חפץ חיים על ספרא, צו, פרק ב ד

(ד) יכול עצים ת"ל עולה. פירוש, יכול אפר העצים בלבד - תלמוד לומר "עולה" שאף מן העולה היה מרים [הראב"ד]. והקרבן אהרן פירש שהיה נזהר שלא ליטול מאפר העצים אלא מן גחלים של העולה בלבד:

יכול אברי עולה. היינו אפילו לא נשרפו לגמרי בכלל 'דשן' הם:

תלמוד לומר אשר תאכל האש. לומר שלא ירים אותם עד שיתעכלו ותאכלם האש:

מן המאוכלות הפנימיות. שאותם בודאי נתאכלו לגמרי:

ושמו בנחת. מדלא כתיב "והשליך" כמו במוראה ונוצה:

ושמו כולו. מדלא כתיב "ושם" – אלמא צריך שישים את כולו אצל המזבח:

ושמו שלא יפזר. פירוש, צוברו במקום אחד ולא יתננו בשנים או שלשה מקומות מדכתיב "ושמו" - משמע כולו כאחד:

ומחזירם למערכה ת"ל אשר תאכל האש את העולה על המזבח. כלומר אפילו עיכולי עולה אתה מחזיר על המזבח:

שפקעו מעל המזבח. לארץ. ואשמועינן דאפילו הכי יחזיר מדכתיב "אשר תאכל האש את העולה על המזבח" קרי לה עולה אחר אכילת האש:

קודם לחצות יחזיר וכולי. בגמרא פריך אי דאית בהו ממש (שלא נתאכלו) אפילו לאחר חצות נמי יחזיר, ואי דלית בהו ממש (שנתאכלו לגמרי) אפילו קודם לחצות נמי לא יחזיר? ומשני בשרירי. ופירש"י אברים קשים שנתקשו מחמת האש. ששלטה האש בכולן ונשרפו אלא שלא נעשו פחם, וכעצים יבשים הם מתוכן. ובהם אמר דקודם חצות לא חשיבי כמעוכלין וצריך להחזירן ולאחר חצות חשיבי כמעוכלין ולא יחזיר. ויליף שם בזבחים (דף פו.) זה מקרא:

ומועלין בהן. דעדיין לא נעשית מצותן: