חפץ חיים על ספרא, צו, פרשה ב ז

(ז) והנותרת ממנה - כשירה. ולא פסולה, דאין כהן זוכה בה. דסלקא דעתך שיהא שלו דומיא דתרומה טמאה להסיקה תחת תבשילו:

יאכלו תאכל יאכלוה. זכר שם 'אכילה' ג' פעמים והיה די באחד מהם לכתוב "יאכלו אהרן ובניו מצות בחצר אהל מועד". אלא ריבה אכילתה בכל מאכל שירצה – מטוגנת, מבושלת, ואפויה. ובפרק כל התדיר (דף צא.) דורשו מ"למשחה בהם" – כדרך שהמלכים אוכלין:

יאכלו. כן צריך לומר [הגר"א]. פירוש: דקשה ליה לברייתא דמתחלה אמר "יאכלו אהרן ובניו" ובסוף קאמר "בחצר אהל מועד יאכלוה". לכן חילק הברייתא דבזמן שהמנחה מועטת וכדי שתהא נאכלת על השובע יאכלו עמה חולין ותרומה (ולאו ביחד – דהא היא נאכלת בעזרה והם אינם נכנסים לעזרה – אלא הם במקומן מתחלה חוץ לעזרה והיא בעזרה), ובזמן שהמנחה מרובה לא יאכלו עמה חולין ותרומה; כדי שלא יאכלו המנחה אכילה גסה או שמא יביאוה לידי נותר. ובזה אמר הכתוב "יאכלוה" דהיינו היא לבדה. וזהו שסיימה הברייתא בהלכה י"ב יאכלוה שלא יאכל עמה וכולי: