חפץ חיים על ספרא, צו, פרק יב א

(א) שאכילתן ליום אחד צ"ל שאכילתן ליום ולילה [הגר"א וכן איתא בזבחים לו.]:

תלמוד לומר קרבנו. לרבות לחמי תודה שקרויים קרבן "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה". ובגמרא איתא דחלות ורקיקין שבנזיר גם כן ילפינן מיניה דזמנו ליום ולילה. ובאמת חלות ורקיקין שבנזיר איתקש לעיל בספי"א ללחמי תודה לענין שיעור הבאת הקמח לזה וה"ה לענין זמן אכילתן:

הולדות והתמורות. ולד תודה ותמורת תודה כולן קרבין כדאמרינן בבכורות (דף יד.) מקרא:

תלמוד לומר ובשר. דהוי ליה למכתב "ותודתו ביומו יאכל" הוי ליה קרא יתירא לדרשא. והנה בגמרא שם מרבינן מזה גם החילופים [דהיינו במפריש תודתו ואבדה והרפיש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה הויא שניה חליפי תודה וקריבה כדילפינן לעיל פי"א] וכן הגיה הגר"א כאן:

תלמוד לומר זבח. ושאר קדשי קדשים הנאכלין ילפינן מנייהו:

שלמי נזיר. לפי שטעון לחם כמותה:

ושלמים הבאים מחמת פסח. היינו מותר הפסח דקיימא לן מותר הפסח קרב שלמים כדלעיל (ויקרא דיבורא דנדבה פרק י"ח הלכה ד') ולפי שבאה מחמת פסח זמן אכילתה כפסח: