חפץ חיים על ספרא, צו, פרק טו ב

(ב) ואפילו טומאת מת. שאינו טמא אלא מפני מגעו ואין הטומאה יוצאה עליו מגופו:

בטומאת אדם או וכולי. שנגע בזב או בנבילה או בשרץ:

אם נאמרו קלות. מגע זב ונבילה ושרץ:

למה נאמרו חמורות. טומאת מת:

הייתי אומר על הקלות יהא חייב על טומאת הגוף וכולי. דהוה אמינא כי ממעטינן בקרא קמא דאינו מדבר בטומאת בשר כדלעיל בפי"ד – הני מילי באותן טומאות קלות דמשתעי בהו הקרא דבתריה דהיינו שנגע הבשר בזב ובנבילה ובשרץ שמגען קל הוא לגבי מגע מת. אבל בשר שנגע בטומאת מת - לא ממעטינן ובטומאת בשר נמי דיבר הכתוב ועל שניהם הוא אומר בקרא קמא "ונכרתה", בין על זב ובעל קרי האוכל קדש בין על האוכל בשר שנטמא במת:

צריך לומר חמורות. "בכל טמא" דאוקימנא בטמא מת. וכיון דענינא בחמורות נמי משתעי ואיירי הקרא רק בטומאת הגוף ה"ה הקרא קמא נמי איירי רק בכהאי גוונא:

אילו נאמר חמורות. דהוי כתיב "בכל טמא" בטומאת אדם:

ולא נאמרו קלות. נבילה ושרץ:

הייתי אומר. על החמורות יהיה חייב כרת על טומאת הגוף:

ועל הקלות יהא פטור. אם נגע בנבילה או בשרץ ואכל קדש יהא פטור מכרת: