רא"ה על ברכות קד

מאי טעמייהו דבית שמאי משום פירורין שיש בהם כזית ובית הלל סברי הכא בשמש תלמיד חכם עסקינן שמניח פירורין שאין בהם כזית ונוטל פירורין שיש בהם כזית. פי' קודם נטילת ידים, ואותן שאין בהם כזית אם נפסלין בנטילת ידים 7 כפירש"י דהמים יפסידו האוכלין, ועיין פירוש אחר ברשב"א ושטמ"ק. אין חוששין להן. מסייעא ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד במאי קא מיפלגי בית שמאי סברי מותר להשתמש בשמש עם הארץ ובית הלל סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ. פי' ובית שמאי מיירי במטבילו דבלאו הכי לא אפשר משום דסתם עמי הארץ טמאין הן משום דלא זהירי בטומאה 8 משנה חגיגה יח, ב. וצ"ב דהא אין חיוב לאכול חולין בטהרה אלא שפרושים נהגו כן. . אמר ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא בכולי פרקין הלכה כבית הלל בר מהאי דהלכה כבית שמאי.

מתני' [נא, ב]. בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה. פי' כשמתחיל לאכול בשבת מבעוד יום וגמר משחשיכה 9 ר"ל דאין ראיה ממתניתין בנכנס לביתו במוצ"ש ואין לו אלא כוס אחד דמניחו לאחר המזון ומברך ומבדיל עליו וכדתניא בברייתא בגמ' דמתני' איכא לפרושי בהתחיל לאכול מבעוד יום, ומברייתא מוכחינן בגמ' דבהמ"ז טעונה כוס מדצריך להניחו לאחר המזון אע"פ שעדיין לא התחיל לאכול וממה שאוכל לפני הבדלה אבל ממתני' ליכא ראיה כיון דהתחיל מבעוד יום וכבר אכל מסדרן כולן עליו למצוה, יעו' רמב"ן במלחמות לט, ב בדפי הרי"ף וחי' הרשב"א נב, א. ואין להם אלא כוס אחד, שאילו היה להם שני כוסות כלומר שני שיעורין, לדברי הכל אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, אלא הכא בשאין להם אלא כוס אחד 10 ע"פ פסחים קב, ב. אבל הר"מ בהל' שבת פכ"ט הי"ב סובר דאף אם יש לו יותר מכוס אחד, והראב"ד השיג עליו ע"ש במ"מ. , ואילו בחול כי האי גוונא אליבא דבית שמאי 11 כדתנן במתני' בא להם יין לאחר המזון אם אין שם אלא אותו כוס ב"ש אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על המזון וב"ה אומרים מברך על המזון ואח"כ מברך על היין. שותהו קודם שיברך ברכת המזון דסברי בית שמאי מצוה מן המובחר לברך ברכת המזון אחר אכילה ושתיה דאיכא שביעה שלימה דרחמנא אמר ושבעת 12 ברש"י נב, א ד"ה מאי מבואר דאי"צ לשתותו לב"ש לפני בהמ"ז אלא ר"ל דיכול לשתותו לפני בהמ"ז דאינה טעונה כוס, אך רבינו הוצרך לפירושו למ"ש להלן בדעת ב"ה דגם אם בהמ"ז אינה טעונה כוס הני מילי למהדר עלה אבל הכא בדבא לפניהם ודאי מצוה הוא אף שאינה חובה וא"כ מי פליגי ב"ש דאינה מצוה ולזה הוצרך לומר דסברי ב"ש דיש מצוה מן המובחר לשתות קודם משום ושבעת וכ"כ הרשב"א בטעמייהו דב"ש, ועיין בדברי רבינו לעיל מד, א שביאר דדברי ב"ש מיוסדין אהא דכתיב ואכלת ושבעת ואמרינן לעיל מט, ב ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואף דפירושו שעל שתית יין מחוייב לברך ברכה אחרונה כמ"ש רבינו שם מ"מ מדכלליה רחמנא בהדי לחם אע"פ שאין דינו שוה ללחם דאי"צ שלש ברכות למדו ב"ש דמצוה מן המובחר לברך אחר אכילה ושתית יין דהיינו דרך שביעה גמורה, ודעת המרדכי בשם היראים הובא בב"י סי' קצז דאם תאב לשתות אינו חייב בבהמ"ז עד שישתה דמפרש ושבעת זו שתיה באוכל לחם (מיהו סגי לדידיה במים ול"צ יין כיון דשתה ואין תאב לשתות) אך שאר פוסקים מפרשים ושבעת זו שתיה דאחר שתיה צריך לברך ברכה אחרונה כמ"ש ב"י שם וכמבואר בדברי רבינו הנ"ל בדף מד וכ"ה ברמב"ן בדף מט, ואף מצוה מן המובחר ליתא בזה לדעת ב"ה כמ"ש רבינו דעיקר ברכה על אכילה, מיהו ממתני' ל"ק אשי' היראים דלא איירי בתאב לשתות וגם אולי שתו כבר וגם סגי במים. ובמלחמות כתב בדעת ב"ש דאע"פ דמצוה לברך על הכוס מ"מ כיון שכבר מתחלתו ע"מ לשתות הוא בא שותהו בסעודתו ואי"צ להניחו לאחר המזון וב"ה סברי דיניחו אחר המזון ונמצא בידו ברכה על הכוס ושתיה. , אבל השתא במוצאי שבת צריך הוא לו מפני הבדלה. ומיהו אף על גב דפליגי בית שמאי ובית הלל לענין קידוש אי יין קודם או קידוש קודם, לענין ברכת המזון בין הכא בין בעלמא מודו בית הלל דיין בסוף 13 אע"פ דהכא נמי שייך טעמא דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם דבפה"ג תדיר טפי מבהמ"ז, ועיין תוס' ד"ה ור"י שעמדו בזה. , דברכת המזון סילוק אכילה ושתיה, וכיון דכן, ואיכא טעמא אחרינא נמי דמישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר כדאיתא בחולין [פז, א] 14 דכוס של ברכה צריך לברך עליו ואינו נפטר ביין שבסעודה דבהמ"ז הוי הפסק. ומדכתב רבינו ואיכא טעמא אחרינא נמי משמע דאין כונת הגמ' בחולין לבהמ"ז דוקא משום שהיא סילוק אכילה ושתיה כתוס' שם ורז"ה פסחים (כד, א) אלא כרי"ף ומלחמות בפסחים דכיון שהוא חובה הו"ל הפסק וכ"ה בפירושי הלכות הרי"ף חולין לרבינו ז"ל (מיהו בריטב"א שם הביא בשם שני רבותיו כרז"ה), ועמ"ש בפ"ז הע' 62. , לא סגיא דלא הויא הפסק ולא סגיא לברכת היין אלא בסוף 15 אין כונת רבינו לומר שני טעמים בפנ"ע, דודאי הך טעמא דא"א לשתות בשעת בהמ"ז אינו טעם לעצמו שהרי גם בקידוש א"א לשתות בשעת קידוש ואפ"ה מברך ברכת כוס דידיה קודם קידוש, אלא כונתו כיון דכן דבהמ"ז סילוק אכילה ושתיה וגם יש בה מעשה הפסק דא"א לשתות בשעת בהמ"ז מש"ה לא סגיא לברכת כוס דידה אלא לאחריה. ועיין בתוס' ותר"י. , וכן הדין דהיאך יברך עכשיו על היין לשתותו והוא עומד ובא לברך ולהודות על מה שאכל ושתה, אלא ודאי לא סגיא אלא בסוף. ובית הלל לית להו האי סברא דאמרינן לעיל לבית שמאי, ומצוה מן המובחר לברך מתוך אכילה ושתיה לא סברי לה בית הלל אלא דעיקר ברכה על אכילה, וכיון דכן בחול מברך ברכת המזון דאפילו תימא אינה טעונה כוס היינו לאהדורי עלה אבל בדאית ליה מצוה היא 16 הרז"ה הוכיח ממתני' דלב"ה בהמ"ז טעונה כוס, וכן דעת תוס' פסחים קה, ב והרא"ש, אך במלחמות כתב דלעולם אינה טעונה כוס וכדמשמע בפסחים קיז, ב וברי"ף שם (וכן דעת הר"מ הל' ברכות פ"ז הי"ד והט"ו) ואינה חובה ואי"צ לחזר אחריה מיהו מצוה ודאי יש בזה שכמה מעלות טובות וכמה דינים נאמרו בכוס של ברכה ולכן בבא יין לפניהם אמרו ב"ה שיברך ואח"כ ישתה והן הן דברי רבינו, וכבר כתב רבינו עיקר הדבר לעיל ס"פ שלשה שאכלו דלחזר אחריו אי"צ אבל היכא דאית ליה ודאי מברך עליו ומצוה הוא וכו' ע"ש, וכ"כ הר"ן פסחים כו, א והריטב"א פ"ח ה"ב, ומשמע בדברי רבינו והמלחמות דמ"מ גם ביין לפניו אינה חובה אלא דכך ראוי, ובשיטמ"ק כתב בשם תוס' דאם יין לפניו חייב להשהותו לאחר המזון, ודעת הרשב"א דאף לב"ה שותה לכתחלה לפני בהמ"ז ע"ש והובא בשיטמ"ק. . ולכולי עלמא ודאי בין לבית הלל בין לבית שמאי, אף על גב דאמרי בית שמאי לענין קידוש דקידוש מעיקרא ויין בסוף, גבי הבדלה יין ברישא דהבדלה אפוקי יומא ומאחרינן ליה 17 גמ' נב, א. .

כתב רבינו ז"ל איכא מרבוואתא דאמרי דהאי מזון דקא תני במתני' ברכת המוציא היא ושמיעא ליה מהא מתני' דמבדילין אריפתא ומוקים לה למתני' במוצאי שבת ליום טוב וכיון דבעי למימר קידושא אריפתא. פי' דהא קיימא לן דמקדשין אריפתא. משלשל לה להבדלה אבתרה והאי דאיצטריך למימר הכי כלומר לאוקומה ביום טוב שחל במוצאי שבת משום דקשיא ליה ההיא דאמימר דאיקלע לבי רב אשי ולא הוה להו חמרא לאבדולי ובת טות. פי' ולא אבדיל אריפתא. ומשום הכי איצטריך לאוקומה להאי מתני' במוצאי שבת ליום טוב. פי' דאיידי דמקדש אריפתא דמיירי כגון שאין לו כוס משלשל לה נמי להבדלה עליה אבתרא. ומוקים לה לדאמימר בשאר ימות השנה כי היכי דלא תיקשי לי דאמימר. פי' דודאי היכא דליכא קידוש לא מבדילין אריפתא. והא מילתא ליתה דלא אשכחן הבדלה על הפת כל עיקר והא דקתני במתני' נר ומזון בשמים והבדלה לאו אברכת המוציא קאי דשמעת מינה דמבדילין אריפתא. פי' אפילו במקום קידושא. אלא אברכת המזון קאי דהיא שלש ברכות ובהדיא קתני בתוספתא אמר ר' יהודה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ברכת המזון שבתחלה ועל הבדלה שבסוף. פי' מדקתני ברכת המזון ולא קתני על המזון שמע מינה דהאי מזון ברכת המזון ממש קאמר. ובגמרא דבני מערבא מפורש וקשיא על בית הלל במוצאי שבת היכא עבידא היה יושב ואוכל והחשיך במוצאי שבת ואין שם אלא אותו הכוס את אמרת יניחנו עד לאחר המזון ומשלשלן כולן עליו מה נפשך בירך על היין. כלומר אם יברך בורא פרי הגפן קודם ברכת המזון. המזון קודם. כלומר אי אפשר שהרי המזון קודם לברכת היין. בירך על המזון הנר קודם. כלומר אם תאמר שיברך ברכת המזון תחלה ואחר כך בורא פרי הגפן אי אפשר שהרי הנר קודם למזון כדתנן נר ומזון, ומאחר דנר קודם למזון ודאי היין קודם לנר דתדיר קודם לשאינו תדיר. בירך על הנר הבדלה קודמת. כלומר היאך אמרו בית הלל במתני' נר ואחר כך הבדלה שהרי הבדלה היה לו להקדים דהא עיקר, דודאי בין לבית שמאי בין לבית הלל העיקר קודם דהא גבי קידוש היום אמרינן דקודם ליין אי לא טעמא דתדיר קודם, והכא גבי הבדלה ליכא תדיר דאין נר תדיר יותר מהבדלה ותו הבדלה יותר עיקר מנר דהא אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצוות 18 יעו' תר"י שמפרשים הירושלמי באופן אחר. . נשמעינה מן הדא תני אמר ר' יהודה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ברכת המזון שבתחלה ועל הבדלה שבסוף על מה נחלקו על הנר ועל הבשמים שבית שמאי אומרים בשמים ואחר כך מאור ובית הלל אומרים מאור ואחר כך בשמים ר' אבא ור' יהודה בשם רב הלכה כדברי מי שהוא אומר בשמים ואחר כך מאור כיצד יעשה על דברי בית הלל מברך על המזון תחלה ואחר כך על היין ואחר כך על הנר וכו' ועל הא מתני' דתנן נר ומזון בשמים והבדלה גרסינן נמי התם תני אמר ר' יהודה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ברכת המזון שהיא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף אלמא בברכת המזון שהיא שלש ברכות עסקינן ולאו בברכת המוציא ולית לה להבדלה על הפת עסק בהא מתני' כלל הילכך אין מבדילין על הפת כלל 19 ברי"ף לפנינו יש תוספת דברים ע"ש. מהא דאמימר דבת טות, ולא שנא מוצאי שבת לחול ולא שנא מוצאי שבת ליום טוב ומאן דאמר דבמוצאי שבת ליום טוב מבדילין על הפת צריך להביא ראיה ומהא מתני' ליכא ראיה כדברירנא.

רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא חזייה דבריך אבשמים והדר אמאור אמר מכדי בין לבית שמאי בין לבית הלל לא פליגי אמאור ברישא דתנן בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה עני רבא בתריה זו דברי ר' מאיר אבל ר' יהודה אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבית שמאי אומרים מאור ואחר כך בשמים ובית הלל אומרים בשמים ואחר כך מאור ואמר ר' יוחנן נהגו העם כבית הלל ואליבא דר' יהודה.

[רי"ף לט, א] מתני' [נא, ב]. בית שמאי אומרים שברא מאור האש ובית הלל אומרים בורא מאורי האש.

[גמ'] תניא אמרו להם בית הלל לבית שמאי הרבה מאורות יש באור.

מתני' [נא, ב]. אין מברכין על הנר ולא על הבשמים של גוים ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים. פי' שהם עשויים לכבוד ולהעביר הזוהמא וריח רע 20 נג, א נר לכבוד הוא דעבידא בשמים לעבורי ריחא הוא דעבידי. ולשון רבינו כל שאינו עשוי ליהנות עיין להלן הערה 36 בזה. וכל שאינו עשוי ליהנות אין מברכין עליו. ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה. פי' דאיסור הנאה נינהו, פירושא דרישא הוא 21 נב, ב א"ר חנינא מסורא מה טעם קאמר וכו'. מאי טעמא אין מברכים על בשמים של גוים מפני שסתם הסבת גוים לעבודה זרה. ואין מברכים על הנר עד שיאותו לאורו. פי' שיאותו שיתרצו, כלומר שיהנו.

[גמ'] נר 22 נב, ב. ולשון הגמ' הכא במסיבת גוים עסקינן ומשמע דחיישינן רק בנר של מסיבת גוים, ובדברי הרי"ף י"ל דממילא מובן כיון שביאר טעם האיסור מחמת שמסיבתן לע"ז הרי שאין אסור אלא בנר של מסיבה, ובנר כתב משום שלא שבת ונראה דה"ה בנר של מסיבה דאסור משום ע"ז כמו בשמים וכ"ה בגמ' מה טעם אין מברכים על הנר ועל הבשמים של גוים מפני שסתם מסיבת וכו' והרי דנר נמי אית ביה משום ע"ז, והר"מ בהל' שבת פכ"ט הכ"ה כתב גם בנר משום שמסיבת גוים לע"ז וכפשטא דגמ' שאמרו למסקנא מה טעם אין מברכים על הנר וכו', אך מודה גם הר"מ לטעמא דשביתה בהודלק בשבת כמ"ש המ"מ שם בהכ"ה ובהכ"ו (ואין לפרש הך דהכ"ו משום ע"ז ולא משום שביתה דבלשון הגמ' גבי גוי מגוי מפורש טעמא דשביתה), וע"ש במ"מ דרק בנר של מסיבה אסור משום ע"ז וכן הוא בהל' ברכות ספ"ט לענין בשמים של מסיבה של גוים וכו' ומש"כ שם היה מהלך וכו' ולכאו' מהיכא תיתי דמסיבה הוא אך הרי ברייתא היא בגמ' ואיך שתתפרש הברייתא יתפרשו דברי הר"מ ומיהו לשון הר"מ בהל' שבת משמע דאסור אף שלא במסיבה ועיין פיה"מ שכתב גבי בשמים של גוים שאסור מחמת שכל מעשיהם לע"ז וכל הקשור בה ולא הזכיר מסיבה כלל אך קשה מההיא דרואה אור בכרך דמבואר בגמ' דמחצה על מחצה ישראל וגוים מברך ולא חיישינן לספק נהנה מע"ז וע"כ במסיבה דוקא אסור וכמ"ש המ"מ, ועיין בזה בתר"י ובב"י וט"ז סי' רצז. של גוים משום דלא שבת ובשמים של גוים משום דסתם מסיבתן לעבודה זרה.

תנו רבנן אור ששבת מברכין עליו ושלא שבת אין מברכין עליו מאי שלא שבת שלא שבת ממלאכת עבירה כגון של גוי אבל של חולה ושל חיה מברכין עליו. פי' ואפילו הדליקוהו מערב שבת והיתה דולקת והולכת כל השבת 23 לא קאי אנר שלא שבת דהא מייתי ברייתא דמותר בכה"ג (ומה שהובא בגליון הגמ' גירסת הערוך הוא טעות דכונת הערוך לגמ' שבת כג, א) אלא קאי אאור של חיה וחולה דמותר אפילו בהודלק מע"ש ודלק כל השבת ופירש הכי כדי להסביר המשך הגמ' דקאמר תניא נמי הכי עששית וכו', והנה לפי פשוטו כונת הגמ' דשל חולה וחיה מותר דבמלאכת עבירה מיקרי לא שבת אבל של חולה וחיה שהוא מלאכת היתר מיקרי נר ששבת כמ"ש בגמ' וזהו דמייתי מעששית דמלאכת איסור דוקא אוסרתו ולא מלאכת היתר שהודלק בע"ש ונמצא לפ"ז הרבותא בשל חולה דאע"פ שהודלק בשבת מברך עליו במוצ"ש, אבל רבינו פירש החידוש בשל חולה וחיה דאע"פ שדלק מע"ש כל השבת ולא היה לו זמן ששבת כלל מותר כיון שלא היה באיסור וזהו דמייתי תניא נמי הכי וכו', וצ"ע למה לא פירש כפשוטו דמייתי מעששית דמלאכת היתר לא מיקרי לא שבת ולכן של חולה וחיה מותר וצ"ל דסובר דגם אם של חולה וחיה אסור משום שכל שנעשה מלאכה אף של היתר לא מיקרי נר ששבת מ"מ עששית שדלקה מע"ש תהא מותרת דלא נעשה מלאכה בשבת שלא הודלקה אלא דלקה וא"א להוכיח מעששית לחולה וחיה ולכן פירש דס"ד דאף דלא נעשה מלאכה בשבת מ"מ אם לא שבת בפועל כל השבת לא מיקרי נר ששבת וע"ז מייתי מעששית לא כן ולכן צריך לפרש הך דחולה וחיה דנכלל בזה רבותא אע"פ שדרך להדליק להם מע"ש מיקרי נר ששבת. . תניא נמי הכי עששית שהיתה דולקת והולכת כל השבת מביאין ממנו אור להבדלה.