חפץ חיים על ספרא, צו, מכילתא דמילואים א א

(א) קח את אהרן ואת בניו מה תלמוד לומר. פירוש: היה לו לומר "דבר אל אהרן ואל בניו ויעמדו פתח אהל מועד", אלא לפי שישראל היו סבורין שנתרחק אהרן על ידי מעשה העגל לעולם וגם משה היה סבור כן וגם אהרן בעצמו היה סבור כן – לפיכך נאמר "קח את אהרן ואת בניו אתו" – ידעו ישראל שנתקרב וכן משה ידע שנתקרב וכן אהרן בעצמו ידע לו שנתקרב. זהו תוכן דברי הברייתא:

שנתרחק אהרן. מלפני המקום שהרי תלה בו סרחון העגל ומשה במצות הבורא יתברך כתב פסוק זה:

כשהוא אומר קח את אהרן. שהוא לשון קירוב, ידעו הכל שנתקרב עתה ונתרצה לפני המקום. והכי גרסינן "כשהוא אומר קח את אהרן ואת בניו אתו ידעו הכל שנתקרב אהרן" [הגר"א]:

מנין שידע משה שנתרחק אהרן. עד שמפני זה הוצרך לומר לו "קח את אהרן":

ולא נאמר בו "וישמע ה' אלי וגו'. פירוש: כי על ישראל נאמר למעלה מזה הפסוק שהועיל תפלתו. מלמד שלא נתקרב עד כאן:

נאמר בסוף הענין קרב אל המזבח. אחר שסידר לפניו בפרשה הקודמת כל העבודות כדי שילמוד אותם ויעשה, ומה היה צריך עוד לציווי הזה?

אלא שלא יהיה לבו לדבר אחר. פירוש: מוכח מזה שהיה אהרן מתפחד שמא לא יהיו מעשיו רצויין לפני המקום ושלא יתקבלו קרבנותיו:

כשהוא אומר קח את אהרן ואת בניו אתו. ועל ידי זה אמר לו משה "קרב אל המזבח" וגילה לו שהקב"ה אמר לו אודותו בלשון 'קיחה' שהוא לשון קירוב – ידע אהרן שנתקרב: