חפץ חיים על ספרא, צו, פרק יב יא

(יא) ביום וכו' מצוה לאכול ממנו ביום הראשון. דאי לאו הכי הוה ליה לומר "ביום הקריבו את זבחו וממחרת יאכל" ומשום הכי אמר דלהורות בא דעיקר מצוה היא לאכול ביום הראשון:

יכול לשני ימים. הרבה מפרשים יגעו על הברייתא הזו והגיהו אותה, זה בכה וזה בכה. ולפי הנראה מהגר"א באדרת אליהו שגירסתו "יכול ליום אחד" ויעלה הכל כהוגן. וזהו ביאורו: יכול ליום אחד היינו שלעיכובא הוא יום אחד ואחר כך יהיה עליו שם נותר. תלמוד לומר "וממחרת". אי ממחרת יכול מצוה לאוכלו לשני ימים, היינו דהמ"ע הוא יום שני כמו יום הראשון והאי דכתב "יאכל וממחרת" היינו רק משום דזריזין מקידימין למצות. ת"ל "והנותר" משמע מזה דרק אם הותיר רשות לאכלו גם ביום שני אבל עיקר המצוה הוא ביום הראשון: