חפץ חיים על ספרא, צו, פרק ז ב

(ב) תלמוד לומר ואם בכלי נחשת. וי"ו יתירא לרבויי שאר כלי מתכות למריקה ושטיפה:

בושלה. מלה יתירא היא, דכיון דאמר מתחלה "אשר תבושל בו" הוה ליה למימר "ואם בכלי נחשת ומורק וגו'", אלא ללמד שעד שיגיע זמן הנותר יכול לבשל בו כמה פעמים ובאחרונה כשיגיע זמן הנותר מורקו ושוטפו:

תלמוד לומר ישבר ואם בכלי נחשת בושלה. וילמד עליון מתחתון:

ר' טרפון אומר אם בשל בו מתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל. בגמרא (זבחים צז, א) מפרש שכל יום נעשה גיעול לחבירו דמתוך שהשלמים מצוין ברגל אין בילוע שלהם נעשה נותר שהרי זמן שלמים לשני ימים וכי מבשל בו שלמים האידנא ביום ראשון והדר מבשל בו שלמים חדשים שנשחטו ביום המחרת פולט ביום שני מה שבלע אתמול ועדיין לא נעשה נותר ובולע מן האחרונים נמצא שאינו בא לידי נותר. וכן בכל יום ויום מימי הרגל שמבשל שלמים חדשים בכל יום. ואם בא לבשל חטאת יזהר לבשל אחריו שלמים שנשחטו בו ביום ופולט את החטאת ובולע את השלמים:

עד זמן אכילה. הרבה ראשונים גרסי "כל זמן אכילה" [רש"י ותוס' והראב"ד] והוא דאם בישל בשר חטאת ממתין עד למחר בעמוד השחר שנעשה נותר וכן כל קרבן ממתין לפי זמן אכילתו כדי שיחול על הבליעה שבתוכו שם נותר והדר מקיים בו מצות מריקה ושטיפה. ודעת הרמב"ם דאין להמתין עד סוף הזמן שמותר לאכלו אלא בכל אכילה ואכילה בכלות אכילתו מצוה לקיים מריקה ושטיפה בכלי מתכות ובכל נחשת שבירה:

מריקה כמריקת הכוס. מבפנים ככוס של ברכה דקיימא לן שטעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ:

ושטיפה כשטיפת הכוס. מבחוץ:

מריקה ושטיפה בצונן. והם שניהם אחר הגעלה שהוא בחמין וזו דעת רבי אבל חכמים אומרים מריקה בחמין ושטיפה בצונן, עיי"ש בדף צ"ז ע"א:

מגעילן בחמין. ואין צריך ליבון ועיין במסכת ע"ז דף ט"ז: