חפץ חיים על ספרא, צו, פרשה ב ט

(ט) מצות תאכל מצוה. שיאכלנה הכהן המרים והמקריב. ומפרש בגמרא (יבמות מ, א) הכי – לפי שהיתה בכלל היתר בתחלה קודם שהוקדשה, רצה אוכלה רצה אינה אוכלה, ונאסרה משהוקדשה, וחזרה הותרה הנותרת ממנה לאחר קמיצתה - יכול תחזור להיתרה הראשון? רצה הוא יאכלנה, רצה שלא לאכול בעצמו הרשות בידו? (והיינו שכהן אחר יאכלנה, דשלא לאכול כלל אי אפשר דכתיב "ואכלו אותם אשר כופר בהם" - מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים). תלמוד לומר "מצות תאכל" - מצוה:

ופירש הראב"ד שמצוה על המקריב בעצמו לאכלה מפני שהוא מקרא יתר, דהא כתיב במנחת המילואים "ואכלוה מצות", ולהכי תנא ביה קרא הכא לומר שמצוה על העובד לאכלה. ודעת הר"ש משנ"ץ דלכל בית אב קורא "הוא עצמו אוכלה", לאפוקי בית אב אחר שאין לו לאכול: