חפץ חיים על ספרא, צו, פרק ו ו

(ו) תלמוד לומר אשר יזה. משמע על איזה דבר שיזה צריך כבוס:

פרט לעור עד שלא הופשט. דחסר עדיין מלאכת הפשטה ובעינן ראוי לקבל טומאה בלא חסרון מלאכה אבל משהופשט אף דעדיין אינו מקבל טומאה כ"ז שלא חשב עליה לישאר כך מ"מ ראוי לקבל טומאה מקרי דאין חסר רק מחשבה ואי בעי חשיב עלה:

יכול שאני מרבה את העור משהופשט. כצ"ל [הגר"א וכן גירסת קרבן אהרן בשם ראשונים] ס"ל לר"א דאף משהופשט כל זמן שלא ניתקן להיות כלי אין טעון כבוס דבעינן דבר המקבל טומאה שאין מחוסר אפילו מחשבה:

מה בגד מיוחד לקבל טומאה. היינו שאין חסר לו שום דבר לקבל טומאה (ומיעט בזה מטלית שהוא פחות מג' על ג' דאינו מקבל טומאה כ"ז שלא חישב עליה לתקן חלוקו ומה שאין כן לר' יהודה ג"ז ראוי לקבל טומאה מקרי. גמרא):

וראוי לכבוס. לאפוקי אם ניתז דם על כלי דאין שייך בו כבוס רק גרירה בזה לא איירי קרא ודין זה הוא לכולי עלמא אף לר' יהודה ונקטו רק דרך אגב.ובאמת דוחק הוא. והגר"א מחקו דאין שייך לעיננו:

יצא דבר שאין מקבל טומאה. כצ"ל [הגר"א]. ופשוט: