חפץ חיים על ספרא, צו, פרשה ח א

(א) כוף אזנך לשמוע וכו'. היינו שלא תפרש המקרא כפשוטו דמיירי במי שעשה העבודה כדין אלא שאחר כך אכל הקרבן שלא בזמנו דזה אי אפשר לומר דאחר שהוכשר בעבודת דמו כתקונו יחזור ויפסל?! אלא הכתוב מיירי במחשב בשעת עבודה לאכול מזבחו ביום השלישי ומאי דנקט שהשוחט לאו דוקא דהוא הדין בכל ד' עבודות הדם. ועיין בהגהות הגר"א דגרס "במחשב לאכול כו'" כגרסת הגמרא משום דלקמן בה"ד קאמר "יכול אין מחשבה פוסלת אלא בזריקה וכו'":

הרי זה בלא ירצה. שנפסל הקרבן לאפוקי אם עשה העבודות כדין ואחר כך קלקל שאכלו שלא בזמנו או שלא אכלו כלל לא נפסל הקרבן:

אמר רבי עקיבא שומע אני וכו'. פי' שכונת הכתוב כפשוטו וכונתו היתה לפרש דבריו כמו שאמר אחר כך הן מצינו אלא שר"א הפסיקו ואמר לו וא"א לומר כן דמאחר שהוכשר יחזור ויפסל בתמיה:

הן מצינו. כצ"ל ופי' השיב ר"ע לפרש דבריו הן מצינו בזב וזבה בשביעי שלהן וכן בשומרת יום כנגד יום באחד עשר יום שבין נדה לנדה בשני שלה:

שהן בחזקת טהרה. שכבר כלה מנינם דמקצת היום ככולו וטבילתן ביום וכשראו אחר טבילתן בו ביום סתרו טהרתן ואדם וכלים שנגעו בהן היום אחר טבילתן טמאים למפרע כדתנן בפרק קמא דזבים משנה ב' גבי זב ראה זוב אפילו יום שביעי סותר שלפניו וה"נ תנן גבי שומרת יום בפרק בתרא דנדה ושוין ברואה תוך אחד עשר יום וטבלה ביום שלאחריו ושמשה מגען ובעילתן תלויין וזהו תלייתן אם תראה היום יהיו טמאין למפרע וחייבין בקרבן, אלמא אשכחן כה"ג דלאחר שהוכשר ונשלמה טהרתו ועלתה לו טבילה אם ראה אחר כך בטלה טהרתו:

אף זה שהיה בחזקת היתר. כשנזרק דמו בהכשר:

יהיה פסול. ויתבטל הכשרו למפרע. והיינו דבכיון שבאכילת בשר גם כן קצת כפרה יש בזה כדכתיב "ואכלו אותם אשר כופר בהם" מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וכיון שאכלוהו חוץ לזמנו פסלוהו להקרבן [הראב"ד] ומשמע מניה דה"ה בעניננו דאיירינן בשלמים ששייך הבשר להבעלים גם כן יש קצת כפרה באכילתן הואיל דמצוה לאכלן בתוך העיר שהן קדשים:

תלמוד לומר המקריב. בגמרא איתא דהשיב לו כן ר"א ת"ל המקריב אותו לא יחשב לו בשעת הקרבה הוא נפסל כשמחשב שלא כהוגן ואינו נפסל ביום השלישי אם אכל ממנו שלא כהוגן כל שלא חישב ע"מ כן בשעה שהיה מקריב: