חבצלת השרון על דניאל ב:יד

באדין הנה ראוי לשים לב כי לא נמצא בזה יעץ אליו דבר ואיך יאמר התיב עטא וגם נדקדק אשר שב להזכיר שמו שנית באמרו ענה ואמר לאריוך ולא אמר ענה ואמר ליה על מה דתא וכו' ועוד מי לא ידע מה זה ועל מה זה כי אין ספק היה הדבר ההוא מפורסם לכל באי שער עירו ומה גם לדניאל היושב בשער המלך כי שם ביתו. ועוד מהנראה לא שאל על טעם הדת ניתנה כי אם על מהירותיה כאומר מהחצפה וא"כ מה דבר אליו ומה ענה במלתא הודע אריוך לדניאל כי העולה מכלל פסוקים הקודמים אינו כי אם שבנס וקצף שגיא ואמר להובדא ושחת רחמיו לטרוף כאריה נפשם ולא נתן ארך אפים לעוברי רצונו. ועוד באומרו דמאל על ובעא מן מלכא מה ראה על ככה ומה הגיע אליו שלא נכנס עם אריוך כאשר עשה אחרי כן. וגם אשר הקשה לשאול מאת המלך די זמן ינתין ליה מה שלא עשה כן לכל גוי מחכמיו הקרובים אליו. ועוד כי באשר נפלו ראשונים שם נפל גם הוא כי לא אמר לומר חלום כ"א ופשריה להחויה למלכא כי זה יורה כי גם הוא חלה כהם כי הן אלה דבריהם ויקצוף המלך על קולם ויאמר ולהשמידם והלא זה דבר דניאל ונא דבר אליו דבר ואדרבה אליו הטה אוזן ויערבו לו דבריו כדבש למתוק ומתק שפתיו היתה דים להשיב יד מבלע בחכימי בבל אשר לא כדת אשר ניתנה מאת המלך והוא פלאים ואף גם על דניאל יפלא אחר די מילתא הודע אריוך לדניאל איך מלאו לבו לדבר כן ולא פחדתו אליו גם עליו יעבור כוס חמתו כעל הראשונים או יגער בו לאמר מלתא מני אזדא ומה לי חפץ בפתרונך:

אכן הנה נא הקדמנו כי לא מהמלך היתה שומה להמית את דניאל וחבריו אך יד העם ושוטרי המלך אשר החלו להמית בחכמיהם היתה במעל ההוא וגם דניאל יודע כן אך חכמתו עמדה לו ויתנכל להשמט מתחת יד שוטרי המלך אשר תחת ממשלת אריוך שליטא די מלכא כי על פיו יצאו ועל פיו יבואו ויעמוד לפניו לדבר אליו כי הוא ישמע אל דבריו מה שלא יעשו גם המה והוא כי דרך המלך בקנאו את קנאתו להעלות חמה ולנקום נקם על גוי או ממלכה אשר יעברו פיו ישלח בם משלחת מלאכי רעים לבלע ולהשחית ויקים עליהם שר וגדול אשר יוציאם ואשר יביאם ועל פיו יהיה כל ריב וכל נגע ויקרה כה בקרב המומתים ימצאון שם ארבעה וחמשה אנשים צדיקים אשר לא יחפוץ המלך במיתתם ויפגעו בהם חלוצי החיל ויהרגום בתוך ההרוגים גם כי לא יבצר מהם כי לא עליהם קצף המלך ושלמים הם אתו לא יאשמו כי אמור יאמר המלך כיון שניתן רשות למשחית אשר כונן להשחית אינו מבחין והיה כצדיק כרשע בשטף עובר כלה יעשו כי יחם לבבם לנקום נרמת מלכם וגם לא יקצוף על פקיד החיל אשר לא צוה אותם כי יאמר גם אנכי לא ידעתי עד נחרצה נעשתה ולא מלבי ובזה גם כי לב השר והעושים במלאכה להמית אותם על חלליהם בשטף הנקמה ינצלו את נפשם לפני המלך כמדובר ואף גם אם יועדו האנשים הצדיקים ההמה בעת ההיא אל השוטרים לאמר אל תפגעו בנו כי אתם ידעתם כי חפץ בנו המלך אל ישיתו לב כי לבם לא נכון עמהם ולא ישיבו ידם מבלע כי יש להם בית מנוס לפני המלך לאמר כי לא אלהים המה להשגיח בפרטים או שעלה על רוחם שגם עליהם יצא הקצף על כן אשר נתן ה' חכמה בלבו ילך לו אל השר המושל עליהם ויבקש על נפשו ממנה ומה גם במקום מפורסם כי אז יחרץ בבא המשפט לפניו לבלתי הרשיע צדיק פן יחייב את ראשו למלך כי לכך נבחר להורות להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון:

והנה זה הדבר בדמותו בצלמו אשר קרה לדניאל כי הנה אריוך וכל השוטרים ההורגים בחכימי בבל לא נעלם מהם כי לא יחפוץ המלך להמית את דניאל ומרעיו אך אריוך היה עומד מנגד ואנשיו מבקשים אותם להמיתם ואם יאמר להם המלך למה עשיתם כדבר הזה יענה אריוך ויאמר ידי לא שפכו את הדם הזה ועיני לא ראו ולא מלבי נעשתה התועבה אך האנשים המשחיתים בעם מרי נפש לנקום נקמת המלך לא עצרו כח להבחין אם נכללו בתוך חכימי בבל אם אין והעולה על רוחם כי גם המה בכלל כל חכימי בבל ע"כ דניאל אמר בלבו אם אבקש על נפשי מלפני השוטרים האלה ישימו לאל מלתי ושחתי דברי הנעימים ולא אציל את נפשי מידם כי יש לאל ידם להתנצל לפני המלך לכן יעצוהו כליותיו הלוך ילך אל אריוך הוא הראש כי אליו יטה אזן ולא יעות משפט למהר לשפוך דם נקיים פן תיסרהו רעתו ויריצו את גלגלתו. וזהו התיב עטא וטעם לאריוך וכו' והיו דבריו אלה אליו בקוצר נמרץ כפי העת כי עת רעה וחפזון היתה ויתן לו בראש דבריו עצה וטעם פן תשנה צבו מלפניו לו היה מאריך ותהיה עצה לטובה אריוך בל יעשה הרעה ההיא פן יחטא למלך ויסירו את ראשו וגם נתן טעם למלט נפשו בהזכירו כי לא עליהם קצף המלך ולא דבר על היהודים לאבדם וזה כי אמר אליו די נפק לקטלא לחכימי בבל כלומר כי אם יצא להרוג היה לחכימי בבל לבד לרמוז לו כי בן מות יהיה למלך כי יעבור פיו ויהרוג לזולתם וממוצא דבר היה טעם להנצל כלומר כי על חכימי בבל הנועדים להגיד דבר יצא הקצף ולא עלינו כי לא אותנו קרא ולא אנחנו בני תמותה כי אותנו הוציא מכלל הראוים לדבר חלום ככל הכתוב למעלה. ובזה יתכן החילו שנית לדבר באומרו ענה ואמר ושובו להזכירו אחרי כן באומרו לאריוך וכו' כי אחר הצילו את נפשו בפתח דבריו כאמור היה מענה שני בשובה ונחת על מה דתא מהחצפה כאשר נבאר שאלתו ובקשתו זאת בס"ד:

או יאמר די נפק לקטלא וכו' לתת טעם אל דברו אל אריוך ולא אל שאר מבקשי נפשו והוא כי מאז יצא אריוך לא לבו הלך לקטלא רק לחכימי בבל כי אם אנשיו היה לבבם למרע על דניאל ומרעיו ולא מלבו של אריוך וזהו התיב עטא וטעם לאריוך ולמה לא לזולתו לז"א די נפק לקטלא לחכימי בבל כי מאז יצא לא היה בלבו להמית כי אם לחכימי בבל לבד ועל כן מצא דניאל אל לבו לדבר אתו. ויהיה עטא וטעם מה שענה ואמר על מה דתא מהחצפה וכו' ויהיה כי דניאל נתייעץ לבלתי הראות מורך בלבבו להתלונן על המבקשים אותו להמיתו לאמר מה פשעי ומה חטאתי כי תדלקו אחרי בל יראה ירא וחרד כאשם פן יתעורר אריוך על מה שאין בלבו ע"כ יעץ תחבולה ויעשה עצמו כדואג על אבדן חכימי בבל וכאילו אין פחדו על עצמו כי מחצר המלך הוא וידע כי לא עליו יסד המלך ועשה כמבקש על חכימי בכל אולי יוכל לרפא להם וזהו על מה דתא מהחצפה וכו' כלומר הדת אשר ניתנה להובדא לידועים המה חכימי בבל על מה היה אולי נוכל הועיל להם אז מצא חן בעיני אריוך להגיד אליו וזהו אומרו אדיו מלתא הודע וכו' כלומר אז על ידי בקשתו זאת נפנה מטרדת עסקיו אשר היה עשוקי בדם נפש חכמיו להגיד ולהודיע לדניאל ובזה מלת באדין לא תחשב לשפת יתר והוא כי חפוץ יחפוץ בחיי חכמי בני עמו וישיש כעל כל הון בשמעו בקשת דניאל לדעת סיבת חפזון אבדן חכמיו כמצטער עליהם כי הוא יורה כי בצרתם לו צר ואולי יהיה להם למושיע כאשר היה וזהו עטא וטעם שהיתה עצה יעוצה לשאול בדרך ההוא כמבקש על חכימי בבל ומאליו נמשך אליו טעם להנצל כי אף גם עליהם אשר העזו פנים כנגד המלך וגם המה המיוחדים להגיד את דבר המלך מדניאל וחבריו מהטעמים שהזכרנו יפלא אבודן בעיני דניאל ומה גם עתה דניאל וחבריו שירפה מהם אריוך כעת אולי יגהה מהם מזור: