רא"ה על ברכות קו

אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. וכמה אמר עולא כדי שיכיר בין איסר לפונדיון חזקיה אמר כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריה למלוזמא של ציפורי. פי' שיהא כל כך סמוך לו שיהא ראוי להכיר אבל לא בעינן נשתמש בו ממש, ויש אומרים דנשתמש בו ממש בעינן 42 כן סובר הרז"ה, והראב"ד השיג עליו ע"ש. ואע"פ שכתב רבינו לעיל דאינו ברכה"נ, מ"מ להרז"ה אינו בכלל רואה בשביל לשבח על האור אלא בנהנה ממנו והאיר לו האור. ועיין הפרדס לרש"י סי' קיא וסי' קטז וראבי"ה סי' קמא. ועיין לעיל הע' 27 דיש אומרים שהוא ברכה"נ. . ופי' מלוזמא משקל.

אמר רב יהודה אמר רב אין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות לומר דאי מיקלע ממילא מברך עליה אבל אהדורי לא מהדר. פי' ויש אומרים דהוא הדין נמי אבשמים דהנאה דנפשיה הוא 43 הם דברי הראב"ד הובא ברשב"א וש"ר. וכונתו שאינם אלא להשיב נפשו. .

גרסינן בפרק מקום שנהגו [פסחים נד, א] אמר ר' בנימן בר יפת אמר רבי יוחנן מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים וכן עמא דבר מיתיבי אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות הואיל ותחלת ברייתו הוא וכשהוא רואה מברך מיד רבי יהודה אומר סודרן על הכוס אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה לא קשיא כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים שאין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא על אור ששבת אבל אור היוצא מן העצים ומן האבנים לא.

[רי"ף מ, א] מתני'. מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור במקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר עד מתי הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו.

[גמ'] אמר רב זביד מחלוקת בששכח אבל במזיד יחזור במקומו ויברך. הנהו תרי תלמידי חד עבד בשוגג כבית שמאי אשכח ארנקא דדינרי. פי' אף על פי ששכח ונעקר ממקומו על ידי שכחה החמיר על עצמו כבית שמאי 44 משמע דאין הלכה כן דלא כתוס' נב, ב וקשה הא אסור לעשות כב"ש אף לחומרא כדלעיל יא, א ע"ש בדברי רבינו, אך עיין בתוס' שם נב, ב דגם ב"ה מודו אלא שלא הטריחוהו בכך וא"כ מותר לעשות כן כיון דגם לב"ה עדיף ומשובח וכ"כ תר"י. וחזר למקום שאכל ובירך. וחד (במזיד) עבד [במזיד] כבית הלל אכליה אריא. פי' וחד עבד במזיד, נעקר מן המקום במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך 45 והיה לו להתעכב ולברך במקומו ואח"כ לילך, וצ"ע אם גם בהפסד ממון וכדו' מחוייב בכך, ובאופן שלא היה מחוייב להתעכב גם אי"צ לחזור לדעת ב"ה אחר שעשה צרכו דהא דמיא לשכח. .

עד כמה הוא מברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו. וכמה שיעור עיכול אמר רבי יוחנן כל שאינו רעב מחמת אותה אכילה.

[מתני'] ועונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה. פי' שמא להר גריזים בירך.

[גמ'] תניא אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין והני מילי בעידנא דקא מגמרי להו אבל בעידנא דמיפטרינהו עונין. הנכון בזה כמו שפירש רבינו שלמה ז"ל בעידנא דאמרי הפטרה, ואשמועינן דאף על גב דקטן [הוא] כיון דתקון רבנן הכי דקטן מפטיר שפיר חזי לענות בתרייהו אמן 46 לכאורה גם רש"י מודה דברכות שמברך על מזונו וכיו"ב עונים אחריהם וכדברי האיכא דמפרש שהביא רבינו, דכיון דאינו להתלמד אלא לברך ויש להם לברך משום חינוך מצוה שפיר עונים אחריהם, ולא פליגי אלא בפירושא ולא בעיקרא דדינא, ולפ"ז צ"ל דמש"כ רבינו הטעם מחמת שתיקנו שקטן מפטיר אין הכונה שבהפטרה בלבד עונין אחריו שיש בהפטרה טעם מיוחד מחמת שתיקנו שקטן כגדול לענין להפטיר לציבור משא"כ בברכות על מזונו וכיו"ב שהוא לחינוך בעלמא אלא הכונה דאם לא היה יכול קטן להפטיר הרי שהיו ברכותיו לבטלה ורק כיון שתיקנו שמפטיר ראוי לענות אמן אחר ברכותיו, וצ"ע. , ואיכא דמפרש 47 הראב"ד הובא ברא"ש ושטמ"ק ושא"ר. (וע"ש בלשון השטמ"ק דאע"פ שאין להם חיוב אלא שאביהם מחנכם עונין אחריהם אמן וזה כשיטת הריטב"א במגילה יט, ב ובתשו' סי' צז דהקטן אינו נחשב מחוייב בדבר אף מדרבנן. ונתבאר בזה לעיל כ, א). דמיפטרי עצמן מברכה.

אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא [תנא] והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן הטוב. פי' רגילין היו לסוך את ידיהם בשמן אחר מים אחרונים להעביר זוהמת הידים. אני ה' אלהיכם זו ברכה. פי' וכל הני אסמכתא נינהו 48 יעוין בד' רבינו להלן מא, א בדפי הרי"ף שהכריח כן דהא מים אחרונים משום מלח סדומית נינהו וע"כ אסמכתא בעלמא הוא, ושם יתבאר בזה בס"ד. וע"ע בדברי רבינו לעיל מג, א ד"ה והוא מברך על המוגמר. .

סליק פירקא בסייעתא דשמיא

[רי"ף מ, ב] גרסינן בפרק כל הבשר [חולין קה, א] אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה 1 בפי' רבינו על הרי"ף חולין כתב, פי' מים ראשונים מצוה מדרבנן מים אחרונים חובה כדמפרש לקמן. ור"ל דמים אחרונים אינם מצוה מדרבנן גרידא אלא חובה משום סכנתא. ועיין תוס' בשם ר"ת וב"י ריש סי' קנח ומג"א ריש סי' קפא ועיין ר"מ שבת פ"ה ה"א. מיתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. גופא מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע. פי' נוטלין ידיהם, בין בכלי מתחתיהן לקבלם, בין שותתין על גבי קרקע. מים אחרונים אין ניטלין אלא בכלי ואמרי לה אין ניטלין על גבי קרקע. פי' אין נוטלין ידיהם ויפלו על גבי קרקע מפני שרוח רעה שורה עליהן 2 הכי מפרש התם קה, ב. . איכא בינייהו קינסא פירוש עצים [דקים]. פי' דלמאן דאמר אין ניטלין על גבי קרקע, בקינסא שיהא על קרקע ויטול ידיו עליה בהכי סגי ליה, ולמאן דאמר בכלי, בעינן כלי ממש שיהו שותתין בו. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא ודוקא חמין שהיד סולדת בהן אבל פושרין לית לן בה.

[חולין קה, ב] אמצעיים רשות. אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. אמר רב יהודה בר חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני (שאכל) [שאדם] אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא העינים דנגעי ידיה בההוא מילחא וכי הדר נגעי ידיה בעיניה מסמי להו אמר אביי ומשתכחא כי קורטא בכורא ואי כל מילחא מיכל 3 לפנינו בגמ' כל מילחא (וברי"ף כייל מילחא), ולפי גירסתו פירש רבינו מדד מלח מדוד, ור"ל מלח שהדרך למדדו. , פי' ואם מדד מלח מדוד מלשון וכל בשליש [ישעיה מ, יב], בעי נטילת ידים.

[חולין קו, א] איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים. פי' מים ראשונים. ורבי יוחנן אמר נוטלין מהם לידים אמר רבי יוחנן שאלתי את רבן גמליאל ברבי אוכל טהרות ואמר כל גדולי גליל עושין כן וקיימא לן כרבי יוחנן בהא.

חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים ורבי יוחנן אמר כל גופו טובל בהן ידיו 4 לפנינו ברי"ף ידיו ורגליו, ובגמ' פניו ידיו ורגליו, ורגמ"ה פירש לקידוש יו"ר אך לרבינו בסמוך הרי אינם כשרים לקידוש יו"ר, וע"ש ברש"י. לא כל שכן אמר רב פפא במקומן כולי עלמא לא פליגי [דשרי למישקל מינייהו במנא כולי עלמא לא פליגי] דאסור. פי' משום דאנן בעינן מים שלא נשתנו צורתן, דנטילת ידים דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור, והתם מסתברא דילפינן לה משום מים יתירא דכתיב בהו [שמות ל, יח] ונתת שמה מים (לרחצה) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, ומהכא דייקי דמים בהוייתן בעינן שלא ישתנו 5 וכ"כ הריטב"א בחולין בשם רבינו, ועד"ז בר"ן שם, והובאו דברי רבינו בב"י ריש סי' קס על מש"כ הטור דשינוי מראה פוסל בנט"י. ומקור הדבר דקידוש יו"ר בעי מים שלא נשתנו נראה שהוא מסוטה טו, ב דקאמר התם דכלי שנתאכמו פניו פסול לתת בו מים להשקות הסוטה וילפינן לה כלי דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה, ופי' תוס' דכשם שמים שנשתנו מראיהם פסולים הוא הדין כלי שנשתנה מראהו, והק' תוס' דהרי מי השקאת סוטה נוטלם מן הכיור כדתנן התם, ובזבחים כב, א איתא דמי מקוה כשרים למי כיור, ולענין מקוה תנן בפ"ז דמקואות מ"ג דאין נפסל אלא בנפל לתוכו יין וכיוצא בו דבר שיש בו ממש אבל נפל לתוכו מי צבע אין נפסל אע"פ שנשתנה מראהו וכלי שנתאכמו פניו דמי למים שנפל לתוכם צבע, ויעו"ש שכתבו דקרא אסמכתא בעלמא ופסולא מדרבנן (וצ"ב דמ"מ למה במים פשוט יותר שפסלום, ואין לומר דתוס' מפרשי מה מים שלא נשתנו שאין דרכם להשתנות אלא דקשיא להו לאחר דכלי שנשתנה פסול ה"ה מים שנשתנו פסולים והרי ניטלים מן הכיור ומי כיור שנשתנו מראיהם כשרים, דמאי קשיא הא י"ל דהוא דין מיוחד במי סוטה דבעו מים שלא נשתנו, ואין לומר בכונתם דמי כיור שנשתנה מראיהם פסולין מדרבנן דהא בזבחים אמרינן דמה דכשר למקוה כשר למי כיור וצ"ע). אכן רבינו סובר דבזבחים לא קאמר אלא דמי מקוה שאינם מים חיים כשרים לכיור ע"ש בגמ', אבל מים שנשתנה מראיהם (בדבר שאין בו ממש) כשרים למקוה ופסולים לקידוש יו"ר וכדמפרש טעמא דכתיב מים יתירא ללמד דבעינן מים בהוייתן, ואי"ז דינא בקידוש יו"ר בלבד אלא נלמד מקרא הילכתא במי כיור דלא הוו בקדושתם אלא במים בהוייתם, וממילא מי סוטה דצריכים להיות מן הכיור דכתיב מים קדושים כדתנן במתני' שם (ויעו' חי' הגרי"ז שם) צריך מים בהוייתם שלא נשתנו, וזהו דאמרינן מה מים וכו'. והשוו חכמים נט"י לקידוש יו"ר, ולכן בנט"י אם נפל לתוכו צבע פסול וכדתנן בפ"ק דידים מ"ג. ויעוין עוד בד' רבינו לקמן (רי"ף מא, ב) דגם כלי בנט"י נלמד מקידוש יו"ר, ובעיא דרב אשי בחזותא ומנא חד בעיא הוא. ומש"כ רבינו דילפינן לה ממים יתירא, הר"ן בחולין כתב דמים משמע כדרכן, ולכאורה להר"ן כל היכא דכתיב מים בעינן שלא נשתנו משא"כ לרבינו דילפה ממים יתירא. והשתא מפרש רבינו דה"ה חמין חשיב שנשתנו דצורתן וטבען והוייתן של מים הוא צוננים ובחמין חשוב שינוי צורתן ולא הוו מים בהוייתן, ובמקוה אמרינן הכא דחמי טבריא כשרים דהתם ליכא דין מים בהוייתן, אבל בקידוש יו"ר נאמר דין מים בהוייתן. ולל"ק קה, ב ולחזקיה אף צוננים שנתחממו נשתנה צורתם, ולל"ב ליכא פסולא אלא בחמין מעיקרא אבל צוננים שנתחממו אי"ז נחשב שינוי בעצמותם כיון שמצד עצמם צוננים הם אלא שנתחממו והרי עומדים לחזור כמות שהיו (וכן הוא בריטב"א חולין בשם רבינו), משא"כ חמי טבריא דמצד עצמם חמין הם חשיבי מים שאינם בהוייתן וטבען. אכן הר"מ ביאת מקדש פ"ה הי"ב כתב דמים שנשתנו מראיתם פסולים לקידוש יו"ר עד שיהיו כמים הכשרים לטבילה, ומבואר דעתו כתוס' דשינוי מראה דמי צבע שאין פוסל במקוה אין פוסל במי כיור, ולפ"ז על כרחך א"א לפרש פסולא דחמי טבריא כרבינו דהא למקוה כשרים, ואכן בהל' ברכות פ"ו ה"ט מבואר הטעם משום שאין ראויים לשתיית הבהמה וכ"כ תר"י והרשב"א בתוה"ב ב"ו ש"ב והרא"ש בפ"ק דידים. ולדעת הר"מ והתוס' הא דמי צבע פוסל בנט"י כדתנן בפ"ק דידים, צ"ל דנלמד ממי חטאת, דתנן בפ"ח פרה דנשתנו מחמת עצמן כשר וכ"ה בהל' פרה פ"ט הי"ג, משמע הא מחמת מקומן וצבע פסולים דל"צ ממשות אלא שינוי מראה בעלמא (ויעו"ש בר"מ דמחמת עשן פסולין) ורק אם השינוי נובע מהם עצמם לא חשיב שינוי וכשרים, משא"כ במקוה דבעינן משקה ודבר שיש בו ממש אבל מי צבע או מחמת מקומם כשרים כמו מחמת עצמם, ולפ"ז א"ש דנט"י ילפינן ממי חטאת, יעו' רשב"א קז, א בשם בה"ג דכלי בנט"י נלמד מקידוש יו"ר או ממי חטאת, וכ"כ הפמ"ג סי' קס. והנה בטור כתב דנשתנו מחמת עצמן בנט"י פסולים וכ"ה בשו"ע, ובט"ז הק' דהא במקוה כשרים כ"ש בנט"י, וכתב הפמ"ג דל"ק דהא בנט"י גם בצבע ומחמת מקומן פסול משא"כ במקוה, אבל המג"א והגר"א הק' דאף מי חטאת כשרים בנשתנו מחמת עצמם כנ"ל, אכן באמת להר"מ דנלמד ממי חטאת כמו דמי חטאת כשרים במחמת עצמן ה"ה בנט"י וכן נראה בר"מ פ"ו ברכות דמחמת עצמן כשרים, אבל לרבינו דילפה מקידוש ידים דלדעתו יש בהם דין מיוחד של מים בהוייתן ה"ה נשתנו מחמת עצמם אינם בהוייתן, והרי חמי טבריא נשתנה צורתם מצד עצמם ואפ"ה פסולים, וכ"ה בקונטרס בית יד להמאירי שער ה דנשתנו מאליהן פסולין. ובמג"א הק' דבגמ' מיבע"ל אי קפדינן אחזותא והק' הרא"ש דהא מתני' היא דנפל דיו למים פסולין, ולהטור הומ"ל דנ"מ לנשתנו מחמת עצמן, אכן להאמור ל"ק דכיון דפסל ליה במתני' אף בצבע ש"מ דלא ילפינן ממקוה אלא מקידוש יו"ר וכדברי רבינו וממילא אף בנשתנו מחמת עצמן פסולים דבעינן מים בהוייתם. (וע"ש במג"א שהביא מה שדנו הראשונים ברכות נ, ב אם מי פירות פסולים לנט"י משום שינוי מראה וכתב המג"א דלכאורה אם נשתנו מחמ"ע כשרים הרי במ"פ זהו מראה העצמי שלהם, אכן לכאורה גם אם נשתנו מחמ"ע פסולים היינו משום דנשתנו אבל במ"פ זהו מראה שלהם מברייתם וע"כ כונת הראשונים דהמים מצ"ע אין להם מראה רק מכח הפרי יש להם מראה, וא"כ גם אם נשתנו מחמ"ע כשרים היינו משום דהשינוי מצד עצמם אבל במ"פ דהשינוי מכח הפרי לא חשיב מראה עצמי, והצד להכשירם כיון דמעיקר ברייתם יש בהם ממראה הפרי לא חשיב שינוי מראה). והנה במש"כ הר"מ דמי כיור שנשתנה מראיתם פסולין לכיור כמו במקוה לכאורה היה נראה דמקורו מההיא דסוטה, אך זה אינו וכמבואר בקו' תוס' דכלי שנתאכמו פניו דמי לנשתנו מחמת עצמן, ובפרט להר"מ סוטה פ"ג ה"ט שפירש שנראה בלה מחמת אורך הזמן (דלא כרש"י שפירש דנשתנה מחמת האור וגם לרש"י דמי לשינוי דמי צבע במים), וע"כ מקורו מזבחים כב, א יעו"ש בכ"מ בהל' ביאמ"ק, וקו' התוס' בסוטה מתיישבת לפ"מ דמשמע ברש"י שם דמה מים שלא נשתנו אין פירושו דמה מים שנשתנו פסולים אלא מה מים שאין דרכם להשתנות וכן מתבאר בע"ז לז, ב ע"ש, ומזה ילפינן דכלי שנשתנה פסול וממילא דגם מים שנשתנה מראיהם על ידי מי צבע יפסלו למי סוטה ואף דכשרים למי כיור. וע"ע חזו"א נט"י סי' כב סק"ז וסקי"ג, ועיין מש"כ להלן הע' 29 אהא דקאמר התם דקפדינן אחזותא דמים. . וחמין על ידי האור לא חשיב שינוי שהרי היתה להם שעת הכושר, וחמי טבריא חשיב שינוי שאינן ראויין מתחלתן 6 וכ"כ הרי"ף דשאני חמי טבריא דלא היה להם שעת הכושר אבל רבינו לא גרס כן ברי"ף (וכן ליתא ברי"ף דפו"ר). ועד"ז פירש"י דחמי האור פסולין לחזקיה שבטלו ונשתנו מתורת מים וחמי טבריא לכו"ע משום דמעיקרא דתקון נט"י לאו בחמין תקון והני גריעי דלא היה להם שעת הכושר. אבל להר"מ ודעימיה משום שאין ראוי לשתיית בהמה פסול כנ"ל. ובנצטננו נסתפק ב"י לדעת רש"י ע"ש, ולמה שכתב המג"א ריש סי' קס דחזרו למראיתם כשרים א"כ ה"ה הכא לטעמא דרבינו ויש לדחות דחמי טבריא דשונין מעיקרן שאני. ועיין פמ"ג וישוע"י. , והוא הדין למים מלוחין 7 ברי"ף בסמוך פירש כן הא דתנן מים שנפסלו משתית הבהמה פסולים, ומבואר בדברי רבינו דאף זה נלמד דומיא דקידוש ידים ורגלים, והיינו דלא חשיב מים בהוייתן כיון שאינן ראויין לשתיה, ואי לאו דכתיב מים יתירא הרי מ"מ מים נינהו אבל כיון דבעינן מים בהוייתן וטבען שראויין לשתיה אם כן הני דאין ראויים לשתיה פסולים לקידוש יו"ר והוא הדין לנט"י. ועיין ברא"ש פ"ק דידים מ"ג ובמ"ב סי' קס סקל"ט. ופירוש רבינו בבת בירתא הוא כפי' רש"י, ועיין תר"י שנחלק בזה, והובא פלוגתייהו בסי' קס ס"ז. . כי פליגי דפסק מינייהו בבת בירתא. פי' חריץ קטן והמים פונין שם ואין בהן שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה ועולה בהם טבילה. מר סבר גזרינן אטו מנא ומר סבר לא גזרינן והלכתא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוא.

[רי"ף מא, א] מים שנפסלו משתיית הבהמה בכלים פסולין בקרקע כשרין פירוש יש אומרים מים מלוחין הן שאין הכלב יכול ללוק מהן ויש אומרים מים עכורין שקרובין הן להיות כטיט הנדוק. פי' וכל הני מילי לסעודה, אבל לתפלה כיון דסגי לן בכל מידי דמנקי כדאיתא לעיל [טו, א] בהני אפילו לכתחלה נמי, מיהו לא מברך בהו כיון דלא איתקון לנטילה 8 פי' דנט"י לסעודה הוא דין מעשה נטילה וטהרה דומיא דקידוש ידים לעבודה ולכן מדמינן נט"י לקידוש ידים לענין כהוייתן ולענין כלי ומברך על מעשה הנטילה, אבל לק"ש ותפלה דבאין לו מים מנקה בכל מידי דמנקי (ולרבינו לעיל טו, א רק למנחה צריך לחזר ארבע מילין אחר מים ואף בזה ל"צ יותר מארבע מילין ומתפלל בלא זה) אלמא דהוא לנקיות וכדכתיב ארחץ בנקיון דלכתחלה בעי ארחץ במים לנקיון אבל דיעבד כל דבר שיש בו נקיון מהני (ואף דבדברי רבינו לעיל טו, א נראה דאף בידיו נקיות מנקה אותם לתפלה ואף למנחה, היינו משום שמא אינן נקיות ומשום נקיות יתירא), וכיון שכן אין דומה כלל לקידוש ידים להצריך בו כלי ומים כהוייתן, וגם אין מברכים כיון דאין מצוה במעשה הנקיון אלא דבעינן חפצא של ידים נקיות והרחיצה אינה אלא היכ"ת שיהיו נקיות. ומיהו חידש רבינו דאם נוטל לתפלה כמו לסעודה מברך, ונראה ההכרח לזה מדף ס, ב דכי משי ידיה מברך על נט"י וסובר רבינו דהיינו נט"י שלמדו לעיל טו, א מארחץ בנקיון, והביאור בזה כיון דנלמד מדכתיב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' דמדמי תפלה לעבודה אע"פ דלענין חיובא לעבודה בעינן מעשה קידוש וטהרה ולתפלה סגי במעשה נקיון מ"מ אם עושה מעשה נטילה וטהרה לתפלה יש בזה קיום מעין קידוש ידים לעבודה, וסגי בנקיון אבל יכול לעשות תפלה כעבודה לגמרי ואז הוא מברך כמו לסעודה ובאופן דישנם תנאי נטילה דסעודה דבזה דמיא לקידוש ידים. ושיטת רבינו בבדה"ב ב"ו ש"ה דלכתחלה כל מה שמעכב לסעודה מעכב לתפלה ועיקר קרא בעבודה איירי אלא דתפלה במקום עבודה ולכן צריך בה מעין קידוש ידים, אלא דדיעבד בדלית ליה מיא אין לו חיובא דנט"י אלא נקיות בעלמא שזה הוא יכול לעשות בכל מידי דמנקי (וה"ה באין לו כלי אף שיש לו מים ל"צ מים דוקא) וזהו דין נקיות בעלמא דאין בו ברכה ע"ש, וע"ע בבדה"ב בש"ב שם לענין משקין לנט"י. והוא סותר למש"כ בסוגיין דלכתחלה כשר במים פסולין לנט"י אבל בעיקר הדברים הוא מתבאר באותו אופן, וכן משמע דעת הר"מ בפ"ו ברכות דבעינן לק"ש ותפלה נט"י באותם תנאים הנצרכים לסעודה (וכ"כ המאירי בבית יד שער ה) ואף בידיו נקיות נוטל ומברך בכל ק"ש וכל תפלה אבל בדלית ליה מיא (עיין רפ"ג ק"ש ורפ"ד תפלה) הוא דין נקיות בעלמא במידי דמנקי ואינו מברך על זה. ושיטת ר"ת הובא באר"ח נט"י יב ובאהל מועד ח"א מג, ב דאין מברך על נט"י אלא בנט"י לסעודה ובבוקר דצריך מים אבל לק"ש ותפלה דסגי בכל מידי דמנקי אינו מברך, וכ"כ הרשב"א בח"א סי' קצ בשם מורו ע"ש בארוכה, והוא כרבינו דלנקיות אין מברכים, ומבואר שם הטעם ברשב"א דאין בזו מצות מעשה נטילה אלא שיהיו ידיו נקיות ובכל דבר שינקה הוכשר לברכה ע"ש, וכ"ה במשמרת הבית ב"ו ש"ה ע"ש. ולר"ת הא דאמרו בדף ס, ב דמברך על נט"י היינו משום שבבוקר יש דין מיוחד של נט"י שצריך מים דוקא ואין זה הדין נט"י המבואר בדף טו, והטעם לזה מבואר ברשב"א סי' קצא דבבוקר הוא מתחדש כבריה חדשה לעבודת השם ולכן צריך לקדש ידיו ככהן המקדש ידיו מן הכיור וצריך כלי כמו בקידוש ידים ע"ש (וזהו כונתו גם במשמה"ב שם ע"ש), אבל בדברי ר"ת נ"ל דכונתו מה שצריך נט"י לסלק רוח רעה (יעו' שבת קח, ב וחולין קז, ב) והפוסקים בסי' ד נקטו דישנם שני טעמים לנט"י שמברך עליה בשחרית אי משום ק"ש ותפלה אי משום בריה חדשה כהרשב"א אך לדברינו לר"ת סילוק רו"ר בעי נט"י בברכה, ולא אמרינן שכיון שהוא לסילוק רו"ר בעלמא אין בזה ברכה. ולכל הדעות האמורות כשבא לנקיות בעלמא אין מברך, לרבינו גם אם צריך מים לנקיות כיון דחזינן דלפעמים מהני מידי דמנקי, ולר"ת והרשב"א כיון דאי"צ לחזר אחר מים כלל יעו"ש במשמה"ב ובתוס' לעיל טו, א. אבל דעת הרא"ש בדף ס דאע"פ הוא דין נקיות (לדעת הרא"ש שם, בבוקר מחמת שידיו מטונפות משינת הלילה, ובכל ק"ש ותפלה אם עשה צרכיו קודם לכן ויעו' עוד בתשו' כלל ד) מ"מ מברך, ובמנקה ידיו במידי דמנקי מברך על נקיות ידים, וברוחצן במים אף בלא כלי מברך על נט"י אגב שלסעודה מברך על נט"י ע"ש הכלי הנקרא נטלא קבעו כן אף לתפלה. ועד"ז הוא שי' הראב"ד מובא בשיטמ"ק ס, ב (ועוד ראשונים ע"ש בהערות) דבמידי דמנקי מברך על נקיות ידים ובמים על נט"י, אלא דפליגי הראב"ד והרא"ש דלהראב"ד כל שעשה צרכיו מברך על נט"י כיון שאין יכול לומר אשר יצר ולהרא"ש אינו אלא לק"ש ותפלה ולא לברכה, והא מיהא לתרוייהו היכא דצריך נקיון בשביל שיוכל לברך או להתפלל מברך על מעשה הנקיון (ויעוין פ"ט הערה 69). ועיין בראב"ד פ"ו ברכות ובתוה"ב שם לענין מים אחרונים ובבדה"ב שם ודוק. ודעת הריטב"א הובא בספר הפרדס שער ט דגם במנקה במידי דמנקי מברך על נט"י כיון שמחמת החובה ליטול ידיו הוא מנקה אותם, והובא אחר הל' ברכות לריטב"א בהוצאת מוה"ק ע"ש. ובב"י סי' ד הביא דברי רבינו, ובשו"ע ס"א הביא מחלוקת בנוטל ידיו לתפלה במים הפסולים לנטילה דלרבינו אין מברך ולדעה השניה מברך והיא דעת הראב"ד והרא"ש הנ"ל. ובסכ"ב שם כתב כהרא"ש דמנקה ידיו במידי דמנקי מברך על נקיות ידים, והנה לרבינו זה אינו דסובר דעל נקיות אין מברכים, ומ"מ אכתי איכא נפ"מ בפלוגתא דס"א לענין אם מברך על נט"י או על נקיות ידים וכ"כ הגר"א שם. וע"ש בס"ו דל"צ רביעית לנט"י וכתב הגר"א דלרבינו לא יברך. וברמ"א ס"ז כתב דאין מעכב כח גברא וכלי ושאר דברים הנצרכים לסעודה בנט"י שחרית, וכתב הגר"א דלרבינו לכתחלה מעכב והא דמנקה במידי דמנקי היינו בדלית ליה מיא אבל בדאית ליה מיא נוטל כמו לסעודה, וצ"ע דאמנם בבדה"ב סובר רבינו כן אבל בדבריו בסוגיין שזה הביא הב"י ועל זה קאי הגר"א מבואר דאף לכתחלה ל"צ כלי ומים הכשרים לנט"י ורק אם רוצה נוטל כמו לסעודה ומברך וצ"ע. .

אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן אין נטילת ידים לחולין. פי' דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין 9 לכאורה גם אם שני עושה שלישי בחולין מ"מ אין איסור לאכול חולין בטומאה וצ"ב, ועיין להלן לענין דבר שטיבולו במשקה. . אלא משום סרך תרומה. [פי'] כדי שיהו אוכלי תרומה רגילין ליטול ידיהם שהידים שניות ופוסלות התרומה 10 ועיקרו בנגעו בראשון לטומאה דמדברי סופרים נטמאו הידים אבל אף בסתם ידים שאין ידוע לו שנגעו בראשון לטומאה מ"מ תיקנו שיהיו טמאות כיון דסתם ידים עסקניות הן כמ"ש בשבת יד, א (יעוין בר"מ פ"ח אבוה"ט) ורש"י בשבת פירש דעסקניות הן ונוגעות במקום הטינופת ומשום מיאוס וגנאי לתרומה ולפ"ז משום סרך תרומה היינו שגנאי הוא לה להאכל במיאוס אבל בסוגיין פירש משום שהם שניות ופוסלות התרומה והוא כפי' רבותיו בשבת דחיישינן שמא נגעו בטומאה וצ"ל דלא חיישינן שנגעו באב הטומאה אלא בראשון לטומאה. . ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים. כלומר דרבנן הוא בעלמא 11 משא"כ לרבא דאורייתא הוא כמ"ש בהערה הבאה. ותוס' נתקשו מאי ועוד הא חכמים תיקנוה משום סרך תרומה ותי' דתיקנוה משום נקיות, אבל לרבינו לעיל אין ברכה על דבר שהוא לנקיות, אלא הכונה דיש לעשות כן מחמת חשש דאוכלי תרומה גם בלא שתיקנוה ועוד דחכמים חייבוה ויש לקיים דבריהם (עיין רש"י ורשב"א). . ורבא אמר מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך דמייתי לה מדאורייתא דכתיב [ויקרא טו, יא] וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים 12 בגמ' רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דכתיב וכל אשר יגע וגו' אמר ראב"ע מכאן סמכו חכמים לנט"י מן התורה, וכ"ה ברי"ף לפנינו ע"ש. . [פי'] והתם ודאי טבילה בכל גופו בעי למימר, ומכל מקום כיון דאפקיה רחמנא בהאי לישנא דידיו, מכלל דאיכא טהרה לידים באפי נפשייהו 13 בגמ' שם אמרו דה"ק ואחר שלא שטף ידיו במים טמא ופירש"י הנוגע בזב ומי שאינו שוטף את ידיו שניהם טמאין ואסמכתא בעלמא היא, והיינו כיון שאין זה נכנס במשמעות המקרא לפי פשוטו אינו אלא אסמכתא, אבל רבינו מפרש דמדנקיט קרא לטבילה המטהרת בלשון שטף ידיו נלמד דאיכא טהרה בפני עצמה לידים, ולפ"ז דאורייתא הוא, וכן הא נראה ממש"כ רבינו דלא הביא קרא דוהתקדשתם דאסמכתא בעלמא הוא הא הך דר"א בן ערך דרשא גמורה היא ופירשו חכמים דהך טהרה מיוחדת לידים היינו להכשירן לאכילת פת, וגירסת רבינו דמייתי לה מדאורייתא שלא כגירסתנו שמכאן סמכו חכמים לנט"י מה"ת ומשמע נמי דדאורייתא הוא, ותוס' כתבו דאסמכתא היא דבנדה מג, א מייתי מינה דאי"צ לטבול בית הסתרים דומיא דידיו דמאבראי נינהו אכן יעו"ש ברש"י נדה שכתב דמפסוק זה נלמד נט"י לאכילה ומ"מ שפיר נלמד מינה דין בית הסתרים ע"ש (והוא דלא כפירושו בחולין דאסמכתא הוא) וכ"כ תר"י וא"ש. וכ"ה בריטב"א בחולין ע"ש. ומיהו עיקרו משום סרך תרומה אלא דגם מצוה לשמוע דברי ראב"ע דמייתי לה מה"ת. וע' בהערה הבאה. . והא דלא מייתי לה מהאי קרא דאמרינן לעיל [נג, ב] והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, דהתם דרשא דרבנן בעלמא הוא דקרא לא איירי בידים ואסמכתא בעלמא הוא, תדע [דהא] מייתינן מיניה מים אחרונים ואילו לעיל פרישנא טעמא משום מלח סדומית 14 וכ"כ רבינו בבדה"ב ב"ו ש"א דההוא אסמכתא בעלמא דמדכרין מים ראשונים ואחרונים והכא עיקר דמדכר בהדיא ידים בנגיעה והיינו מים ראשונים, ואין הפי' שהוא חיוב של קדושה מדרבנן שסמכוהו על מקרא זה שהרי אחרונים משום סכנה דמלח סדומית ומה ענין קדושה יש כאן אלא ענין אסמכתא בכאן הוא לזכירה בעלמא לסמוך מה שחייבו חכמים על איזה פסוק, ולפ"ז י"ל דגם וידיו לא שטף לאו חיוב תורה הוא, אלא דהך אסמכתא אינו לזכר בעלמא דהכא שפיר משמע הא מילתא בקרא (אף שאין הכונה לזה) וכדכתיב וכל אשר יגע בו וידיו לא שטף והיינו כשאוכל פת ונוגע בה ישטוף ידיו קודם לכן, וכן נקט בפמ"ג בפתיחה להל' נט"י בביאור דברי רבינו בבדה"ב דאינו חיוב תורה ממש אלא שהך אסמכתא הוא אסמכתא גמורה ועל זה קבעו חכמים חיוב הנטילה ועשאוהו כמו דין תורה יעו"ש מש"כ בגדרי אסמכתות, ועד"ז מתבאר בנמו"י חולין, אכן להאמור בהערה הקודמת משמע דעת רבינו דהוא דין תורה ממש וכן נראה ברש"י נדה וריטב"א חולין הנ"ל. וע"ש בפמ"ג לענין ספק בנט"י. וברמב"ן (קה, ב) מבואר באופן אחד דמים אחרונים מצוה משום קדושה אלא שעשאום חובה משום מלח סדומית, והא דמיבע"ל במים ראשונים מאי מצוה ותיפו"ל מוהתקדשתם היינו מאי דקאמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים דאי"ז אלא דרך מדרש בעלמא דקרא לא משתעי בידים אלא מצות חכמים הוא משום קדושה (והיינו דקאמר ועוד משום מצוה עיין הערה 11 בשם תוס' ועיין תוס' פסחים קטו, א) אבל ר"א בן ערך מסמיך להו ממש אקרא (משמע ע"ד הפמ"ג הנ"ל דאינו ד"ת ממש אלא דעל יסוד הך קרא חייבו חכמים). ואופן אחר מתבאר ברמב"ן שם ובתוה"ב שם דבברכות איירי למברך ומשום כבוד הברכה כדמסיים עלה אני ה' אלהיכם זו ברכה והיינו ראשונים משום המוציא ואחרונים משום בהמ"ז, ויעו"ש ביתר ביאור במשמה"ב, ואף סתם ידים חייב לרחצם בשביל הברכה דנאמרה מצוה מיוחדת בסעודה לפני הסעודה ולפני בהמ"ז לרחוץ ידיו כדי לברך. ובש"ו שם כתב הרשב"א בשם הראב"ד דבידים מזוהמות איירי דצריך לרחצם בשביל הברכה, והוא בהשגות פ"ו ברכות ע"ש, וכתב דמברך על רחיצת ידים ובבדה"ב השיג דכיון שהוא לנקיות בעלמא ליכא ברכה ונתבאר פלוגתייהו לעיל הערה 8. ובה"ג בפ"ו ברכות כתב דידים מטונפות אף לפירות צריכים רחיצה משום ברכה וכדמייתי מוהתקדשתם וכו', ומבואר דבין ראשונים בין אחרונים במזוהמות איירי, (ועיין בפ"ט הערה 69 דבהך דינא דידים מזוהמות פסולות לברכה למאן דאית ליה הא מילתא, יש הסוברים דהיינו ההיא דדף טו דארחץ בנקיון כפי וק"ש ותפלה לאו דוקא, ויש הסוברים דהוא דין מיוחד דידים מזוהמות פסולות לברכה ע"ש הנפ"מ בזה, ועתה נתברר המקור לדרך השניה דהוא נלמד מקרא דוהתקדשתם, ועיין בקונטרס בית יד להמאירי חלק ראשון ושלישי ובתשובות הרשב"א ח"א סי' תק"ח). ועיין עוד בשאילתות שאילתא נד ובדברי רבינו לעיל מג, א ובראבי"ה הל' נט"י ותוס' קה, א ד"ה מים ותורי"ח לעיל נג, ב ובתר"י ואכמ"ל יותר. .

אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. [פי'] דהא אמרינן לעיל 15 בדברי רבינו בריש אלו דברים. כל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה, וידים שניות ופוסלות תרומה 16 וכ"כ תר"י ע"ש וכ"כ רש"י פסחים קטו, א. ובתוס' בפסחים סברי דהאידנא דאנו טמאין בלא"ה ואנו אוכלים בטומאה ל"צ הך נט"י וגם בזמנם שהיה צריך נטילה זו שאכלו בטהרה מ"מ אין בזה ברכה שאינו משום קדושה ונקיות (עיין הערה 11), אבל שאר ראשונים לא סברי הכי אלא גם האידנא איכא חיוב נטילה ובברכה יעו' ב"י סי' קנח ובהגר"א שם, וצ"ב דהא אין חיוב לאכול חולין בטהרה (ויעוין פ"ח הערה 8), ונראה דאה"נ דמצד חולין עצמם ל"צ נט"י בשביל שלא לטמאם אלא דכיון דתיקנו נט"י בפת משום סרך תרומה, ותקנה זו אינה דין מעשה נטילה בעלמא אלא הצריכו לטהר הידים לאכול פת, לכן משקין שבהל' חולין גופא נטמאים מכח ידים הרי הם כלולים בתקנה זו שצריך טהרת ידים לחולין, בין במשקין דבהל' חולין גופא לא חשיבי ידים טהורות ובין בפת דמהל' חולין חשיבי ידים טהורות דמ"מ תיקנו בהם להחשב ידים טמאות משום סרך תרומה וע'. ומ"מ לא נתיישב בזה מה שהערנו בהערה 9 אהא דכתב רבינו טעמא דאין נט"י לחולין כיון דאין שני עושה שלישי בחולין ותיפו"ל דאין חיוב לאכול חולין בטהרה וצ"ל דהו"א דכל דין נט"י הוא בזמנם שאכלו חולין בטהרה אך כיון דאין שני עושה שלישי על כרחך משום סרך תרומה הוא וזה אף בזמן שאוכלים בטומאה וממילא דבר שטיבולו במשקה ג"כ צריך נט"י לעולם ובברכה וכאמור. ועיין חזו"א נט"י כה, יד. . ואמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות בלבד ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.

אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קאימנא קמי דרבי אמי ורבי אבין ואייתו לקמייהו כלכלה דפירי אכלו ולא משו ידיהון ולא ספו לי מינייהו ובריך כל חד וחד לחודיה שמע מינה תלת שמע מינה אין נטילת ידים לפירות ושמע מינה אין זימון לפירות. פי' מדלא יהבו לי לאכול כדי לאצטרופי עמהם להיות שלשה שאכלו. ושמע מינה שלשה 17 לפנינו בגמ' ורי"ף שנים שאכלו, ולגירסא זו קאי גם אפת, משא"כ לרבינו קאי אפירות שאף בשלשה אין בהם קביעות וזימון, ולשני הגירסאות מייתי דהיכא דליכא זימון כל אחד מברך גוף הברכה לעצמו ואין אחד מוציא חבירו מהא דכל חד וחד בריך לחודיה, ותניא נמי הכי שנים שאכלו וכו', (לפנינו ברי"ף לא הובאה הך ברייתא דשנים שאכלו). ועיין תר"י ותוס' וריטב"א ורשב"א. ועיין בדברי רבינו לעיל לט, א מב, ב. שאכלו, כלומר בפירות, מצוה ליחלק. [פי'] ולברך כל אחד ואחד, [והוא הדין בשנים שאכלו פת] דגבי שנים לא שנא פת ולא שנא פירות וכאן וכאן אין זימון, ואמרינן לעיל דבריך כל חד וחד לחודיה. תניא נמי [הכי] שנים שאכלו מצוה ליחלק במה דברים אמורים בשהיו שניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא.

תנו רבנן קידוש ידים ורגלים עד לפרק. כלומר הפרק שבין חיבור היד עם הקנה שלה 18 כלומר לא עד המרפק שמחבר היד והזרוע אלא עד היכן שמתחבר כף היד עם קנה היד. וכ"פ כל הראשונים מלבד הר"ר אברהם בתוס'. , וכן נראה בערכין בפרק האומר משקלי עלי [יט, א] מכניס ידו לכלי של מים עד מרפקו והוינן בה והתניא לקידוש ידים ורגלים עד לפרק, ומדמקשינן מינה שמע מינה פרק לחוד ומרפקו [לחוד]. פי' מרפקו הוא הפרק שבין קנה היד והזרוע שנקרא קוב"די. לחולין עד לפרק. כלומר שבין האצבעות והכף. לתרומה עד לפרק. פי' עד לפרק השני שבאמצע האצבעות, וכן מוכיח בירושלמי במסכת ברכות [נח, ב] דבחולין החמירו יותר משום שאוכלי תרומה זריזין הם, והכי נמי מוכח סידורא דהא מתניתין דנקיט חמור ראשון דהיינו קידוש ידים ואחרון אחרון קל 19 תר"י והרא"ש גורסים ברי"ף לחולין עד לפקק, ולפ"ז פרק דקידוש ידים ותרומה חד מילתא הוא דהיינו עד סוף כף היד, ופקק הוא סוף קשר האצבעות, וכ"ה גי' ר"ח וכ"ד הר"מ דסתם בפ"ו ברכות דנט"י עד הפרק ולא ביאר עד איזה פרק דחד פרק איכא דהיינו סוף כף היד. ולפ"ז למאי דמסיק הרי"ף דמחמירין בחולין כתרומה נוטל עד סוף כף היד (וכ"ה להר"ר אברהם בתוס' לעיל הערה 18 והרשב"א מסיק כן בתוה"ב ריש ב"ו אף לגירסתנו ע"ש). אבל גירסת רבינו ברי"ף כדלפנינו ברי"ף ובגמ' דלפ"ז מוכח דאיכא ג' פרקים. ובזה גם כן הדעות חלוקות, שיטת רש"י דתרומה חמירא מחולין דתרומה נוטל עד סוף האצבעות ולחולין עד אמצעם וכן דעת הרשב"א בתוה"ב ריש ב"ו, ושיטת רבינו להיפך דחולין חמירי מתרומה דחולין עד סופן ותרומה עד אמצען וכדמייתי מירושלמי וכן מסדר הברייתא (וגם לגירסא דקמן דהסדר הפוך הרי דנקט הקל קל קודם משא"כ לפירש"י), וכ"כ עוד בבדה"ב שם, וזהו שי' הרמב"ן. והביא רמב"ן דוגמא לזו מהא דהתירו מפה לאוכלי תרומה משא"כ לאוכלי טהרות. והרשב"א דחה דהתם משום שכהנים זריזין לא לנגוע אבל בעצם שיעור הנטילה מהיכ"ת להחמיר בחולין שאינו אלא מפני סרך תרומה. אך בדברי רבינו כאן ובבדה"ב מבואר דגם לענין שיעורא כתב טעמא דכהנים זריזין הן, וצ"ב מה שייך דבר זה לענין שיעור נטילה, ונתבאר הדבר בריטב"א דבעצם השיעור עד אמצע האצבעות אלא דאוכלי חולין חיישינן דיזלזלו בנט"י ולא יטלו כשיעור לכן הצריכו בהם יותר משא"כ לתרומה דזריזין הן. ונמצא דלרש"י עיקר השיעור עד סוף האצבעות, אלא דלחולין כיון דאינו אלא משום סרך תרומה בעלמא דיו שיטול מקום שנוגע במאכל (כן פירש רש"י), והביאור דכיון דגזרו טומאה על הידים לתרומה אין כאן שיעור של יד עד אמצע האצבעות ויד גמורה היינו עד סוף כף היד כדין קידוש ידים אבל לכל הפחות לא חשיב יד אלא בסוף האצבעות, משא"כ חולין דל"צ לטהר הידים אלא משום סרך תרומה בעלמא התקינו מעשה נטילה סגי במה דראשי אצבעותיו הנוגעים במאכל נטולות, אבל לרבינו עיקר השיעור עד אמצע האצבעות, דסובר דכל עיקר טומאת ידים לא גזרו אלא על מה שנוגע במאכל, אלא דלחולין חיישינן דיזלזלו להכי תיקנו עד סוף האצבעות. (שו"ר בבדה"ב ב"ו ש"ב וז"ל וכל היד היא בגזירה זו של טומאה עד חיבור קנה הזרוע ומ"מ לא תיקנו נטילה אלא עד הפרק וצריך לו ליזהר שלא ליגע באוכלין במותר ידו. ולפ"ז יל"פ כונתו דכהנים זריזין וזהירין שלא לגעת אלא בראשי אצבעות ולכן סגי באמצע אצבעות אבל לחולין תיקנו עד סופן כיון דאין זהירין כ"כ). והנה בגירסת רבינו ברי"ף ליתא הסיום דקיי"ל דבין לחולין בין לתרומה לחומרא, והוא עולה היטב לשיטתו דתרומה קילא דנמצא דלחולין אין נפ"מ בזה אלא לתרומה ואין הרי"ף בא ללמדנו אלא הל' חולין ולא הל' תרומה דאין נוהגים בזה"ז שאנו טמאי מתים. .

[רי"ף מא, ב] [חולין קו, ב] אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו. פרש"י ז"ל ומתנה עליהן לאכילה, ובלבד שיזהר יפה שלא לטנפם ולא לטמאם, הא לא התנה עליהן אע"פ שהזהיר בהם לא מהנה 20 ויעוין בדה"ב ב"ו ש"ד דאי"צ כונה בנט"י לחולין וכל שידיו נטולות אוכל אלא דהיסח הדעת פוסל (עיין יומא ל, א) והא דצריך שיתנה אע"פ שנזהר בשמירתם מטינוף וטומאה ואין מסיח דעתו כתב שם דלא סמכינן שיזהר בשמירתם אלא אם כן התנה עליהם ע"ש, ופליג על הרשב"א המצריך כונה ע"ש. ועיין מ"ב קנט סקע"ה דדעת רוב הראשונים כרבינו. . אמר להו רבינא לבני פיקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כל יומא איכא דאמרי דוקא בשעת הדחק ופליגא דרב ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב.

[חולין קז, א] אמר רבה האי אריתא דדלאי אין נוטלין מהן לידים ואין מטבילין בה את הידים אין מטבילין בה את הידים דהוו להו שאובין. פי' אריתא דדלאי חריץ שעושין סביבות היאור וממלאין אותו מן הנהר 21 ורש"י פירש דשופך לתוך צינור, ולפירוש רבינו שופך לתוך החריץ. ולרש"י שופך לצינור וממנו נשפך מעצמו לשדות אבל רבינו מפרש דממלא החריץ ואח"כ משקה ממנו לשדות. ועיין רש"י שם דאין מטבילין בה דאין בצינור שיעור מקוה (שהוא צר והמים מקלחין ממנו מיד לשדה), אבל גירסת הרי"ף או פירושו דהו"ל שאובין, והיינו כפירוש רבינו דממלא החריץ ואח"כ משקין ממנו ומסתברא שיש בו ארבעים סאה אלא דפסול משום שאובין, וברש"י משמע דאילו היה בו מ"ס היה כשר אע"פ דשאובין נינהו וכהראב"ד בפ"ו ברכות ה"ה דשאובין אינם פסולין לנט"י. ולפירוש רבינו לא ניחא הא דקאמר אין נוטלין וכו' דלפירש"י היינו שלא יניח ידיו תחת קילוח הצינור ואשמועינן דהך קילוח לא חשוב מכח גברא אבל לרבינו הא אינו אלא חריץ מלא מים ומה שייך שם דרך נטילה ומאי קמ"ל בזה דא"א ליטול וצ"ל דהו"א דעצם הנחת ידיו במים ששפך אדם לכאן חשיב כאילו נטלן בכח השופך קמ"ל דלא כיון דכבר פסק כחו וע'. ואחר כך משקין השדה ממנו. ואין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא. כלומר אין כאן טבילה ולא נטילה, שכבר נסתלק כחו של הדולה מים מן הנהר לכאן בכלי, לאחר ששפכן כאן, ובתורת טבילה לא מהני דשאובה היא. ואי מקרב לגבי דולא. כלומר אי בשעה שנוטל ידיו הוא אצל הדולה, והדולה הוא שופך מים על ידיו. נוטלין מהם לידים. [פי'] דהשתא אתו מכח גברא, אף על פי שאין זה הדולה מתכוין לכך דלא בעינן בהא כונה דמאן דאתי מחמתיה 22 בא רבינו להסביר מאי קמ"ל דלכאורה פשיטא, ואהא פי' דס"ד דצריך כונת הנותן קמ"ל דלא צריך. וזו גם להרשב"א בתוה"ב ב"ו ש"ד דצריך כונה לנטילה דמ"מ בכונת נוטל סגי אע"פ דליכא כונת נותן ע"ש, וכ"ש לרבינו בבדה"ב שם דל"צ כונה כלל. , אי נמי דבשעה ששופך זה המדלה המים לתוך החריץ כל מי החריץ כולן מתנועעים בשפיכה זו וכולן כמאן דאתו מכח גברא 23 היינו לפירושו דממלאין חריץ מים (עיין הערה 21) וחידשו בגמ' דבשעה ששופך לשם דכל המים מתנועעים חשיב כאתו מכח גברא והיינו דעצם נענוע המים שעל ידי כחו חשיב כבאו מכחו על ידיו. ולפירש"י דהוא צינור המקלח מאליו ליכא למימר האי פירושא, אך משמע ברש"י דמפרש דאין נותן ידיו תחת המים בדרכם מן הדלי לצינור אלא נותן ידיו בצינור סמוך למקום שפיכה דחשיב דאתו על ידיו מכח השפיכה, ועד"ז כתב תר"י ביתר ביאור והובא בב"י סי' קנט ע"ש. , והני מילי בדולה ששופך ונותן לתוך החריץ עצמו, אבל בנותן אותן חוץ לחריץ וממשיך אותן לחריץ כשרין דשאובה שהמשיכוה כשרה לכולי עלמא לענין נטילת ידים מיהת 24 לענין מקוה יעו' בר"מ פ"ד מקואות ה"ט דמקצת חכמי המערב סוברים ששאובה שהמשיכוה כשרה והר"מ חולק דלא הכשירו שאובה שהמשיכוה אלא בשיש שם רוב מים כשרים וכ"כ תוס' תמורה יב, ב וז"ש רבינו דלענין נט"י לכו"ע כשרים דאף דשאובים פסלו גם לענין נט"י מ"מ לא החמירו לפסול אף בשאובה שהמשיכוה וכדאשכחן בסמוך דקילי לענין חיבור למקוה. ואיירי בשיש בחריץ מ"ס ופסולו משום שאובין. והובאו דברי רבינו בב"י סי' קנט ונפסק בשו"ע. . ואי בזע דולה בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים. פי' דהשתא לא מהני מתורת נטילה דליכא כלי, ואנן בעינן כלי דומיא דקידוש ידים ורגלים 25 יעוין לעיל גבי חמי טבריא ובהערה 5. ועיין בדה"ב ב"ו ש"ב ושם ש"ה דנט"י למדו חכמים מקידוש ידים ע"ש. ועיין רשב"א. . אבל מטבילין בה את הידים דמילף לייפי 26 לפנינו ברי"ף ליתא, והרא"ש כתב דכיון דליתא בגירסת הרי"ף ממילא ליתא לעיקר הדין לדעתו דמסברא אין להמציא דחשיב בכה"ג חיבור לענין נט"י, וכן בר"מ לא מבואר דין זה, אך לרבינו גם הרי"ף סובר כן. . פי' דחשיבי כמחוברין לענין נטילת ידים מיהת 27 דלענין מקוה אינו חיבור בניצוק כלל וגם באופן דמועיל חיבור אין מועיל ע"י כונס משקה בעלמא. מפני הדולה ששופך ליאור ושופך בחריץ.

[רי"ף מב, א] ואמר רבה כלי שאין בו רביעית אין נוטלין ממנו לידים. פי' רביעית לוג והיינו ביצה ומחצה. אמר ליה רב אשי [לאמימר] קפדיתו אמנא. פי' ליטול מכלי 28 אבל רש"י פי' שיהא כלי שלם, והיינו דכלי פשיטא דבעינן כדתנן בידים פ"א מ"ב ולהכי פירש שיהא שלם, ותר"י פירש שיהא מחזיק רביעית. אבל לרבינו צ"ל כמ"ש הראשונים דיש לומר דהתם לתרומה דוקא. או כמ"ש הריטב"א דהכי קאמר אמנא וחזותא קפדיתו ודאי וכדתנן בידים דבעינן כלי ודצבע פוסל, אשיעורא מי קפדיתו. . קפדיתו אחזותא. פי' שיהא בו מראה מים לאפוקי נפלו בו מי פירות ושינו מראיהן 29 לאו דוקא בכה"ג דנפל בתוכו מי פירות אלא אף צבע בעלמא פוסל וכדתנן בריש ידים, ויעוין לעיל הערה 5 שנתבאר דלדעת רבינו אף בנשתנו מאליהן מחמת עצמם פסולין (ואין לומר דנשתנו צורתן דוקא קאמר התם ולא מראיהן דהא מקידוש יו"ר מפיק לה ולא מצינו הך פסולא בקידוש יו"ר אלא לענין נשתנה מראיהן כמובא שם מסוטה טו, ב). וע"ש שנתבאר דלכו"ע חמיר דין נט"י ממקוה דצבע פוסל בנט"י משא"כ במקוה, וכן נקטו הפוסקים בסי' קס, אכן בתר"י כאן נראה דאין נפסל אלא דומיא דמקוה ואף במקוה נפל בו דיו פסול וצ"ל כמ"ש במ"ב קס סק"ד דנפל הצבע גופו ונימוח במים אף במקוה פסול, ובחזו"א נט"י כב, ט נחלק על המ"ב ולכאורה אין מתפרשים דברי תר"י אלא ע"פ המ"ב. . קפדיתו אשיעורא. כלומר שיהא בו שיעור רביעית. אמר ליה אין איכא דאמרי אמנא ואחזותא קפדינן אשיעורא לא קפדינן דתנן מרביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ולא היא שאני התם דקא אתו משירי טהרה. פי' וליכא לפרושה בבת אחת דמאי שירי איכא, אלא בנוטלין בזה אחר זה בלא הפסק כגון שמערה עליהם מצרצור קטן ואין קילוח פוסק ממנו 30 כן פירש הרמב"ן (וכתב שם ככל מה שכתב רבינו) וכ"כ הרשב"א והר"ן, והיינו ששופך על ידו של אחד ואח"כ הניח השני ידו תחת יד הראשון ועדיין לא סילק הראשון ידו דאמרינן ניצוק חיבור וחשיב כבא רביעית על יד שני, יעוין בתוה"ב הקצר ב"ו ש"ב ובשו"ע קס סי"ג, אבל דעת רש"י ותוס' והר"ש והרא"ש ועו"ר דבאו ביחד ליטול אפילו נטלו כל אחד בפנ"ע עולה לשניהם כיון שכשהתחיל הראשון ליטול מהם היה בו רביעית, והובא בשם י"א בשו"ע ע"ש בביאה"ל. (וע"ע דעת הר"מ בפיה"מ בידים, ודעת הראב"ד שהביא ברמב"ן). והיינו שירי טהרה, דאמרינן בהא ניצוק חיבור, וקולא הוא שהקלו חכמים בנטילה זו, וראיה לדברינו דבזה אחר זה עסקינן הא דקתני התם בסופה דההיא, רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית, אלמא בזה אחר זה עסקינן. ומענין זה שמערה בלא [הפסק] הוא מה שאמרנו גם כן שם, מחצי לוג לשלשה לחמשה ומלוג לעשרה ולמאה 31 לפנינו מחצי לוג לשלשה או לארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה, וע"ש בר"ש וצ"ע בזה. . אתקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא. פי' שם כלי נטלא 32 עיין הערה 34. מחזיק רביעית.

ואמר רב מגופת חבית שתיקנה נוטלין ממנה לידים תניא נמי הכי מגופת חבית שתיקנה נוטלין ממנה לידים. פי' חקקה לקבל רביעית נוטלין הימנה לידים, ואע"ג דמעיקרא לאו לאשתמושי בגוה עבידא 33 כן פירש רש"י, ותר"י הק' דפשיטא דכלי גמור הוי ופי' דתיקנה שתעמוד בעצמה בלא סמיכה וכ"פ תוס'. . חמת וכפישה שהן של עור שתיקנן נוטלין ממנה לידים שק וקופה 34 לפנינו ברי"ף אע"פ שתיקנן, ובגמ' אע"פ שמקבלים ואולי גרס רבינו גם ברי"ף אע"פ שמקבלים ופירש דהיינו טומאה (ולפי פשוטו הכונה דעשויין לקבלת דברים דממילא הם כלי לקב"ט). . [פי'] אף על פי שמקבלין טומאה וחשיבי ככלי לקבל טומאה. אין נוטלין מהם לידים. [פי'] דלא חשיבי כלי לענין נטילת ידים מפני שאין דרכן במים.

איבעיא להו מהו לאכול במפה מי גזרינן דילמא נגע בפת או לא ומסקנא אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי טהרות. פי' אוכלי חוליהן בטהרה דלא זהירי בחולין כתרומה.

[חולין קז, ב] איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים או לא ומסקנא והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים [מאכיל] אינו צריך נטילת ידים. פי' דתקנתא דתקינו דרבנן ליטול ידים, על האוכל גזרו ולא על המאכיל, לפי שאינו נחשב אלא נגיעה ובנגיעת חולין לא גזרו רבנן.

אמר רב יהודה אמר רב לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו. פי' דמסתמא לא נטל ידיו, פי' שאין בדעתו לאכול עמהם. והשמש מברך על [כל] כוס וכוס. פי' דנמלך הוא על [כל] כוס וכוס. ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה רבי יוחנן אמר אף מברך על כל פרוסה ופרוסה ולא פליגי הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב. פי' דליכא אדם חשוב נמלך הוא על הכל ואפילו על הלחם, ואי איכא אדם חשוב על הלחם אינו נמלך דסמכא דעתיה שבידו ליטול ממנו לאכילה 35 שכשיש אדם חשוב יתנו הרבה שיהא די שיוכל השמש לקחת בעצמו, או דלא יכעסו עליו כשיקח פת כשיש אדם חשוב, אבל מהיין שהוא דבר חשוב לא יקח. , אבל על היין דחשיב נמלך לפיכך מברך על כל כוס וכוס. תנו רבנן לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס בידו של בעל הבית שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. פי' שמא ישפך היין על השולחן אם בעוד שהכוס בידיו נוטל דבר אחר 36 וזה טעם בין אכוס ביד בעה"ב בין אכוס ביד שמש דלא יקח בעה"ב פת ולא יקבל שמש פת. . והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו.

[רי"ף מב, ב] גרסינן בסוטה בפירקא קמא [ד, ב] אמר רבי זריקא אמר רבי אלעזר כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. אמר רב חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים 37 לפנינו ברי"ף צריך שיגביה ידיו למעלה ותו לא. אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שתרד הזוהמא ולא תתעכב בו משום דידים מזוהמות פסולות 38 לפנינו ברי"ף צריך שישפיל ידיו למטה ותו לא. ועיין בסמוך מש"כ בזה. . [פי'] דתנן במסכת ידים [ש]צריך לשפוך מים על ידיו שתי פעמים [וחיישינן שמא] נטל את הראשונים חוץ לפרק והוא לא הקפיד על השניים אלא עד הפרק ויחזרו ראשונים ויטמאו את הידים 39 ע"פ מתני' דידים פ"ב מ"ג וכגי' רש"י בסוטה, אבל לגי' הר"ש והרא"ש והר"מ בידים גם אם נטל השניים חוץ לפרק לא נטהרו מים ראשונים שיצאו חוץ לפרק. ועיין בדה"ב ב"ו ש"ב. . פסולות פי' לברכה 40 פי' הא דאמרינן ידים מזוהמות פסולות היינו לברכה, וכדלעיל נג, ב ידים מזוהמות פסולות לברכה. ומבואר בדברי רבינו לעיל מג, א ובתוה"ב ובדה"ב ב"ו ש"ה דהיינו באכל דבר מזוהם וכן הוא ברש"י בסוטה, אך בתורי"ח ספ"ח ותוס' חולין קה, א משמע דכיון דמשום מלח סדומית נוטל ידיו היכא דלא נטל חשיבי מזוהמות וצ"ב. ועיין בר"מ וראב"ד ברכות פ"ו הט"ז. (וע"ש ברש"י בסוטה שכתב אחרונים שחייבו חכמים משום מלח סדומית צריך שישפיל ידיו למטה כדי שתרד זוהמת התבשיל שבידיו שהרי להעביר הזוהמא הן עכ"ד, וצ"ע דפתח במלח סדומית וסיים בהעברת הזוהמא, וי"ל דעיקרם להעביר הזוהמא וכדאסמכינן לה אקרא דוהייתם קדושים אלא שחכמים נזדקקו לעשותם חובה משום מלח סדומית, ועיין לעיל הע' 14). . תניא נמי הכי הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים.

אמר רבי אבהו כל האוכל בלא ניגוב כאוכל לחם טמא שנאמר ויאמר ה' אליו ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא [בגוים]. פי' רבינו חננאל ז"ל קרי ביה לח מים 41 עיין רש"י, ועיין טור וב"י סי' קנח. .

גרסינן ביומא בפרק אמר להם הממונה [ל, א] תנו רבנן הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דבר עם חבירו והפליג. כלומר שנתעכב שם הרבה והסיח דעתו 42 וכדפירש רש"י ביומא דהפליג היינו שהה וכיון דשהה שעה או שתים הסיח דעתו משמירת ידיו וצריך לחזור וליטול, וכ"ה בתר"י וכ"ה במרדכי פסחים קב, א ע"ש, אכן בתוס' שם סד"ה כשהן מבואר דהוא משום ששינה מקומו ואתיא כר"י דאיכא שינוי מקום בסעודה, וכמו דצריך לחזור ולברך משום שהוא סעודה חדשה ה"ה דצריך ליטול ידיו מהאי טעמא, וכ"ה בתוס' ורא"ש ורשב"א ור"ן חולין פו, ב ע"ש, והא דלא בעי נט"י אלא בהפליג ע"ש בדבריהם שהביאו מתוספתא ספ"ד דברכות דאין שינוי מקום מצריך לחזור ולברך בחזר לסעודתו אלא בהפליג דהרחיק טובא ונתעכב הרבה, וע' בגר"ז קעח ס"ח דאסברה לה דאין הפסק עראי מפסיק לסעודת קבע יעו"ש, אכן הר"מ בפ"ד דברכות מפרש הפליג שיצא מחוץ לביתו וכמ"ש בכ"מ שם וכ"פ בשו"ע קעח ס"א, ולפ"ז מוכח מההיא דיומא דשינוי מקום אינו מצריך לחזור וליטול ידיו והפליג היינו משום היסח הדעת משמירת ידיו וכדפרש"י, וע' ביאה"ל קעח ס"א ד"ה המוציא ופרישה קע סק"ג ומג"א קעט ססק"ב ותהל"ד וערוה"ש סי' קעח. , נוטל שני ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים. פי' משום חשד. ובתר הכי מפרש כיצד נוטל מבפנים. נכנס ויושב במקומו ונוטל ומחזיר פניו לאורחים. פי' לאחר שנטל. אמר רב חסדא לא אמרו אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידע ידעי דאנינא דעתיה. כלומר שאין אדם מיסב עד שיטול. אמר רב נחמן בר יצחק אנא אפילו לשתות משום דמידע ידעי דאנינא דעתאי.

[ 43 קטע זה כתוב בכתב היד בסוף המס', וכנראה שאינו מרבינו. בדברי הגאונים ובהלכות הרב ז"ל מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה 44 מובא כן בראשונים בשם רב שרירא ורב עמרם ובה"ג, אבל בהל' הרי"ף ליתא. , פי' שאינן אלא נקיות בעלמא 45 בדברי הגאונים הנ"ל מבואר הטעם כיון שהם מחמת סכנה ולצורך האדם אין בזה ברכה, אבל רבינו בבדה"ב ב"ו ש"ה סובר דגם באכל דבר מזוהם ולמברך מ"מ אין מברך כיון שהוא לנקיות בעלמא. ועיין הערות 8, 14. , ועל מים ראשונים מברך על נטילת ידים. כתב בעל הלכות ז"ל מותר להטביל ידיו בתוך הכלי, ומביא ראיה ממה שאנו אומרים בפ"ב דזבחים [כא, א] מהו לקדש ידים ורגלים בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו או דילמא כיון דאיכא ורחצו רחיצה מיקרי ולא איפשיטא, ודוקא בקידוש ידים ורגלים הוה מספקא להו משום דכתיב ממנו אבל בנטילת ידים אפילו בתוכו מותר דרחיצה מיקרי. ואיכא דמקשי עליה מהא דאמרינן בפרק אלו דברים 46 היינו ברי"ף בפרק אלו דברים. אריתא דדלאי אין מטבילין בו לידים דהוו להו שאובין 47 ולהבה"ג אה"נ דאינו מועיל מדין טבילת ידים מ"מ יועיל מדין רחיצת ונטילת ידים דל"צ שיטיל המים על ידיו דוקא אלא הוא הדין משכשך ידיו בכלי חשיב רחיצה. , ויש לומר דשאני אריתא דדלאי דאין מטבילין דהיא בקרקע ובעינן בה כל דין מקוה ארבעים סאה ושלא יהו שאובין, אבל כשהן בכלי לא שנא ממנו ולא שנא מתוכו על ידי הטבילה מותר 48 היינו דהא איכא דין כלי, וחריץ שבקרקע אינו כלי לכן אינו מועיל אלא מדין טבילת ידים, אבל בכלי מהני בין ממנו בין מטביל ידיו בתוכו. וכ"כ בחי' הרמב"ן, והובא בתוה"ב ב"ו ש"ג. אך בבדה"ב ש"ד כתב דנט"י כקידוש יו"ר דילפינן ממנו ולא בתוכו ומטביל ידיו בתוכו לא מהני כלל דלא כבה"ג יעו"ש היטב כל הענין, ועיין ריטב"א. . ושמעתי בשם הגאונים ז"ל שמי שמטביל ידיו בנהר או בכלי מברך על טבילת ידים 49 בתוה"ב ב"ו ש"ה הביא כן בשם יש מי שאומר, אבל בשם רבינו יונה כתב דמברך על נטילת ידים דמחמת הציווי על הנטילה הוא מטביל ידיו ע"ש. ובריטב"א קו, א כתב דמברך על הנטילה דלא כמקצת רבותיו וכן מצא בשם הרב ז"ל (רבינו יונה) וכן קיבל מפי מורו נר"ו אך כנראה שהוא הרשב"א דרבינו הוזכר שם כמ"פ בברכת המתים. והנה ברשב"א מבואר טעם האומר לברך על טבילת ידים דלשון נטילה ע"ש הכלי הנקרא נטלא, אך לפ"ז מטביל ידיו בכלי לדעת בה"ג מברך גם לדעה זו על נטילת ידים, ואילו כאן כתב דגם מטביל ידיו בכלי (והיינו לדעת בה"ג דמהני) מברך על טבילת ידים, ובמאירי בבית יד שער ו כתב דלשון נטילה ע"ש הגבהת הידים (ונטלא ע"ש הנטילה) וכ"כ באר"ח נט"י א בשם רה"ג ולפ"ז י"ל דמשכשך ידיו בכלי אי"צ להגביה ידיו דאין המים נטמאים כיון שמגיע מיד רביעית על ידיו (ועיין תשובת רנ"ג בתשו' ופסקים להראב"ד עמ' פד בהערה שם), וי"ל עוד דמפרש דנטילה היינו נטילת ולקיחת המים לשופכם על הידים. ].