חפץ חיים על ספרא, שמיני, פרשה א ד

(ד) בבואכם אין לי אלא בביאה ביציאה מנין. פי' בשעת שגמר עבודתו בפנים בהיכל והוא יוצא ובא לו לצד חוץ אפילו הכי אם ישתה יין דרך יציאתו והוא עובד שהיא במיתה:

תלמוד לומר אתה ובניך. ור"ל מ"אתך" דקרא יתירא הוא, ואם אינו ענין לביאה תנהו ענין ליציאה [כ"מ]:

ומנין לעשות את המזבח כאהל מועד. פי' כבר למדנו שאם נכנס לאהל מועד ואז אפילו דרך יציאה אם שתה שהוא במיתה ומנין אפילו לא נכנס לאוהל מועד אלא שהוא רוצה להקריב על מזבח החצון אם שתה ועבד שהוא במיתה. ת"ל אתה ובניך אתך, פי' בדבר שאתה ובניך חלוקין משאר ישראל [סמ"ג]:

אלא בשעת עבודה. כלומר אם שתה ועבד:

תלמוד לומר אתה ובניך. כלומר כי היכי דממעטינן חללין ובעלי מומין מ"אתה ובניך" שאינן בני עבודה הכי נמי ממעטינן שלא בשעת עבודה בכל כהן [ראב"ד] והזית רענן פי' תלמוד לומר אתה ובניך אתך והיינו בשעת עבודה שכולן היו מתעסקין כאחד משום ברוב עם הדרת מלך כדאיתא בפרק ב' דיומא:

ונאמר להלן בבואם. בפרשת כיור בבואם אל אהל מועד:

מה בבואם אל אהל מועד עשה את היציאה כביאה. דכתיב ברישא "בבואם אל אהל מועד" והדר כתיב "בגשתם אל המזבח" משמע דהוא הדין כשיוצא מאהל מועד למזבח [זית רענן]:

ואינו חייב. בלא קידוש:

אלא בשעת עבודה. דלשרת כתיב והיינו עבודה: