רא"ה על ברכות קז

הרואה מקום שנעשו בו נסים לאבותינו 50 לפנינו, לישראל. אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. פי' וכל זמן שיגיע לשם מברך 51 וכ"כ תוס' והרא"ש ועו"ר דחייב לברך לפרקים, אך הראב"ד הובא לשונו במאורות בדף ס נסתפק אם מחוייב כל אימת שרואה לפרקים או שאין חיובו אלא בראייה ראשונה דלא עדיף רואה מקום הנס מנעשה הנס בגופו שאי"צ להודות אלא פעם ראשונה בלבד ומסיק דחיובו בראייה ראשונה בלבד משום הודאה על הנס אבל מכאן ואילך אינו אלא רשות משום הנאת ראייה כרואה חבירו לאחר שלשים יום שאינו אלא רשות לברך על הנאת ראייתו (להראב"ד במאורות שם), וכן דעת הרשב"א. והנה נראה לכאורה דדין ברכה שמברך הרואה מקום נס שאירע לו עצמו משום הודאה על ניסו הוא אבל ברכה שמברך על נסים שאירעו לישראל עיקרו ברכת השבח על גבורות ה' וטובותיו ולאו משום לתא דהודאה דהא ילפינן לה מיתרו דלא היה בכלל ההצלה, ועוד דבירושלמי הובא בדברי רבינו לקמן מבואר דנס שאירע לשבט מברכים עליו כל ישראל למ"ד דשבט איקרי קהל ואע"פ דלא היו בכלל ההצלה מ"מ יש בזה ברכת השבח על גבורות ה' וטובותיו. אכן בדברי הראב"ד מבואר לא כן שהרי טען דאינו חובה אלא פעם ראשונה דלא עדיף רואה מקום הנס מהודאה על הנס בברכת הגומל אלמא דמשום הודאה היא וכ"ה להדיא בדבריו דפעם ראשונה חובה משום הודאה על הנס, ובאמת כ"ה בלשון הברייתא הרואה מעברות הים וכו' צריך שיתן שבח והודאה למקום. ובהך דיתרו צריך לומר דכיון שבא להתאחד עם ישראל ולהיכנס בברית הרי חשוב ניסא דישראל נס השייך לו ג"כ ומצד הודאה על הצלת ישראל הוא דבירך את השם אשר הציל וכו' וכ"ה בקרא ויחד יתרו על כל הטובה כו' ויאמר יתרו ברוך ה' וכו', ובדברי הירושלמי הנ"ל י"ל דכיון דשבט איקרי קהל ישראל וחשובין כמו כל ישראל הרי דנס שקרה לשבט יש לכל ישראל לשבח ולהודות עליו על שניצל שבט מישראל דשייכא הצלתם לכל ישראל ולאו ניסא דיחידים הוא, ועדיין יל"ע מנס של אדם מסויים דאיבע"ל בירושלמי ולתוס' ר"י והרא"ש נפשט דמברך, וי"ל דכל שהנס קרוב ללבו שייך בו ענין הודאה ואדם מסויים כיואב חביב ניסו בעיני כולם ומודים עליו (וזהו הביאור בדברי הב"י סי' ריח דלמד הטור רבו מאדם מסויים והיינו דנס של רבו חביב בעיניו ושמחה הוא לו) א"נ משום פירסום הנס דומיא דמי שנתקדש ש"ש על ידו (וע' בהערה 11). וכן נראה ממה שלמד במאירי כאן דין רואה מקום שנעשו נסים לאבותינו מרואה מקום שאירע לו נס דלגירסתנו בגמ' א"ל רבא כל אימת דמטית להתם אימא וכו' משמע דצריך לברך כל פעם שרואה (אבל ברי"ף אי' כי מטית להתם, והרשב"א דחה הראיה דה"ק ליה דאי בעי מצי לברוכי כל אימת דמטי להתם) והרי י"ל דנס שלו עצמו דמשום הודאה צריך להודות תמיד שרואה המקום מחדש אבל מקום שנעשו נסים לאבותינו ליכא משום הודאה (וכמ"ש המאירי לענין נס שאירע ליחיד דאין מברכים אלא בנו ונכדו ולא דורות הבאים) ומשום שבח על גבורות ה' מברך רק פעם אחת, ועכ"פ כיון דהוו תרי מילי הא אין ללמוד זמ"ז, וע"כ דגם מקום שאירע נס לאבותינו משום הודאה הוא דאניסא דרבים כל ישראל צריכין להודות לעולם, וכן נראה בשאילתות שאילתא כו ע"ש, ונראה דהוא צירוף של הודאה ושבח על שהטיב לנו השם יתעלה בנסים וגבורות ונפלאות. ואין לומר דטעמו של רבינו ודעימיה דצריך לברך תמיד ול"ק להו טענת הראב"ד מברכת הגומל מחמת דסברי דברכת השבח הוא כרואה ים הגדול ולא משום הודאה, דמה נימא בנס שלו עצמו דג"כ מברך כל אימת שרואה לפרקים והתם מסתבר דמשום הודאה אתינן עלה ולא שהוא מחוייב לשבח על הנס יותר מאחרים, אלא טעמייהו כמ"ש המאירי דברכת הגומל שמודה ברבים אין לה מקום וענין יותר מפעם אחת אבל רואה מקום הנס כל ראייה חדשה של המקום דכאילו רואה לפניו הנס ונזכר בו צריך לחזור ולשבח ולהודות (ואדרבה דעת הראב"ד צ"ע מאי מייתי מהגומל אך עיקר סברתו דחיוב הודאה אין יותר מפעם אחת, ודעת רבינו ודעימיה דראיית מקום הנס כראיית הנס ויש לו לשוב ולשבח ולהודות כל שרואה מחדש). ואף דים הגדול ברכת השבח הוא מ"מ שפיר דימו זל"ז לענין שאינו מברך אלא כשלא ראה שלשים יום דמהתם נלמד דכל שאינו לפרקים אינו ראייה חדשה שיתחייב שוב בברכה על ראייתו ואין נ"מ אי משום שבח או הודאה. (וע' חי' מרן רי"ז הלוי עה"ת מש"כ בקראי דתהלים בבי' הגמ' בפסחים קיח). ולהראב"ד והרשב"א דמכאן ואילך רשות לא נא' בזה דין לפרקים דכל שנהנה בראייתו מקום הנס יכול לברך (ובשם ומלכות לדעת הרשב"א לקמן) אבל לרבינו ודעימיה לא נא' בזה כלל ברכה של רשות משום הנאת ראייתו אלא ברכת חובה כל שרואה לפרקים משום שבח הודאה אניסא, וכ"מ בשטמ"ק וכן מבואר בטור וב"י סי' ריח ע"ש. , ובלבד בהפסקה של שלשים יום, כדאמרינן לקמן [נט, ב] גבי רואה את הים הגדול. מקום שנעקרה ממנו ע"ז אומר ברוך שעקר ע"ז מארצנו. פי' ודוקא בארץ אבל בחוצה [לארץ] אינו מברך 52 מבואר דאין מברך כלל וכ"כ רבינו בדף נז, ב. והנה בגמ' שם מקום שנעקרה ממנו ע"ז אומר ברוך שעקר כו' והשב לב עובדיהם לעבדך ובחו"ל אין צריך לומר והשב לב עובדיהם לעבדך וכו' ומשמע דאינו אומר והשב אבל עיקר הברכה מברך גם בחו"ל, ונראה דרבינו גרס כמו שהביא בדק"ס שם ובחו"ל אין צריך לומר כן וכ"ה בתוספתא פ"ו ה"ד, וע' בשטמ"ק שם שהביא מחלוקת בזה יעו"ש. והיינו דלגירסא דקמן לא אמרו אלא שבחו"ל שרובן גוים אין מתפללין עליהם שישובו מע"ז לעבודת השם אבל לדעת רבינו הברכה על שנעקרה ע"ז מארץ הקודש א"י אבל על מה שנעקרה ממקומות הגוים אין על זה ברכה. ויעו' בר"מ רפ"ז מהל' ע"ז ובריטב"א קידושין לז, א דדעת הר"מ דמצ"ע לעקור ע"ז גם מחו"ל אלא שאי"צ לרדוף אחריה כי אם בא"י משא"כ להרמב"ן ורבינו שהביא הריטב"א שם אין חיוב לעוקרה בחו"ל כלל כי אם בא"י בלבד, ושיטת רבינו מתאימה עם שיטתו שם דבחו"ל לא חייב רחמנא לעוקרה, וכבר העיר ע"ז המו"ל. .

על הזיקים. פי' מפרש בגמרא [נח, ב] זיקין כוכבא דשביט, הוא כוכב הרץ ממקום למקום ונראה כשבט. ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר ברוך שכחו מלא עולם. פי' לפי שאלו נראין ונשמעין מרחוק 53 הוא לשון רש"י. ובסמוך כתב רבינו דהרים אינן נראין ברוב העולם ולכן אין מברכים שכחו מלא עולם והיינו דברקים ורעמים מתפשטים למרחוק בכל המרחב ונראה כעולם מלא מהם אבל הרים יש כאן ויש כאן ואין נראים ברוב העולם. וע' שעה"צ סי' רכז סק"ד. . על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות אומר ברוך עושה בראשית. פי' בגמ' [נט, א] פריך אטו הנך דלעיל לאו מעשה בראשית נינהו, ומשני על הזיקין ועל הזועות מברך חדא מתרתי 54 כ"ה ברי"ף (מג, ב בדפי הרי"ף) וכ"ד רה"ג הובא ברשב"א בדף נט וכ"ד תוס' והרא"ש שם אבל ברש"י שם משמע דיש לברך שניהם וכ"ד הראב"ד בהש' ברכות פ"י הי"ד וכ"כ הרשב"א דהכי משמע לישנא דגמ' וע' שטמ"ק דתליא בחילופי גירסאות. וצ"ב דבשלמא להראב"ד ודעימיה הרי שיש בהם שני עניני שבח, חדא מצד כחו מלא עולם שבהם וחדא מצד מע"ב שבהם, אבל להרי"ף ודעימיה הא י"ל דאע"פ דאינהו נמי מע"ב נינהו מ"מ לא סגי לברוכי עלייהו עושה מע"ב דיש לומר בהם שבח יותר שכחו מלא עולם ומהיכ"ת להגמ' דסגי בהו בברכת עושה מע"ב, ונראה דלהרי"ף ודעימיה ענין הברכה לברך על בריאת הרעמים ולברך על בריאת הזועות ולכן בין כשאומר שכחו מלא עולם או עושה מע"ב יש בזה ברכה המתייחסת להם אבל להראב"ד ודעימיה הברכה על מה שכחו מלא עולם ועל מעשה בראשית שבהם ולכן בהנהו מברך תרתי ובהרים וגבעות מברך חדא. או ברוך עושה בראשית או ברוך שכחו מלא עולם, אבל על ההרים ועל הגבעות עושה בראשית [איכא] כחו מלא עולם ליכא, שאינן נראין ברוב העולם. רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול. פי' לפי שהוא חשוב וגדול מכולן. מברך עליו ברוך שעשה הים הגדול אימתי בזמן שהוא רואה לפרקים. מפרש בגמרא [נט, ב] לפרקים שלשים יום, והוא הדין לכל הנזכרים במשנה 55 ר"ל הדברים שאינם מתחדשים שרואה אותו דבר בזה בעי שלשים יום שלא ראה אבל זועות ברקים ורעמים ורוחות מברך על כל פעם שמתחדשים וכמ"ש רבינו להלן נט, א ע"ש. . על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת.

[רי"ף מג, א] גמרא על ניסא דרבים מברכינן ועל ניסא דיחיד לא מברכינן והא ההוא גברא דהוה קא אזיל בעבר ימינא ונפל עליה אריא איתעביד ליה ניסא ואיתציל מיניה אתא לקמיה דרבא אמר ליה כי מטית להתם אימא ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרי אניסא דרבים כולי עלמא צריכי לברוכי אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי. פי' כי מטו דוכתא דההוא ניסא דלימא ברוך שעשה נס לאבא או לאבי אבא במקום הזה. כולי עלמא לא צריכי לברוכי. ולומר ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה.

ירושלמי מהו שיברך אדם על נס אביו ועל נס רבו, היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחבריו, היה מי שנתקדש שם שמים על ידו כגון דניאל וחבריו. מהו שיברך אדם על נס שבט, למאן דאמר כל שבט ושבט קרוי קהל חייב לברך [למאן דאמר כל השבטים קרויין קהל אין צריך לברך] 56 לפנינו ברי"ף לא מובא הירושלמי אבל בד' רבינו נראה דגרסה ברי"ף מדכתב פי' לאחר הירושלמי ולא כתב פי' קודם לכן כדרכו בכ"מ שמוסיף על הרי"ף. . פי' ולא איפשיטו בירושלמי 57 היינו לנוסח הירושלמי שהביא רבינו וכ"ה לפנינו ובעוד ראשונים (אבל לגירסת תוס' ר"י והרשב"א והרא"ש איפשיט בעיא דאדם מסויים ע"ש ובטור סי' ריח וב"י שם, ויעומ"ש לעיל דאדם מסויים נמי משום הודאה הוא, ומ"ש בבי' דברי הב"י ע"ש). ואף אביו ואדם מסויים לא איפשיטו אלא דאביו פשוט בתלמודין לגי' הרי"ף ואדם מסויים גם בתלמודין לא נתפרש משא"כ רבו ודניאל וחבריו. הנך בעיי דנס רבו ודניאל וחבריו, מיהו בגמרא דילן פשיטא להו דמברכינן עלייהו (דתנן) [דאמרינן] [נז, ב] ראה גוב אריות וכבשן האש אומר ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה 58 נראה דהא לאו משום הודאה הוא כמו בשאר ברכות על הנס וכדנתבאר לעיל אלא כיון שנתקדש ש"ש ע"י אותו נס לכן יש לברך ולשבח השם כשרואה מקום אותו נס. אבל בשאר נסים לא נאמר בהם ברכה אלא משום הודאה דכל ששייך לו הנס ושייך גביה ענין הודאה על הנס מברך עליו כשרואה מקום הנס. , ושל רבו נמי מעובדא דרב יהודה [נד, ב] דאיתפח ובריכו עליה רב חנא בגדתאה ורבנן בריך דיהבך לן ולא יהבך לעפרא 59 ז"ל הרמב"ן בתורת האדם שער המיחוש ענין הרפואה, וא"ת הא רב יהודה פטר נפשיה ברבנן דאמרי קמיה בריך רחמנא דיהבך לן כו' בלא מלכות רב יהודה תלמידיה דרב הוה כו' ורבנן דבריכו הכי משום דלא מחייבי אינהו בברכה אלא משום דחביב עלייהו טובא מעיילי נפשייהו בנס לשבוחי להקב"ה שלא ביטל תורתו מינייהו וכה"ג שבח הוא ולא ברכה לבטלה, ובירושלמי בעו מהו שיברך אדם על נס אביו ועל נס רבו וכיון דאיפשט בגמרין לברוכי איהו ובריה ובר בריה תלמיד נמי מברך ומיהו ברכת רפואה עליה דידיה רמיא חובה ולאו עלייהו כלל הילכך כי חביב עלייהו ורצו לברך לא צריכי למידק במלכות ע"כ. והנלמד מדברי הרמב"ן דודאי חובה לברך הגומל משום רפואת רבם ליכא, ולא דמי לברכת רואה מקום נס שאירע לרבו דמברך לדעת תלמודין, אבל מ"מ אם חביב עליו יכול לברך ולהכניס עצמו בהנס על שלא ביטל ה' תורת רבו ממנו כיון דחזינן דברואה מקום שאירע נס לרבו צריך לברך, והיינו דלברך הגומל צריך שיהא גוף הנס נס שלו ואי"ז חובה אלא על מי שנתרפא ולא על התלמיד שזכה בתורת רבו אבל רואה מקום הנס כיון דע"י אותו נס זכה בתורת רבו הרי הוא שותף בו לענין שצריך לברך על הנס שקרה במקום זה (דאי"ז חיוב הודאה כמו הגומל אלא דראיית מקום הנס מחייבת כל השייך באותו נס לשבח ולהודות עליו, ויעו' לעיל פלוגתת הראב"ד ושאה"ר אם חייב פעם אחת בלבד או לעולם), ומבואר ברמב"ן דאביו ורבו חד ספיקא הוא אם אין מברך אלא מי שקרה לו בעצמו הנס או אף בנו ותלמידו דשייכי בהנס דהבן בא לעולם מכח הנס והתלמיד זכה ברבו מכח הנס ויליף רמב"ן רבו מאביו אבל רבינו לא יליף רבו מאביו דודאי באביו איכא טפי שותפות בהנס מאשר ברבו אבל הביא מעובדא דרב יהודה ויתכן שסובר שהיה בתורת חובה להודות על נס של רבם כיון דזכו בו ע"י הנס ודלא כרמב"ן או דגם לרבינו אינו אלא רשות ועיילי נפשייהו בהנס ומ"מ חזינן דחשיבי שייכים בהנס ולכן דינם כבנים המברכים על נס אביהם. ובעיקר הדבר כן מבואר ברשב"א דמה שמברך על נס של אביו מחמת שותפותו בהנס ולכן כתב דמברכים כל דורותיו לעולם. ואף להמאירי שכ' דרק בנו ובן בנו מברכים דהם כעין דורו היינו דחשיב כקרה להם הנס משא"כ הבאים אח"כ אינם חשובים כקרה הנס להם ורק דלולי הנס לא היו קיימין אבל לעולם ברכת הבן מצד שותפותו בהנס וכהרמב"ן והרשב"א (וע"ש בשם י"מ לענין לברך בחיי האב ואח"מ האב). ומיהו המג"א בסי' ריח כתב דגם הנולדים לפני הנס מברכים ומייתי לה מדמברך אנס של רבו והיינו דברבו הא אינו שותף בהנס וע"כ כיון דצריך לכבדו יש לו לשבח ולהודות על ניסו (ואין לומר מצד ששמחה היא לו בלבד דלא מצינו דאב מברך על נס הבן וע"כ בעינן לזה דחייב לכבדו, וע' אבודרהם דאב על נס הבן ברכה לבטלה הוא וע' המכתם ורמ"א וביאה"ל סי' ריט ס"ד), וע"ש בא"ר הובא בביאה"ל, אכן בד' הרמב"ן הנ"ל מתבאר דמה שזכה ברבו ותורתו מהני דחשיב שייך ושותף בהנס, וגם הרשב"א שכ' באב טעמא דשותפות בהנס כתב דתלמיד מברך אנס דרבו מעובדא דרב יהודה, גם מסתבר דלברך ברכת הודאה אנס דרבו צריך שייכות בעצם הנס ולא שמודה על נס של אביו ולא דמי לרואה מקום הנס. אכן צ"ע טובא בדברי רבינו דהא כתב בסמוך דלאו דוקא משום דרבייהו הוא דמברך ברכת הודאה אלא ה"ה חבירו החביב לו כשרואהו אחר שניצל מן הנס מברך אבל אמקום שנעשה לו נס אינו מברך וא"כ היכי מייתי ראיה מעובדא דרב יהודה לענין רואה מקום נס של רבו וצ"ע. .

והקשה הראב"ד ז"ל 60 הובא לשונו בס' המאורות בדף ס והוכיח מזה דברכה על ראיית חבירו אינו אלא רשות וע' השגות הראב"ד על המאור מד, א בדפי הרי"ף. והיכי אמרינן דאין מברכין אלא על נס רבים או דאביו ולא של חבירו, והלא אמרו [נח, ב] שהרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו ולאחר שנים עשר חדש מחיה המתים, ומעתה ק"ו אם נעשה לו נס שמברך עליו. ומחוורתא דמילתא הכין הוא, דלברוכי אדוכתא דאיתעביד ביה ניסא, איכא לפלוגי בין רבו (לאביו) [ואביו] ואדם מסויים לשאר בני אדם, דעל רבו ואביו ואבי אביו ומי שנתקדש שם שמים על ידו 61 פתח באדם מסויים וסיים באדם שנתקדש ש"ש על ידו ולכאו' תרי מילי נינהו וצ"ע. שו"ר בשטמ"ק דמבואר דחד מילתא הוא וזה ג"כ דעת רבינו. מברכין ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה, ועל נס שנעשה ליחיד דעלמא אין מברכין על המקום שנעשה בו נס, הא ודאי כשרואה את חבירו שניצל מן החולי או שנעשה לו נס אחר ודאי על כל יחיד החביב לו הוא מברך ברוך שעשה לך נס, וזהו שאמרו הרואה את חבירו לאחר שלשים [יום] מברך שהחיינו ובתר שתא ברוך מחיה המתים, והיא על השמחה שהוא שמח על חבירו החביב לו שנעשה לו נס, וכדבריכו רב חנא ורבנן (אמ' רב) [אדרב] יהודה ברפואת חליו ולאו דוקא משום דרביהו הוא דהוא הדין לחבירו 62 יעו' בסוף הערה 9 מה שעמדנו בזה בדברי רבינו. וביאור תשובת רבינו דחלוק ברכה כשרואה האדם שניצול מברכה על מקום הנס דכשרואה חבירו החביב לו שניצול ושמח בזה מברך הוא על שמחתו ברוך שעשה לך נס והיינו מה שבירכו תלמידיו של רב יהודה בריך רחמנא דיהבך לן והיינו ברכת מחיה המתים ושהחיינו על חבירו אבל לברך על ראיית מקום הנס אין מברך אלא מי ששייך בגוף הנס דהיינו מי שקרה לו הנס ובנו ובן בנו וכן תלמיד בנס דרבו וכמ"ש לעיל דשייך בהנס דזכה ברבו אבל אנס דחבירו אינו מברך, ובניסא דרבים כו"ע מברכי וכן במי שנתקדש ש"ש על ידו כיון שע"י נס זה נתקדש ש"ש מברכין כו"ע שם שמים בראותם מקום הנס. והנה יתרו לא ראה מקום הנס וכתבו הראשונים (ע' בראב"ד הנ"ל ובשטמ"ק ומאירי ואבודרהם) דכיון דראה הרבים הניצולים כראה מקום הנס דמי וצ"ע דלד' רבינו ברואה הניצול גם בנס דיחיד מברך מצד שמחתו ששמח בהצלתו והיכי מייתי מינה לרואה מקום הנס דמברך וצ"ל כמו שתי' מהרש"א דראה מן ובאר וענני כבוד והליכתם במדבר וזה המשך לנס של מצרים ולכן הוא דבירך. וברמ"א סי' ריח ס"ו הביא בשם אבודרהם דרואה האדם שנעשה לו הנס כרואה המקום והיינו מהך דיתרו, והמ"ב בשעה"צ שם הביא דברי רבינו דסובר דגם בחבירו שאינו מברך בראה מקום שאירע לו נס מברך כשרואהו אחרי שניצל וכתב דשיטה יחידאה היא ואף על האבודרהם יש חולקים דליכא ראיה מיתרו ועפ"י תי' המהרש"א הנ"ל ע"ש. ולד' הרמ"א מתבאר הוכחת רבינו לעיל מעובדא דרב יהודה דמברך אנס דרבו וכן הוכיח הרשב"א והיינו דראה האדם הניצול כראה מקום הנס (אלא דצ"ע דהא דעת רבינו דגם בחבירו החביב לו מברך כשרואהו אע"פ שאינו מברך על מקום שאירע לו נס וכדעמדנו לעיל סוף הערה 9) אך נתבאר לעיל הערה 9 דיש לפרש כונתם להוכיח דהתלמיד חשיב שייך בנס רבו אבל אינו חובה לברך כשרואה האדם הניצול כמו רואה מקום הנס. .

וכל ברכות אלו בשם ומלכות הן 63 זהו דעת כל הראשונים מלבד הראב"ד במאורות ס, א ובהשגות על המאור מד, א והמאירי יעו"ש. וע' רמב"ן בתורת האדם שהאריך בזה. דהא קימא לן [לעיל מ, ב] כל ברכה דאין בה שם ומלכות לא שמה ברכה, והכי איתא בירושלמי [סב, ב]. והא דבריכו רב חנא ורבנן אדרב יהודה בריך [רחמנא] דיהבך לן ואמר להו פטרתון מלאודויי ולא הזכירו בה (שם ומלכות) [מלכות], היינו משום דכולהו הני הוו תלמידי דרב ורב סבירא ליה [לעיל מ, ב] דלא בעינן בברכה [אלא] שם ולא מלכות.

ת"ר הרואה מעברות הים. פי' מקום שעברו בו אבותינו בים סוף. ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שזרק עוג למשה ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה מלחמה בעמלק ואשתו של לוט וחומת יריחו שנבלעה. פי' שנבלעה במקומה לפי שלא היה אפשר אלא על ידי בליעה לפי שהיתה רחבה כגבהה ולא היתה נפילתה ניכרת 64 גמ' נד, ב ורש"י שם. וזהו דכתיב [יהושע ו, כ] תחתה. הרואה אותן צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום. ועל לוט ועל אשתו מברכינן שתים על אשתו מברכינן ברוך דיין האמת ועל לוט מברך ברוך זוכר הצדיקים דכתיב ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם.