדבר ע"ש, ועמ"ש בפ"ז הע' 31. והא דפליג רבינו על הרא"ש י"ל דסובר דמחוייבים היו לברך יעו' לעיל הערה 9 והערה 12 או דסובר דכיון דרב יהודה מחוייב לברך הגומל הרי הם ערבים עבורו, דומיא דבהמ"ז דמה"ת חשיב מחוייב בדבר להוציא אחרים משום ערבות אף דלא אכל כיון שאם אכל מחוייב לברך וכמ"ש רבינו מה, ב ע"ש בהע' 38, ואדרבה דעת הרא"ש צ"ב דהא איהו נמי ס"ל הכי לעיל מח, א לענין בהמ"ז, ובערוה"ש ריט ס"ח כתב דחשיב כברה"נ ואינו מובן דהכא חיובא איכא לברך וצ"ע. ורעק"א (על השו"ע) כתב דל"ש בזה שומכ"ע דהרי גם אם יאמר הנוסח דיהבך לן וכו' בעצמו לא יצא יד"ח ולכן בעינן אמן דהוא מתייחס לתוכן הברכה ולא למלותיה, אכן בדעת רבינו והרא"ש מוכח דשומכ"ע ג"כ אינו שמתייחס המלים אלא תוכן הדברים וכיון דשמע ברכת הודאה על הנס חשיב כמי שהוא בירך. ובזה מבואר מש"כ האחרונים בסי' קצג ע"ש בשעה"צ דשומכ"ע אינו יוצא אפי' בלה"ק אא"כ מבין הלשון אבל העונה ל"צ להבין בלה"ק וצ"ב, ולהאמור היינו כיון שאינו כעונה המלים אלא שע"י שמקשיב להברכה חשיב כמי שגם הוא בירך ולכן צריך להבין הדברים דאל"ה צפצוף מלים בעלמא הוא. ואף שלא נתכונו להוציאו הא דעת רבינו ברפ"ב דמאצ"כ דלפ"ז ל"צ לכוין להוציא יעו' ר"ה כט, א ובב"י כאן סי' ריט, ובשיטמ"ק כתב דבהני ברכות ל"צ כונה להוציא יעו"ש בכ"ד. .

אמר רב יהודה אמר רב שלשה צריכין שימור חולה וחיה ואבל במתניתא תנא חולה חתן וכלה וחיה ויש אומרים אף אבל ותלמיד חכם בלילה. פי' חולה חיה ואבל צריכין שימור דאיתרע מזליהו והשד מתגרה בהם 73 וכ"פ רש"י. .