חפץ חיים על ספרא, צו, פרק יח ד

(ד) אף אין לי. להקיש למלואים:

קרבן יחיד מנין. שנאמר בסיני כללותיהן ודקדוקיהן:

תלמוד לומר ולאשם. דהוי קרבן יחיד שאין אשם בצבור ואשמועינן קרא דקרבן יחיד כעין אשם נמי אתקש למלואים:

אין לי אלא קרבן יחיד. דאימא כיון דכתיב אשם לא ילפינן ממלואים אלא אשם וכיוצא בזה שהוא קרבן יחיד:

תלמוד לומר ולמילואים. פי' כיון דממלואים ילפינן כל שכן דאית לן למילף מינייהו קרבנות הצבור דדמו למלואים גופייהו והאי לאשם לרבויי נמי קרבנות יחיד:

כשתמצא לומר. כשתתבונן במה שאמרנו נמצאת אומר לעולה וכו' למנחת יחיד וכו':

לעולה. דכתיב בקרא דאתקש למילואים וכן למנחה ולחטאת דכתיבי וכן לזבח השלמים כולהו בין דצבור ובין דיחיד נאמרו בסיני כללותיהם ודקדוקיהם:

הכי גרסינן ולחטאת לחטאת יחיד ולחטאת צבור :

ולזבחי שלמי צבור. כבשי עצרת ואפילו למאן דאמר לא קרבו כבשים במדבר (מנחות מה, ב) נאמרו הלכותיהם מסיני ללמדם על העתיד לכשיבואו לארץ ישראל. אי נמי היינו שלמי סיני דכתיב "וישלח את נערי וגו' ויזבחו זבחים שלמים" והני שלמים שלמי צבור הוו כדאמרינן בסוף פרק דם חטאת (דף צד:):